יותר משישה קבין של אֶרֶץ, מן העשרה שתחמנו בגבולות הזהות שלנו, הם נגב. קראוהו כך על שום שהוא מנוגב מן הרטיבות של שאר הארץ, ושמו הפך גם מושג לדרום; ומיום שאילפונו בינה בבתי אולפנא – שבהם המפות נתלות על הקיר מול פני תינוקות של בית רבן – יהיה תמיד הגליל "למעלה" ואליו אך "עולים", והנגב הוא "למטה" ואליו תמיד "יורדים". ומשנתקבע בתודעתנו כמי
שהוא שם, בירכתי הארץ, הפך לנידח וכאילו שאר ארצנו גדולה, משל הזנב מכשכש בכלב. ואנו גדלים להתיירא מפניו, ולדבר בו סרה כי מִדבּר הוא רע. פני הארץ: קמרים וקערים חייבים לכאורה להפריחו. הוא שדה מערכה מדומה לגֵיסות המלחמה, ומקום לשלוח אליו את פסולתנו ואת רעלינו. ארץ גזֵרה לנוודים ולמוסדות שאין חפץ בהם. וכל אימת שמזדעק מישהו על ריח באשה העולה באפו או על פחדיו בלילות מנהמת החרושת, ומיד מועלה הנגב על מזבח הפחד הזה – ומורים עליו כאילו ראוי הוא שיבאישו את אווירו וירעילו את נקיקיו, וכאילו כך תבוא השלווה למחוזות הצפון. אנחנו, שליבנו יוצא אליו לאהבה, יודעים כי הוא אחר; שבצפונו הפתוח נמסך הנגב במתינות בארץ הנושבת, עד שנמוג כלא היה בין התלמים החרושים לאופק, ומתמסמס ואיננו בין הגינות והבתים. מגבול רכסיו ודרומה נותר הנגב "שלנו". ממשלה לדמיונו של המעצב הקוסמי, שכאילו חמד כיכרות של לחם והניחן סדורות בזו אחר זו, כל אחת ניצבת – חרטומה בצפון ובמזרח וירכתיה בדרום ובמערב, והסדר מופתי ואין לשנותו. הידק האמן את כיכרותיו ותחם כל אחת מהן בשקעים ארוכים, שגם הם סדורים וערוכים באותו כיוון ממש. קראו המלומדים לכיכרות "קמרים" ו"רכסי הרים", ולשקעים קראו "קערים", ו"עמקי מרזב". וזאת ללמוד – קמר הוא מושג שהמלומדים נוקטים בתארם מבנה גיאולוגי דמוי כיפה או קמרון, אלא שלהבדיל מזה הבנוי בידי אדם, עשוי הקמר הגיאולוגי דפים דפים – שכבות של סלע המונחות זו על גב רעותה. ומשהתגבננה שכבה אחת – בשל תזוזה עזה ואיטית של קרום כדור הארץ – התגבננה גם השכבה שמעליה וזו שמעליה, עד שכולן יחד התקמרו, כגבו של חתול מבוהל. היפוכו של קמר – שמקורו גם כן בתנועת הקימוט של קרום הפלנטה שלנו – הוא הקער, שתבניתו כערֵבת סלע ענקית, וממדיו לעתים כשל עמק. בלשון מדעית קוראים לקמר ולקער בשמות אנטיקלינה וסינקלינה. הסינקלינה, בהיותה צרה וארוכה, נקראת "מרזב". כך מתרוממים מן החולות הגדולים רכס צָבוֹעַ ואחריו רַחֲמָה ואחריו חֲתִירָה ואחריו חֲצֵרָה, ואחרים, קטנים מהם, שחרגו מן המסדר אל שוליו, והם אֶפְעֶה ודַיָה ורֶכֶב ובּוֹקֵר. המרזבים הם השקעים של נחל שחר והרועה, ונחל זרחן ואפעה, ואפילו הצין והבשור, ענקי הנגב, נלכדו בחלקם בעמקי המרזב; וכל אחד מאלה ששמם מופיע כאן מונח כאמור במבנה הנצחי של הרי הנגב ומרזביו, מצפון מזרח לדרום מערב. המכתשים: אלה תולדות יודעי ח"ן מכירים גם עובּרי מכתשים בצפית, ברכב ובדיה. הם אינם מכתשים של ממש, אף שברור כי בחלוף עידנים גיאולוגיים רבים עשויה התרחבותו של נחל צפית, בחלק שבו חשופות בו אבני חול