קטמנדו: שוק הירקות בקלימטי

קל למצוא את הדרך אל השוק הידוע – כל נהג מונית או הולך רגל מכירים את "קלימטי באזאר". הוא ממוקם דרומית לשכונת תאמל, המרכז התיירותי הפופולרי, השופע בבתי קפה ומסעדות מערביות שמציעות אספרסו משובח, מזון אנין, עיצוב חדשני ושאר הטבות שבינן לבין נפאל אין ולו חצי דבר.
השוק לעומת זאת, מספק הצצה מרתקת אל חיי האנשים בקטמנדו. בשוק לא נשמעות צעקות, אשר אינן אופייניות למנטליות הנפאלית השקטה והביישנית. ליד ערימות אדירות מימדים של פאפיה, אבטיחים ותפוחי אדמה, נראות הנשים שיושבות על הקרקע קטנות. הן לבושות בבגדים מסורתיים בכל צבעי הקשת- ירוק, כחול ואדום בוהק-  צבע בו לבושות הנשים הנשואות – משתלבים עם הססגוניות של השוק כולו. העובדות בשוק הן לרוב המפרנסות העיקריות במשפחה אם לא היחידות – עובדה שלא משפרת את מעמדן בקהילה או את היחס אליהן מצד בעליהן. שאלנו כמה מהן האם הן מרגישות בודדות. הן השיבו בחיוב. הן אמרו שאם יצטרכו עזרה לא יהיה מי שיעזור להן ושהן מרגישות שאין להן חברים. כנראה אחרי 14 שעות עבודה, יש גבול לכוחות הנפשיים שאפשר לגייס, והן מעדיפות לאכול ולעצום את העיניים ולצבור כוח לשרוד את מחרת היום.

רוב שעות היממה השוק עמוס והומה אדם ובזמן השיטוט בו צריך לשים לב ולהיזהר לא לרמוס עגבניות שמוצגות על שמיכה הפרושה על הקרקע, ולא לדרוך על תינוקות רכים שמכרכרים סביב אימם העובדת. אוכלוסיית שכונת קלימטי מורכבת מאנשים שהיגרו לעיר מן הכפרים השונים כדי לחפש פרנסה ובתקווה להרוויח כסף, אך הם חיים בדלות ובעוני, במאבק הישרדות יומיומי. במרבית המשפחות החיות בקלימטי יש בעיית אלכוהוליזם.

מבעד לבלגן הכללי השורר בשוק, ניתן להבחין בסוגי עבודה שונים. בסבלים, שסרט בד מקיף את מצחם ומחובר אל סל קש שהם נושאים על גבם וכורעים תחת משקלו. הם מתקדמים בצעדים איטיים והמאמץ הרב ניכר על פניהם. המראה קשה במיוחד כשמדובר בילד הכורע תחלת הנטל. 46 אלף ילדים בנפאל עובדים בענף זה ולרוב מתחילים בגיל 9, אז הם נושאים בין 80- 70 קילו והמשקל מתווסף ככל שחולפות השנים. רוב הילדים העובדים כסבלים כלל לא מרוויחים כסף, אלא עובדים תמורת מזון וקורת גג בלבד ובכך חוסכים עבור משפחותיהם את הצורך להאכיל פה נוסף. לצד השוק אפשר לראות כמה מן המקומות שהם ישנים ואוכלים בהם, המקום מכונה "מלון" אך הוא גרוע ממלונה. על רצפת בטון במסעדות פועלים, הם מצטופפים יחד בלילות, בלי שמיכה או כרית.

בפאתי השוק, מתנשאת מעלה ערימת פסולת עצומה. זוגות ידיים רבים נוברים בה ותרים אחרי ירקות שלמים או פגועים פחות מאחרים. כ- 45 איש מרכיבים את קהילת מלקטי הזבל. הם אוספים את שיירי הירקות שיוכלו למכור מחוץ לשוק. אנחנו שואלים ילדה בת 15 מאיזה גיל היא עובדת והיא מושכת בכתפיה ומשיבה שאיננה יודעת. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא מתרוצצת בין ערימות הזבל ומחטטת בהן. כאילו כדי להציג את זכרונותיה, היא מראה לנו קבוצת ילדים קטנים קופצים מעלה מטה ומפזרים אשפה לכל עבר.

מחוץ לשוק יושבים על שמיכות מי שלא יכולים להרשות לעצמם לשלם את דמי השכירות עבור דוכן. מאחר ואין להם מקום קבוע בשוק, הם נאלצים להשכים מדי בוקר כדי לתפוס את מקומם פיזית, תוך מאבקים וחיכוכים עם שכנותיהן למדרכה ועם הרשויות.
יום אחר יום, 7 ימים בשבוע הן מתייצבות לעבודה, מתוך ידיעה ברורה שהכסף שירוויחו לא יוציא אותן מהעוני אלא ישמש אותן רק לאכילה באותו יום, בתקווה אולי לבוקר המחרת.

הארגון "תבל בצדק" הוא ארגון ישראלי הפועל בנפאל כבר שנתיים וזהו המחזור החמישי של קבוצת מתנדבים המגיעה לתקופת התנדבות של חמישה חודשים. החודש הראשון מוקדש להכשרה – לימודי השפה, התרבות, ההיסטוריה והבעיות החברתיות הקשות שנפאל סובלת מהן. הארגון פועל בשלושה מחוזות בנפאל ואחד מהם הוא קטמנדו, כשהפעם התקבלה החלטה להתרכז בעבודה בקלימטי, ולעבוד בשכונה בצורה הוליסטית ולבוא במגע עם חתכים גדולים ממנה.

העבודה נעשית דרך בית הספר הסמוך לשוק, שבו לומדים ילדים רבים שהוריהם עובדים בשוק. המתנדבים מעבירים הכשרה למורי בית הספר, ומעבירים שיעורי חינוך לא פורמליים, כמו ריקוד ועיתונות. יחד עם ארגון מקומי בשם Social Organization for Urban Poverty – SOUP
אנו מנסים לפעול לשיפור חייהם של תושבי שכונת קלימטי, שעובדים כל כך קשה מדי יום.

אמהות טריות שאינן יכולות לצאת לעבודה כי עליהן לטפל בילדים, נאלצות להפסיד כסף או להשאיר את העולל בבית עם אחיו הבוגר, שנאלץ לוותר על הליכה לבית הספר. מעון היום שייפתח בשכונה בשיתוף פעולה של שני הארגונים, יהווה פתרון וייקל על האמהות לילדים בני שנה עד שלוש שנים.
קבוצת העצמה לנשות השכונה מנסה ליצור תחושת קהילתיות וביטחון עצמי ולנסות למצוא פתרונות תעסוקתיים לנשים המתלוננת על כך שאין להן הכנסה מספקת. במבנה המשפחה הפטריאכלי המדכא אותן, מפגש שבועי או דו שבועי בשבילן הוא זמן איכות הנותן תקווה.

בעבודה בכל התחומים הללו, החוויה של הליכה בשוק היא לא עוד נעיצת מבטים בלבד, אלא נפנופים לשלום לכל המוכרים, משחקים עם הילדים מבית הספר וניהול שיחות בנפאלית עם מי שהפכו לחברים במרוצת הזמן וברור לי שאמשיך לחשוב עליהם גם ממרחק הזמן והמרחק הפיזי כשאשוב לישראל.

נפאל – לקריאה נוספת>>