מידע מעשי לנפאל

קטמנדו היא עיר צבעונית ומלאת ניגודים: יופי טובל בכיעור, קודש מתמזג בחול, עוני לצד עושר, נוחות מהולה בסגפנות, הינדואיזם מעורב בבודהיזם. היא בסיס נוח להתארגנות אבל גם תחנת חובה על שלל מקדשיה, כיכרותיה וטיפוסיה

כתב: יותם יעקבסון

שירו של קט סטיבנס "קטמנדו" מתנגן בראשי בכל פעם שאני מגיע לבירת נפאל, ממלכת ההימלאיה. לאחר שעות של נסיעה באוטובוס מיטלטל בדרכים מפותלות המעפילות ממישורי צפון הודו במעלה ההרים או לאחר כמה טיסות, מתגלה לפתע העמק הפורה. פסגות מושלגות, קו פרשת המים של ההימלאיה, תוחמות אותו מצפון. כך יאה לבירת מדינה ששמה נגזר ככל הנראה מהמילה הסנסקריט ניפאליה (Nipalaya) שפירושה "השוכנת למרגלות".
קטמנדו (Kathmandu), העיר הגדולה ביותר בנפאל, היא עיר רבת ניגודים שבה יופי וכיעור, ניקיון ולכלוך, עוני ועושר שוכנים יחדיו. שני הדברים הראשונים שהעיר יכולה להציע הם מקלחת חמה באחד ממלונות הפאר או בעשרות בתי ההארחה הפזורים בה וארוחה טובה באחת מהמסעדות הרבות. בהמשך היא תגלה לנו את טפחיה, תבהיר לנו שהביטחון השורר ברחובותיה מאפשר לשוטט בהם ללא כל חשש ובכך תאפשר לנו לגלות את פינותיה החבויות ואת שכיות החמדה שבה. קסמה של קטמנדו שהופך אותה ליעד תיירותי מוצלח הוא העובדה כי לצד קִדמה, מודרנה ונוחות תיירותית, באזורים שלמים שלה נדמה כאילו עצר הזמן מלכת.
ההיסטוריה של קטמנדו קשורה בעמק הפורה שאִפשר את קיומה של חקלאות מאז ימי קדם ובכך שימש עורף כלכלי איתן לערים שקמו בו, בהן קטמנדו. בנוסף, עברה בעמק דרך סחר קדומה שקישרה בין הרמה הטיבטית וסין לבין הודו. עד היום נמשכת "דרך הידידות", הדרך המקשרת בין נפאל לסין מקטמנדו צפונה, במעלה ההרים והלאה אל עבר להאסה. בעבר מי שישב על הדרך יכול להתעשר מהסחורות שעברו בה ומהענקת חסות לסוחרים ונהנה מהשפעתם של תרבויות, של דתות ושל רעיונות מדעיים, ארכיטקטוניים ואמנותיים שהגיעו עם העוברים בדרך. ככזה הפך היושב על אם הדרך גם מקור לקנאה ולמטרה לניסיונות כושלים ומוצלחים של כיבוש. זו תמצית ההיסטוריה של קטמנדו, שלעד נמצאת בתווך: התווך שבין סין לטיבט, שבין הר למישור, שבין הינדואיזם לבודהיזם, שבין מזרח למערב. קטמנדו עשויה לתעתע, אך סופה שהיא חודרת אי שם לתווך שבלב.

התחלה טובה: סטופת סוויאמבהונאת
מקום טוב להתחיל בו את ההיכרות עם העיר ועם סביבתה היא סטופת סוויאמבהונאת (Swayambhunath). הסטופה ניצבת בראש גבעה הצמודה לקצה המערבי של העיר ומאפשרת תצפית להתמצאות במרחב. התצפית כאן יפה במיוחד בשעות בין הערביים, כשהשמש מאירה את העמק ואת הפסגות בתאורה רכה. בשמה העממי נקראת הסטופה "מקדש הקופים" בשל להקות הקופים הגודשות דרך קבע את המקום.
המקום שוקק חיים במיוחד בחגים בודהיסטיים ובפרט ביום הולדתו של בודהא.
הסטופה, מבנה ארכיטקטוני בודהיסטי שמקורו בהודו, היא התפתחות של גלעד מוקף מעגל אבנים בדומה לקברי בכירים בתרבות ההודית הקדומה. במהרה התפתחה הסטופה והפכה למכשיר מאגי-מיסטי המכיל, לפי האמונה, שרידי קדושים או חפצים הקשורים בהם שיש להם השפעה בעלת עוצמה על הסביבה. אפר הקדושים או החפצים הונחו בחלל מרכזי (דהטו, Dhatu) בתחתית המבנה, מה שמסמל את ציר העולם. חצי העיגול שמעל, המכונה רחם (גהרבה, Gharba) או ביצה (אנדה, Anda), מסמל את העולם. היום קשה לדמיין את הארכיטקטורה הנפאלית ללא מבנה הפגודה שיצא מהודו צפונה וחזר לנפאל לאחר שהייה והתפתחות בסין.
לפי האגדה מקומית, בתקופה שבה היה העמק כולו מוצף היתה נקודה זו אי קטן. לימים, אולי כבר במאה השלישית לפני הספירה, נבנתה כאן סטופה גדולה. חלקה התחתון של הסטופה בנוי כחצי עיגול, ובחגיגות יוצקים עליו חלב וסיד המשווים לו מראה זולג. בראש חצי העיגול ניצבת קובייה גדולה ומוזהבת שממנה מתנשא חלקה העליון, המחודד, של הסטופה. על כל אחת מפאות הקובייה מופיעות פניו של בודהא. לרוב תוהים תיירים מדוע הוא נראה כה ישנוני, אך למעשה עיניו חסרות ההבעה אמורות להביע שוויוניות נוכח כל תופעות העולם. השוויוניות הזו מתאפשרת הודות לתובנה העליונה שלפיה הכל הוא למעשה אחד.
אפשר לעלות כמעט עד למרומי הגבעה ברכב, אך אפשר גם להעפיל אליה ברגל, בגרם מדרגות תלול ומוצל העולה ממזרח. לאורך השביל תעברו על פני פסלים רבים, פינות פולחן ציוריות וקופים שעלולים להיות תוקפניים.

