מסע בנגב: לך אל המדבר

יותר משישה קבין של אֶרֶץ, מן העשרה שתחמנו בגבולות הזהות שלנו, הם נגב. קראוהו כך על שום שהוא מנוגב מן הרטיבות של שאר הארץ, ושמו הפך גם מושג לדרום; ומיום שאילפונו בינה בבתי אולפנא – שבהם המפות נתלות על הקיר מול פני תינוקות של בית רבן – יהיה תמיד הגליל "למעלה" ואליו אך "עולים", והנגב הוא "למטה" ואליו תמיד "יורדים". ומשנתקבע בתודעתנו כמי

נופי מכתש רמון. המים עטו על הדקים שבפסגות, סחפו את החול וגרפוהו והותירו בור עמוק, עמק סגלגל וסגור | צילומים: דובי טל

שהוא שם, בירכתי הארץ, הפך לנידח וכאילו שאר ארצנו גדולה, משל הזנב מכשכש בכלב. ואנו גדלים להתיירא מפניו, ולדבר בו סרה כי מִדבּר הוא רע.

פני הארץ: קמרים וקערים

חייבים לכאורה להפריחו. הוא שדה מערכה מדומה לגֵיסות המלחמה, ומקום לשלוח אליו את פסולתנו ואת רעלינו. ארץ גזֵרה לנוודים ולמוסדות שאין חפץ בהם. וכל אימת שמזדעק מישהו על ריח באשה העולה באפו או על פחדיו בלילות מנהמת החרושת, ומיד מועלה הנגב על מזבח הפחד הזה – ומורים עליו כאילו ראוי הוא שיבאישו את אווירו וירעילו את נקיקיו, וכאילו כך תבוא השלווה למחוזות הצפון.

אנחנו, שליבנו יוצא אליו לאהבה, יודעים כי הוא אחר; שבצפונו הפתוח נמסך הנגב במתינות בארץ הנושבת, עד שנמוג כלא היה בין התלמים החרושים לאופק, ומתמסמס ואיננו בין הגינות והבתים. מגבול רכסיו ודרומה נותר הנגב "שלנו". ממשלה לדמיונו של המעצב הקוסמי, שכאילו חמד כיכרות של לחם והניחן סדורות בזו אחר זו, כל אחת ניצבת – חרטומה בצפון ובמזרח וירכתיה בדרום ובמערב, והסדר מופתי ואין לשנותו.

הידק האמן את כיכרותיו ותחם כל אחת מהן בשקעים ארוכים, שגם הם סדורים וערוכים באותו כיוון ממש. קראו המלומדים לכיכרות "קמרים" ו"רכסי הרים", ולשקעים קראו "קערים", ו"עמקי מרזב". וזאת ללמוד – קמר הוא מושג שהמלומדים נוקטים בתארם מבנה גיאולוגי דמוי כיפה או קמרון, אלא שלהבדיל מזה הבנוי בידי אדם, עשוי הקמר הגיאולוגי דפים דפים – שכבות של סלע המונחות זו על גב רעותה. ומשהתגבננה שכבה אחת – בשל תזוזה עזה ואיטית של קרום כדור הארץ – התגבננה גם השכבה שמעליה וזו שמעליה, עד שכולן יחד התקמרו, כגבו של חתול מבוהל.

היפוכו של קמר – שמקורו גם כן בתנועת הקימוט של קרום הפלנטה שלנו – הוא הקער, שתבניתו כערֵבת סלע ענקית, וממדיו לעתים כשל עמק. בלשון מדעית קוראים לקמר ולקער בשמות אנטיקלינה וסינקלינה. הסינקלינה, בהיותה צרה וארוכה, נקראת "מרזב".

כך מתרוממים מן החולות הגדולים רכס צָבוֹעַ ואחריו רַחֲמָה ואחריו חֲתִירָה ואחריו חֲצֵרָה, ואחרים, קטנים מהם, שחרגו מן המסדר אל שוליו, והם אֶפְעֶה ודַיָה ורֶכֶב ובּוֹקֵר. המרזבים הם השקעים של נחל שחר והרועה, ונחל זרחן ואפעה, ואפילו הצין והבשור, ענקי הנגב, נלכדו בחלקם בעמקי המרזב; וכל אחד מאלה ששמם מופיע כאן מונח כאמור במבנה הנצחי של הרי הנגב ומרזביו, מצפון מזרח לדרום מערב.

