מידע מעשי לרודוס

הכנות - ויזה, איך מגיעים, מתי נוסעים, בריאות ועוד

כל מה שצריך לדעת כשמתיישבים לתכנן את הטיול: מידע על שגרירויות ונציגויות קונסולוריות, אשרות והיתרים נדרשים, איך מגיעים ליעד, מתי הכי כדאי לנסוע, האם צריך חיסונים, כללי בטיחות מומלצים ועוד

אשרות ושגרירויות
ישראלים אינם זקוקים לאשרת כניסה ליוון.

שגרירות יוון בישראל
כתובת: דניאל פריש 3, תל אביב
טלפון: 03-6094981

שגרירות ישראל ביוון
כתובת: Marathonodromou Street 1 Paleo Psychico, אתונה
טלפון:  30-210-6705500

איך להגיע
הדרך הנוחה ביותר להגיע לרודוס היא בטיסות שכר. סוכנויות נסיעות רבות מציעות חבילות נופש, הכוללות טיסה ולינה. אפשרות נוספת היא להצטרף לשיט תענוגות שיוצא מישראל ועוצר באי לכמה שעות.

מתי כדאי להגיע
רודוס הוא אי של שמש וכך גם האיים השכנים. בעונת הקיץ בחודשים יוני-ספטמבר ובעיקר ביולי-אוגוסט, חם מאוד, האי גדוש בתיירים וגם המחירים בהתאם. בחודשים מרץ-מאי ואוקטובר-נובמבר יותר נעים ורגוע, פחות צפוף, התפוסה בבתי המלון יורדת ואיתה גם המחירים. לא מומלץ להגיע בחורף – מזג האוויר גשום, ורבות מהאטרקציות התיירותיות, כמו גם חלק מהמסעדות, סגורות. 

מידע כללי - כסף, תקשורת, תחבורה ועוד

לשכות תיירות, מטבע מקומי בשימוש, הפרש השעות בין היעד לבין שעון ישראל, קידומת טלפון בינלאומית, אמצעי תחבורה מומלצים ונפוצים, מידע למטיילים עם מוגבלויות ועוד

לשכות תיירות
אתר לשכת התיירות של רודוס

מטבע
אירו

הפרש שעות
אין

תקשורת
הקידומת הבינלאומית של יוון היא 30.

תחבורה
התנועה בין איי הדודקנס היא בהפלגה או בטיסה. טיסות פנים בתדירות מוגבלת פועלות בין רודוס לקוס, לקַסטֶלוריזו ולקארפַתוס. מעבורת יומית מקשרת את פיראוס עם פאטמוס, לֶרוס, קאלימנוס, קוס ורודוס. אחדות מהמעבורות עוגנות בפארוס, נמל ההחלפה החשוב באיים הקיקלאדיים. מעבורות "מאסף" משייטות פעם-פעמיים בשבוע מקסטלוריזו לרודוס ומשם לסימי, לטילוס, לניסירוס, לקוס, לקאלימנוס, ללֶרוס ולפאטמוס, ומשם לפיראוס או בחזרה לרודוס. רודוס הוא נמל ההחלפה לקארפתוס, לקאסוס, לכרתים ולסנטוריני, וקאלימנוס – לאסטיפאליאה, לפארוס ולאיים קיקלאדיים אחרים. מעבורות מרודוס לאיי הים האגאי הצפוני-מזרחי עוגנות בקוס, בקאלימנוס ובפאטמוס בדרכן לסאמוס, לאיקַרִיָה, לכִיוס ולמיטיליני (פעמיים בשבוע). יש גם קשר הפלגות בין קאלימנוס (שלוש בשבוע) ופאטמוס (מדי יום), דרך ליפסי ולֶרוס, לנמל פיתַגוריו שבסאמוס.

הרחפות (Hydrofoil או "סְנַפירית") הן אמצעי תחבורה מהיר כפליים מהמעבורות, ויעיל מאין כמוהו לדילוגי איים. רחפות משייטות בתדירות גבוהה בין רודוס לקוס, בתדירות נמוכה יותר בין רודוס לאיים קטנים יותר, ובקיץ גם בין פאטמוס לסאמוס, לאיקַרִיָה, לכִיוס ולמיטיליני (לֶסבוס). מעבורות קטנות וספינות דיג שהוסבו (קַאיקי) שטות בקווים קצרים שונים: רודוס-סימי, סְקאלה קַמירו-כאלקי, קַרדאמֶנה (קוס)-ניסירוס, מַסטיכארי (קוס)-קאלימנוס, מירטיֶיס (קאלימנוס)-קְסירוקַמבוס (לֶרוס), ועוד.
התחבורה הציבורית בתוך האיים טובה למדי, וברודוס ובקוס ניתן לשכור אופניים, טוסטוס או אופנוע (לשכירת אופנוע דרוש רישיון נהיגה; במקרה של שכירת טוסטוס, לא מקפידים בדרך כלל). בנוסף לאלה מפליגות בעונה סירות "קַאיקי" לחופים מרוחקים.

כתב: ירון אמיתי

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

אוכל – חגיגה בטברנה
יוגורט חמצמץ, לימון ושמן זית, דגים ובשר הם מרכיביו של המטבח היווני הפשוט, חסר היומרה והטעים להפליא. כמה טיפים וטעמים
 

ביוון האכילה מחוץ לכותלי המטבח הביתי אינה מבצע לוגיסטי מסובך, אלא מעשה שבשגרה, חלק מובנה מחיי היומיום | צילום: ברוך גיאן

כתב: ירון אנוש

כאשר יווני רוצה להחמיא לחברו – אבל להחמיא באמת – הוא יכנה אותו "מזלג חזק" (Eine Gero Pirouni), ביטוי שפירושו "הוא אוהב לאכול". בניגוד לנו, יצירי התרבות המערבית המודרנית, שבה אכילה מרובה גוררת רגשי אשם ומחשבות נוגות כמו "מחר נתחיל דיאטה", אנשי יוון אוהבים לאכול. והרבה.

המיתולוגיה היוונית שזורה בתיאורים לא מעטים, המלמדים שבין הבגידות, התככים והילולות החשק המרובות, כל האֵלים – בלי יוצא מן הכלל – הקדישו לא מעט מזמנם לגרגרנות לשמה. אפילו באודיסיאה של הומרוס יש לא מעט סצינות על אכילה נלהבת של חזירי בר, כבשים, עזים ומוצרי חלב למיניהם, ובליווי כמות ניכרת של יינות.

ביוון, הישיבה מסביב לשולחן היא ראשית כל אירוע חברתי. זהו טקס המתנהל לאיטו, בשלווה שכמעט מנותקת מהזמן, וחשיבותו לא פחותה מההליכה לעבודה (דימוי מערבי), מצבירת הישגים (עוד דימוי שלנו) וכדומה. כך בבית, וכך מחוצה לו – במסעדה המקומית, בטברנה השכונתית, באוּזֶרי, שם מגישים מתאבנים על כוס אוזו, או בבית הקפה הפינתי. ושוב, בשונה מהנהוג אצלנו, האכילה מחוץ לכותלי המטבח הביתי אינה מבצע לוגיסטי הדורש התארגנות בנוסח "הולכים הערב למסעדה", אלא מעשה שבשגרה, חלק מוּבנה מחיי היומיום. ביוון לא ייתכן כמעט מפגש אנושי בלי ליווי של מזון ומשקה. אפילו במועדוני המוזיקה יושבים מסביב לשולחנות, מקשיבים לשירה ולנגינה ואוכלים. שלמה ארצי, אריק איינשטיין, יהודית רביץ וריטה היו נופלים מהבמה מעצם המחשבה על אפשרות כזו. אבל ביוון נחשבים האוכל והשתייה לחלק מהנאות החיים, ממש כמו המוזיקה.

האוכל היווני לא השתנה הרבה במהלך ההיסטוריה. הוא מבוסס על מה שניתן לכנות "התשתית המקומית": כל מה שהאדמה מצמיחה, כל היצורים, גדולים כקטנים, ההולכים על האדמה הזאת וכמעט כל מה שנע מתחת לפני הים שמסביב. הכל בהתאם לשינויים העונתיים שחלים בטבע לאורך השנה. זאת בתוספת השפעות שמקורן בכובשים שפקדו את חלקי המדינה השונים במרוצת הדורות, וגם בזרים ובמיעוטים שהתיישבו ביוון. כך, למשל, בחלק מאיי הדודקאנס תמצאו השפעות מזרחיות מובהקות, כמו דג אפוי בטחינה – מנה שמקורה במטבח התורכי, שהשפעתו בולטת גם במנות האחרונות (למשל, בקלאווה). במקומות אחרים באיים תיתקלו בפסטיצ'יו (Pestitsyo) – מאפה פסטה ובשר ברוטב בשמל – זכר לכיבוש האיטלקי, וגם כמה וריאציות על מזון מקומי שהותירו אחריהם הארמנים והיהודים שחיו, בעיקר ברודוס, במשך שנים רבות.