טבורה של העיר: כיכר דורבאר
הניידות בקטמנדו קלה למדי. בכל קרן רחוב אפשר לצוד מונית או ריקשה ובנוסף יש אוטובוסים ציבוריים (לרוב מקרטעים ודחוסים מאוד, אבל זה חלק מהחוויה). למרות זאת מומלץ שלא לוותר על הליכה ברגל, בעיקר באותן סמטאות עתיקות שבהן ממעטות הריקשות לנסוע בשל קשיי מעבר. בנבכי הסמטאות מסתתרת לה קטמנדו האמיתית.
אף שידוע על התיישבות קדומה יותר, ראשיתה של העיר קטמנדו היא בסביבות המאה העשירית לספירה. שמה הקודם היה קנטיפור (Kantipur). מרכז העיר היה ללא ספק כיכר דורבאר (Durbar). פירוש המילה הוא "מקום הארמון", ואל הכיכר הזו כמו נמזגות רבות מסמטאות העיר העתיקה. בשנים האחרונות נאלצים תיירים לרכוש כרטיס כניסה לכיכר.
מהמאה העשירית ועד לשלהי המאה ה-19 ישב המלך בארמון הניצב בשולי הכיכר שבמרכז העיר. עם צמיחת העיר והתפשטות ההשפעות המערביות עקר המלך לארמון חדש שהקים בשולי העיר העתיקה, שלימים הוקף בידי העיר החדשה. בארמון החדש התרחש ביוני 2001 האירוע הדרמטי שבמהלכו הרג יורש העצר דִיפֶּנְדְרָה את הוריו, המלך בִּירֶנְדְרָה והמלכה אֵישְׁוָורְיָה, את אחיו ועוד כמה מבני משפחתו כיוון שהוריו סירבו לקבל את הכלה שבחר. הוא עצמו ניסה להתאבד ונכשל. בהיותו שרוי בתרדמת הוכתר למלך, אך הוא מת זמן קצר לאחר מכן. ב-4 ביוני הוכתר דודו גִיאָנֶנדְרָה (אחיו של בירנדרה) למלך. הזעזועים היוו תמריץ לפעילותה של המחתרת המאואיסטית.
הארמון הישן, שחלקו משמש כמוזיאון, נקרא הנומאן דוקה (Hanuman Dokha) על שם הנומאן, האל הקוף בעל הסגולות המגנות המוכר מהמסורת ההינדית. במאה ה-12 עלתה לשלטון שושלת מאלה (Malla) שבימיה נמשך תור הזהב של העמק. מלכיה היו הינדים נאמני שיווא שהציגו את עצמם כגלגולו של וישנו, האל המשמר את העולם, אך עם זאת ניכרו במורשתם השפעות בודהיסטיות וטיבטיות רבות. במשך מרבית שנות שלטונה של שושלת מאלה היתה קנטיפור רק אחת משלוש ערי מדינה עצמאיות בעמק. במאה ה-16 הוקם בסמוך לארמון היכל שנקרא קסתה מנדפאם (Ksatha Mandapam), "היכל עץ". ההיכל שימש בעבר להתכנסויות, לימים הוסב למקדש והיום מצטופפים סביבו רוכלים זעירים וסבלים הממתינים שישכרו את שירותיהם. האגדה מספרת שהמבנה כולו נבנה מעץ אדיר אחד ולפי ההנחה המקובלת ממנו גם נגזר שמה של העיר היום.
בעקבות ההפיכה השלטונית ב-1768 שבה עלתה לשלטון שושלת שאה (Shah) מבני הגורקה (Gorka), היתה העיר לבירת ממלכה גדולה עוד יותר משטחה של נפאל היום. ארמון המלך נבנה בתקופות שונות וניכרות בו השפעות רבות, מהסגנון הנפאלי הקלאסי של קירות הלבנים ופגודות העץ, דרך מאפיינים הודיים וסיניים וכלה בסממנים מוסלמים ובהשפעות ניאו-קולוניאליות. אפשר לבקר בחלקים של הארמון ואף להעפיל אל מרומי הפגודה ולהשקיף על הסביבה.
סביב הארמון משתרעת כיכר דורבאר, על כיכרות המשנה שלה המאכלסות את מיטב הארכיטקטורה בעיר. במקום מקדשים רבים מתקופות שונות, האחרונים שבהם נבנו באמצע המאה ה-18, אך כולם נפגעו קשה ברעש האדמה של 1934 ושוקמו מאז. בין המקדשים הבולטים נמצאים מקדש האלה המלכותית טלג'ו (Taleju) הסגור במשך מרבית ימות השנה, מקדש קרישנה, שיווא, וישנו והקומארי בהוואן (Kumari Bhavan), מקום מגוריה של הקומארי המלכותית, האלה החיה. במרפסת שבחזית מקדש שיווא ופרוואטי ניצבים פסלי עץ של הזוג השמימי, משקיפים על הכיכר. יש בכך תזכורת לנו, התיירים, שבכיכר דורבאר אולי נכון יותר להתיישב, לתת לדברים לחלוף על פנינו ולא לנוע כל הזמן ולחלוף על פניהם.

צ'אי, מצלמות ומנחה: בין העיר החדשה לעתיקה
מדרום לכיכר דורבאר נמשך רחוב המכונה פריק (Freak), שהיה רובע התרמילאים של קטמנדו בשנות השישים. אף שבמרוצת הזמן הועם זוהרו של הרחוב ורובע התאמל (Thamel) תפש את מקומו, עדיין יש במקום הרבה בתי הארחה נחמדים ומסעדות. כאן אפשר לפגוש לעתים את בני תקופתו של קט סטיבנס. הגם שאין פרחים בשערם הם עדיין יושבים בבתי הקפה עם צ'אי וסיגריה.
ממזרח לכיכר דורבאר נמשך רחוב New Road המסתיים בשדרת קדיפאת (Kadipath) הניצבת לו ומהווה למעשה את הגבול בין קטמנדו העתיקה לעיר החדשה. רחוב New Road התפרסם כמרכז לרכישת מוצרי צילום ומכשירים דיגיטליים. זהו אחד המקומות הזולים בעולם לרכוש מצלמות, עדשות ועוד. נדיר להיתקל בסחורה פגומה או מזויפת, אך מומלץ לערוך סקר שוק.
הדרך המרתקת ביותר להמשיך מכיכר דורבאר היא דרך רחובות העיר העתיקה, כלומר לתעות בסבך הסמטאות והרחובות שבין התאמל לכיכר, למשל באזור אינדרה צ'וק (Indra Chowk). באזור הזה אפשר להתרשם מקטמנדו במיטבה: בתי מגורים קדומים הבנויים סביב חצרות סגורות שבהן בורות מים, פינת פולחן ומלאכות יומיום ציוריות. בקרב פינות הפולחן ניצבים מעין פסלים המזכירים בצורתם את השיווא לינגאם מהודו, אלא שכאן על כל אחת מפאותיהם מופיעים צלמים של בודהא יושב, עדות נוספת לעירוב הדתי של עמק קטמנדו.
בשעת בוקר מוקדמת אפשר לראות את בנות העיר נחפזות לדרכן לאחר רחצה, שערן הרטוב אסוף בקפידה ונקודה אדומה גדולה שפתיתי אורז משוקעים בה מתנוססת על מצחן. הן נושאות בידיהן קערות מנחה ציוריות וקטורת למקדש סמוך. המולת הבוקר סביב המקדשים הספוגה ריח חמאה וקטורת היא חוויה מומלצת. בשעה מאוחרת יותר פונים התושבים מענייני קודש לחול. אז כמו נשפכת לרחובות תוצרתם החקלאית של כפריים המגיעים מכל רחבי העמק וסוחרים זעירים הפורסים מרכולתם: בגדים, תכשיטים, חוטי צמר, תוצרת חלב בדמות גושי חמאה גדולים הנמכרים בתוך נאדות עשויים איברים פנימיים ויוגורט משובח הנמכר בכלי חרס ועוד.