צבעוניות, להפוך למכתש אמיתי, כשם שסדקים המאיימים לקעקע את קליפת הסלע של הר רכב ורכס דיה יהיו אולי מכתשים אחרי חזון אחרית הימים וכנראה ללא אפוקליפסה. מחצבים: היו או לא היו? בימי הצנע של שנות החמישים קמו בנחל צין ובנחל זרחן מכרות הפוספטים הגדולים. ומאז שהחלו להסיע את מחצבי המקום במשאיות ענק וברכבות, לא חדלו לכרסם בקרקע ולא עייפו לעשותה בורות מעלי אבק, ומעשנות גדולות משגרות תמרותיהן אל השמים משולי המכרות, מאביכות את עין השמש, ומים בואשים זורמים מהן וממלחים את גֵבֵי הנחלים, ממיתים את צמחי המעיינות. נחל אלות. הנגב כולו הוא ממשלה לדמיונו של מעצב קוסמי | צילום: ינון ירדן אנשים: חיים במדבר כאילו חשש האמן לתעות במרחבים הגדולים האלה, שיטח מעט את חדודי הסלע, מסך בהם מעט רוחב, ובכפות גדולות פינה מקום של כלום למי שיתגרו אחר כך ביצירת הסלע הזאת, לבני אדם שיבואו להתיישב.יש במדבר הזה אנשים חיים: עיירות שתיים במסדר כיכרות הלחם – ירוחם ודימונה, ועיירה אחת ברמות הגבוהות והשטוחות – מצפה רמון, היאחזויות וקיבוצים בשולי ההרים ובגבולם עם הערבה, בית כלא, מחנות צבא, שדה תעופה, מחצבות פה ושם, בית ספר שדה. וביניהם רבבות בדווים המתגוררים בבתי פח דלים ובמעט עיירות הזויות ומוכות עוני סביב הר הנגב, ואליו עצמו לא יבואו – לבד מבעלי זכות מעטים שהממשלה חפצה ביקרם, וקומץ חוות מעוטות אנשים, שזוגות צעירים אשר נטו בהן ביתם מנסים לחַיות את האדמה הצחיחה. ממש כקדמונינו, שבנו אף הם את חוותיהם בהרי הנגב, סכרו את הוואדיות בגדרות כדי לשמור על האדמה שלא תימלט עם השיטפון וניסו לנוע בשלום בין כרמיהם השופעים ועדריהם דלי המרעה והמראה.
דרכים: מחברות, מפרידות המרחב ממערב לרמון ומדרום לו מחולק לשניים – צפון ודרום – ואין חיבור ביניהם: בצפונו מתוות אינספור אצבעותיו של נחל ניצנה את נופיהן של רמות הגיר השטוחות ונבלעות איתן בים של חולות (בערוצים עוד יושבות חוות עתיקות וחפורים בורות קדומים, ובמדרונות משרגות אלות אטלנטיות אדירות גזע את ענפיהן אל השמים). ובדרום מתרוממים הרים, העוטרים את הרמות והמכתשים. יש המתנשאים כשולחנות נטושים, ובהם צוריעז וחספס, מיכאל וחדב (וכיוצא באלה הרים ששמותיהם מצלצלים כשמות משפחות נודדים
עבריים קדמונים), ויש המשלחים בשולי המכתשים שיני סלע ענקיות, משולשות, כקשקשי דרקון; ובלשון של יובש הן נקראות "מצלעות", או "כרבולות". כביש אחד, מפותל וצר, עולה ויורד מראש הר לנחל שטוח, מחבר את שני החלקים האלה. זהו כביש הגבול עם מצרים, שהיה פעם דרך פטרולים, וכמו הגבול – שהציבוהו התורכים והאנגלים לפני כמעט מאה שנים – כך הכביש: מאולץ, אין בו ההיגיון הגאוני של דרך עתיקה, המתפתלת רק כאשר נוח, יורדת היכן שיש מים לרוות בהם את הצימאון. הכביש, כמו הגבול, מנציח את החיץ בין נגב ממזרח לנגב ממערב שנקרא סיני, ומחבל בכלל הברזל המדברי, שכל דבר יהיה בהדרגה, בנחת; שלא יופר השקט. משתם לכאורה הסדר של הקמרים והקערים, הסתער האמן לכיוון הערבה, על