בניחוח הזית והלימון
אז מה אוכלים באיים? המנות הראשונות, הקרויות מֶזֶדֶס (Mezedes), מהוות כרטיס כניסה מייצג למטבח המקומי: פשוט, חסר יומרות ומינימליסטי. מן המנות המוגשות בצלחות קטנות הגודשות את השולחן עולים ניחוחותיהם של צמחי התבלין הגדלים בר – אורגנו, רוזמרין, ריחן, שום ובצל, בצד עלי דפנה, קינמון ותבלינים נוספים, הכלולים בתבשילים הקרים והחמים. השמן העוטף כמעט כל מה שמונח על הצלחות הוא מיצוי מופלא של פרי הזית; ריחו החמצמץ העז של הלימון המקומי מלווה מנות רבות, והיוונים סוחטים אותו גם על מאכלי הבשר הצלוי, כמו ה"בריזולה" (Brizola), הסטייק המקומי; ועליהם נוספת הקרירות החמצמצה של היוגורט היווני, המיוצר מחלב עיזים וכבשים. כל אלה מהווים בסיס לחגיגה קולינרית, שהדבר היחיד שיכול לפגום בה הוא ארוחה במסעדות המנסות להתאים את עצמן לטעמו של התייר המצוי. בהמשך אביא כמה כללים, שאני תקווה שיאפשרו לכם להימנע לפחות מחלק מן המלכודות הקולינריות האלה.

ביוון יש, כפי שכבר נרמז, כמה סוגי מסעדות, ולכל אחד מהם מאפיינים משלו:

טברנה (Taverna): מסעדה המגישה אוכל יווני, מלווה ביין.
אֶסטיאטוריו (Estiatorio): מסעדה מסורתית, יוקרתית יותר מהטברנה, עם מגוון נרחב של אוכל.
פסרוטברנה (Psarotaverna): מסעדה המתמחה בדגים (פסרי = דג ביוונית).
פסיסטריה (Psistaria): מסעדת גריל, המציעה מגוון בשרים.
אוזרי (Ouzeri): מסעדה המגישה מתאבנים קלים (מזדס), אוזו (שטעמו דומה לעראק), רדזינה 
(Retzina) – יין לבן בתוספת שרף אורנים, וצ'יפורו (Tzipouro) – עוד משקה עניים, המזכיר את הגראפה האיטלקית. הצ'יפורו הוא ברנדי המיוצר ממה שנותר מהענבים לאחר סחיטתם.

העיקר החתול
איך בוחרים מסעדה? יותר נכון, איך מזהים מסעדה שלא כדאי להיכנס אליה? להלן כמה כללים, שגם אם מקצתם נשמעים לא רציניים, תאמינו לי, הם עובדים. אם המסעדה שבה נתקלתם עונה על אחד הקריטריונים המפורטים כאן, מוטב לדלג עליה.

* מסעדה שהתפריט שלה כתוב בשלוש שפות (בדרך כלל – יוונית, אנגלית וגרמנית).
* מסעדה שתפריט המנות האחרונות שלה נרחב. היוונים אוכלים מתוקים רק ב"זַכַרופּלַסטִיו" 
(Zacharoplasteio), מעין מעדניות המוכרות עוגות. במסעדה יוונית אותנטית יסתפקו לקינוח ביוגורט עם דבש, בבקלאווה ובפירות טריים.
* מסעדה שלא מאפשרת לכם להיכנס למטבח, כדי לבחור את הדגים שאתם רוצים לאכול.
* מסעדה שהמלצר העובד בה מתחיל לגמגם כמה מלים בעברית, ברגע כשמתברר לו שאתם מישראל, והנַגנים שלה (אם יש כאלה) מבצעים את "היי סימונה מדימונה" או שירים דומים.
* מסעדה שבין שולחנותיה (המוצבים בחוץ, במרפסת או ברחוב) אין חתולים, במיוחד אם מדובר במסעדה באזור לא אורבני. ליוונים יש יחס מיוחד לחתולים: ביוון, מסעדה שאין בה חתולים היא מקום כל כך גרוע, שאפילו חתולים לא מחפשים בו שיירים, או שבעל הבית לא אוהב חתולים – מה שמעיד על כך שיווני הוא לא.

ירון אנוש הוא עיתונאי, מגיש ועורך ברשת ב' של "קול ישראל". חי שנה באי קורפו, וכותב מדריך מסעות אישי ליוון

פסטיבלים ואירועים
ספטמבר> הנס של פסל הבתולה
במנזר סקיאדי Skaidi שנמצא באזור שמדרום למונוליתוס (רודוס), חוגגים ב-8-7 בספטמבר את הנס של פסל הבתולה שעל פי האמונה הזיל דם לאחר שדקר אותו חייל עותומני.

אפריל-מאי> פסטיבל המוזיקה של רודוס
בכל שנה באפריל-מאי מתקיים בתיאטרון הלאומי של העיר, פסטיבל המוזיקה של רודוס, בחסות עיריית רודוס וארגון Polifonia Athenaeum שנמצא באתונה.

אטרקציות ואתרים מומלצים

חופים

מרבית חופי הרחצה הטובים של רודוס מרוכזים בצידו המזרחי, מהעיר רודוס בצפון ועד לינדוס בדרום. ואולם, רבים מחופי החול המזרחיים עברו פיתוח מואץ, ובשיא העונה, גודשים אותם המוני תיירים.

החלק המערבי של האי ירוק יותר. בשל הרוחות הערות הנושבות באיזור, הים בו סוער יחסית; במרבית החופים המערביים יש חלוקי אבן וסלעים, ולא רק חול. ככלל, החופים הצפון-מערביים, הסמוכים לעיר רודוס, מפותחים והומים יותר מהחופים הדרומיים. להלן כמה מהחופים היפים ברודוס:

פליראקי (Faliraki)
בחוף המזרחי, מעט דרומה מהעיר רודוס. אתר נופש הומה, ובו בתי מלון ומסעדות, וגם איזור לנודיסטים. 

אפאנטו (Afantou)
כמה קילומטרים דרומית לחוף פליראקי. חלוקי אבן ומגרש גולף גדול.

צמביקאס (Tsambikas)
בחוף המזרחי, דרומית לאפאנטו. אתר יפה, אבל הומה תיירים.

ינאדי (Genadi)
בדרום-מזרח האי. חוף חול וחלוקי אבן, נופך אותנטי.

פרסוניסי (Prassonissi)
בקצה הדרומי של רודוס, במעין חצי אי.

מסלולים וטיולים

מסלולי טיול ממומלצים

פּאטמוס/ אי הצליינים

 
בחג הפסחא יוצאת ממנזר יוחנן הקדוש שבאי פאטמוס תהלוכה ססגונית ופוטוגנית, ובראשה כמרים עם אבני חן ומצנפות. הצצה חטופה ב"נוצרי" ביותר באיי הדודקאנס
 

תהלוכה דתית באי פאטמוס | צילום: באדיבות לשכת התיירות היוונית

כתב: ירון אמיתי

אחרי רודוס וקוס, האי הצפוני פּאטמוס (Patmos) הוא בלי ספק מוקד המשיכה העיקרי בין איי הדודקאנס. זהו אי מסוג אחר: השליח יוחנן, שהוגלה לפּאטמוס על ידי הקיסר הרומי דומיטיאנוס, התגורר על פי המסורת במערה מעל הנמל. כאן שמע את הקול האלוהי, שציווה עליו לכתוב את ספר האפוקליפסה (החיזיון), הנועל את הברית החדשה, ככתוב: "אני יוחנן אחיכם הלוקח חלק בחבלי ישוע המשיח במלכותו ותוחלתו הייתי באי הנקרא פּאטמוס…" (החיזיון, א', 9).

החזיונות הסוריאליסטיים – ארבעת פרשי האפוקליפסה, מלחמת גוג ומגוג ביום הדין, כמו גם התיאורים מעוררי הפלצות של הגורל המר הצפוי לחוטאים – כל אלה הם נושא נפוץ בציורי הקיר בכנסיות יוון. לפי המסורת, גם הבשורה על פי יוחנן, הספר הרביעי בברית החדשה, נכתבה כאן. בזכות השליח יוחנן וספריו הפך פּאטמוס למרכז דתי חשוב, תחנת חובה בנתיבי ספינות השטות בים האגאי. נוכחותם הבולטת של אנשי דת וצליינים יוצרת באי אווירה שונה לחלוטין – רוחנית משהו, מהוגנת ויוונית למופת.

מעבורות מרודוס ומקוס, העוברות דרך קאלימנוס ולרוס, וגם רחפות תכופות מהאיים הסמוכים, עוגנות בנמל סקאלה (Skala), בחוף המזרחי של האי. בסקאלה נמצאים הבנקים, מִנהלת הנמל, בתי המלון והחדרים להשכרה.