בסיס תיירותי: התאמל
רובע התאמל מציע את כל מה שתייר יכול לחלום עליו. ההצעות (למעט אולי הסוחרים הלוחשים ללא הרף "חשיש, חשיש") אינן כמוסות ומרצדות לנגד העין במחול מסחרר של שלטי ניאון זרחניים. יש כאן מבתי הארחה ועד למלונות יוקרה (בתי הארחה רבים נמצאים גם באזור רחוב פריק ובתי מלון יוקרתיים במיקום שקט יותר נמצאים ברובע השגרירויות מצפון לתאמל), מסעדות בשפע בסגנון איטלקי, נפאלי, אירופאי, הודי, טיבטי, ישראלי ועוד, בתי קפה שבחלקם נערכות הופעות חיות, אינטרנט במהירות מצוינת, סוכנויות נסיעות, חנויות ספרים נפלאות ומה לא. מקום נפלא להתרווח, לאגור כוחות, להתארגן ולצאת לראות את יתר נפלאות ממלכת ההימלאיה.

יותם יעקבסון – כותב, מצלם, מדריך טיולים בישראל ולאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה. מרצה בליווי שקופיות. yotamj@017.net.il

לגלוש במורד המפל
הדרך לבורדר לנד חולפת על פני שדות אורז וחיטה ונהרות הזורמים למרגלות צוקים גבוהים. על חלק מקירות הסלע שוכנות כוורות של דבורי בר ולעתים אפשר לראות מקומיים המטפסים על גבי חבלים אל הכוורות ורודים דבש.
הבסיס לטיולים באזור הבורדר לנד הוא לודג' אוהלים קסום המכונה באותו השם ושוכן על גדות נהר בוהטה קוסי (Bhote Koshi), מרחק של כשלוש שעות נסיעה מקטמנדו ובסך הכל 16 קילומטר ממעבר הגבול בקודארי (Kodari), עיירת הגבול הנפאלית. האוהלים בלודג' בסיסיים ללא שירותים וללא מקלחות צמודים, ובמקום פינות ישיבה ומדיטציה מיוחדות וכן סלע גדול שעליו מתאמנים בגלישת קניונים.
הלודג' מציע מגוון פעילויות אקסטרים בהדרכת צוות מקצועי. מכאן אפשר לצאת לרפטינג מסעיר בבוהטה קוסי, אחד הנהרות הטובים ביותר למטרה זו בנפאל (דרגה 4 במהלך החודשים פברואר-מרץ). זהו רפטינג טכני בעיקרו הכולל מעברים מסובכים, סלעים גדולים והרבה מפלים קטנים, אחד הרפטינגים המסעירים והמרתקים שעשיתי. הבורדר לנד הוא גם בסיס מצוין לקניונינג (Canyoning), גלישה במורד קניון, קפיצה לבריכות מים וגלישה עם חבלים לאורך מפלי מים בגובה של 45-15 מטר. האיש והיזם העיקרי לפיתוח התיירות באזור הוא ללא ספק מֶג אָלֶה (Megh Ale), מדריך רפטינג נפאלי מהמנוסים במדינה שחקר את הנהרות ואת הג'ונגלים של נפאל ובילה בהם ימים רבים.

מבצר עתיק ויער קסום
באזור ישנם גם מסלולי טרקים שאליהם אפשר לצאת בליווי מדריכים מקומיים. אחד מהם הוא הטרק אל מצודות דוגננגאדי (Duganangadi), מבצר בגובה 2,084 מטר שנבנה בידי הצבא הנפאלי בשנת 1854 וצופה על הרמה הטיבטית ועל כמה מפסגות ההימלאיה. הטרק המלא לוקח כחמישה ימים אך אפשר לעשות רק חלק ממנו.
טרק נוסף הוא אל האגם הקדוש בהיראב קונדה (Bhairav Kunda) הנמצא בגובה 4,300 מטר. זהו אגם קדוש הן להינדים והן לבודהיסטים ובליל ירח מלא בחודש אוגוסט מתקיים במקום פסטיבל מיוחד לשמאנים. הדרך אל האגם עוברת על פני פהונבוצ'ה דאדה (Phunboche Dada), יער עצי רודודנדרון ועצים אחרים בגובה 3,800 מטר. הטרק הזה לוקח שמונה ימים.
שני המסלולים כוללים את המנזר המיוחד צ'אגם (Chagam), מנזר בגובה 2,000 מטר שבו נסגרות צעירות טיבטיות למשך שנתיים בתוך תאים המכונים גומפה על מנת להתקבל כנזירות בודהיסטיות. חלקן מגיעות אפילו מלדאק הרחוקה שבצפון הודו. צעירות שרק התקבלו למנזר (הן בעלות שיער ארוך) עוסקות בעבודות ניקיון ואחזקת המנזר.
במהלך השהייה בבורדר לנד כדאי לבקר ב"גשר הידידות", מעבר הגבול בין נפאל לטיבט שנסלל בשנות החמישים ומחבר בין האזור לטיבט הכבושה, ולבחון את סבלנותם של החיילים הסינים בצד השני.
אם לא מעוניינים בטרק בן כמה ימים אפשר לצאת למסלולים קצרים יותר. אחד המסלולים המומלצים מתחיל באזור קודארי, מסלול של יום אחד המתאים לכל אדם בעל כושר ובריאות סבירים. מקודארי מתחיל שביל העולה אל ההרים שמעל. הדרך חוצה כמה קניונים ונהרות גועשים על גבי גשרים תלויים, חוויה נהדרת שגם יוצרת חיכוך רגעי ומעניין עם המקומיים המשתמשים בגשרים כדי לנוע מכפר לכפר או להוביל מספוא ועצי הסקה ממקום למקום. המדריכים יובילו אתכם לכמה כפרים באזור, אחד מהם הוא כפר של בני השֶׁרְפָּה שבו גם נמצא מנזר טיבטי בודהיסטי צבעוני המשקיף על נוף מרהיב. מומלץ להגיע לאזור במהלך ראש השנה הטיבטי, בסביבות פברואר-מרץ, אז נערכות בכפרים ובמנזרים תפילות וחגיגות. גבוה מעל הכפר, בגובה של כ-2,000 מטר, שוכנים שני מנזרים: מנזר לנזירים טיבטים, וגבוה יותר מעליו אותו מנזר-גומפה שבו נסגרות נשים צעירות כחלק מתהליך קבלתן לנזירות. משם יורדת הדרך חזרה אל הכפר של בני השרפה ואל שביל מדרגות אבן המובילות אל כביש קטמנדו-להאסה. את הדרך חזרה, שלא מומלץ לנסוע בה בלילה, תעשו באוטובוס שימתין לכם עם ירידתכם. עם חזרתכם ללודג' זה הזמן להתרווח ואולי להיכנס לאיזו מדיטציה טובה.

