רמת הגולן: להיות קלינט איסטווד

עגל עושה את צעדיו הראשונים, אמא דואגת מאחורה. איסוף העגלים הוא חלק מעבודות הבקר שמכירים במהלך היום

פוסטר ממוסגר של גזעי סוסים, פינת מחשב מאובקת, וכמובן גולגולת הפרה הנצחית התלויה על הקיר עם צרור נוצות טווס תקועות בארובת העין. לטיול מצוּותים אלינו שני עובדי החווה, בחור ששמו וויליאם ונערה עדינה ששמה אניה. וויליאם הוא בחור חסון עם אגן בוקרים צר, כתפיים רחבות, פנים נחושות ושתקנות של פרש בודד. כשהוא יושב על הסוס עם כובע הבוקרים וצופה אל העמק, אפשר לעשות ממנו פוסטר ל"שנית גמלא לא תיפול", בהנחה שדרוזי הוא מספיק פוטוגני עבור חברי המפלגה. עבורנו וויליאם הוא מלאך משמים. הוא שוזר במיוחד בשבילנו כל מיני פאוצ'ים ותאים למצלמות ופנקסים, מרגיע את הסוסים, נענה לניג'וסי הצלם ועושה פוזות למצלמה. אחת מהמועמדות, הסוסה יסמין, בוטשת ברגלה בעצבנות ניכרת בקרקע. וויליאם מספר שהיא עצבנית כי לא אכלה עדיין. ממש כמו החבר'ה במשרד שבלי הקפה והקרואסון שלהם על הבוקר עלולים לטרוף אותך אם תשאל שאלה מיותרת. במעשה טקטי מופלג בוחר וויליאם ביסמין, לא לפני שהוא דוחף לה לפה איזה צ'ופר מיוחד לסוסות עצבניות־בוקר.
כשמטפסים על הסוס יש לתחוב רגל אחת לארכובה, לאחוז ברעמת הסוס ולהתרומם

במכה אחת. מותר לשחרר צווחת התלהבות יאנקית, אבל ממש לא חייבים. יוצאים מהקיבוץ ומטפסים בהר כדי לראות רחוק ושקוף את המכלאה ולהסתנוור ממאגר ההשקיה של הקיבוץ, מין שלולית ענקית שמבהיקה בשמש הבוקר הצעירה (וזאת הקלישאה האחרונה להיום). יורדים מההר וצועדים בטור עורפי בתוך חורש אלונים. פתאום מפתיעה אותנו להקה של חזירי בר ששועטים בפראות ליד בריכת חמצון. החזירים הם אורחים רצויים כאן ומשמשים פיתיון לזאבים כדי שיתרחקו מהעגלים.
הסוסים כבר מכירים את הדרך וצועדים על אוטומט ובעצלתיים לכיוון המכלאה שבשטח הפתוח. מדי פעם הם מנסים לקטוף לעצמם משהו, ואם לא תסיט את ראשם בעזרת המושכות, הם עלולים להתנחל שם לנצח. משמעת, זה מה שצריך כאן. הסוס שלי מרגיש שבהדרגה מתגבשת מעליו ישות מטילת מרות, ופורץ בריצה  מרדנית ומטלטלת איברים. אני מבטיח לעצמי להיות איתו רך יותר, ועל תוצאות ההחלטה בהמשך.

בן שנתיים ועדיין בתול
כשמתקרבים לשטח הפתוח שבו מפוזרות הפרות, מקדמים את פנינו כלבי אקבש שיובאו מתורכיה כדי שיילחמו בזאבים הטורפים בבקר ללא רחם. אלה כלבים בהירים, שעירים וגדולים, ידידותיים וחמודים מאוד, שמשום מה מטילים אימה על הזאבים ומבריחים אותם. לאלוקי החיות פתרונים.
הרכיבה קצת איטית ומעייפת, ונשאלת השאלה אם לא עדיף להחליף את הסוסים בטרקטורונים. וויליאם ואחיו וופיק שמצטרף בהמשך טוענים שאין תחליף לסוסים. הם יכולים לצעוד במקומות שטרקטורון לא יכול, והם גם לא מרעישים ולא מבהילים את הפרות. קאובוי זה כנראה לנצח.
היחסים בין הסוסים לפרות מתאפיינים בכבדהו וחשדהו. שני הצדדים יודעים שהסוסים יותר יפים ואתלטיים, אבל לא מדברים על זה בקול רם. בשערי המכלאה מקדם את פנינו בצהלת שמחה, שבהמשך מתבררת כצהלת תשוקה, סוס ההרבעה החביב אפצ'י (