דרומית לסקאלה נמצא הכפר כורה (Chora), שאליו מוביל כביש המתפתל במעלה המדרון. באמצע הדרך, כארבעה קילומטרים דרומית לסקאלה, נמצא מנזר האפוקליפסה. המנזר נבנה באתר שבו נמצאת, לפי המסורת, המערה שבה התגלה אלוהים ליוחנן. בעת הביקור במקום תוכלו לראות את המערה, את הכיסא שעליו ישב יוחנן בזמן כתיבת ספריו ואת האבן ששימשה לו ככר – הכל, כמובן, לפי אמונת הנוצרים.

בראש ההר שמעל מנזר האפוקליפסה מתנשאות בדרמטיות חומות מנזר יוחנן הקדוש (שעות הפתיחה זהות לאלה הנהוגות במנזר האפוקליפסה), שהוקם ב-1088. המנזר שרד ללא פגע את תקופת הכיבוש העות'מאני הודות לכך שהאפיפיור נתן לו כבר קודם לכן, במאה ה-15, את חסותו האישית. לכן נאלצו העות'מאנים לכבד את קדושת המקום אחרי שכבשו את פאטמוס ב-1537.

במתחם של מנזר יוחנן הקדוש יש כנסייה מרובעת, הבנויה בצורת צלב יווני, ובה נמצא לפי המסורת ארון הקבורה של הנזיר שייסד את המנזר. בכנסיית תאוטוקוס ("אם האלוהים" ביוונית) שבמתחם יש ציורי קיר ביזנטיים מהמאה ה-12. בין האטרקציות הנוספות במנזר – כתבי יד נדירים, ובהם ספר תנ"ך מהמאה השישית; איקונין, תשמישי קדושה, רקמות ותליונים של אבנים יקרות. מומלץ במיוחד לבקר במקום בחג הפסחא וביום יוחנן הקדוש (21 במאי); במועדים אלה יוצאות מהמנזר תהלוכות ססגוניות ופוטוגניות, שבראשן צועדים כמרים עם אבני חן ומצנפות כתרים. חשוב להדגיש, כי הכניסה למנזרים היא בלבוש צנוע.

אתרים מקודשים אינם הדבר היחיד שיש לפאטמוס להציע. האי מוקף בחופים יפים (זהירות: מימיהם קרים מאוד!). החוף הפופולרי ביותר הוא חוף מֶלוי (Melloi), הנמצא כשני קילומטרים צפונית לעיירה סקאלה. בקצה הצפוני של האי יש חוף יפה נוסף, חוף לאמבי (Lambi), השוכן במרחק כתשעה קילומטרים מסקאלה. ניתן גם לנסוע לקצה הדרומי של פאטמוס, אל חוף פּסילי אמוס (Psili Ammos), שהוא לדעת רבים החוף היפה ביותר באי.

בעקבות אודיסיאוס
סביב פאטמוס פזורים כמה איים ובני-איים, שאחדים מהם עלו בשנים האחרונות על המפה של קווי המעבורות והרחפות. הגדול בהם הוא האי ליפּסי (Lipsi), הנמצא מזרחית לפאטמוס. לפי המיתולוגיה, אודיסיאוס שהה בליפסי במשך שבע שנים, שבמהלכן היה שבוי בידי הנימפה קַליפּסו. כיום חיים בליפסי כ-600 תושבים, המתגוררים כמעט כולם בכפר החביב ליפסי. האי ליפסי מצטיין בחופי רחצה משובחים, ובהם חוף פּלאטי יאלוס (Platy Gialos), שמצפון לכפר ליפסי, וחוף הנודיסטים מונודֶנדרי (Monodhendhri), שממזרח לכפר.

האי הקטן ארקי (Arki) נמצא צפונית-מזרחית לפאטמוס. בארקי אין נמל, והמבקרים המגיעים אליו יורדים לחוף בסירות. ארבעים התושבים שחיים באי מתגוררים במעין כפר זעיר, המתאפיין בשקט בראשיתי. חוף רחצה סביר אין כאן, והחוף הטוב באִיון מַראתי (Marathi) שממול הוא יעד לסירות טיול מפּאטמוס.

אַגַתוניסי (Agathonissi), הנמצא לא הרחק מחוף תורכיה, הוא הצפוני באיי הדודקאנס, ולמרות ריחוקו מגיעות אליו מעבורות ורחפות. יש בו גבעות נמוכות, חופים בתוליים, ותושבים ידידותיים, החיים בשלושה כפרים זעירים, שבכולם חדרים להשכרה וטברנות.

הנידח באיי דודקאנס הוא פַרמַקוניסי (Farmakonissi) הזעיר, הנמצא מדרום לאַגַתוניסי. יוליוס קיסר שהה בפרמקוניסי במשך 38 ימים, בשבי שודדי ים. 

האיים המשניים/ מסורת מקומית

ביקור באיים שבהם מתקיימים מנהגים מקומיים: נשים בלבוש מיוחד, אפיית לחם בתנור משותף וקרנבל ססגוני. הזמנה למקומות שבהם כדאי להישכח

כמחצית מהבתים בקסטלוריזו נהרסו בהתפוצצות מסתורית של מצבור דלק שאירעה ב-1945.מבנים ששרדו עוצבו בסגנון תורכי | צילום: דובי טל

כתב: ירון אמיתי

באזור האי רודוס חבויים איים מקסימים, הרבה פחות ממוסחרים ומתוירים ממנו. הגישה אליהם לא תמיד קלה, אבל המאמץ משתלם.

קַסטֶלוריזו (Kastellorizo; שיבוש של השם האיטלקי "קַסטֶלו רוֹסו", כלומר, "מבצר אדום") שוכן מול חופי תורכיה, כ-120 קילומטר מזרחית לרודוס. בשיא פריחתו, לפני מלחמת העולם הראשונה, חיו בקסטלוריזו כ-14,000 תושבים, אבל מהם נותרו כיום רק מאתיים. מרבית תושבי האי היגרו במרוצת הזמן לאוסטרליה, שממנה הם שולחים כספים לאחיהם המעטים שנותרו לשמר את קסטלוריזו.

למרות ריחוקו, קסטלוריזו מושך אליו לאחרונה יותר ויותר מטיילים, ובהם שייטי יאכטות מישראל ותיירים איטלקים. אלה נמשכים לכאן בהשפעת הסרט האיטלקי המצוין "מֶדיטֶרַנאו" (Mediterraneo), שצולם בקסטלוריזו וזכה ב-1991 בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. עלילת הסרט, המבוססת על ספר שכתב סַמל בצבא איטליה, מתמקדת בכיתת חיילים איטלקים שנשכחה באי במהלך מלחמת העולם השנייה. "מדיטרנאו" מתאר את היחסים האנושיים החמים הנרקמים בין החיילים לבין הנשים, הילדים והקשישים שנותרו באי.

במציאות, כמו בסרט, קסטלוריזו הוא אי קטן וחמוד במיוחד. מחצית מ-2,000 בתי מֶגיסטי (Megisti; זהו השם היווני של האי), היישוב היחיד באי, נהרסו בהתפוצצות מסתורית של מצבור דלק בריטי, שאירעה ב-1945 (ממשלת בריטניה פיצתה את התושבים שנאלצו לעבור לאתונה). המבנים ששרדו עוצבו בסגנון תורכי, המתאפיין במרפסות עץ בולטות ובגגות רעפים אדומים.

היישוב בנוי סביב צמד מעגנים, שביניהם מפריד חצי אי קטן, ועליו מצודת אבירים מתפוררת ומוזיאון  בצוק הסלע הזקוף שמעל הים חצובים קברים ליקיים, היחידים מסוגם ביוון. פנים האי שומם, מלבד מנזרים קטנים ושרידי מבצר דורי, המציע תצפית יפה על הרי הטאוּרוּס.

סירות ממגיסטי משייטות לעתים אל המערה הכחולה הנמצאת בחוף המזרחי של האי ואל האִיון רו (Ro), שם מתגורר שומר בודד. רו התפרסם בעיקר בזכות דֶספּינָה אכלאדיוטי, הקשישה הפּטריוטית שהתגוררה בו. במשך שנים – עד מותה ב-1982 – נהגה אכלאדיוטי להניף מדי יום את דגל יוון על האיון, הנראה היטב מהחוף התורכי, וכך הפכה סמל לעמידה היוונית האיתנה.

פולקלור וקרנבל בקארפתוס
כמו קסטלוריזו, גם האי קארפַּתוס (Kartpathos) – הנמצא בין רודוס לכרתים – עדיין ממוסחר מעט יחסית; תושביו נהנים מהכספים שמעבירים אליהם בני האי שהיגרו לארצות הברית. בלב קארפתוס עובר רכס הרים, שבמשך שנים רבות ניתק כמעט לחלוטין את החלק הצפוני של האי מחלקו הדרומי. התושבים מתגוררים בעיקר בחלק הדרומי והמעובד, שם נמצא גם שדה התעופה.

