 | רק מעטות מבין הצלייניות עושות את הדרך על הברכיים. בעלה של הצליינית הזו צעד בעקבותיה בדממה ונראה סובל לא פחות ממנה. מדי פעם הגיש לה בקבוק מים או סייע לה לחזק את התחבושות על הברכיים המדממות |
היא טיפסה במאמץ אל המדרגה הבאה ואל זו שמעליה בזיעה ניגרת, ברגליים כושלות ובברכיים מדממות. מדי פעם עשתה הפסקה כדי לנגב את הזיעה או להיטיב את תחבושות הסמרטוטים שכרכה סביב ברכיה, כך שתוכל להמשיך ולטפס עליהן בדרך הייסורים במעלה ההר.
בעלה צעד מאחוריה בדממה, מדרגה אחרי מדרגה, כואב כל צעד שלה. לו יכלו המדרגות האלו לדבר, אילו סיפורים היו להן! דורות של נשים טיפסו עליהן יחפות, בברכיים פצועות, בזחילה, בצעידה, בתקווה ובתפילה, ולכל אחת מהן סיפור משלה.
האגדה המקומית באי היווני רודוס מספרת שההר הזה מבורך. לפי המסורת, נשים שמטפסות עליו יחפות ומתפללות לפרי בטן בכנסייה הקטנה שבראש ההר, זוכות שמרים הקדושה, שביוונית קוראים לה פאנאיה (Panagiá) ולא מריה, תמלא את בקשתן. מעטות, אולי כאלו שהן באמת נואשות, עושות את הדרך על הברכיים. במשך כל השנה אפשר לעלות בהר ולהתפלל, אבל הסגולה יפה במיוחד בשמונה בספטמבר, יומה של הקדושה צמביקה (Tsambika), פטרונית המנזר הקטן שבראש ההר.
שמונה בספטמבר האחרון, יום חגה של צמביקה. סֵוואסְטי בָּקָלוֹאוּּמָה בת ה־25 מטפסת אל ראש ההר, מלווה באמה, בדודתה ובעדה שלמה של בנות דוד וגיסות, וכולן מספרות בשבחי הנסים שעשתה צמביקה להן ולאחרות.
לפני שלוש שנים עלתה לכאן סוואסטי וביקשה מהמדונה פרי בטן, אחרי כמה הריונות שלא הצליחו. משאלתה נענתה. מאז היא שבה לכאן בכל שנה. הפעם באה עם צמביקה הקטנה שלה, פעוטה יפהפייה בשמלה לבנה ובכובע תינוקות ורוד.
נהוג לקרוא לתינוק שנולד אחרי עלייה לרגל בשם צמביקו, ולילדה – צמביקה. זהו שם ייחודי לרודוס, ולמרבה ההפתעה הוא נפוץ מאוד. ברחבי האי יש הרבה מסעדות, חנויות ופנסיונים שנקראים כך, בין אם בעליהם צמביקאים אמיתיים, ובין אם נקראו בשם המבורך כדי שיביא להם מזל.
אמנם צמביקה נחשבת בעיקר לפטרונית של ענייני ילודה ופריון, אבל העלייה לרגל טובה לעוד שורה ארוכה של עניינים. צליינית צעירה אחת מספרת שהיא עולה כדי לבקש ברכה לבחינות הצפויות לה במכללה, אחרת מבקשת להודות לבתולה הקדושה על כל הטוב והשפע שבחייה, מבית ועד בריאות טובה.
