פריז – סיפורים קטנים

> כדי לנוע ממקום למקום בפריז אין חובה להשתמש במטרו: אפשר לנסוע גם ב־RER, מערכת התחבורה הציבורית החלופית, שמגיעה עד לפרברי העיר הרחוקים. תחנות ה־RER בתוככי פריז אינן מרובות כמו אלה של המטרו, אך הן שימושיות למי שרוצה לעבור מרחקים בתוך העיר במהירות.

> מסוף המאה ה־19 ועד מלחמת העולם השנייה, נחשבה פריז למֶכָּה של האמנות. "אסכולת פריז" הוא השם שניתן למגוון הסגנונות שרווח בה, ובהם פוביזם, קוביזם ואורפיזם.

> הרקדנית השחורה האגדית ג'וזפין בייקר נמלטה מארצות הברית הגזענית של תחילת המאה ה־20 והגיעה לפריז בשנת 1925.
בתוך זמן קצר זכתה לתהילה כשהופיעה ולגופה נוצות בלבד.

> בשנת 1985 החליט האמן כריסטו לעטוף את הגשר העתיק ביותר בפריז, הפון נף, בבד.

> במשך דורות היתה פריז המרכז היצירתי של העולם המערבי. הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך, למשל, גר ברחוב לפיק 56 עם אחיו תיאו. הצייר הספרדי פאבלו פיקאסו התגורר בבאטו לבואר, והצייר הספרדי סלוודור דאלי התגורר במלון מוריס שברחוב ריבולי. המלחין הגרמני ריכרד ואגנר התגורר ברחוב ז'קוב 14, והמהפכן הרוסי ליאון טרוצקי נהג לבלות בקפה דום יחד עם ולדימיר איליץ' לנין. הזמרת והשחקנית הגרמנייה מרלן דיטריך נהגה להופיע באולם האולימפיה, והמחזאי והסופר אוסקר וויילד בילה את ימיו האחרונים בפריז, ובה גם מת.

> מוזיאון פיקאסו שוכן בבית מידות מהמאה ה־17 שבנה אובר דה פונטנה, גובה מיסים במקצועו. בשנת 1973, לאחר מותו של פיקאסו, הולאם המוזיאון על ידי המדינה בתמורת לסילוק חוב מס העיזבון.

> הצבעוניות במרכז פומפידו היא לא רק לנוי. לכל צבע יש משמעות: תעלות האוויר צבועות בכחול, צינורות המים בירוק וקווי החשמל בצהוב. הארובות הלבנות משמשות לאוורור והשטחים שנועדו למעבר אנשים צבועים אדום.

רגע של שקט באחד מגני פריז | צילום: דובי טל

> הקומדי פרנסז, התיאטרון הלאומי של צרפת, נוסד במאה ה־17 על ידי לואי ה־14 זמן קצר לאחר שהמחזאי מולייר, מקים קבוצת התיאטרון של הקומדי פרנסז, התמוטט ומת על הבמה בשנת 1673.
יש הטוענים כי מולייר מת במהלך ההצגה "החולה המדומה" שחיבר.

> האוניברסיטה של פריז נוסדה במאה ה־13. בשנת 1253 נפתח במסגרתה הקולג' שמאוחר יותר כונה סורבון. בעקבות המהפכה הצרפתית הפכה האוניברסיטה למוסד האקדמי המרכזי של צרפת, ובשנת 1970 חולקו מוסדותיה ל־13 אוניברסיטאות נפרדות ואוטונומיות.

> בשנת 1797 טיפס ז'אק גרנרין לכדור פורח, פרש ממנו יריעות בד מקופלות וצנח לרחובות פריז, ובכך השתמש במצנח הראשון.

> בסוף שנות השבעים של המאה שעברה, נוצר בפריז סגנון מוזיקלי בשם זוק (Zouk), על ידי מוזיקאים שהתגוררו בעיר אך הגיעו מהאנטילים, איים באוקיינוס האטלנטי ליד מרכז אמריקה. הזוק מושפע ממוזיקה לטינית והאיטית וממקצבים אפריקאיים.

> פריז נחלקת ל־20 רבעים, המאורגנים במבנה של חילזון. במרכז החילזון מתנוסס מוזיאון הלובר. כדי להקל על משלוח מכתב, למשל, לרובע מסוים, פותחה שיטת מיקוד פשוטה: 75001 הוא המיקוד של הרובע הראשון בעוד ש־75006 הוא המיקוד של הרובע השישי.

> גני לוקסמבורג ניטעו בפקודתה של מארי דה מדיצ'י, אלמנתו של מלך צרפת הנרי הרביעי, אשר החליטה לנטוע גנים שיזכירו לה את הגנים פלאצו פיטי וג'יארדינו די בובולו, שבהם טיילה בעיר הולדתה, פירנצה.

> מִפקדות ארגון המשטרה הבינלאומי, האינטרפול, נמצאות בפריז.

> לה דפאנס, רובע גורדי השחקים של פריז, נקרא על שם פסל המכונה "לה דפאנס דה פארי" ("להגנת פריז"), אשר הוקם במקום בשנת 1883 לציון הקרב על העיר, שנערך בין הפרוסים לבין המגינים הצרפתים בשנים 1870־1871. הרובע הוקם בסוף שנות החמישים של המאה שעברה. בבניין הגבוה ביותר, שגובהו 178 מטר, יש 45 קומות.