מידע מעשי
הגעה: לוקחים אוטובוס העושה את הדרך בין קטמנדו לקודארי ויורדים 16 קילומטר לפני מעבר הגבול. מומלץ ליצור קשר עם המשרד של הבורדר לנד הנמצא בקטמנדו. טלפון 977-1-4700894/4425836.
עונה מומלצת: מומלץ להגיע בין אוקטובר למרץ כשאין מונסונים הגורמים למפולות בוץ וסלעים החוסמות את הדרך בין קטמנדו לקודארי.
עוד משהו: אין צורך באשרה מיוחדת על מנת לטייל באזור; מומלץ להזמין מקומות מראש ולתאם את הגעתכם עם המשרד בקטמנדו.
בריאות: אין צורך בהיערכות בריאותית מיוחדת לאזור הזה.

הדרך מפוקהרה לפארק הלאומי המלכותי צ'יטוואן, שמורת הטבע המתוירת ביותר בנפאל, נמשכת על פני כ-120 קילומטר בכיוון דרום-מזרח. מרחק דומה תעשו אם תגיעו בנסיעה מכיוון קטמנדו. כמו בהרבה מקומות בנפאל גם כאן המרחק בין שתי נקודות הוא לא רק קו ודרך אלא פסיפס צבעוני של נהרות, יערות טרופיים, שדות אורז וקבוצות אתניות שונות.
משולי רכס האָנָפּוּרְנָה ירדתי אל השמורה, שהמיקום שלה במשולש קטמנדו-פוקהרה-צ'יטוואן הפך אותה לאתר מועדף על תיירים שלא מסתפקים בטרקים ובבודהיזם, אלא מבקשים להתרשם גם מבעלי חיים בנפאל. פרויקט שימור הטיגריסים והקרנפים גם הוא עשה לשמורה יחסי ציבור טובים. שמורת צ'יטוואן מציעה גם "תיירות אקולוגית", אם כי יהיו כאלה שיגידו שהתיירות הזאת היא הצגה אחת גדולה על מנת למשוך תיירים ושמתחת לגג העשב ולקירות הבוץ שבלודג'ים הנחשבים אקולוגיים יש פלסטיק, לבנים וניילון. זאת ראייה צינית למדי אך לא חסרת ביסוס. יחד עם זאת ככל שיגיעו יותר תיירים לשמורה כך יהיה תמריץ לגורמי התיירות בנפאל לשמור על בעלי החיים ולמנוע ציד.

צלמים במקום ציידים
מישור טראי שבו ממוקמת שמורת צ'יטוואן משתרע על פני כ-24 אלף קילומטר מרובע לאורך כ-700 קילומטר בחלקה הדרומי של נפאל הגובל עם הודו. הנהרות היורדים מרכסי ההימלאיה עושים כאן דרך מתונה לפני שהם מצטרפים לאגן הגנגס, מה שהופך את המישור לפורה ביותר ואפשר לכנותו "אסם התבואה של נפאל". עובדה זו הפכה אותו לגורם משיכה לשבטי הרים מנפאל ולקבוצות אתניות שונות מהודו שהגיעו לכאן לאורך ההיסטוריה. הקבוצה העיקרית באזור צ'יטוואן היא הטארהוּ Tarhu)) שמקורם כנראה בטראי והם דוברים את שפת הטארהו, אך ניתן למצוא כאן גם קבוצות דוברות שפות הינדואיות ונפאליות. גודלה של שמורת צ'יטוואן הוא 3,800 קילומטר מרובע והיא מוקפת רכסי הרים נמוכים מדרום ומצפון ונחצית ממערב למזרח על ידי שני נהרות, הנָרִיאָנִי (Nariani) וההַרְפָּטִי (Harpati).
השמורה הוכרזה כפארק לאומי ב-1973 לאחר שצמצום המלריה באזור הביא לגלי הגירה גדולים לאזור טראי בכלל ולצ'יטוואן בפרט, מה שגרם להרס שיטתי של היער ושל בתי גידול טבעיים. בשנת 1984 הוכרזה השמורה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. בעבר היה האזור אתר ציד לאריסטוקרטיה הנפאלית והבריטית. ציידים רכובים על גבי פילים חיפשו בכוונת הרובה שלהם טיגריסים, קרנפים, איילים, נמרים ועוד. היום מחליפים את הציידים מטיילים חובבי תיירות אקולוגית וצלמי טבע. ויש מה לצלם, צריך רק סבלנות ומזל.
המטרה העיקרית שלשמה הגעתי לצ'יטוואן היתה לצלם את הקרנף ההודי חד הקרן (Rhinoceros Palustris), היונק השלישי בגודלו בעולם ולפי ההערכה כאן נמצאים שליש עד חצי מסך כל הפרטים בעולם, שמספרם המדויק לא ידוע. אף שעדיין מתבצע ציד לא חוקי בשמורה, מאמצי השימור וההגנה הביאו לעלייה במספרן של החיות הנדירות האלה העומד עתה על כ-450 פרטים.