רוב התיירים המבקרים בקארפתוס לנים בנמל פּיגאדיה (Pigadhia) – השוכן אף הוא בדרום האי, על שפת מפרץ חולי ארוך – בסיס השהייה העיקרי באי. מהנמל יוצאים אוטובוסים דרומה, אל החופים הפופולריים באַמופּי (Ammopi). מזרחה לנמל פיגאדיה, גבוה מעל המעגן, נמצא הכפר הציורי מֶנֶטֶס (Menetes), שבו התבודדו התושבים מאות שנים מאימת שודדי הים. בעת הביקור במקום, כדאי לשים לב לכנסייה המרשימה ולסייר במוזיאון הפולקלור הזעיר הצמוד אליה.

מערבה ממנטס, על חוף הים, נמצאת אַרקאסה (Arkassa), הבירה העתיקה של האי. במקום שרדה רצפת פסיפס בכנסייה שהוקמה במאה החמישית. מעט צפונה משם נמצא פיניקי (Finiki), כפר דייגים נחמד. בנמל המקומי ניצב פסל קטן, שנועד להנציח את סיפור גבורתם של שבעה דייגים במלחמת העולם השנייה. במורדות ההר שמעל פזורים עוד כפרים, שהיפה שבהם הוא אַפֶּרי (Aperi).

החלק הצפוני של קארפתוס פראי וקשה לגישה. אוטובוס מגיע רק עד הכפר ספּואה (Spoa), בנוף מדכא של גזעים חרוכים שהותירו שריפות היער של 1983.

אם אתם מתכננים ביקור באזורים הצפוניים של האי, עדיף להפליג אל הנמל הצפוני של קארפתוס, נמל דיאפַני (Diafani). מערבה לנמל נמצאת האטרקציה העיקרית בחלק הצפוני של האי – הכפר הגבוה אולימבּוֹס (Olymbos). נשות הכפר, שהיה מבודד במשך שנים רבות, שומרות עדיין על תלבושתן המסורתית: חצאיות רקומות, מקטורנים ומגפיים מעור עיזים. בשבתות הן נפגשות בכיכר, לצורך אפיית לחם (לא טעים) בתנור עצים משותף. תושבי הכפר משמרים ניבם קדומים, ולפי חוקי הירושה הנהוגים בו, רכוש האם עובר לבת הבכורה, ואילו רכוש האב – לבן הבכור.

למרבה הצער, התיירים המציפים את המקום מחסלים בהדרגה את המסורת. כדי ליהנות מהתלבושות ומהמוזיקה, כדאי לבקר באולימבוס בחגים: בשבוע הפסחא, ב-15 באוגוסט (יום עלייתה של מריה לשמים), ובעיקר בקרנבל המתקיים בסוף פברואר, כאשר רקדנים שתויים עוטי מסיכות עוברים מבית לבית.

מאולימבּוס מובילה דרך עפר מערבה, אל מעגן פריסס (Frisses) שבחוף המערבי. שבילים מסומנים מובילים צפונה, אל מעגן טריסטומה (Tristoma), שממנו מפליגות סירות אל האי השומם סאריה (Saria) – לשעבר משכנם של שודדי ים. שביל אחר מוביל מזרחה, מהלך של שעה וחצי, אל דיפַאני. בדרך תיתקלו בטחנות רוח, ביער של ממש ובפלג מים לגיוון.

אל האיים הנידחים
מעטים טורחים להגיע לאי קאסוס (Kassos), מרכז ספנות עשיר, שירד מגדולתו לאחר מלחמת העצמאות של יוון. ב-1824 פשטו חייליו של מושל מצרים, מוחמד עלי, על האי, הנמצא כ-11 קילומטר דרומית לקארפתוס, טבחו בתושבים המקומיים ושרפו את בתיו. רבים מהתושבים שנותרו בחיים עקרו בסוף המאה ה-19 למצרים, ועבדו בחפירת תעלת סואץ; הם המשיכו להתגורר בפורט סעיד, עד שנאצר סילק אותם משם ב-1956.

רוב המטיילים המגיעים לאי עוגנים במעגן אֶמבּוריו, הנמצא בסמוך לבירה פְרי (Fry), שבצפון קאסוס. מדרום-מזרח לפרי נמצא הכפר פַּנאיה (Panagia), שבו עדיין עומדים על תילם בתי המידות, שבהם התגוררו בעבר בעלי הספינות האמידים. מעט דרומה משם נמצאת פּוליו (Polio), הבירה העתיקה של האי, שמעליה ניצבות חורבות מצודה ונציאנית. מפוליו יוצאת דרך עפר, המובילה דרומה ומסתיימת במפרץ כֶלתארוס (Cheltaros), בשפך קניון לים הפתוח, בקצה הדרומי של האי. חוף החול היחיד בקאסוס נמצא באַמוּדיה (Ammoudia), ליד פְרי; סירות תיירים מפליגות גם לחופים יפים הנמצאים באיונים השכנים.

המערבי ביותר באיי דודקאנס הוא אַסטיפּאליאה (Astipalaia), הדומה יותר במבנה ובמראה שלו לאיים הקיקלאדיים. אסטיפאליאה הוא אי חשוף, הזרוע כפרים לבנים וטחנות רוח. הודות לשפע יחסי של מים, יש באי פרדסים ומרעה טבעי, המפרנס צאן לרוב. קשר המעבורות בין קוס לאַסטיפּאליאה בינוני באיכותו; לעומת זאת, שירות המעבורות בין פיראוס לאסטיפאליאה טוב יותר, והמטוסים המגיעים לכאן גורמים להצפת האי במבקרים, בעיקר באוגוסט.

אסטיפאליאה בנוי משני חלקים כמעט נפרדים, צפוני-מזרחי ודרומי-מערבי, המחוברים על ידי רצועת יבשה צרה. מעגן סְקאלה (Skala) נמצא בחוף המזרחי של החלק הדרומי של האי, בצל תשע טחנות רוח שהפכו לסמל המסחרי של אסטיפאליאה. מעל המעגן מטפסים בתי היישוב במדרון, שבמעלהו נמצאת הבירה כורה (Chora) – כפר ציורי של בתים לבנים ומעקות צבעוניים, שבו נמצאת מצודה ונציאנית מרשימה מהמאה ה-13.

מעט דרומה מכורה נמצא כפר הדייגים ליוואדיה (Livadhia), המציע חוף יפה. דרך עפר מובילה מסקאלה אל האתר המעניין במערב האי, מנזר יוחנן הקדוש (Agios Ioannis), הנמצא בנווה מדבר קטן, עם מפל מים סמוך כתוספת. כמו במנזרים אחרים המוקדשים ליוחנן המטביל, גם כאן מציינים ב-29 באוגוסט ברוב עם את יומו של הקדוש.

חלקו הצפוני של האי, מעבר לרצועת היבשה, מעניין יותר: הכביש חולף דרך כפרון הדייגים והתיירים אַנאליפּסי (Analipsi), הידוע גם כמַלטֶזאנה (Maltezana), על שמם של שודדי ים ממלטה, שמצאו בו מקלט. בקצהו הצפוני מגיע הכביש אל המפרץ של מֶסָה ואתי (Mesa Vathi). דרך עפר ממשיכה משם אל כפר הדייגים הרדום אֶקסו ואתי (Exo Vathi), הנמצא בקצה המערבי של המפרץ, שממנו מפליגות סירות למזח שמצפון לסקאלה.

קוס ושכניו/ אי המרפא

חופים מקסימים, אתרי נופש ומקדש הם רק חלק ממעלותיו של האי קוס, שהוא מולדתו של היפוקרטס, אבי הרפואה. הצעה לטיול מענג וגיחה לאיים נוספים

העיר קוס. בצד בתי המלון, הכיכרות והגנים יש בעיר מצודת אבירים, חורשת אורנים ומסגד | צילום: ירון אמיתי

כתב: ירון אמיתי

קוס (Kos), השלישי בגודלו בין איי הדודקאנס, היה מאז ומעולם פורה, מעובד ומיושב בצפיפות, וכזה הוא גם בימינו. העיר הנהדרת קוס וחופי האי היפים מושכים אליהם מבקרים רבים, וכך תפסה התיירות את מקומה של החקלאות כמקור הפרנסה העיקרי. מעבורות ורחפות עוגנות בנמל העיר הים תיכונית קוס, המלאה וילות, בתי מלון, כיכרות וגנים.

מצודת האבירים נמצאת בנמל. היא הוקמה במקור בשלהי המאה ה-14, וב-1495 נפגעה קשות ברעידת אדמה. מעבר לשדרת הדקלים שנשתלו בחפיר המצודה שוכן בית העירייה האיטלקי, ולידו ניצב "עץ היפוקרטס" – דולב בן 700 שנה, הקרוי על שמו של אבי הרפואה, יליד קוס.

בחורשת האורנים שמעבר למסגד גאזי חסן פּאשה (ה"לוֹג'ה") נחשפו שרידי האַגורה (כיכר השוק) של קוס ההלניסטית-רומית. המוזיאון הארכיאולוגי נמצא ממול, מעבר לשער הצלבני. שרידים ארכיאולוגיים מעניינים נחשפו מערבה משם: רחוב רומי מרוצף, רצפת פסיפס ב"בית אירופה", אצטדיון ומרחצאות הלניסטיים. ה"קאזה רומאנה", וילה רומית מפוארת, שוחזרה בימי השלטון האיטלקי, בשנות השלושים של המאה העשרים.