> האיש שהטביע את החותם הגדול ביותר על נופה של פריז היה הברון והאדריכל ז'ורז' אז'ן אוסמן (1809־1891). בעת שכיהן כנציב מחוז הסן, תחת נפוליאון השלישי, הרס אוסמן חלק ניכר מפריז של ימי הביניים, סלל את השדרות הרחבות ותכנן כמה מהגנים היפים ביותר בעיר, בהם גני דה בוט שומון, יער ואנסן ויער בולון.

> בראשית המאה ה־19 הידרדר מצבה של קתדרלת נוטר דאם, ואמנים, פוליטיקאים וסופרים ביקשו מהמלך לואי פיליפ לשפצה. אחד מראשי המסע הציבורי לשיקום הקתדרלה היה הסופר ויקטור הוגו, שגם כתב את "נוטר דאם של פריז", על עלילות הגיבן מנוטר דאם. לא ברור אם הסיפור הפופולרי תרם לכך, אך בשנת 1845 התחילו לשקם את הקתדרלה, ובמשך 20 שנה היא שופצה עד שהובאה למצב תקין.

כייסים בפעולה. מומלץ לשמור על הארנקים במהלך נסיעה במטרו צילום: יואל שתרוג, ערגה אל-עמי

> המונומנט המפורסם ביותר שכבר אינו קיים בפריז הוא כלא הבסטיליה, אשר נבנה במאה ה־14 כארמון מבוצר. הכלא נהרס כליל לאחר שההמון פרץ אליו במהפכת 1789. במקום שבו עמד בעבר הכלא ניצבת היום פלאס דה לה בסטיי, כיכר שסביבה תנועה סואנת.

> במוזיאון המנעולים הקטן יש תצוגה של מנעולים, מפתחות ומקושי דלתות.
בין השאר, מוצג מנעול שכולא את ידו של מי שמשתמש במפתח הלא נכון במלתעות אריה. מנעול אחר פשוט יורה במי שמנסה לפרוץ אותו.

> הז'ונגלרים, זמרי הרחוב, היו מאוגדים בפריז עד המאה ה־18. שירי אהבה ויין ושירים פוליטיים היו מקובלים מאוד ברחובות ובברים. אחרי מלחמת העולם הראשונה, הפכו הקברטים ובתי הקפה למוקדי השירה הקלה והשנסונים, והצמיחו כשרונות כמוריס שבלייה, ואחרי מלחמת העולם השנייה, אדית פיאף ואחרים.

> המלה הצרפתית לשדרה – Boulevard – היא במקורה מונח מתחום ההנדסה הצבאית, שמשמעותו בסיס לחומת מגן. בשנת 1845 נמחתה החומה האחרונה בפריז מעל פני האדמה והוחלפה בשדרות הענק, שהורחבו עוד יותר ב־1925.

> בשנת 1785 הוחלט לפתור את הבעיות התברואתיות והאסתטיות שגרמו בתי הקברות העמוסים במרכז פריז, באמצעות הוצאת העצמות מן הקברים והעברתן למנהרות. אחד ממקומות הקבורה שנוצרו באותה תקופה הוא הקטקומבות – מסדרונות תת קרקעיים, שלאורך קירותיהם ערומות בסדר מופתי עצמות וגולגלות. במלחמת העולם השנייה שימשו התעלות כמִפקדתה הראשית של המחתרת הצרפתית, הרזיסטאנס.

> מגדל אייפל עורר את תיאבונם של הרפתקנים רבים, שביקשו לזנק ממנו בדרכים שונות ומשונות. מטפסי הרים טיפסו לראשו, עיתונאי אחד ירד ממנו באופניים ואמני טרפז ליהטטו בין מוטות הברזל של המגדל. בשנת 1911 הבטיח חייט מקומי בשם ריזפלדט לעוף מהמגדל כשרק גלימה משמשת לו כנפיים. הוא זינק אל מותו מול קהל גדול של צופים. בניתוח שלאחר המוות התברר שהוא מת מהתקף לב עוד טרם נחיתתו על האדמה.

> מגדל אייפל. גובה: 320 מטר. מדרגות לקומה האחרונה: 1,652. מסמרים שמחברים בין חלקי המגדל: 2.3 מיליון. משקל: 10,100 טון. כמות צבע שנדרשת כדי לצבוע אותו מדי ארבע שנים: 40 טון.

> בבית הקברות פר לאשז קבורים, בין השאר, ג'ים מוריסון, סולן להקת הדלתות, שקברו הוא מוקד עלייה לרגל כבר כמעט 30 שנה. אדית פיאף, מלכת הזמר הצרפתי, וגם השחקנית הצרפתייה שרה ברנאר, הסופר היהודי־צרפתי מרסל פרוסט, הסופר והמחזאי הבריטי אוסקר וויילד, המלחין פרדריק שופן, המחזאי בן המאה ה־17 מולייר והשחקנים איב מונטאן וסימון סניורה.

> שטחה של פריז מגיע ל־105 קילומטר רבוע. 2.432 מיליון נפש חיים בעיר עצמה, ולמעלה מ-12 מיליון נפש במחוז איל דה פראנס. פריז שוכנת בגובה של 27 מטר מעל פני הים.

> פריז נוסדה לקראת סוף המאה השלישית לפני הספירה במקום שנקרא היום איל דה לה סיטֶה ("אי העיר") על ידי שבט גאלי קלטי בשם פריזיי.