לרכוב על הפיל
הגעתי לשמורה בחודש יולי, תקופת המונסונים, ולמדתי יפה מהו מזג אוויר סוב טרופי. האוויר היה חם ולח והנהרות מוצפים עקב הגשמים הרבים. לאחר כארבע שעות נסיעה נכנסתי אל הכפר סָאוּרָה (Sauraha) הסמוך לשער הכניסה אל השמורה. רכב ספארי שידע ימים טובים יותר חיכה לי ובו עשיתי את הדרך הבוצית אל תוך השמורה.
לאחר נסיעה קצרה הגענו אל Gaida Wildlife Camp, אחד הלודג'ים הבודדים הבנויים בתוך השמורה שאפשר להגיע אליהם גם בעונת המונסונים. בלודג', כמה מבני עץ הפונים אל נהר הדוּנְגְרֶה (Dungre), אין אספקת חשמל סדירה. המים מחוממים באנרגיה סולרית ובלילה תסתפקו בפתיליות. מזגנים מצננים את החדרים בימים החמים עד שש בערב, אז מפסיק הגנרטור שמפעיל אותם לעבוד כדי להימנע מלהפריע את מנוחת החיות. אם קשה לכם לסבול חום עדיף להגיע בין אוקטובר למרץ, אז הטמפרטורות נוחות יותר.
מעבר לנהר שעליו משקיף הלודג' נמצאת "ארץ הקרנפים" של השמורה. בעודי מחכה למדריך הספארי צפיתי במראה סוריאליסטי משהו שממש ביקש צילום: ארבעה פילים גדולים חצו את הנהר בדרכם אל הלודג' ועל גבי כל אחד מהם ישב "מָהוֹט", נהג הפילים, כשהוא נושא בידו מטרייה צבעונית.
"הנהר הציף חלק מהדרכים ומה שנשאר פשוט בוצי ובלתי עביר", אמר לי המדריך, "בשביל זה יש פילים". וכך יצאתי גם אני למסע על פיל, שאל גבו טיפסתי בעזרת משטח עץ גבוה על עמודים המשמש את המטיילים להעפיל אל המושב המיוחד המוצמד לגב הפיל. לאחר שהתמקמתי נשמעה החיה הגדולה למאלפה ופנתה שוב אל הנהר שעלה על גדותיו. קשה לתאר את העדינות של החיה הענקית הזאת. היא גלשה אל הנהר, חצתה את המים העכורים שטיפסו עד לבטנה ובצעדים בטוחים הגיעה אל הצד השני. לאחר כמה דקות עלתה בשביל בוצי מוקף עשב גבוה ונבלעה בתוך היער הסבוך. המהוט דרבן את הפיל שפסע בעדינות על עלוות היער, מרחרח בחדק העבה את דרכו וצמחי מאכל ראויים.
האוויר היה מלא צלילי ציפורים ותוך זמן קצר הבחנתי בטווסים, בשלדגים, בחסידות ועוד. בין צמרות העצים קיפצו קופים ובסבך פסעו איילים נקודים. השיא היה בריכת מים בוצית לא גדולה בלב היער שבתוכה רבצו שני קרנפים, נקבה גדולה וקרנף צעיר. שתי החיות נעורו לחיים כשהפיל התקרב בזהירות אל הבריכה. הנקבה גוננה על הצאצא מפני הפיל הגדול, נושפת ובוטשת בקרקע הבוצית. משהבינה שהבריכה לא ממש מגוננת עליה קמה ופנתה בזריזות אל תוך היער כשהקרנף הצעיר ממהר אחריה. עקבנו אחרי הקרנפים אל מחוץ ליער, אל מישור ביצתי של עשב גבוה. ממרומי גב הפיל יכולנו להבחין בקלות בקרנפים הביישנים. אז הבנתי את היתרון שבספארי על גב פיל כמו גם את הסיבה לכך שהציידים השתמשו בפילים על מנת לאתר קרנפים או טיגריסים.

מקלחת מרעננת ביום חם
הטיגריס הבנגלי המלכותי (Panthera Tigris) הוא חלומו של כל חובב טבע או צלם המגיע אל שמורת צ'יטוואן. לפי ההערכה מסתובבים היום בשמורה כ-105 טיגריסים. בשמורה ישנם גם נמרים (Panthera Pardus) והסיכוי לפגוש בהם גבוה בהרבה מהסיכוי לפגוש בטיגריס. בשמורה אפשר לראות גם את הדוב השפתני (Melursus Ursinus) ואת הגביאל הקדוש (Gavialis gangeticus), טורף דגים המגיע לאורך של חמישה מטרים שהיה נכחד לולא פעולת השימור הנערכת בשמורה, וישנם בה גם תנינים המסוגלים לטרוף בני אדם. לאחר שלושה ימים של סיורים ושייט בשמורה לא זכיתי לראות לא נמר, לא טיגריס וגם לא דוב שפתני. עם זאת הציפיות לא היו גבוהות וכך גם האכזבה. במהלך שייט קנו על הנהר ראיתי כמה תנינים על הגדה ובמים, ובאחד הלילות בלודג' גילינו שכבר שני לילות אנחנו ישנים עם נחש בחדר. סכנה נוספת מגיעה דווקא מלמעלה – כשיושבים בחוץ יש להיזהר מפירות קשים הנופלים ממרומי העצים.
אחר הצהריים יצאנו מתחומי השמורה לביקור בכפר של בני הטארו, הקבוצה האתנית הדומיננטית של מישור טראי. הטארו מתפרנסים בעיקר מחקלאות של אורז, ירקות וחיטה ומגידול פרות ועזים. במהלך חודש ינואר, למשך עשרה ימים, מורשים בני הטארו לקצור עשב המכונה Elephant Grass בתוך השמורה על מנת להאכיל את הפרות ואת העזים שלהם. הביקור בכפר הוא חלק מחבילת הספארי המוצעת על ידי הלודג'. בנוסף לסיורים מארגנים המדריכים גם הרצאות על בעלי החיים ועל קבוצות אתניות שונות באזור.
צהרי היום למחרת היו חמים במיוחד. המהוט הוביל אותי רכוב על ראש הפיל אל מרכז הנהר. הפיל קיבל הוראה למלא את החדק מים ופשוט לשטוף אותי בזרם חזק, מקלחת צוננת ומרעננת מול ארץ הקרנפים.

