שמורת קמארג: שיר הלל לטבע

"בקמארג מסיירים עם כיסא", אמר פרדריק מיסטרל (1830־1914), המשורר הלאומי של חבל פרובאנס. ואכן, באיזור הנמוך והשטוח הזה מעניקה תלולית בגובה מטר תצפית למרחוק. תנאי השטח המיוחדים גם יוצרים נוף וסביבה טבעית לצמחים ולבעלי חיים ייחודיים.

חבל קמארג (Camargue) שבדרום־מערב פרובאנס הוא הדלתא של נהר הרון (Rhône). בקצה דרכו אל הים מתפצל הנהר הרחב לכמה ערוצים, שמספרם ואפיקיהם השתנו מאוד במרוצת הדורות. שניים מהם, הרון הגדול (Le Grand Rhône) במזרח והרון הקטן (Le Petit Rhône) במערב, תוחמים את האיזור, והים סוגר עליו מדרום. בעצם, כך אומרים בקמארג, אנחנו אי.

הלנדרובר של אריק קולה (Eric Coulet), מנהל שמורת קמארג, עולה על שביל העפר שעל הסוללה המפרידה בין הפארק לים. אגמים וביצות מצפון, ים מדרום. עוד מכוניות נוסעות: החלק הזה עדיין שייך לפארק והוא פתוח לציבור. הכביש מוזנח. מגיעים לשער ליד מגדלור. אנחנו עוברים, שאר המכוניות נשארות מאחור. נכנסים לשמורה. בבת אחת הדרך מתוחזקת – עבודה של מתנדבים, בעיקר סטודנטים.

לאורך 12 קילומטרים פוגשים מעט מאוד אנשים. רק הולכי רגל ורוכבי אופניים, שני הזנים היחידים המותרים בשמורה. אין קיוסקים, אין נקודות מים, אין מחסות ואסורה כל פעילות מסחרית. אין כלום, חוץ משקט ויופי ומרחבים עצומים. מי שנכנס, על אחריותו נכנס. עליו לבוא מצויד במים, נעלי הליכה נוחות, תכשיר נגד יתושים, כובע, בגדים ומשחות שיגנו עליו מהשמש הקופחת רוב ימות השנה, ולזכור לא להיכנס לשטח השמורה בימים שבהם מנשבת רוח המיסטרל (Mistral, רוח צפונית עזה ויבשה).

בעבר הציף הרון את הקמארג כל שנה כמעט. כך נוצרו הביצות והאגמים המכסים את רוב השטח. את המלריה, למרבה המזל, כבר ביערו. לא כן את היתושים. במאה ה־20 בנו סכרים רבים לאורך אפיקי הנהר וסוללה לאורך החוף, כך שהקמארג הוא בבחינת קופסה סגורה עם פתחים מוסדרים לוויסות כניסתם של המים. כיום מזרימים אותם בלא הרף כדי לשמר את אופיו הביצתי של האיזור. הגשמים מועטים וההתאדות מרובה עקב החום הגבוה והרוחות העזות, וללא תוספת מים סדירה, הכל יתייבש. ואם הכל יתייבש, יקיץ הקץ על צמחיית מים ייחודית ועל עושר עצום של בעלי חיים: חזירי בר, נוטריות, שועלים, חמוסים ושאר מרעין בישין, חלקם טורפים מוצצי דם, ותיעלם סביבה טבעית יחידה במינה ואחרונה מסוגה לאורך חופי הים התיכון המזוהם והגווע.

הכל סובב סביב המים
הקמארג הוא משחק של איזונים. בין אילוצי האדם לצורכי הטבע, בין יובש ללחות, בין מליחות למתיקות. הכל סובב סביב המים, איכותם, כמותם, מיקומם. הקמארג מוגן, אך אינו נקי. המים עוברים ממקום למקום, ולכן זיהומים מתפשטים. חקלאות האורז השתמשה בעבר בחומרים רעילים כמו אבץ, שקטלו דגים באגמים. הפיקוח הוגבר, וכעת השתפר מצב המים בביצות.