החלק של קוס שהוקם על ידי העות'מאנים מקיף את השוק המקורה, ובמרכזו נמצא מסגד דֶפטֶרדור (Defterdar), השוכן בכיכר אַייאס פַּרַסקֶוויס (Agias Paraskevis). שימו לב למזרקה ("סֶבּיל") שבפינת המדרחוב ורחוב וֶניזֶלוּ (Venizelou), למסגד אַטיק בהמשך אותו רחוב ולחמאם (בקצה המדרחוב) שהוסב למסעדה.

מהקהילה היהודית של קוס שרד אך מעט. בית הכנסת היפה ברחוב דיאקוּ (Diakou) 4, באזור שהיה בעבר שוק של בעלי מלאכה וצורפים, הפך למתנ"ס. בית העלמין היהודי ממוקם מדרום לעיר, במבואות הכפר פְּלַטאני (Platani).

האתר החשוב באי הוא האַסקלֶפִּיון, הנמצא כארבעה קילומטרים מדרום לעיר. מדובר במקדש הלניסטי לאל הרפואה אַסקלֶפּיוס, שנבנה על שלושה מפלסים. באתר לא נותרו הרבה שרידים ארכיאולוגיים, אבל שווה להגיע לכאן, ולו כדי ליהנות מהתצפית על בּוֹדרוּם שבתורכיה.

מדרום לאסקלפיון מתנשא רכס דיקֶאוס (Dhikeos), המגיע לגובה 846 מטר מעל פני הים. מבין כפרי אַספֶנדיוּ (Asfendhiou) שבמורד הצפוני והמיוער של הרכס, היפה ביותר הוא הכפר זְיָה (Zia) – יעד לטיולי שקיעה מאורגנים, היוצאים מהעיר קוֹס (פרטים בסוכנויות המקומיות בקוס) ונקודת בסיס לטיפוס לפסגה (שעתיים). כדאי לבקר גם בכפר פילי (Pyli) הסמוך ובחורבות הבירה של קוס בימי הביזנטים, שעליה חולשת מצודה נישאה. כביש מקיף את הרכס לאורך החוף, עובר בחוף אַיוס פוקאס (Agios Fokas), ומסתיים במעיינות החמים שבחוף בְּרוֹס תֶרמָה (Bros Therma).

מאתר הנופש העממי מַסטיכארי (Mastichari) מפליגות מעבורות לאי קאלימנוס (Kalymnos); חלקן עוגנות באי פְּסֶרימוס (Pserimos), המציע חופים, מנזר קטן וכפרון-מעגן, שמומלץ לבקר בו רק בשעות הערב, אחרי שהמוני הנופשים המגיעים אליו בשעות היום עזבו אותו. ליד נמל התעופה באַנדימאכיה (Andimachia) שבמרכז האי קוֹס ניצבת מצודת אבירים.

קַרדאמֶנה (Kardhamena), השוכנת בחוף הדרומי, היא היישוב השני בגודלו באי קוס. מדובר בגיבוב מכוער של בתי בטון ומסעדות. כדאי להגיע לכאן רק אם ברצונכם להפליג מקרדאמנה להר הגעש שבאי ניסירוס (Nissiros). צפונית-מזרחית לקרדאמנה משתרע חוף יפה, הנמשך עד בית המלון הענק בטולארי (Tolari).

חלקו המערבי של האי מיושב בדלילות וממוסחר פחות. בשלוחה הדרומית-מערבית של קוס יש שרשרת חופים יפים ומומלצים. כדאי לבקר גם בכפר הגדול קֶפַלוס (Kefalos), הניצב בראש גבעה, ליד שרידים ביזנטיים. מכאן ממשיכים אל מנזר אַיוס יואַניס (Agios Ioannis; "יוחנן הקדוש") המשקיף על הים ועל האיים השכנים. ב-28 באוגוסט מציינים במקום את חג יוחנן הקדוש. מכאן אפשר להמשיך, ברכב 4X4 או ברגל, בדרך העפר העוברת במורדות המערביים של הר לאטרה (Latra, 428 מטר), עד כֵף קְריקֶלו (Krikello). הכֵף הוא הנקודה הדרומית ביותר באי קוס, וממנו נשקפת תצפית יפה: בדרום מתנשא ממי הים הר הגעש של ניסירוס, ובימים בהירים אפשר לראות הרחק במערב את האי אסטיפאליאה.

האי של שולי הספוגים
מקוס אפשר לשוט לביקור של יום בקאלימנוס. האי בנוי משלושה רכסים חשופים, וביניהם שני עמקים ארוכים ומיושבים. שוֹלי הספוגים המפורסמים של קאלימנוס עשו הסבה לתיירות, אבל האי עדיין משמר את אופיו המסורתי. פּותיה (Pothia), הבירה הציורית של קאלימנוס ונמל המעבורות שלה שוכנים בחוף הדרומי. במרכז הנמל נמצא בית העירייה האיטלקי המפואר, ולידו שוכנת הקתדרלה. פריטים הקשורים לשליית הספוגים (למשל חליפות צלילה) מוצגים במוזיאון העירוני הקטן.

פּותיה היא גם נקודת הבסיס לשיט אל מערת קֶפאלה (Kefala), הנמצאת בחוף הדרומי של האי, ולטיול (מומלץ!) אל כפר הדייגים רינה (Rina), השוכן בחוף המזרחי, בעמק שבקצה המפרץ המדהים, ליד הכפר ואתי (Vathi).

גם מצפון לפותיה יש מה לראות. מצודת האבירים הצנועה נמצאת בצד הכביש, ביציאה הצפונית מהעיר. במדרון שממול בנויים בתי עיר הבירה הישנה, כוריו (Chorio), שגרם מדרגות תלול מעפיל ממנה אל מצודה צלבנית.

הכביש ממשיך מערבה ועובר בעמק ירוק, בדרכו אל מעגן מירְטיֶיס (Mirties) שבחוף המערבי. מכאן אפשר להפליג אל האי לֶרוס (Leros) ואל האי הזעיר טֶלֶנדוס (Telendhos), שהוא הר געש כבוי המתנשא בדרמטיות בלב ים, מול מעגן מירטייס. בטלנדוס יש כפר יחיד; פנסיונים זולים; מנזר ושרידי מצודה. זהו מקום מצוין לחנייה רומנטית.

האי לֶרוס מושך אליו פחות תיירים מאשר האיים האחרים באזור, אולי משום שיש בו מוסד פסיכיאטרי ושבעבר היה בו בית כלא. למרות זאת, כדאי לבקר בלרוס, שלו מפרצים עמוקים ויפים.

המעבורות המגיעות לאי עוגנות במפרץ העמוק של העיירה היפה לאקי (Lakki), שהוקמה בימי הכיבוש האיטלקי ובה שדרות רחבות, דקלים, וילות ובניינים בסגנון באוהאוס.

בירת האי, פְּלאטַנוס (Platanos), שוכנת בגבעות, כשלושה קילומטרים צפונית ללאקי. על פלאטנוס חולשת מצודת אבירים מרשימה, שממנה נשקפת תצפית יפה. שאר חלקי האי אינם מרתקים. הנופשים מתרכזים בחוף אַלינדה (Alinda), הנמצא בדרך לשדה התעופה הקטן פַּרתֶני (Partheni). אטרקציות נוספות כוללות את מקדש ארטמיס וחוף החול גוּרנאס (Gournas) שבמערב האי. בקְסירוקַמבּוס (Xirokambos), בקצה הדרומי של האי, יש מקומות לינה ושרידי מצודה, ואפשר להפליג מכאן למעגן מירטיֶיס שבקאלימנוס.

אי שהוא הר געש
האי המרתק ניסירוס הוא כאמור הר געש ענקי. מעבורות וספינות המפליגות מקרדאמנה שבאי קוס מגיעות לבירת ניסירוס, מַנדראקי (Mandhraki) – עיירה לבנה על רקע סלעים שחורים. ליד המזח של מנדראקי יש דגם, הממחיש את המבנה המיוחד של האי. אפשר להצטרף לטיול מאורגן אל הר הגעש, או לשכור אופנוע כדי לנסוע אליו באופן עצמאי. מצודת האבירים של מנדראקי בנויה על צוק בחוף, ובתחומיה נמצא מנזר פַּנאייה ספּיליאני (Panagia Spiliani). מעט דרומית-מערבית למנדראקי, בפַּליאוקַסטרו (Paleokastro), ניצבת מצודה דורית, שלה חומות ענק מדהימות.

