אז איזה מין שלום הוא השלום עם ירדן – קר? חם? אולי פושר? "אני לא חושב שזה נמדד בטמפרטורה", אומר פרופ' אשר ססר, ראש מרכז דיין ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. "זה שלום יציב בין שתי מדינות, שיש להן אינטרס לקיים אותו.
"בשתי המדינות יש אכזבות מהשלום. מקורן בעיקר בציפיות לא ריאליות מההסכם. אבל גם דו קיום זה הישג אדיר. יש פה למדינת ישראל רווח ורווחה שלא יסולאו בפז. נכון שהכוס ריקה בשליש העליון שלה, אבל אסור לשכוח את שני השלישים המלאים. אילו היה שלום כזה בינינו ובין הסורים והפלסטינים, היינו חיים באושר ובעושר". האכזבה הישראלית
"בצד הישראלי היו ציפיות לרמה יותר גבוהה של מה שהישראלים אוהבים לכנות 'נורמליזציה', וזה לא קרה", אומר ססר. הציפייה של הישראלים היא להתקבל על ידי העולם הערבי. על מנת להמחיש עד כמה אין הדבר פשוט, מצטט פרופ' ססר ידיד ירדני, שאמר לו לפני שנים אחדות: "הישראלים צריכים להבין שבשבילנו לעשות איתם שלום זה להשלים עם תבוסתנו ההיסטורית. לעשות איתכם נורמליזציה, זה לצפות מאיתנו שנהנה מזה".
ישראל אינה נתפסת בעולם הערבי, גם לא בעיני הירדנים, כחלק טבעי, אינטגרלי, של האזור, אלא כגורם זר שכפה את עצמו על השכנים. "אין זה אומר שזו מציאות שלא משלימים איתה", מדגיש ססר. לדבריו, יש פער בין המחויבות של השלטון הירדני לשלום ובין הרצון של הציבור הירדני בתהליך השלום. "הציבור הרחב אולי משלים עם התהליך, אבל הוא אינו מעוניין להשתתף בו".
האכזבה הירדנית
"הירדנים ציפו שהשלום יביא להם רווחה כלכלית, אבל זה לא המצב", אומר ססר. "ירדן אמנם נהנית משינויים כלכליים כתוצאה מן השלום, אבל הציבור הרחב אינו מזהה את זה". השינוי הכלכלי המשמעותי ביותר עבור הירדנים נובע מה"קוויז" (Industrial Zones, QIZ Qualified),
הסכם ישראלי־ירדני־אמריקאי בדבר ייצוא משולב לארצות הברית.
ישי שורק, מנכ"ל לשכת המסחר ישראל־ירדן, מסביר כי על פי ההסכם, מפעל ירדני שלפחות שמונה אחוזים מתשומותיו מגיעות מישראל נהנה מהזכות לשווק את סחורתו לארצות הברית בלי מכסים. בירדן ישנם כיום עשרות מפעלים כאלו, רבים מהם בבעלות זרה, המרוכזים ב־12 אזורים.
על פי רוב, אומר שורק, אלו מפעלי טקסטיל, המייבאים מישראל חוטים, כפתורים, רוכסנים או אריזות. כחמש חברות ישראליות, דוגמת "דלתא" ו"בגיר", הקימו מפעלים בירדן. "בשנת 2004", מעריך שורק, "יהיה הייצוא הירדני לארצות הברית בסביבות מיליארד דולר. חישוב פשוט מראה שמדובר בערך בשמונים מיליון דולר של ייצוא ישראלי לירדן".
הגידול המהיר בייצוא ההלבשה מאזורי ה"קוויז" לארצות הברית הוא מנוע הצמיחה העיקרי של הכלכלה הירדנית כיום: בשנת 1999, הייצוא לארצות הברית היה פחות מאחוז מכלל ייצוא הסחורות הירדני. ברבע הראשון של 2004 הוא הגיע ל־29 אחוז. "ירדן נמצאת בבום כלכלי", מסכם שורק.