ממזרח לרון, גובל הקמארג באיזור של תעשייה פטרוכימית כבדה, נמל נפט ובתי זיקוק, שהשפעתם אינה מן המבורכות. הרון עצמו גורף עימו דרומה כל מה ששופכות לתוכו החקלאות המתועשת והתעשייה הכבדה, בעיקר הכימית, של איזור ליון (Lyon). הכנסת מי נהר הרון לקמארג לצורך שימור הביצות מזהמת – אבל אין ברירה, יש צורך במים גם אם הם מזוהמים.

סוסי בר דוהרים בקמארג. בשמורה חיים כאלף סוסים | צילום: טל גליק

הקמארג מתחלק לפארק אזורי, רוב רובו של השטח, ולשמורת טבע לאומית, הפועלת מתוקף חוק מדינה. בעצם, מסביר קולה, זו שמורת מים. שטחה 130 קילומטרים רבועים, ורובה ככולה אגמים וביצות. רק לחמישה עד עשרה אחוזים ממנה מותר להיכנס, וגם זאת בתנאים מגבילים מאוד.

השמורה נוסדה ב־1927. היא ממוקמת על החוף, מופרדת מהים בסוללה ארוכה. מדרום־מזרח לה משתרעים אזורי תעשיית המלח, שמקורה עוד בימי הרומאים, אבל גם מלכי צרפת המשיכו בה – המלח הקנה להם שליטה והרבה מאוד מיסים. הלאה משם מצוי איזור תעשיית הנפט שליד מארסיי. במערבה שמורת טבע מחוזית שמנהלת העיר סנט מארי דה לה מר (Saintes Maries de la Mer). "השמורה היא קודם כל סמן של התפתחות טבעית, נקודת אפס, ללא בני אדם", אומר קולה. "המעקב מאפשר להשוות בין מה שקורה כאן בהתפתחות טבעית, למה שקורה באזורים שבהם חי האדם. המטרה השנייה היא יצירת איזור מקלט, המעניק הגנה מוחלטת לבעלי חיים. לא רק שלא צדים אותם, גם כמעט שלא באים לצפות בהם".

המרכז המנהלי של השמורה נמצא בטור דה ואלה (Tour de Vallat) שבדרום־מזרח החבל. למבקרים מותר להיכנס עם רכבם רק לשטח הקטן שמסביבו. יש שם מרכז מידע ומוזיאון קטן, ובו ממצאים ארכיאולוגיים, מינרליים, בוטניים וזואולוגיים שנמצאו בשמורה. שביל טיולים רגלי באורך קילומטר וחצי, העובר במעין ג'ונגל קטן, מאפשר תצפית על הביצות ועל סוסים ופרים, אך בעיקר על עופות רבים, כמו אווזים, ברווזים, חסידות ובזים, ועל חיות מים, כמו הנוטריות, שמקצתן מסתובבות בין הרגליים, ולפתע צוללות  במים ואינן.

פלמינגו בשמורת קמארג | צילום: Jeremy Shapiro, GFDL

מה עושים בשמורת טבע, שלאדם אין כמעט דריסת רגל בה? "מנהלים אסטרטגיה של ניטור רצוף על מנת לדעת מה המצב בכל זמן נתון, בכל עניין ובכל נקודה בשטח", אומר קולה. "הניטור בודק כ־100 משתנים, ממספר בעלי החיים למיניהם ועד לרמות זיהום ומליחות. המעקב הוא כמו ספירת דם. בכל סעיף נקבעו סף עליון וסף תחתון. לפי התוצאות, מתקנים סטיות מהתקן – אך לא בהשפעה על משתנים פנימיים, אלא בוויסות גורמים חיצוניים". למשל, כשמגלים עלייה במליחות, מכניסים עוד מים מתוקים, וכשרוצים להעלות את רמת המליחות – מזרימים מי ים.

הפארק האזורי פתוח ברובו למבקרים, אבל גם בו מנסה העמותה המנהלת אותו להקים מעין שמורה קטנה באיזור חיץ השוכן מדרום לרצועת האורז, ליד וקארס (Vaccarès), האגם הראשי בקמארג, ששטחו 60 אלף דונם. האגם הוא חלק מן השמורה, פרט לרצועת מים צרה שבה מותר הדיג. בשנים שבהן השמורה סובלת מעצירת גשמים, שטחי ביצות מתייבשים ורצועות אדמה מפרידות בין המים. המים הרדודים שורצים חסילונים, צלופחונים ודגים. העופות ניצבים על רגל אחת, כל אחד בגומת האכילה שלו, וחוגגים על השלל.