אשה מבוגרת בשם טרוֹאוּּלי באה לבקש לידה קלה לבתה, שנמצאת בחודש התשיעי להריונה ושכבר לא יכולה לטפס. מרבית הצליינים הם אמנם נשים, אבל גם גברים עולים לרגל. ברוב המקרים האשה היא הצליינית והגבר הוא המלווה והתומך, לפעמים להיפך. איך יודעים? לפי הנעליים. הצליינים, גברים כנשים, עולים יחפים. צמביקה אמנם נחשבת בעיקר לפטרונית של ענייני ילודה ופריון, אבל העלייה לרגל טובה לעוד שורה ארוכה של עניינים. צליינית צעירה אחת מספרת שהיא עולה לרגל כדי לבקש ברכה לבחינות הצפויות לה במכללה, אחרת מבקשת להודות לבתולה הקדושה על כל הטוב והשפע שבחייה |
צמביקה בת צמביקה
בשבעה בספטמבר, ערב החג, מתקיימת חגיגה גדולה בכנסיית צמביקה שלמרגלות ההר, בכפר ארכאנגלוס (Archangelos). לפי המסורת המקומית, זהו גם ערב חגה של צמביקה וגם יום הולדתה של מרים הקדושה, מה שמאפשר להתפלל לשתיהן כאחת.
הכנסייה מקושטת בפנסים צבעוניים, והשטח שלידה הופך ליריד עממי הומה. היומיומי והמקודש חיים בשלום ובהרמוניה זה לצד זה: שוטרי תנועה למכוניות וכמרים לנשמות; דוכני מזון, בגדים וצעצועים לצד דיוקנאות קדושים; הריח שעולה מדוכני הפרחים והבזיליקום, שאגודות ממנו נמכרות כדי להניח לפני צלם הבתולה, מתערבב בעשן המנגלים של הסופלאקי.  | סוואסטי בקלומה ובתה צמביקה בת השנתיים. נהוג לקרוא לילד שנולד אחרי העלייה לרגל בשם צמביקו, ולילדה – צמביקה. זהו שם ייחודי לרודוס, והוא נפוץ באי |
הערב ירד, ועל ההר למעלה זהר המנזר בשלל נורות. בכפר למטה עמד נחש ארוך של ממתינים בפתח הכנסייה. טקסי החג מתקיימים בשתי הכנסיות במקביל: בשעות היום מטפסים אל כנסיית המנזר הקטנה שבראש ההר, ואילו לכנסייה למטה באים בערב, בעיקר כדי לחזות בצלם המדונה מחולל הנסים. התור ארוך והצפיפות גדולה, אבל איש אינו נדחק ואינו דוחף.
רוב האנשים הם מהסביבה, מיעוטם מאיים שכנים ומחלקים אחרים של יוון. כולם – נשים וגברים, צעירים וזקנים, משוחחים בטלפונים סלולריים בבגדים אופנתיים וקשישות חסרות שיניים בשחורים – כולם עומדים שעות בתור הארוך, ממתינים, מכרסמים משהו, משוחחים, מספרים סיפורים.
המפורסם שבהם הוא הסיפור על הצלם עצמו, זה שלמענו אנחנו מצטופפים כאן בתור. זוהי איקונה מוזהבת של מרים הקדושה וישו התינוק. לפי המסורת, היא התגלתה במאה ה־19 על ידי בני זוג חשוכי ילדים, שהתפללו למדונה שתזכה אותם בילד. הם טיפסו לראש ההר, ועל הפסגה מצאו את האיקונה. זמן לא רב לאחר מכן, אחרי שנות עקרות ממושכות, נולד להם ילד, כאברהם ושרה בשעתם.
במקום נבנתה כנסייה קטנה לזכר הנס, ובה שיכנו את הצלם. עוד ועוד אנשים עלו לרגל, וגם להם אירעו נסים ונפלאות. שמעו שני גנבים על הצלם מחולל הנסים וחמדו אותו לעצמם. לילה אחד פרצו לכנסייה וגנבו את האיקונה. אבל כבד ירד על הכפר. אנשים צמו והתפללו שלושה ימים ושלושה לילות. בבוקר השלישי התעוררו הגנבים משנתם וגילו שהצלם נעלם. כבמעשה נסים הוא הופיע לפתע יש מאין בכנסיית הכפר שלמרגלות ההר, ושם נשאר עד עצם היום הזה.