דודו בן צור – מדריך ומארגן טיולים בנפאל. www.davidbenzur.com

מידע מעשי

הגעה: אפשר להגיע בנסיעה מקטמנדו או מפוקהרה (כארבע שעות נסיעה), ובקווי אוטובוס סדירים מ-Tadi Bazzar שבאזור צ'יטוואן; ישנן גם טיסות סדירות בין קטמנדו לבהרטפור (Bhartapur), שדה התעופה הקרוב ביותר לצ'יטוואן (כשעה נסיעה).
עונה מומלצת: בין אוקטובר למרס זאת העונה היבשה יחסית והמועדפת, אם כי גם בעונת הקיץ אפשר לראות בעלי חיים רבים. הכי מומלץ להגיע באמצע פברואר, לאחר שהמקומיים קצרו את העשב, מה שמאפשר לחזות בחיות רבות המסתתרות בעשב הגבוה.
בריאות: אין צורך בהיערכות בריאותית מיוחדת. יש להיזהר מעלוקות במיוחד בעונה הגשומה.

כתב: יותם יעקבסון

הטיול בקטמנדו אינו שלם בלי להקדיש כמה ימים לסיור ברחבי העמק מחוץ לגבולות העיר. ברגע שיוצאים מתוך השטח העירוני נגלים מראות שונים לחלוטין: כפרים ציוריים טובלים בירק, שדות מעובדים, ערוצי נחלים כסופים מתפתלים בעצלתיים, גבעות מתונות שמדרונותיהן פולסו לחלקות קטנות בעזרת טראסות, וברקע המדרונות התלולים והמיוערים של ההרים שפסגותיהם מכוסים שלג – ההימלאיה, שפירושה בסנסקריט "משכן השלג הנצחי".
לפי אגדה מקומית היה עמק קטמנדו אגם רחב ידיים. מנג'ושרי, הבודהיסטווה של החוכמה, ביקע במכת חרב פתח בהרים ודרכו התנקזו המים דרומה, אל הגנגס. במובנים רבים העמק הוא נחלתם של הנווארים ששלטו בעבר בערי המדינה העצמאיות שהיו בו והמהווים גם היום חלק ניכר מהאוכלוסייה. הנווארים הם תושביו המסורתיים של העמק, תווי פניהם הם מעין הכלאה בין תווים הודיים למונגוליים. כך גם המנהגים שלהם, הארכיטקטורה והדת, שהיא בעיקרה הינדית משופעת באלמנטים בודהיסטיים.

בודהאנת: 108 הקפות של הסטופה
בעבר, כשהיתה קטמנדו תחנה חשובה לאורך דרך המסחר, התפתח רובע טיבטי מחוץ לתחומה בכיוון צפון-מזרח. מטבע הדברים נוספה למקום קדוּשה וכל עובר אורח נהג להתפלל בו, אם כדי לברך על הגיעו בשלום ואם בצאתו צפונה בתחינה שגם דרכו אל מעבר להרים תצלח. היום נקרא המקום בודהאנת (Bodhanath) והוא מהווה את מרכז החיים הטיבטי בעמק. בלבו של הרובע ניצבת הסטופה הגדולה ביותר בנפאל. המסד המדורג שלה מסמל את יסוד האדמה, חצי הכיפה העגולה שמעליו את יסוד המים, החרוט את יסוד האש, המטרייה הקטנה את יסוד האוויר ולבסוף חרמש הירח המערסל בתוכו את השמש מסמל את היסוד האתרי, אחדות הניגודים, תמצית ההארה. גם כאן, כמו בסוויאמבהונאת, ניבטות פניו השלוות של הבודהא לארבעת רוחות השמים.
הסטופה ניצבת במרכז רחבה המאפשרת את הקפתה. סביב הסטופה שוררת אווירה מיוחדת במשך כל שעות היום, אך במיוחד לפנות ערב, כאשר תושבי המקום שבים מעמל יומם. צמדים, זוגות וקבוצות הם מקיפים את הסטופה פעם אחר פעם עם כיוון השעון (בודדים עושים זאת 108 כמצווה). המאמינים מסובבים את גלגלי התפילה או מעבירים בין אצבעותיהם את מחרוזות התפילה תוך שהם שקועים במלמול מנטרות או לחלופין בשיחות חולין. רבים מבני הקהילה הטיבטית עושים את ההקפה תוך כדי השתטחויות מול הסטופה בין כל צעד או שניים. ניחוח קטורת עדין נישא באוויר ודגלי תפילה צבעוניים מתבדרים ברוח. אין ספק שאם לא קדושה, לפחות נינוחות גדולה תוכלו למצוא כאן. המתעייפים מהסיבובים יכולים להעפיל לאחת ממדרגותיה של הסטופה ולהשקיף על הסובבים, או לעלות לאחד מבתי הקפה שסביב.
בבודהאנת יש גם כמה מנזרים של הפלגים הטיבטיים השונים, כמו מנזר סאקיה (Sakya) שמדרום לסטופה שבו יש פסלי בודהא מרשימים ומעוטרים במיוחד.
בכפר הנווארי גוקארנה (Gokarana), כמה קילומטרים צפונית לבודהאנת, שוכן על גדות נהר הבגמטי (Bagmati) קומפלקס מקדש מרשים הנקרא גוקארנה מהאדב (Gokarana Mahadev). מעט מטיילים מגיעים לכאן וזהו סוד קסמו של המקום. באזור פזורים תבליטי אבן רבים ומקדשונים חרבים למחצה שעצי הפיקוס המשתרגים מלבניהם המתפוררות משווים להם מראה ציורי במיוחד.
הגעה: הדרך הטובה ביותר להגיע לבודהאנת ממרכז קטמנדו היא במונית, בריקשה או באופניים. אוטובוסים יהיה קצת קשה למצוא. אפשר להגיע גם ברגל (מדובר בכמה קילומטרים וצריך לשאול בדרך).