אורז ביצות וסוסי בר
בשטח הפארק חיים 7,500 אנשים. 5,000 מהם מרוכזים בשתי ערים קטנות, סנט מארי דה לה מר וסאלן דה ז'ירו (Salin de Giraud). מחוץ להן חיים עוד 2,500 בני אדם, בצפיפות של שלושה אנשים לקילומטר רבוע, ביישובים ששמותיהם מתייחסים למלח (Salin) ולקדחת (Palud). התושבים כפופים לתקנות מחמירות, בעיקר בתחום הבנייה: מיקום, סגנון, גובה. העמותה המנהלת את הפארק מפקחת על הבנייה, ועל אף שאפשר לראות פעילות רבה של בנייה, מדובר בבנייה נמוכה, בעיקר לצורכי תיירות המונים.

ההגנה על הפארק התפתחה מתוך קונצנזוס ולא מכורח חוק מיוחד כמו בשמורה. הקרן והעמותה האוטונומיות המנהלות אותו כוללות נציגים מהמשרד לאיכות הסביבה וממועצת איזור פרובאנס, מדענים, בעלי קרקעות המנצלים את השטח לפעילות כלכלית ואפילו נציגי אגודות של ציידים ודייגים. לכולם עניין משותף לשמר את הטבע, המהווה אוצר בלום ומקור הכנסה. כחלק מהפעולות שננקטות בפארק, נוהגים האחראים לווסת את גובה מקווי המים שבו, משום שכל מין של עופות דבק במפלס מים מסוים, ואם רוצים בנוכחותו, חייבים להכשיר לו "רצפת מים" מתאימה.

תושבי איזור הקמארג משקיעים מאמצים מרובים בשימור הטבע, אך עיקר עיסוקם הוא בחקלאות, בציד ובגידול בקר. אורז הביצות האדום הוא שם דבר, ובצידו מגדלים את מה שמתאים ונמכר: יותר ויותר חיטה קשה לפסטות.

בצפון הקמארג מגדלים מעט גפנים, שחלקן גדל בחול רווי מלח. כרמי הקמארג היו כמעט היחידים בצרפת, שמגפת הפילוקסירה (Philloxera, כנימה התוקפת שורשי גפנים) של אמצע המאה ה־19, אשר הרסה את חקלאות הגפנים בארץ היין, פסחה עליהם, וזאת בזכות החול והמלח השנואים על כנימות אלה.

בפארק מפקחים על גידולם של כאלף סוסי בר קטנים הנודעים בשם "סוסי קמארג", שאותם מאלפים לרכיבה, ושל 5,000 פרים קטנים, שנועדו לעבודה ולבשר. הבהמות, הגדלות בתנאים טבעיים, ניזונות מעשב בלבד והתוסף היחיד למזונן הוא תפוחי עץ, כך שבשרן הוא דל שומן.

בפארק פועלים בהיתר מספר זעום של חקלאים ודייגים, וכמה סוסות וסייחיהן חיים בו בתנאי פרא למחצה. הסוסים, החיים בביצות עם הפרים, הם כלי העבודה של הגארדיאן, הגרסה הפרובאנסלית לקאובוי האמריקאי. הסוסים הנמוכים הם בעלי מזג טוב וקלים לאילוף, ומשמשים, במסגרת הפולקלור האזורי, גם לתהלוכות בחגיגות העממיות של קמארג.

נוף טיפוסי – מים, צמחייה ייחודית ושקט | צילום: Bernard Lepretre, GFDL

צדפות טלין ועקבות שועל
חוף הים של השמורה – רצועה של 17 קילומטרים – הוא חוף החול השומם הגדול ביותר והפחות מזוהם בכל עברי הים התיכון. "רצועת החוף האחרונה שאין בה כביש ובנייה", מדגיש קולה. מותר להיכנס ברגל, על אופניים או על סוס. אסור לעלות על הדיונות. מי שצד בשמורה נקנס בסכום גבוה ורכבו ורוביו מוחרמים. גם מי שנכנס עם רכב – משלם קנס לא מבוטל.