את הסיפור הזה מספרת לי אחת מנשות הכפר, שמעידה על עצמה שגם היא צמביקה בת צמביקה. אמה ניסתה להרות זמן רב, היא מספרת, ללא הצלחה. היא התפללה למדונה, וזו התגלתה אליה בחלום הלילה ואמרה לה לעלות לרגל למנזר צמביקה. "כמה חודשים אחר כך אני נולדתי", היא אומרת. בבוא שעתה גם היא עלתה לרגל וגם לה נולדה בת. עכשיו היא באה כדי לשאת תפילת הודיה על הנכדה שילדה בתה לפני חודשים אחדים. הבת היגרה לאמריקה ועדיין אינה יכולה לבוא בעצמה.
התור מתקדם. ישישה בשחורים שעומדת לצדי מגלה שאני לא מצוידת בענפי בזיליקום, שנחשב לצמח מקודש בכנסייה היוונית, ותוחבת לידי אגודה מהצרור שלה. היא מדברת רק יוונית, אבל "לא" היא לא מוכנה לשמוע בשום שפה, וממהרת להוסיף על הענפים גם שני נרות וחיוך גדול. דלתות הכנסייה הכבדות נפערות לפתע, ועכשיו מגיע תורנו להיבלע בפנים.
הכנסייה לא גדולה, אבל יפה ועשירה בקישוטים של כסף וזהב, איקונות, מנורות, שפע נרות דולקים, תמונות ומזבחות, ומעל הכל שורים ניחוחות עזים של קטורת, פרחים טריים ובזיליקום. קל לזהות את הצלם המקודש: הוא מקושט בחופת מלמלה לבנה, בפרחים טריים ובקופסת התרומות הבלתי נמנעת.
המונים כורעים ברך לפניו, מנשקים אותו, מתפללים אליו. לידו איקונות רבות של מרים, בעיקר בתפקידה כאם, עם המלאך המבשר לה על התעברותה ועם ישו התינוק על ברכיה. נהר האנשים זורם אל החצר הגדולה. שם בוצעים ומחלקים לכולם כיכרות לחם עגולות וענקיות כאבני ריחיים, וריח הלחם הטרי מתערב בניחוח שמפיצים שיחי הבזיליקום, השתולים בחצר בעציצי חרס גדולים. לפני שלוש שנים עלתה לכאן סוואסטי וביקשה מהמדונה פרי בטן, אחרי כמה הריונות שלא הצליחו. משאלתה נענתה. מאז היא כאן בכל שנה. הפעם באה עם צמביקה הקטנה שלה, פעוטה יפהפייה בשמלה לבנה ובכובע תינוקות ורוד |
אחווה נשית עלומה
שמונה בספטמבר, יומה של צמביקה, בוקר צלול של ראשית הסתיו. אנחנו מטפסות במעלה המדרגות החצובות בהר בדרך למנזר, מבנה לבן וצנוע בראש צוק הניבט אל מפרץ צמביקה, שנחשב לאחד החופים היפים ברודוס כולה. חורש ים תיכוני: אורן, ברוש, אלה, חצבים לבנים של סתיו. בימים העתיקים היה היער הזה מקודש לארטמיס, אלת הציד והיערות במיתולוגיה היוונית. איכשהו התמזגה ארטמיס, בתולה אינדיבידואליסטית שלא ממש חיבבה גברים, עם הקדושות הרחומות והאמהיות של הכנסייה היוונית־אורתודוקסית.
295 מדרגות במעלה ההר נותנות הרבה זמן למחשבות. למה, למשל, נשים מבקשות פרי בטן דווקא מאלות בתולות כמו מריה וארטמיס? למיסטיקה היגיון משלה. גם בארץ עולים  | חצר הכנסייה הכפרית למרגלות ההר. טקסי החג של צמביקה כוללים, בין היתר, את נישוק הצלב שמתחת לעץ הגדול בחצר. בזה אחר זה עולים נשים וגברים ורוכנים על המזבח |
לרגל לקברו של יונתן בן עוזיאל כדי לבקש זיווג ופרי בטן דווקא מהצדיק שמת רווק, שלא נשא אשה ולא הוליד ילד. ואולי דווקא משום כך?