פאשופטינאת: שריפת המת ושחרור הנשמה
אתר נוסף שמומלץ לבקר בו הוא מקדש פאשופטינאת (Pashupatinath), שפירוש שמו "אדון היצורים כולם", אחד מכינוייו של האל שיווא. המקדש בנוי על גדתו של נהר הבגמטי החוצה את העמק כולו ומפריד בין קטמנדו לפטאן הסמוכה. בדומה לגנגס, שאליו בסופו של דבר הוא נמזג, גם על הנהר הזה חלה קדושה בכל מה שנוגע לאפר המתים. מקדש פאשופטינאת נחשב המקדש ההינדי החשוב ביותר בנפאל. עולי רגל רבים מרחבי המדינה וגם מהודו פוקדים אותו, ומפאת דיני טהרה הכניסה אליו אסורה בפני כל מי שאינו הינדי. תאלצו להסתפק בהצצה מהפתח. סביב הכניסה למקדש תראו רוכלים רבים המוכרים פרחים, תשמישי קדושה ואבקות צבע, שומרי נעליים וחלפני כספים. גם מקומם של מקבצי הנדבות לא נפקד. כולם מספקים המולה מעניינת.
בסמוך למקדש יש ירידה אל גדות הנהר. כאן נמצאת גהט השריפה המרכזית של העיר קטמנדו. בניגוד למקומות אחרים, כמו ורנסי שבהודו, לא חל כל איסור על צילום טקסי השריפה, אך חשוב להקפיד על מרחק לאות כבוד. קל להבחין שהנוכחים במעמד השריפה הם גברים בלבד. נשים וילדים, אם באים, ממתינים במרחק מסוים מהמוקד. הסיבה לכך טמונה באמונה שהיעדר בכי מקל על נשמת המת להשתחרר מגופו ולהמשיך הלאה. נשים וילדים העלולים לפרוץ בבכי בקלות עשויים להביא לכך שהנשמה תתעה בעולם ללא גוף. אם מישהו פורץ בבכי ממהרים להסות אותו או לסלקו מהמקום. היעדר בכי במעמד כזה עלול לגרום לתיירים לחשוב שהנפאלים אינם כואבים את מות יקיריהם, אך אין זה כך.
מי שיחצה את הנהר על גבי הגשר יוכל להעפיל במעלה גבעה שבה פזורים מקדשוני אבן רבים. ממרומי הגבעה, שבה יש גן יפה וסביבו כמה מקדשים, נשקף מראה מרשים של גהט השריפה ושל מקדש פאשופטינאת החולש עליה. במרחק נראית סטופת בודהאנת הבולטת. אפשר לצעוד אליה בהליכה נינוחה בת כשני קילומטרים דרך מקדש גוהיאשווארי (Guhyeshwari).
בשל חשיבות המקדש מתקבצים סביבו סאדהואים (נזירים הינדים) רבים. מקצתם אכן אמונים על דרכי פרישוּת ועל תרגולים יוגיים שונים, אך רבים מהם מתחזים כדי לגבות כסף מתיירים. לא אחת אפשר לראות כאן נזירים ששערם הארוך נשרך על הקרקע בלכתם ואחרים שהטילו מומים בגופם. בדרך כלל מוזמנים התיירים לצפות בנזיר המרים לבנה כבדה הקשורה לאיבר מינו. אל דאגה, הם יודעים להזמין את התיירים לצפות ב"טקס" גם בעברית.
הגעה: בריקשה או במונית ממרכז קטמנדו. יש גם אוטובוסים היוצאים משולי הגן המפריד בין קטמנדו הישנה לחדשה, אך צריך לחפש אחריהם.
זמן מומלץ: הטקסים נמשכים בכל שעות היום, בייחוד לקראת הצהריים. כדאי לשלב זאת עם ביקור בבודהאנת.

בודהא נילה קהאנתה: מקלחת בוקר לווישנו
כדאי לפקוד את פסל וישנו הגדול הנמצא בבודהא נילה קהאנתה (Boddha Nila Khantha). בלב מאגר מים רובץ פסל מונוליטי גדול של וישנו הישן על מיטתו העשויה מגופו הקלוע של נחש. הפסל מתאר את המצב טרם בריאת העולם על פי אחד הסיפורים מהמיתולוגיה ההודית. לפי האמונה, כשניעור וישנו הנם הוא הצמיח פרח לוטוס מטבורו ומתוכו בקע ברהאמה, בורא העולם בפועל. מדי יום, סביב השעה תשע בבוקר, נערך במקום טקס בלוויית צלצול פעמונים ומזמורים שבמהלכו רוחצים את הצלם וחולקים לו כבוד.
הגעה: הנסיעה באוטובוס מקטמנדו איטית וממושכת, עדיף לשכור מונית או ריקשה מכנית (לא ריקשת אופניים כי מדובר בעלייה).
זמן מומלץ: תשע בבוקר.

פטאן: ציפור האבן המפורסמת
כיוון שבמשך תקופה ממושכת היה עמק קטמנדו מחולק בין שלוש ערי מדינה עצמאיות – קטמנדו (בעבר קנטיפור), פטאן (בעבר לליטפור) ובקטאפור – עד היום ישנה הבדלה ברורה ביניהן. קטמנדו אמנם נצמדה לפטאן והיום רק נהר הבגמטי מפריד ביניהן, אבל נדמה שכל אחת מהערים עודנה מוקפת עורף חקלאי משלה.
פטאן, שבעבר היה שמה לליטפור (Lalitpur) שפירושו "העיר היפה", שוכנת ממזרח לקטמנדו. לפי המסורת, את ארבע הסטופות ששרידיהן ניצבים בארבע קצוות העיר הקים הקיסר ההודי אשוקה באמצע המאה השלישית לפני הספירה, עדות לקדמותה של העיר.
בלבה של פטאן נמצאת כמו בכל ערי המדינה שבעמק כיכר דורבאר (הכניסה בתשלום). הכיכר בפטאן גדושה מבנים ומסוגננת יותר מהכיכר בקטמנדו, וזאת למרות החורבן הגדול שגרם רעש האדמה ב-1934. המקדשים כאן בנויים בעירוב סגנונות גדול יותר, מקצתם נפאליים ומקצתם הינדיים, אבל אין בתערובת הזו כדי לפגום בהרמוניה הכללית. במרכז הכיכר ניצב עמוד גבוה שעליו פסל של אחד ממלכי העיר ומעליו סוככת ציפור קטנה. זוהי הציפור שעליה שרה גלי עטרי בשיר "נפאל" שחיברה רחל שפירא. היא טרם עפה, ואולי מסרבת לעשות זאת כל עוד לא תתוקן הטעות שלפיה היא עשויה אבן ולא ברונזה.
סמוך לכיכר נמצא השוק הראשי מנגל בזאר (Mangal Bazaar), כך שמי שמואס בארכיטקטורה הקדומה יכול לסייר בין הסוחרים והקונים ולבחון את המרכולת המקומית המציעה פירות וירקות, תשמישי קדושה, בדים, בגדים, חבלים, כלים חקלאיים ועוד.
בקצה המרוחק של כיכר דורבאר ניצב מתחם מעניין המכונה "מקדש הזהב" (Hiranya Varna Mahavihar או בשמו העממי Golden Temple) למעשה מדובר במנזר בודהיסטי יוצא דופן. ככל הנראה סוחר מקומי שהתעשר בטיבט הוא שתרם כסף לבניית המנזר (הכניסה בתשלום; הכניסה עם פרטי עור כלשהם אסורה). ייחודו של המקדש-מנזר טמון בגודש העיטורים שבתוכו. מגג הנחושת המוזהב משתלשל מעין סרט מתכת ארוך המסמל את הסולם בדרך אל ההארה. ההיכלות מעוטרים להפליא בפסלי ברונזה מיוחדים ובציורי קיר המתארים את חייו של בודהא. בחצר צפויה הפתעה מעניינת: צבים המשמשים כשומרי המקום. לפי האמונה נתפש הצב כחכם וכמי שנושא את הפילים הנושאים את העולם על גבם.
הגעה: אפשר לנסוע באוטובוס מקומי היוצא בתדירות גבוהה מתחנת האוטובוס הסמוכה לסניף הדואר המרכזי של קטמנדו. הדרך הנוחה ביותר היא בריקשה או במונית.