ניסירוס הוא אי ירוק ומיושב, ואפשר לבלות בו זמן ממושך. כפר החוף פּאלי (Pali) – הנמצא בצפון האי, מזרחה מהמעיינות החמים של לוּטרה (Loutra) – הוא בסיס טוב לשהות ארוכה. כביש מעפיל מכאן דרומה, אל הכפר אֶמבּוריו (Emborio), ובהמשך אל ניקיה (Nikia), שעל שפת הלוע של הר הגעש. מאמבוריו יורד כביש בפיתולים אל מרכז הלוע, שמדרונותיו התלולים מעלים אדים. לפי המיתולוגיה היוונית, קולות הבעבוע הנשמעים כאן הם נאקותיו של ענק שנכלא בבטן ההר על ידי הטיטאנים.

ניסירוס מצוין לטיולים רגליים. במהלך הביקור בו תוכלו להעפיל ממַנדראקי אל מנזר פנאייה אֶוַונגֶּליסטרייה (Panagia Evangelistria), הנמצא במרחק 45 דקות בקירוב, וממנו דרומה (שעה), לפסגת הר פְּרופיטיס אילִיאס (Profitis Ilias; 698 מטר), או לאמבוריו (שעה).

האי טילוס (Tilos), הנמצא דרומית-מזרחית לניסירוס, מתאפיין בהרי גיר חשופים, במישורים פוריים ובחופים המכוסים בחול געשי.

רוב התיירים מגיעים לטילוס לביקור של כמה שעות, בהפלגת יום מקוס, ורק מעטים נשארים ללון בו. אתרי הלינה פזורים בעיירת הנמל ליוואדיה (Livadhia), בעיר הבירה מֶגאלו כוריו (Megalo Chorio) ובמפרץ אֶריסטוס (Eristas) – כולם לאורך כביש בן שמונה קילומטרים. כמאה מ-300 התושבים שנותרו בטילוס מתגוררים בליוואדיה. האתרים החשובים באי הם מצודת האבירים במֶגאלו כוריו ומנזר איוס פַּנדֶּליימונאס (Pandeleimonas Agios) שבמערב טילוס (המנזר פתוח לביקורים רק בימי ראשון ובחג הקדוש המקומי, הנערך בין ה-25 וה-27 ביולי).

טיולי יום לאיים סימי וכאלקי

באי סימי יש מנזר המוקדש לפטרון המלחים, וגרמי מדרגות ארוכים שבסופם נוף מרהיב. לאי כאלקי יש מראה רומנטי ונינוח. ביקור באיים הסמוכים לרודוס

כתב: ירון אמיתי

כשמגיעים לחופשה ברודוס, שווה ומומלץ לצאת לטיולי יום קצרים באיים הסמוכים, המציעים לא רק חופים יפים וכפרים ציוריים, אלא גם שקט ושלווה שקשה למצוא ברודוס גדוש התיירים.
 

האי סימי – חופים ומנזרים
הפופולרי ביותר בין האיים הללו הוא סימי (Simi) – אי מפורץ, השוכן ליד חוף תורכיה, במרחק שעת הפלגה מרודוס. המחסור במים מגביל את אפשרויות הפיתוח באי, אבל לא מונע ממאות תיירים לפלוש אליו מדי יום. מרבית התיירים מגיעים לסימי בספינות טיול, מבלים במסעדות ובחנויות, וחוזרים לרודוס אחרי שעות ספורות. המעטים שנשארים ללון בסימי זוכים לשלווה ולשקט מבורכים.

הספינות והרחפות המגיעות לסימי עוגנות במפרץ דמוי פרויד, שבתי המידות הנטושים של הבירה סימי גולשים אליו במדרון תלול. במאה ה-19 היתה העיירה סימי היישוב הגדול והעשיר בכל איי הדודקאנס, ו-30,000 תושביה התפרנסו מבניית ספינות ומשליית ספוגים. הכיבוש האיטלקי, הניתוק מתורכיה וחילופי האוכלוסין ב-1923 (שאמנם לא בוצעו באיי הדודקאנס, אבל חיסלו את הסחר בים האגאי, וכך פגעו בכלכלת האיים) – כל אלה הבריחו רבים מאנשי המקום לאוסטרליה.

3,000 התושבים שנותרו ביישוב מתרכזים בנמל יאלוס (Gialos) ובכוריו (Chorio), שבמרומי הגבעה. רק מעטים מבין התיירים שמגיעים לכאן לטיול יום מעפילים במדרגות התלולות המובילות לכוריו, וחבל: בנוסף למוזיאון סימי הנחמד, המראה הנשקף מראש הגבעה – שם נמצאת מצודת האבירים – נפלא, בייחוד בזמן הזריחה והשקיעה. דרך אגב, כתב הכניעה של איי דודקאנס לבעלות הברית נחתם בשמונה במאי 1945 בסימי, ובכל שנה נערך בנמל בתאריך זה פסטיבל מוזיקה ומחולות עם בתלבושות מסורתיות, לציון האירוע.

באי סימי יש חופים ואתרים נוספים, וכדי להגיע אליהם, יש להשתמש באמצעי התחבורה הפועלים במקום: מיניבוס ציבורי, סירה-מונית ומעט מוניות רגילות, וגם ללכת ברגל. דרך קצרה מובילה מהעיירה סימי מערבה (שלושים דקות ברגל), אל חוף סביר וטברנה במפרץ אֶמבּוריו (Emborio). דרך אחרת מובילה מזרחה (45 דקות ברגל), אל פֶּדי (Pedhi) – כפרון דייגים השוכן על שפת מפרץ נוסף. בפִתחו של המפרץ הזה יש שני חופי חול יפים – אַיוס ניקולַאוס (Agios Nikolaos) ואַייה מַרינה (Agia Marina). בסירות-מונית אפשר להגיע מהעיירה סימי גם לחופים מבודדים, ובהם נאנוּ (Nanou) ומַרַתוּנדה (Marathounda).

דרך עפר טובה חוצה את האי דרומה, בנוף חשוף המשובץ בחורשות ערערים, ומסתעפת: מערבה, אל מנזר מיכאיל רוּקוּניוטיס (Roukouiniotis) וחוף אַיוס וַסיליוס (Agios Vassilios), כשעתיים הליכה מהעיירה סימי; ודרומה, אל מנזר פַּנורמיטיס (Panormitis). נזיר אחד מתחזק היטב את המנזר – האתר הדתי החשוב באי – המוקדש לטַקסיאַרכיס מיכאיל (המלאך מיכאל), פטרון המלחים באזור. האכסניה והמסעדה שבמנזר נועדו בעיקר לצליינים, הנוהרים לכאן בין השבעה והתשעה בנובמבר, לרגל החגיגות הנערכות לכבוד הפטרון הקדוש. שימו לב ללוח הזיכרון לאב המנזר, שהוצא להורג ב-1944 על ידי הגרמנים, באשמת סיוע לקומנדו הבריטי.

האי כאלקי: רומנטיקה לעת ערב
סוכני הנסיעות עמדו בשנים האחרונות על הפוטנציאל התיירותי הגלום באי כאלקי (Chalki), הנמצא מערבה לרודוס. היצע הסיורים היוצאים לשם מרודוס, ברחפת או בספינה, גדל בהתמדה. אפשרות נוספת היא לנסוע באוטובוס למעגן סקאלה קַמירוּ (Skala Kamirou) שבחוף המערבי של האי רודוס, ומשם להמשיך אל כאלקי ב"קאיקי" יומי, המפליג ב-14:30 וחוזר למחרת בבוקר. ביום ראשון יוצא ה"קאיקי" פעמיים, בשעות 9:15 ו-17:15. ממעגן סקאלה קמירו יוצאת גם סירה מהירה לכאלקי, בימים שני וחמישי בשעה 9:15, בימי שלישי בשעה 17:00, בימים רביעי, שישי ושבת בשעות 9:15 ו-17:00, ובימי ראשון ב-9:15 ו-19:30. 

300 תושבי האי הצחיח כאלקי מצטופפים בנימבוריו (Nimborio) שבחופו המזרחי – כפר-מעגן ציורי, שבתיו האיטלקיים-יווניים שופצו כדי לאכלס את זרם התיירים הגובר. בשל המחסור במים וקשיי התחבורה באי, יש בו רק מעט מקומות לינה, והודות לכך נותר כאלקי מקום שקט ורומנטי – לפחות בערבים. במרחק כרבע שעה הליכה מנימבוריו נמצא חוף חולי סביר, חוף פּונדַמוס (Pondamos).

האטרקציה העיקרית בכאלקי היא הבירה הנטושה כוריו (Chorio; מרחק כ-45 דקות ברגל מנימבוריו), שמעליה מתנשאת מצודת אבירים מתפוררת. מכוריו מוביל כביש בטון קצר, תרומתה של אחת מקהילות יוצאי כאלקי בפלורידה, אל מנזר סטַוורוס (Stavros). ב-15 באוגוסט (יום עלייתה לשמים של מרים) וב-14 בספטמבר (חג "תפארת הצלב") נערכות במקום חגיגות, הכוללות דוכני מזון ושתייה, מחולות ומנגלים. במנזר איוס יואניס פּרודרומוס (Agios Ioannis Prodhromos) המרוחק, הנמצא בקצה דרך עפר ארוכה היוצאת ממנזר סטוורוס, מציינים מדי שנה ב-29 באוגוסט את היום שבו נערף יוחנן המטביל ("פרודרומוס" = מראה הדרך) בהרודיון.