הבן של יסמין העצבנית). הוא כבר בן שנתיים ועדיין בתול, וההורמונים לא נותנים לו מנוח. הוא מלווה את הסוסות שבחבורה לאורך הגדר בחיוך חרמני, עד שאנו מתרחקים ועוזבים אותו לצהלותיו ואנחותיו. כשאנחנו מגיעים לחווה ולזוּלה, מעין קרוואן שבו הבוקרים נחים, שותים קפה ואוכלים, אנחנו פונים לִצפות בוויליאם ובוופיק מבצעים כמה פעולות בוקרים הכרחיות, למשל להוביל פרות שהמליטו בשטח בחזרה למכלאה. משובב נפש לראות את העגלים הרכים והמתוקים מדדים בין סלעי הבזלת מתחת לזנב של אמא. בעוד 380 קילוגרם הם יעלו על הצלחת באחד ממטבחי ישראל, אבל עד אז החיים שלהם באמת נעימים, בלי סורגים והתבוססות בטינופת של רפתות. בדיוק ליד הזולה פרה המליטה לפני כמה דקות זוג תאומים. הם עדיין שוכבים רטובים על הארץ, והשליה תלויה לאם ממבושיה. חלק מתפקידיו של הבוקר, אומר וופיק, הוא לבדוק שהעגלים שרק נולדו קמים אחרי פרק זמן סביר לינוק. במקרה שלנו תאום אחד כבר קם והאחר מתמהמה. "זה יכול לקחת חמש שעות, ניתן לו עוד קצת זמן", מרגיע וופיק.
לוופיק, תושב מג'דל שמס, יש עדר משלו, אבל כבר שלוש שנים הוא ואחיו עובדים כשכירים עם 180 הפרות של מרום גולן. בנוסף, הם עושים לנו תצוגת תכלית של ליווי עדר בקר גדול (עם קצת צווחות ופרצי דהרה עצבניים), וכל זה על רקע המון קוצים ודרדרים ומבני בזלת חרבים. מסביב מקפצים חגבים, נמלי קציר קוצרות בחדווה ואיקליפטוס ננס שורק בלוז כנעני. מרחוק צופה על הנעשה הר חרמון, כמו פר ענקי השומר על עדריו.
חיי כסופרמן?
אנחנו עולים שוב על הסוסים כדי לחפש עוד עגלים בשטח, לגרש פרות זרות, להוליך צמאות ומבולבלות אל המים, ובאופן כללי לומר להן מה לעשות. אחרי רכיבה של שלוש שעות הגוף מתעייף. שרירים רדומים מתחילים להרים ידיים ולהתכווץ. אותי תוקפת פתאום התכווצות שריר הסרעפת, ואני מרגיש כמו בחור רע שקיבל כדור מכוּון היטב מקלינט איסטווד. גרוע מכך, בלי הודעה מוקדמת פורץ הסוס שלי מרק בדהרה פראית מטורפת. אני נצמד אליו בכל כוחותי ורואה את הסוף, או לפחות את המשך חיי כסופרמן, כלומר כריסטופר ריב, כלומר מחובר לזונדה וקטטר וכותב כתבות עם מכחול בפה.
רק אחרי שאני מושך בעוצמה במושכות, הסוס נעצר כאילו לא קרה דבר. וופיק משבח אותי על תפקודי ושואל אם רכבתי פעם. כן, רכבתי, על פוני, במעגלים, בפינת ליטוף בגן החיות, אני עונה מתנשם. כנראה משהו עקץ אותו והוא השתולל, מסביר וופיק. כנראה אני ארד לנוח קצת בזולה, אני עונה, ונשכב שם כדי לטפל בפצע הירייה מקלינט איסטווד. שותים הרבה מים, אוכלים פיתות עם גבינות עזים, נחים, מקנחים בקפה. בדרך חזרה הגוף מעט שמוט בתנוחה של פושע המובל כפות לחדר של השריף. היה כיף אדיר, אבל כעת העולם מסתובב לי מול העיניים והמחשבה מתערפלת. כנראה העם עם אדולן או משהו כזה.