אבל הנה, על החוף הענקי, שאפילו שביל לא ניכר בו, חרוצים סימני צמיגים של כלי רכב, הבאים מהסוללה ויורדים למים. עבריינים מועדים? לא, מסביר קולה. "לחמישה דייגים יש רשיון לדוג בשמורה את הצדפות הקטנות של קמארג, הנקראות טלין (Tellines). זו עבודה קשה של דיג במגרפה, ואין עליה קופצים רבים. אנחנו הולכים לקראת אלה שמוכנים להתאמץ".

חוף בקמארג. רצועת החוף הנקייה ביותר בים התיכון | צילום: אייסטוק

את החוף תוחמות דיונות נמוכות עם שרידי בונקרים גרמניים. הרוחות הרסניות, ואנשי השמורה הציבו גדרות נמוכות המגוננות על הצמחייה הדלה.  קולה אומר שמעולם לא ראה אותה הנקודה באותה הצורה. "ברגע שהדבר יקרה, אפרוש", הוא מבטיח, ומעיר את תשומת ליי למשתנים על ציר הזמן: בעוד שעה יהיה האור שונה, ובעלי החיים שאנו מבחינים בהם יתחלפו באחרים. הרוח תשתנה, האדווה וגוני המים לא ידמו לנוכחיים. בעזרתו, רואים דברים הנסתרים מעין המבקר המזדמן, רואים מעבר לדברים. למשל, מה מספרים עקבות בעלי החיים על החול, שנשמרים היטב כי איש אינו דורך באיזור? פה עקבות שועל, שם מירוץ של ציפור וכאן התוועדות של בעלי כנף אחדים, ואפילו דרמה קטנה: ציפור שניסתה להמריא ונתקלה בחברתה, והסימנים בחול מעידים על התאונה.

הרון הגדול נשפך לים ממזרח לשמורה, וזרם ימי נושא מערבה את מה ששופך הנהר לים. עצי ענק, שנפלו לנהר מאות קילומטרים צפונה, מוטלים אל היבשה בימי סערה, והחוף נראה כבית קברות לגזעים. החוף מסוכן, וכבר בימי קדם טעו יורדי ים בבחירת מעברים ובהבנת מתארו של החוף על פי מיקום המגדלור. חשבו שהגיעו למארסיי, פנו צפונה – ועלו על שרטון. במים הרדודים נחות 400 ספינות טרופות, חלקן עוד מימי היוונים. לעיתים, בימי סערה, נזרקים אל החול חרסים, כדים ומטבעות.

"אנשים באים לים בשעות הערב ונתקפים פחד", מספר קולה. "לא מבריונות, אלא מהריק. בני האדם הסכינו לחיות בתוך ההמון, בצפיפות. כאן, כשלרשותו של כל מתרחץ קילומטר רבוע, פוחדים מהריקנות". בפתח החוף המותר־אסור, מאפשרת גדר עץ מעבר להולכי רגל, אופניים וסוסים. "את הפטנט הזה, שצריך לא רק לאסור אלא גם להתיר, למדתי מעמית ישראלי בשמורה בנגב. מי שעושה פעילות מותרת ייאבק במי שהוא תופס בפעילות אסורה. למשל, רוכבי אופניים ייאבקו בפולשים עם רכב".

השמש נוטה מערבה, הצבעים השתנו, האדוות התחלפו, ואנו נעים ליד אגם ובו סכר כלונסאות בן 200 שנה. מעליו נאבקים בקולי קולות שני שודדים, עיט דייגים ושחף, על זכויות דיג משניות. שועל חולף בשדות, מעיף מבט אל הניצים בשמים. המאבק מוכרע. אחד מהם נס בבהלה, השני צולל אל ארוחת הערב. תזכורת גם לנו, המשוטטים בקמארג מאז שעות הבוקר, שהגיעה השעה לשוב אל הציוויליזציה.