הספינות המגיעות לכאלקי עוגנות לעתים גם באי הזעיר אַלימניה (Alimnia), הנמצא בין רודוס לכאלקי. באלימניה יש כפר רפאים אחד, שניטש אחרי מלחמת העולם השנייה, ושעליו חולשת מצודת אבירים. לוחמי קומנדו בריטיים, שתקפו את בסיס הצוללות האיטלקי שפעל באי בזמן המלחמה, נתפסו ונורו ברודוס.

את השהות ברודוס תוכלו לגוון באמצעות גיחה לתורכיה. הפלגות תיירים (בספינה או ברחפת) יוצאות מדי יום מנמל מַנדראקי שבאי רודוס אל מַרמריס (Marmaris) שבחוף התורכי ממול. מרמריס, אחד מאתרי הנופש המובילים בתורכיה, מציע אוכל תורכי טוב ושפע אתרי קניות. בנוסף לכך, אפשר לעלות במרמריס על סירה-מונית ולשוט לאורך החוף התורכי, עד דאצ'ה (Datca) והאיון הסמוך קליאופטרה, המפוצץ בנופשים מכל הסוגים.

האי רודוס/ במחוזות השמש

בצד חופים הומים תיירים, האי רודוס מציע גם שרידים ארכיאולוגיים, הרים נישאים ואפילו טבע ראשוני

לכתבה המלאה »

 

העיר רודוס/ חומות וסמטאות

 צעידה ברחוב האבירים, ביקור במוזיאונים מקומיים, מנוחה בפארק ירוק והתרגעות בחמאם תורכי. סיור בעיר ששימשה אכסניה לעמים ולמבקרים שונים
 

בעיר העתיקה. מבוך נפלא של סמטאות מרוצפות באבן | צילום: ברוך גיאן

כתב: ירון אמיתי

העיר רודוס, הנמצאת בקצה הצפוני של האי רודוס, בנויה על לשון יבשה, המסתיימת בקודקוד צר. רודוס מחולקת לשני חלקים עיקריים – העיר העתיקה, הצלבנית, והעיר החדשה והירוקה, שאופיה איטלקי דווקא.

העיר העתיקה, על חומותיה וסמטאותיה, היא מוקד העניין העיקרי באיי הדודֶקאנֶס כולם. כאן נמצאים המבנים ההיסטוריים, המוזיאונים העיקריים והרובע היהודי העתיק. מלבד אלה פזורים בעיר העתיקה גם פנסיונים צנועים, שיתאימו לכיסו של המטייל העצמאי.

בעיר החדשה יש לא רק מאות בתי מלון, קזינו, מסעדות ובוטיקים למיניהם, אלא גם חיים מקומיים. בעיר רודוס מתגוררים כ-40,000 תושבים, המרוכזים בעיקר בשכונות הדרומיות של העיר החדשה. אליהם מצטרפים אלפי זרים שהשתקעו ברודוס, וגם 10,000 סטודנטים, הגודשים בחורף את הקמפוס המקומי של אוניברסיטת הים האגאי.

טחנות רוח מקשטות את המזח של הנמל העתיק, מַנדראקי (Mandhraki, "מכלאת צאן" ביוונית), שממנו יוצאות הפלגות טיולים לאיים אחרים ולתורכיה. מקור השם בצורה של הנמל העגול והכמעט סגור, המזכיר מכלאת צאן.

היסטוריה נושמת בכל אבן
העיר העתיקה של רודוס, אחת השמורות והיפות בערים הימיביניימיות של אירופה, מוקפת בחומות שעוביין מגיע עד 12 מטרים ובחפיר עמוק. הביצורים הוקמו ב-1480, כאשר ראשי מסדר יוחנן הקדוש חיזקו את העיר לקראת מתקפה מוסלמית. הגשרים הנטויים מעל החפיר מובילים, דרך עשרה שערים הקבועים בחומה, אל תוככי העיר העתיקה – מבוך נפלא של סמטאות המרוצפות בחלוקי אבן, קשתות אבן, כיכרות ומסגדים – הנושאת ניחוחות תורכיים ואיטלקיים.

את הטיול בעיר כדאי להתחיל בשער החירות (Eleftherias), הנפתח לכיכר סימיס (Simis). שם, בצל ברושים ובוגנוויליאות, נמצאים שרידי מקדש אפרודיטה, שהוקם במאה השלישית לפני הספירה. בסמוך נמצאת האכסניה של בני אוֹבֶרן (Auvergne), שבה התגוררו חברי אחת משבע האגודות הלאומיות ("לשונות") שהרכיבו את מסדר ההוספּיטאלרים. האכסניות, ששופצו בסגנון איטלקי אחיד, סגורות לקהל.

אנשי שש ה"לשונות" האחרות התגוררו באכסניות שברחוב האבירים (Ipotoon), שנבנו במתכונת זהה: קומה ראשונה לסוסים, קומות עליונות לרוכביהם. הרחוב המרשים שופץ בידי האיטלקים, שפינו את תושביו, הסירו את מרפסות העץ התורכיות הבולטות ושִחזרו את חזיתות האבן הגותיות, הקודרות משהו. באכסניות האבירים פועלים כיום מוסדות תרבות ממשלתיים, ומלבד פכפוך המים במזרקה התורכית שבאמצע הרחוב, אין כאן סימן חיים.

ארמון ראשי המסדר הסמוך (Palace of the Grand Masters), שנבנה במקור במאה ה-14, עוצב כהעתק של ארמון האפיפיורים באַוויניון שבצרפת. ב-1856 נהרס הארמון בהתפוצצות של מחסן תחמושת, שהחריבה את מחצית העיר וגבתה 800 קורבנות. ב-1937 יזם המושל האיטלקי האחרון שיפוץ, במטרה להכשיר במקום אתר מגורים הולם לדוצ'ה מוסוליני ולמלך ויקטור עמנואל: גרמי מדרגות משיש מובילים לקומה השנייה, שקושטה בציורי קיר שבהם מוטיבים מהמיתולוגיה היוונית וברצפת פסיפס הלניסטי, שהובאה לכאן מהאי קוס. דרך אגב, מוסוליני והמלך לא ביקרו במקום מעולם.

הארמון משמש כיום אכסניה למוזיאון מצוין, העוסק בין השאר בהיסטוריה של רודוס בימי הביניים.

אחרי הביקור בארמון, חוזרים ויורדים ברחוב האבירים, עד כיכר מוּסוּ (Mossou), שבה ובסביבתה מרוכזים כמה מוזיאונים. במבנה ששימש בעבר כבית החולים של מסדר הטמפלרים שוכן כיום המוזיאון הארכיאולוגי, שבו מוצגים ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו באי. שימו לב בעיקר לפסלים ההלניסטיים הנמצאים במוזיאון, ובהם "אפרודיטה של תאלאסיה" ו"אפרודיטה של רודוס", שבו נראית האלה כשהיא מייבשת את שערהּ הפרוע.

ממול נמצא המוזיאון לאמנות דקורטיבית, המציג אריחי קרמיקה מעוטרים מתורכיה, תלבושות עממיות ועבודות רקמה שנאספו באיי הדודקאנס. במוזיאון הביזנטי הסמוך יש ריכוז לא מרגש של איקונין וחפצי קודש מכנסיות חרבות ברודוס ובכאלקי.

ממשיכים מזרחה ברחוב אֶרמוּ (Ermou), אל מזרקת קסטלאניה שבכיכר איפּוקראטוּס (Ipokratous). הכיכר היא לב-ליבה של העיר העתיקה, וסביבה מבלים תיירים עד שעות הלילה המאוחרות. מדרגות מטפסות מהכיכר אל בניין הקַסטֶלאניה, הצמוד לחומה. בימי הביניים הוא תִפקד כבורסה וכבית הדין של סוחרי העיר.

בהמשך, בכיוון דרום-מזרח, מוביל רחוב אַריסטוטֶלוּ (Aristotelou) אל הרובע היהודי. במרכזו, בכיכר הקדושים המעונים היהודים (Plateia Evreon Martyron), יש מצבת זיכרון לנספים בשואה. כ-1,800 מיהודי רודוס, שלא היגרו בעוד מועד, חיו ברובע עד גירושם לאושוויץ ב-1944. מוקד חיי הקהילה היה בית הכנסת "קהל שלום", בסמטת סימִיוּ (Symiou).  בית הכנסת שופץ, ובחגים הוא נפתח לתפילות.

מרודוס היהודית נחזור מערבה, לביקור ברודוס העות'מאנית. כאן תמצאו מסגדים שונים, ובהם מסגד איבּרהים פּאשה (Ibrahim Pasha), שנבנה ב-1531 וחזיתו המסוגננת בולטת עד היום בשוק הישן של העיר, ומסגד רֶגֶ'פּ פּאשה (1588) הנמצא בכיכר דוריֶיאוס (Dhorieos).