המכתשים: אלה תולדות
בפסגות של הרים אחדים נוצרו עמקים, שכן חולשה גדולה היתה בקרומי הסלע המתוחים על רכסי הכיכרות ונסדק בהם סדק. ומשמצאו המים – המרחיבים והמעמיקים – כי החומר מתחת לקרומי הסלע הוא חול רך, עטו עליו, סחפוהו וגרפוהו אל מחוץ לסדק והותירו בור עמוק, עמק סגלגל וסגור מכל עבריו. כך באו לעולם המכתש הקטן שהוא חצֵרה, והמכתש הגדול שהוא חתירה, והמכתש הענק שהוא רמון, ומכתש עָרִיף, ובסיני גם המכתשים הִלָאל ויַלַק.

יודעי ח"ן מכירים גם עובּרי מכתשים בצפית, ברכב ובדיה. הם אינם מכתשים של ממש, אף שברור כי בחלוף עידנים גיאולוגיים רבים עשויה התרחבותו של נחל צפית, בחלק שבו חשופות בו אבני חול צבעוניות, להפוך למכתש אמיתי, כשם שסדקים המאיימים לקעקע את קליפת הסלע של הר רכב ורכס דיה יהיו אולי מכתשים אחרי חזון אחרית הימים וכנראה ללא אפוקליפסה.

מחצבים: היו או לא היו?
אי שם בסוף המאה ה-19 שוטטו מרגלים אנגלים ברחבי הנגב, מתהדרים בתארים של אנשי מדע ועושים עבודתם מטעם "הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל". ראו את הצבעים העזים של סלעי המדבר ומיד ציטטו את הפסוקים המתאימים מספרי הקודש: "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת" (דברים ח', ט'). ומשום שכך, חשבו את עורקי הסלע הירוקים והאדומים לנחושת ולברזל מבלי לדעת שחרסיות לנגד עיניהם. ובחפשם אחר המתכות המעשירות פרצו דרכים. וכך נולדו כבישי המכתש הגדול, והדרך היורדת אל המכתש הקטן ממעלה עקרבים, ודרכי מכתש רמון – כולן דרכים שהובילו אל החרסיות והחול הצבעוני ולא אל המתכות, שהממלכה חפצה לכרות מקרבי המדבר וכדי להזין בהן את תעשיותיה. לימים, משכלתה מן המדבר רגל המדענים־מרגלים של בריטניה, ותחתיהם באו מדענינו אנו, נמצאו אוצרות דווקא בעמקי המרזב, בעיקר פוספטים, וכמעט בא לציון הגואל.

בימי הצנע של שנות החמישים קמו בנחל צין ובנחל זרחן מכרות הפוספטים הגדולים. ומאז שהחלו להסיע את מחצבי המקום במשאיות ענק וברכבות, לא חדלו לכרסם בקרקע ולא עייפו לעשותה בורות מעלי אבק, ומעשנות גדולות משגרות תמרותיהן אל השמים משולי המכרות, מאביכות את עין השמש, ומים בואשים זורמים מהן וממלחים את גֵבֵי הנחלים, ממיתים את צמחי המעיינות.

ציץ מציץ מבעד האדמה הסדוקה בנחל אלות | צילום: ברוך גיאן

דרכים: מחברות, מפרידות
בין כל אלה עומס רב של דרכים. מהן חומקות דרך אפיקים גדולים, כמו נחל ניצנה ונחל מעזר ונחל עקרב ונחל עזוז, ואחרות שמשתרגות אל ההרים השטוחים ואל הרמות נטולות האופק של הר נפחה והר מטרד, של הר עזוז ורמת ברנע, של הר חורשה והר המערה ושל הר שגיא. כולן רמות של הנגב, שאין סחוף ממנו לרוחות ואין חשוף ממנו לעָלְעוֹל המכה בו ממצרים.