בקטאפור: מרקם חיים צבעוני
בקטאפור (Bhaktapur), שפירוש שמה הוא "עיר ההדוקים", היא השלישית מבין שלוש ערי המדינה של העמק והצפונית שבהן. נדמה ששיני הזמן נגסו בעיר הזו פחות מבשתי רעותיה הגדולות. העיר אף הפכה לאתר שימור המוכר על ידי אונסק"ו והתיירים הנכנסים בשעריה מחויבים בתשלום. במהלך המאות ה-14 עד ה-16 היתה העיר בירתו של העמק כולו ושלטה גם על רעותיה. גם בבקטאפור ניצבת כיכר דורבאר משופעת מקדשים שונים ומבני ציבור. ארמון המלך פתוח בחלקו כמוזיאון בעוד שחלקו משמש גלריה לאמנות.
אבל הדבר היפה ביותר הוא פשוט לצעוד על מרצפות הרחובות הקדומים, לשוטט בסמטאות העיר ולצפות במרקם החיים המקומי. רבים מהתושבים הם חקלאים שעובדים בשדות שסביב וברבים מהבתים עדיין אין מים זורמים. את המים שואבים מהבארות הרבות הפזורות בעיר ולא נדיר לראות אנשים הנושאים כדי מים לבתיהם, מכבסים בחוץ ומתקלחים בפינת הרחוב. התפאורה בעיר משתנה עם עונות השנה: בעונה היבשה משתלשלות מכל החלונות אגודות ענק של שום ושל פלפל אדום חריף. לקראת הקיץ, עת מבשילה החיטה בשדות, מובלות אלומות רבות לחצרות ולכיכרות שבהן מתבצע דַיש. מראה העמלים על הפרדת התבן מהמוץ הוא ציורי במיוחד, בעיקר כשבסמוך ניצבות כמה נשים הכותשות תבלינים בעזרת מוטות ארוכים.
אחת התחנות הציוריות בבקטאפור מוכרת בשם "כיכר הקדרים" (Potters Square). במקום תראו ריכוז גדול למדי של יצרני כדים שעובדים על אובניים ידניים. הכלים המוכנים מתייבשים בשמש וכעבור זמן מובלים לשריפה פתוחה. תהליך מעניין לצפייה.
בקטאפור היא מקום נחמד להעביר בו לילה, הגם שהיצע המלונות בקטמנדו גדול בהרבה. מומלץ לשלב את הביקור בעיר עם נסיעה אל קצהו הצפון-מזרחי של העמק, בואך הכפר נגארקוט.
הגעה: אפשר להגיע מקטמנדו באוטובוס או במונית.

נגארקוט: תצפית להימלאיה
ממרומי הכפר נגארקוט (Nagarkot) נשקפים נופים מרהיבים על חלק ניכר מפסגות ההימלאיה (כל עוד הראות מאפשרת זאת אפשר לראות את האוורסט במזרח ואת הדאולגירי ואת האנפורנה במערב). תצפית יפה עוד יותר נמצאת באתר גבוה מעט יותר, מרחק שעה הליכה מהכפר. בזכות התצפית הנהדרת הפך הכפר לתיירותי למדי במרוצת הזמן והיום יש בו שפע של מקומות לינה ומסעדות.
הגעה: באוטובוס או במונית מבקטאפור.

קניון צ'ובר ודקשין קאלי: קורבנות לאלה
הנקודה האחרונה המומלצת בטיול בעמק סמוכה למקום שדרכו מתנקז נהר בגמטי אל מחוץ לעמק קטמנדו – קניון צ'ובר (Chobar). תצפיות יפות לעבר הקניון אפשר לערוך מהכפר הסמוך, הנושא את אותו השם. לא רחוק משם נמצא מקדש דקשין קאלי (Dakshin Kali), שפירוש שמו "קאלי הדרומית". האתר הנמצא בנקודת מפגש טחובה של שני יובלים קטנים, משמש נקודת פולחן מרכזית לביטוי האלים של קאלי, אשתו של שיווא. לפי האמונה, קאלי (שפירוש שמה "השחורה") היא אלה נוקמת וצמאת דם ואת צימאונה מתנדבים המאמינים להרוות ומגיעים לכאן כשהם מובילים שפע קורבנות ממין זכר בדמות תאואים, תיישים, חזירים, תרנגולים ויונים. זמני הפולחן העיקריים הם בבוקר יום שבת ובבוקר יום שלישי. שיא גדול יותר של הקרבות מתרחש בפסטיבל דורגא בעונת הסתיו. הביאו בחשבון שהמראות אינם נעימים לצפייה.
הגעה: במונית או באוטובוס מקטמנדו.
זמן מומלץ: מדי שבת ושלישי בשעות הבוקר. פסטיבל דורגא נערך מדי שנה בסתיו.