אז מדוע הירדנים אינם מכירים בכך? לדברי פרופ' ססר, ארצות הברית אמנם תפסה את מקומה של עיראק כיעד הייצוא העיקרי של הממלכה ההאשמית, אך הרחוב הירדני לא חש ברווחה שלה ייחל. "ירדן היא מדינה ענייה", מסביר ססר. "התל"ג לנפש הוא בכעשירית מזה שבישראל".
בירדן, כמו בארצות ערב אחרות, האינטלקטואלים רואים עצמם שומרי הסף של התרבות והזיכרון ההיסטורי, ומובילים
את ההתנגדות לקבלת ישראל כשכנה מן המניין |
חלק ניכר מן האכזבה הירדנית, מוסיף ססר, טמון בכך שלא התממשו הבטחות רבות של ה"מגה פרויקטים" – נמל התעופה המשותף לאילת ולעקבה, תעלת הימים מים סוף לים המלח ותוכניות לפיתוח מקורות מים. רק פרויקטים קטנים של שיתוף פעולה יצאו לפועל, דוגמת הפרויקט להדברת זבוב הים התיכון בערבה (ראו כתבה בעמ' 64), סחר בין גורמים פרטיים ושיתוף פעולה בטחוני.
בגידת האינטלקטואלים
אי אפשר לסכם את יחסי ירדן־ישראל בלי לדבר על יחס הירדנים לישראלים.
התיירות הישראלית לירדן (ראו מסגרת בעמ' 61) לא שינתה את הדימוי השלילי של ישראל ושל ישראלים בירדן. ססר מסביר כי הדימוי הזה לא נובע מחוסר היכרות: "לדימוי הישראלי בירדן יש ממדים של דעה קדומה, ומושרשות בו גישות אנטי יהודיות", אומר ססר. "כך, למשל, בשנים הראשונות שאחרי חתימת הסכם השלום, היו אינסוף כתבות בעיתונות הירדנית על קמצנותם של התיירים הישראלים. הגישות האנטי ישראליות מקבלות חיזוק מהמראות הטלוויזיוניים הקשים של מה שקורה בשטחים, ונוכח אירועים כמו מבצע 'קשת בענן' בעזה, תמיד נשמעים הקולות הקוראים לצינון נוסף של היחסים עם ישראל".
בירדן, כמו בארצות ערב אחרות, האינטלקטואלים רואים את עצמם כשומרי הסף של התרבות והזיכרון ההיסטורי, ומובילים את ההתנגדות לקבלת ישראל כשכנה מן המניין. אלו הם פני הדברים בתקשורת ואלו הם פני הדברים באקדמיה. את היקף הקשרים האקדמיים בין ישראל ובין ירדן מגדיר ססר "בודדים".
"האיגודים הפרופסיונליים" מחרימים אף הם את ישראל. ססר משתמש במינוח הלועזי כדי שנבין כי לא מדובר בארגוני פועלים, אלא באיגודים של משכילים, בעלי מקצועות חופשיים כעורכי דין, רופאים או רואי חשבון, הנחשבים בדרך כלל לאלה הסוללים את הדרך לפיוס בין עמים. "החרמתם של ה'מנרמלים' אינה מוחלטת, אך המצב אינו רחוק מכך ולישראלים קשה לפעול בירדן", אומר ססר.
געגועים לרבין וחוסיין
גם רצח רבין ומות חוסיין השפיעו על הטמפרטורה של השלום. בשנים הראשונות להסכם השלום, "החום בצמרת היה מיוחד במינו", אומר ססר. הירדנים לא ראו את יורשי רבין באותה קרבה אינטימית, לא את פרס ולא את נתניהו. מותו של חוסיין בראשית 1999 קירר עוד יותר את היחסים בחלונות הגבוהים.
אבל למרות הכל, מסכם ססר, מדובר בשלום יציב, שעמיד בפני לחצים ושרד אירועים קשים דוגמת הירי בנהריים, פרשת משעל ותקריות ירי. שני הצדדים, אומר ססר, עומדים בהסכם על כל מרכיביו, כולל בעניין המים (בניגוד לטענה הנשמעת לעתים שישראל אינה עומדת בהתחייבויותיה להעברת מי שתייה לירדן). "עובדה היא כי על אף האינתיפאדה ולמרות חסרונו של שגריר ירדני בישראל, יש יחסים דיפלומטיים בין המדינות".