המרחבים הגדולים של הר הנגב. הרחק מעבר למעגלו של הקו הנושק לשמים ולארץ מתנחשלים הצבעים, שאין בהם ולו צל דמיון לאפור־חום חמור הסבר, הזועף לעתים, של "רכסי הלחם" והרמות נטולות האופק. במדבר הזה נחרזים הצבעים במחוזות המים הקטנים, אשר ההפתעה בחזותם סוערת, מתיזה אשליה של חיוּת בעורקי המדבר המפותלים, הריקים מזרימה. נקודות הפלא שלה – עין זיק ועין שביב, עין אורחות ועין שרב, עין סהרונים ועין עבדת, עין טרפה ועין אם־צאלח – הן כולן אבני ירקן נוצצות על חזה הסלע החשוף; ועל אף יופיים וברקם קוראת העין רק את חלקת הגוף הבוערת, והקישוטים אינם אלא עילה להתקרב, ולמשש ולטעום. מעברים גדולים שבו – נחל מַרְזֵבָה ונחל נְקָרוֹת ונחל קצרה ושלוחת צלמון ומישור הרוחות – מובילים מכאן דרומה ומזרחה אל מדבריות אחרים, שכולם נגב: מדבר צין, ומדבר שור ומדבר פארן, שנוגעים בגבולו, בחולות וברכסים ובלהט הערבה וברמות הסחופות בואכה מצרים. וכפי שפאתו השסועה של מכתש רמון – בבקעות ארדון ומַחְמָל – היא כמו בית לצייר ששכח לסגור את תיבת צבעיו, ואלה התפזרו והכתימו את החום־לבן הנצחיים של צדודית ההר הגבוה, כך גם גבעות החול האדומות בין מסור וחצבה ובשולי פארן בואכה באר עדה. יש וצדודיות הצבע האלה מתלכדות לקיר מצוק אחד ענקי, הנופל אל עמק נחל צין בבוהק ובלובן, וקרועים בו חלונות של מפלים ומעיינות, ודרכים עתיקות חרותות בו. ויש צדודית של טבלאות בודדות, שולחנות ענק, או אולי כני ציור של טיטאנים, שעליהם הניחו את כל החום והלבן והשחור, והיזו לארבע הרוחות, שיגלשו במדרונות ויישפכו אל הערוצים החרבים, שפיתוליהם נראים רק מן השמים. כך הם מצוקי השוליים של נחל פארן, החוגר את הר הנגב מדרום, שנופלים אליו מצוקי חדוד הקרועים בנקיקי ורדית וברק; וכך גם צוקי העשת, שקניון עדה נחשף בהם כסדק שלא תוכנן, הוא ואחרים לידו חסרי השם ומרובי הצבעים. הר הנגב – העמוד הראשי>> |
הדרכים בנגב יובילו את המבקשים לבוא אליו אל קמרים וקערים, עיירות וגמלים, נחלים וצבעים. ספי בן יוסף מציע מסע אישי בארץ אהבתו הדרומית עודכן 18.6.22 |
אביב בישראל - ממעוף הציפור
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 526
[name] => מזרח-תיכון
[slug] => middle-east
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 526
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 1871
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 403
[name] => הר הנגב
[slug] => %d7%94%d7%a8-%d7%94%d7%a0%d7%92%d7%91
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 403
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 402
[count] => 182
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 402
[name] => ישראל
[slug] => israel
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 402
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 2782
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )