"נחמד?! זה הדבר האחד והיחיד", הצהיר עכברוש המים בחגיגיות, כשהוא רוכן קדימה כדי לחתור. "אני מבטיח לך, ידידי הצעיר, שאין שום דבר – פשוט שום דבר – שאפשר בכלל להשוות עם סתם שיטוט בסירה. שיטוט", המשיך לו בקול חולמני, "שיטוט – ככה – סתם – בסירה…" בשנת 1908 ייסד הארי בלייק את חברת ההשכרה שלו לסירות נופש. בדיוק באותה שנה יצאה לאור המהדורה הראשונה של "הרוח בערבי הנחל", ספרו בן האלמוות של קנת גרהם. שני המפעלים האנגליים האלה, זה של בלייקס וזה של גרהם, עשו חיל רב במרוצת 103 השנים שחלפו מאז. בהביאו בחשבון את המישורים הנרחבים של אנגליה, את נתיבי המים הרבים והמגוונים – נהרות, נחלים, אגמים ותעלות – ובמיוחד את אהבתם הרבה של האנגלים לשייט, האמין בלייק שהחברה שהקים תפליג על מים בטוחים בדרכה אל ההצלחה. בלייקס (BLAKES) הפכה במרוצת הזמן לשם דבר בכל הקשור ל"נופש צף". כיום היא מציעה ללקוחותיה שתי דרכים לבילוי הנופש הזה: שיט בתעלות, שנחפרו במהלך המהפיכה התעשייתית, ושיט בנהרות.
התעלות שימשו בעיקר להובלת מטענים וסחורות. העתיקות שבהן נחפרו מחדש ושופצו על ידי רשות התעלות ודרכי המים בבריטניה, ומשמשות עתה להפלגות נופש (ראו כתבה על שייט תעלות בוויילס). הסירות שמפליגות בתעלות ציוריות להפליא ומקסימות בצבעיהן, אלא שמגבלות הרוחב שלהן גזרו את צורתן לתבניות צרות וארוכות. המפליגים חולפים על פני כפרים, עיירות וערים תעשייתיות גדולות. הם מתמרנים מעל לגשרים או מתחתם, ומדי פעם מחלצים עצמותיהם בהעלאתה ובהורדתה של הסירה על פני מפלסי המים השונים בעזרת תאי שייט (Locks). הדרך השנייה מזמינה את חובבי השיט הבריטיים להפליג בנהרות ובנתיבי מים טבעיים. כאן מצטמצם האופי העירוני, הסירות תופחות לממדיהן של יאכטות חטובות ועבות ירכתיים, והטבע מנגן כינור ראשון. שתי צורות ההפלגה פופולריות מאוד בבריטניה, ואנגלים רבים נוהגים לבלות את חופשתם על המים. אנחנו בחרנו בדרך השנייה וירדנו לנהר. "שמע! אם באמת יש לך בוקר פנוי, מה דעתך שנפליג לנו בנהר ונבלה בו יחד כל היום?"
אחת מאלף הסירה היא בית צף. הרבה מחשבה הושקעה בתכנונו ובעיצובו של הבית הזה כדי שלמתארחים בו תנעם השהות בין כתליו. המטבח מצויד בארונות, במדפים ובמקרר. יש בסירה שירותים, מקלחת, הסקה ללילות הקרים, מים חמים בשפע, ולמי שמתקשה להינתק מהציוויליזציה הרחוקה: מכשיר טלוויזיה. התחושה היא של טיול עם הבית כולו. האתרים שעל פניהם חולפים פחות חשובים. מה שחשוב הוא איך נוסעים ומה עושים במהלך השייט. הכל בסדר, אדונים? שאל בעל הסירה.
נגד הזרם (או איך כמעט נסחפנו ללב ים) הסתיו היה כבר בעיצומו והעצים צבעו את המישור בצבעי שלכת. ברווזונים ליוו את הסירה בדרכה, קורמורנים ניסו לשלות דגים מהנהר, וכשיצאו רטובים מהמים פרסו את כנפיהם מול הרוח כדי שיתייבשו. כאן, במרחבים הפתוחים, הרגשנו כבר היטב את משב הרוח שמגיע מן הים הצפוני. כדי לנצל את הרוח בנו בעבר תושבי האיזור טחנות רוח רבות וחלקן פועל עדיין. הטחנות הפעילות משמשות לשאיבת מים, להשקיית השדות ולטחינת קמח. הקירבה הרבה לים מחייבת הקפדה על אופן קשירתה של הסירה לרציף. הסירה חייבת להיות קשורה כך שתוכל לרדת עם מפלס המים היורד בשפל. החל משעות אחר הצהריים "רצים" מי הנהר בזרם חזק אל הים ומפלס מימיו יורד. אלה שקשרו את סירתם בצורה הדוקה מדי לרציף לפני שהשפל הגיע לשיאו, עלולים לגלותה תלויה בבוקר על חבלי הקשירה כשהמים זורמים בנחת מתחתיה. אם כך אכן קרה, כדאי פשוט להמתין לבואה של הגאות, ובכל מקרה ממליצים בעלי הניסיון להימנע מלנתק בסכין את החבל שעליו תלויה הסירה. כל תורת הספנות הזו הובאה אמנם לידיעתנו, אך תורה לחוד ומעשים לחוד.
הגענו לגרייט יארמות' באור אחרון. הזרם סחף אותנו בחוזקה לכיוון הים, וכך, ספק נסחפים בזרם, ספק משייטים בכוח מנועה של הסירה, חלפנו על פני הגשר שסימן את גבול המסלול המותר לשכמותנו, ומצאנו עצמנו בנמל. יאכטה קטנטונת בין אוניות הענק. באין ברירה ובדאגה הולכת וגוברת החלטנו שכדאי לעגון ויהי מה. בניגוד לכל כללי ההפלגה המומלצים פשוט נעצנו עצמנו, חרטום לפנים, במזח. רגלינו עמדו סוף סוף על קרקע יציבה, אך לא יבשה – גשם זלעפות החל לרדת והיקשה על פעולת חילוצו של החרטום. משך כשעתיים, ולאחר שנעזרנו בעצות רבות של ימאים ותיקים ומנוסים שהתגודדו סביבנו, התמודדנו עם החרטום העיקש. כשהצלחנו סוף סוף לעגון כמקובל, במקביל לרציף, התברר לנו ששטף הנהר גבר מאוד, ובעצה אחת עם ידידינו החדשים החלטנו לצאת לפוש מעט בעיר ולנסות ולשוט במעלה הזרם בשעה מאוחרת יותר. בתשע בערב שבנו לסירה. הגשם המשיך לרדת אך הזרם היה איטי קצת יותר. במאמץ גדול, ספוגים לחלוטין במים, התחלנו לסובב את הסירה. תחילה החזקנו את חבל הירכתיים קשור למזח וניסינו להשתמש בו כציר. לאחר מכן הטלנו את חבל החרטום אל היבשה, אך כאן נתבררה הטעות: חבל זה היה קשור לעוגן – קוביית בטון שמשקלה כעשרים קילוגרם. שניות אחדות לאחר מכן כבר צללו החבל והעוגן במים. הסירה נפרדה מן הרציף והחלה נסחפת לכיוון אמצע הנמל. ממש ברגע האחרון הצלחנו להשלים את הפנייה, ובמאמץ מרוכז שכרך את תפילותינו הכנות יחד עם שיא עוצמתו של המנוע, החלה הסירה עושה דרכה במעלה הנהר אל מעגן היאכטות הבטוח שמעבר לגשר. אספנו אל הסיפון את מי שהפקרנו על החוף ובידיו העוגן שנמשה מן המים ונשמנו לרווחה. ניצלנו. ממערב לעיר מתפצל הנהר וכמה מסלולי הפלגה אפשריים נפתחו בפנינו. פנינו צפונה במעלה הנהרות ביור (BURE) ואנט (ANT). נוף המישורים החשוף הפך בהדרגה לסבך של חורשות עצים, שיחים ואגמי מים. הם סטו מן האפיק הראשי ופנו לתוך יובל שנראה בתחילה כאגם קטן, מנותק כליל ומוקף יבשה. מדרונות ירקרקים עטרו את גדותיו, שורשי עצים חומים התפתלו כנחשים בוהקים מתחת למים השקטים, ומולם הזדקרה כתפו הכסופה של סכר אפוף אשד מקציף, יד ביד עם גלגל טחנה זולף ומסתחרר ללא מנוחה, ומעליו בית טחנה שגגו מקומר ואפרפר. האוויר נמלא רחש מרגיע, עמום וחנוק, אך מתוכו עלזו מפעם לפעם קולות קטנים וצלולים. המראה היה יפה כל כך עד שחפרפר לא יכול אלא לשאת את שתי כפותיו לשמים ולמלמל בנשימה עצורה: "אלוהים אדירים! אלוהים אדירים!"(מתוך "הרוח בערבי הנחל")
המקום בו גם שתקנים מדברים באותו יום א' צעדו כל בני הכפר לכנסייה, לבושים במיטב בגדיהם. הם בירכו זה את זה לשלום, נעצו בנו מבטים השמורים לזרים, ואיפשרו לנו ליהנות מריח הטחב והקטורת של הכנסייה, הניחו לנו להתבונן בנוף דרך חלונות הוויטראז' הגדולים ולהאזין לנגינתו של העוגב. המוסד השני בחשיבותו בכל כפר הוא הפאב מקומי, ורבים כאלה פזורים בכל מקום ואפילו לאורך הנהר. גם אלה שאינם מתפתים ליהנות מניחוחן של כנסיות אינם מוותרים באנגליה על הביקור בפאב. בערבים מתכנסים במקומות אלה שייטי הסירות ובני המקום ומול כוסות הבירה הענקיות קל לקשור שיחה. אפילו בני כפר שתקנים נעשים פטפטנים בתנאים כאלה. האווירה חמימה ונעימה גם לזרים, הבירה מצוינת, והאוכל טעים רק לחיכו של מי שהורגל בו. הנהר היה כולו שלנו. איש לא נראה בו זולתי סירה ננסית כקליפת אגוז שנראתה באופק, כאילו תקועה באמצע הנהר. מתוכה נזדקרו דמויותיהם של שלושה דייגים. האיזור כולו הוא ארץ חלומותיהם של חובבי הדיג. בכל פינה ראינו גברים, נשים, זקנים וילדים, שישבו על החוף או על סיפון סירתם, שילשלו חכה והמתינו. עד כמה גדולה התעניינותם של אנשי האיזור בדיג אפשר להבין כאשר נכנסים לחנות לממכר עיתונים. כל חנות כזו מלאה בשפע של עיתונים, שבועונים וירחונים העוסקים בדיג על היבטיו השונים והלא מגוונים. בכל כפר וברוב המעגנים יש חנויות המתמחות בציוד לדיג. מוכרים בהן פתיונות סינתטיים ואורגניים, חוטים, קרסים ושאר נפלאות. חלק מהדייגים שבהם התבוננו הצליחו להעלות בחכתם כמה דגים. כל הניסיונות שלנו לנהוג כמותם העלו חרס בידינו. כשפתחנו לאחר שבוע את מפת אנגליה כדי לראות איזה מרחק עברנו, הכל התגמד לנגד עינינו. על פני המפה הגדולה המרחק היה זעיר, בעוד שאנחנו חשנו שעברנו עולם ומלואו. המהירות האיטית מכתיבה התבוננות יסודית בכל אותם אלפי פרטים זירים המרכיבים את הנוף. הזמן עמד מלכת.
איך עושים את זה? מידע שימושי לקריאה נוספת:
|
.jpg)
.jpg)