לפני שנים אחדות נרשמה עלייה לרגל למטרות פריון אפילו למינימרקט אחד באשדוד, שאמונה עממית ייחסה לו כוחות פריון מסתוריים. מקור הנס היה, מכל הדברים שבעולם, דווקא הכיסא שליד הקופה: כל קופאית שהתיישבה עליו נכנסה להריון בתוך חודשים אחדים. צירוף מקרים? נס? אחרי הקופאית השלישית שיצאה לחופשת לידה, התחילו להשתרך בפתח תורים של נשים, והמקום הפך לאתר עלייה לרגל לעת מצוא.
שביל המדרגות מתעקל כלפי מעלה, והנוף הולך ונפרש מתחתינו: ים טורקיז תכול, יער ירוק, צוקים לבנים. בתחנות המנוחה שלאורך המסלול הוצבו ספסלים. העלייה לא קלה, במיוחד אם לא עוצרים למנוחה. אבל שווה עד מאוד לעצור ולהביט בנוף. מרבית המטפסים הם זוגות נשים: חברות, אחיות, מקומיות ותיירות.
אחדות מהתיירות עולות גם הן יחפות, סנדליהן בידיהן. כשהעיניים נפגשות, נודד המבט אל הקרסוליים. האם האשה שמולי היא טיילת או צליינית או אולי גם וגם? כששתי יחפות מזהות זו את זו, הן מחליפות חיוכים, כמו חברות באיזו אחווה נשית עלומה.
המדרגות האחרונות לפני המנזר. מימיננו פרוש העמק, משמאלנו הים והיער. חצר קטנה, כמה ספסלים, מזבח קטן, נרות דולקים. כשהנרות כבים, לא זורקים אותם. מתיכים אותם, ואת השעווה יוצקים בתבניות גבס דמויות תינוק. התוצאה נראית כמו תינוק אמיתי, בגודל טבעי, שאותו מניחים על רצפת הכנסייה, מול תמונת המדונה ותינוקה.
הכנסייה כולה אינה אלא חדר זעיר ואפלולי, כמעט כוך, ומושל בה כומר תקיף, שמסדיר את הכניסה אליה ונחוש מאוד למנוע כל צילום בה ויהי מה. הקירות עמוסים איקונות של צמביקה ושל מרים, מולן כורעים עולי הרגל. האיקונה המרכזית מקושטת בלוחיות כסף, שעליהן מוטבעות דמויות תינוקות – חלקן מתנות נדר עבור תפילה שנענתה, אחרות באות לסמל את הבקשה המיוחלת. על הרצפה מוטלים תינוקות הרפאים משעווה, הנראים לרגע כמו תינוקות אמיתיים, שקפאו לפתע בהשפעת קללה מסתורית.
ליד חדרון הכנסייה נמצאת גומחת המגורים של הכומר האחראי. הכוך כה זעיר, עד כי יש בו רק מיטה ושולחן צמודים זה לזה. על השולחן מונח ספר מבקרים גדול ובו שורות צפופות, רובן ביוונית ומעט מאוד מהן בשפות אחרות, כך שקשה לי להתחקות אחרי צפונות לבם של המבקרים. זוג אחד דובר אנגלית השאיר אחריו את הבקשה הבאה (בתרגום חופשי):
"הו, אם החסד והרחמים,
את יודעת מהי משאלתנו.
אמם של כל הברואים,
אנא עזרי לנו,
על אף שאנחנו אפילו לא נוצרים,
שהרי את אמם של כל הדברים בעולם.
עזרי לנו, בשם האם.
אמן".
|