המסגד הידוע ביותר ברודוס הוא מסגד סולימאנייה (Sulimaniye). כדי להגיע אליו, ממשיכים ברחוב אומירוּ (Omirou) מערבה, וממנו פונים צפונה ברחוב איפּודאמוּ (Ipodhamou). מול המסגד חסר הצריח (זה נהרס ב-1989) פועלת הספרייה התורכית, שבה מאוחסנים כתבי יד נדירים של הקוראן.

בסמטת אורפֶאוּ (Orfeou), בדרך אל שער ד'אַמבּוּאז (D'Amboise), נמצא עוד מבנה תורכי – מגדל שעון נאה. את הסיור בעיר העתיקה אפשר לקנח בחמאם, שנבנה ב-1558 ופועל עד היום בכיכר אַרידנוס (Ariadhnos). הרחצה בחמאם מתבצעת בשני אולמות נפרדים – אחד לנשים ואחד לגברים – והקליינטורה המעורבת כוללת יוונים ותורכים מקומיים, בתוספת תיירים, ממש כמוכם. לא לשכוח להביא מגבת!

עבר והווה בעיר החדשה
העיר החדשה, שתוכננה ונבנתה ברובה בשנות הכיבוש האיטלקי, נעימה, מרווחת וירוקה. את סביבות נמל מנדראקי מפארים מבני ציבור גרנדיוזיים: בית העירייה, מִנהלת הנמל, הדואר, התיאטרון העירוני – הניצב מול מסגד מוראד ראיס (Mourad Reis) – והשוק החדש, המתומן. גם המועדון הימי, במזח הצפוני של נמל מַנדראקי, הוא פנינה של האדריכלות האיטלקית של ראשית המאה העשרים.

כדאי לבקר באקווריום המעניין, הנמצא בקודקוד הצפוני של האי. כאן תוכלו לצפות בדגים ובבעלי חיים אחרים האופייניים לים התיכון.

בתי המלון הגדולים מרוכזים בשכונת איקסיה (Ixia) שבחוף המערבי של העיר. דרומה משם, במעלה גבעה, נמצאת שכונת מוֹנטֶה סמית (Monte Smith) – רובע מגורים השונה מאוד באופיו מאזורי התיירות. בשכונה יש שרידים ארכיאולוגיים מרודוס ההלניסטית, ובהם האצטדיון, האודיאון ומקדש לאפולו. כשני קילומטרים וחצי דרומית לעיר נמצא פארק רודיני (Rodhini), ובו חורשות, פלג ועדר צבאים. באוגוסט מתקיים בפארק פסטיבל יין. 

המיוחדים של מסע אחר

המלצות מסע אחר על אתרים יחודיים ומקומות שונים מהמסלול הרגיל

אתגר / חלומם של נהגי השטח

רודוס הוא יעד מצויין לאוהבי רכב 4X4. בדקות נסיעה ספורות אפשר לעבור מאזור שמזכיר את הר הכרמל אל דיונות חול הדומות לחופי סיני. כמה מסלולים וטיפים
 

רודוס. האי מגוון מאוד מבחינה טופוגרפית ומרושת בדרכי עפר, המגיעות כמעט לכל פינה | צילום: ירון אמיתי

כתב: רוני מנדלבאום

האי רודוס מתחלק לשלושה אזורים עיקריים: העיר רודוס ומתחם המלונות, בצפון האי; החוף המזרחי (עד לינדוס), הגדוש אטרקציות חובה לתיירים; שאר חלקי האי, שהם כנראה גם האזור המעניין יותר – מוזנח יחסית, ולפיכך קוסם ואותנטי יותר. פרט לצפון המפותח, האי מאופיין בעיקר בשטחים פתוחים ודלי אוכלוסין, אבל גם הם מרושתים בדרכי עפר סבירות, המגיעות כמעט לכל פינה.

מאחר שמטרתו של טיול ברכב 4X4 היא לנסוע למקומות הפחות מטוילים והפחות נגישים, הרי שהבחירה ברודוס אידיאלית: האי נגיש וקומפקטי, וגם מגוּון מאוד מבחינה טופוגרפית. בדקות אחדות של נסיעה ניתן לעבור מאזור שמזכיר את הר הכרמל הישראלי אל דיונות חול הדומות לחופי סיני. כדאי להזכיר: כל אורכו של האי כשמונים קילומטר, ושיא רוחבו כשלושים קילומטר בלבד.

תנאי השטח
אפילו בקיץ – שבו גדוש האי המוני תיירים, המציפים אותו כנחיל דבורים תאבי שמש – רודוס הוא גן עדן לרכב שטח. מצד אחד, יש בו רשת שבילים ודרכי עפר שאינה מציבה הרבה אתגרי עבירוּת של ממש. ומצד שני, בידוד יחסי של הכפרים, המנזרים וחופי ים לבנים וארוכים, שרק מעטים מגיעים אליהם.

למרות זאת, פה ושם יצוצו להם אתגרי עבירות קשים, בעיקר בוואדיות היורדים מהרכס המרכזי אל החוף המזרחי. מבואות הנחלים מזכירים את פִתחת נחל פארן בואך כביש הערבה: בולדרים גדולים וחלוקי נחל מקשים מאוד על החצייה גם בימים רגילים, ובוודאי אחרי שטפונות החורף. חציית רכסי ההרים מחוץ לשבילים העיקריים והמתוחזקים עלולה להיות קשה בתחילת העונה, כאשר השטח עדיין רטוב, אפילו לרכב 4X4 איכותי ומדוגם (כלומר, בעל מאפיינים של רכב צבאי).

כמה טיפים
בכל בתי המלון הגדולים, וגם בדרכים הראשיות בצפון האי ובעיר רודוס, ניתן לשכור סוזוקי סמוראי וסוזוקי ויטרה 4X4 תמורת כמה עשרות דולרים ליום. ביוון כמו ביוון, צריך להתמקח… המחיר מצטמצם אם שוכרים את הרכב לכמה ימים. כמעט תמיד העסקה כוללת שלל ביטוחים – אבל יש לבדוק! בכל מקרה צריך רשיון נהיגה בין לאומי.

רכבי הסוזוקי הקטנים מתאימים לזוג או לזוג עם שני ילדים קטנים, והם מספיקים לכל אתגרי העבירות הרגילים שיש באי. אם אתם רוצים ג'יפ פתוח, כדאי לשכור רכב שלו כיסוי גג, מאחר שהשמש באי חזקה.

יחד עם נציג החברה המשכירה, יש לוודא – לפני היציאה – שמערכת ההנעה הכפולה (4X4) ושנועלי הטבורים הקדמיים הידניים תקינים. כדאי לרכוש בעיר רודוס מפה מפורטת של דרכי האי, כולל נתיבי העפר (אין להסתפק במפות רגילות!). כלל ברזל הוא לנסוע תמיד בחבורה הכוללת לפחות שני כלי רכב. בנוסף, יש להשאיר במלון פרטים על מסלול הטיול שלכם ועל שעת החזרה הצפויה. זִכרו: פרט לצפון-מזרח רודוס, האי מיושב בדלילות יחסית, כך שאם תזדקקו לעזרה – טוב שמישהו יחפש אתכם.

אתרי חובה פלוס
למי שזהו טיולו הראשון באי, מומלץ לשכור סוזוקי סמוראי ליום-יומיים. כדאי לבלות יום אחד בקצה הדרומי של חוף צמביקאס (Tsambikas), הנמצא במזרח האי, למרגלות מנזר הנושא שם זהה. ביום השני מומלץ לטייל בשבילים של רכס מסובונה (Messovouna), אבל רק לאחר ביקור (לא להחמיץ!) בנקבת המים של אֶפּטה פּייֶס (Epta Pygies; "שבעת המעיינות" ביוונית). הטיול בן היומיים המוצע כאן יתפרש בין צומת קולימביה (Kolymbia) במזרח, כנסיית "ניקולאוס הקדוש של האגוזים" (Agios Nikolaos Foundouklis) במערב והעיירה מאלונה (Malona) בדרום.

אפשרות אחרת היא להשכים קום לטיול 4X4 נפלא בקצה הדרומי של האי, מדרום לרכס קוקוליארי (Koukouliari). אם יש לכם זמן, תוכלו לרדת לקטוויה (Katavia) וממנה לכף פרסוניסי (Prassonissi), הנקודה הדרומית ביותר באי. בדרך חזרה לאזור המלונות שבצפון, שווה להקיף את האי ממערב, דרך אפולאקיה (Apolakia) וכֵף ארמניסטיס (Armenistis). הגישה אליו היא בשביל עפר סביר, ומהכף ניתן להשקיף על הים האגאי מגובה 312 מטר.

כל טיול החורג מנסיעה בשבילים הקיימים מחייב להביא מישראל ג'יפ מדוגם. טיול כזה ייערך רק בליווי מדריך. כמה חברות טיולים ישראליות מארגנות טיולי 4X4 ברודוס.