המרחב ממערב לרמון ומדרום לו מחולק לשניים – צפון ודרום – ואין חיבור ביניהם: בצפונו מתוות אינספור אצבעותיו של נחל ניצנה את נופיהן של רמות הגיר השטוחות ונבלעות איתן בים של חולות (בערוצים עוד יושבות חוות עתיקות וחפורים בורות קדומים, ובמדרונות משרגות אלות אטלנטיות אדירות גזע את ענפיהן אל השמים). ובדרום מתרוממים הרים, העוטרים את הרמות והמכתשים. יש המתנשאים כשולחנות נטושים, ובהם צוריעז וחספס, מיכאל וחדב (וכיוצא באלה הרים ששמותיהם מצלצלים כשמות משפחות נודדים

דרכים של מדבר: הכביש מצומת הרוחות לכיוון נחל אלות (למעלה) ושביל למטיילים | צילומים: ברוך גיאן

עבריים קדמונים), ויש המשלחים בשולי המכתשים שיני סלע ענקיות, משולשות, כקשקשי דרקון; ובלשון של יובש הן נקראות "מצלעות", או "כרבולות".

כביש אחד, מפותל וצר, עולה ויורד מראש הר לנחל שטוח, מחבר את שני החלקים האלה. זהו כביש הגבול עם מצרים, שהיה פעם דרך פטרולים, וכמו הגבול – שהציבוהו התורכים והאנגלים לפני כמעט מאה שנים – כך הכביש: מאולץ, אין בו ההיגיון הגאוני של דרך עתיקה, המתפתלת רק כאשר נוח, יורדת היכן שיש מים לרוות בהם את הצימאון. הכביש, כמו הגבול, מנציח את החיץ בין נגב ממזרח לנגב ממערב שנקרא סיני, ומחבל בכלל הברזל המדברי, שכל דבר יהיה בהדרגה, בנחת; שלא יופר השקט.

משתם לכאורה הסדר של הקמרים והקערים, הסתער האמן לכיוון הערבה, על המרחבים הגדולים של הר הנגב. הרחק מעבר למעגלו של הקו הנושק לשמים ולארץ מתנחשלים הצבעים, שאין בהם ולו צל דמיון לאפור־חום חמור הסבר, הזועף לעתים, של "רכסי הלחם" והרמות נטולות האופק.

במדבר הזה נחרזים הצבעים במחוזות המים הקטנים, אשר ההפתעה בחזותם סוערת, מתיזה אשליה של חיוּת בעורקי המדבר המפותלים, הריקים מזרימה. נקודות הפלא שלה – עין זיק ועין שביב, עין אורחות ועין שרב, עין סהרונים ועין עבדת, עין טרפה ועין אם־צאלח – הן כולן אבני ירקן נוצצות על חזה הסלע החשוף; ועל אף יופיים וברקם קוראת העין רק את חלקת הגוף הבוערת, והקישוטים אינם אלא עילה להתקרב, ולמשש ולטעום.

מעברים גדולים שבו – נחל מַרְזֵבָה ונחל נְקָרוֹת ונחל קצרה ושלוחת צלמון ומישור הרוחות – מובילים מכאן דרומה ומזרחה אל מדבריות אחרים, שכולם נגב: מדבר צין, ומדבר שור ומדבר פארן, שנוגעים בגבולו, בחולות וברכסים ובלהט הערבה וברמות הסחופות בואכה מצרים. וכפי שפאתו השסועה של מכתש רמון – בבקעות ארדון ומַחְמָל – היא כמו בית לצייר ששכח לסגור את תיבת צבעיו, ואלה התפזרו והכתימו את החום־לבן הנצחיים של צדודית ההר הגבוה, כך גם גבעות החול האדומות בין מסור וחצבה ובשולי פארן בואכה באר עדה.

יש וצדודיות הצבע האלה מתלכדות לקיר מצוק אחד ענקי, הנופל אל עמק נחל צין בבוהק ובלובן, וקרועים בו חלונות של מפלים ומעיינות, ודרכים עתיקות חרותות בו. ויש צדודית של טבלאות בודדות, שולחנות ענק, או אולי כני ציור של טיטאנים, שעליהם הניחו את כל החום והלבן והשחור, והיזו לארבע הרוחות, שיגלשו במדרונות ויישפכו אל הערוצים החרבים, שפיתוליהם נראים רק מן השמים. כך הם מצוקי השוליים של נחל פארן, החוגר את הר הנגב מדרום, שנופלים אליו מצוקי חדוד הקרועים בנקיקי ורדית וברק; וכך גם צוקי העשת, שקניון עדה נחשף בהם כסדק שלא תוכנן, הוא ואחרים לידו חסרי השם ומרובי הצבעים.