מידע מעשי לפריז

הכנות - ויזה, איך מגיעים, מתי נוסעים, בריאות ועוד

כל מה שצריך לדעת כשמתיישבים לתכנן את הטיול: מידע על שגרירויות ונציגויות קונסולוריות, אשרות והיתרים נדרשים, איך מגיעים ליעד, מתי הכי כדאי לנסוע, האם צריך חיסונים, כללי בטיחות מומלצים ועוד

אשרות ושגרירויות
ישראלים הנוסעים לצרפת אינם זקוקים לאשרת כניסה. 

שגרירות צרפת בישראל
כתובת: טיילת הרברט סמואל 112, תל אביב.
טלפון: 03-5208300. 

שגרירות ישראל בפריז
כתובת: Rue Rabelais 3, פריז
טלפון: 33-1-40765500.

איך להגיע
חברות התעופה אל-על ו-Air France מקיימות טיסות סדירות מישראל לפריז. חברות נוספות מציעות טיסות שכר בקו ישראל-פריז.
זמן הטיסה – ארבע שעות ועשרים דקות.

מתי כדאי להגיע
פריז נפלאה בכל עונה בשנה, אך הסתיו והאביב הן האידיאליות ביותר לביקור. בעונת הקיץ לעתים חם במיוחד, והצרפתיים מנצלים את חופשת ה"וואקאנס" לברוח מהחום ומהנוף האורבני אל החופים. על כן חלק מבתי העסק שמחוץ למרכז העיר יהיו סגורים בעונה זו.

מידע כללי - כסף, תקשורת, תחבורה ועוד

לשכות תיירות, מטבע מקומי בשימוש, הפרש השעות בין היעד לבין שעון ישראל, קידומת טלפון בינלאומית, אמצעי תחבורה מומלצים ונפוצים, מידע למטיילים עם מוגבלויות ועוד

לשכות תיירות
לשכת התיירות הרשמית של פריז היא ParisInfo.

מטבע
אירו

הפרש שעות
פריז מאחרת את שעון ישראל בשעה אחת.

תקשורת
הקידומת הבינלאומית של צרפת היא 33 והקידומת של פריז היא 01. כשמחייגים מישראל יש להוסיף את הקידומות הללו.

תחבורה
התמצאות: פריז מחולקת לעשרים רבעים ("Arrondissements"), המסודרים בתבנית שבלול: הרובע הראשון במרכז וממנו מתחילה הספירלה להתפתל סביבו, עד הרובע העשרים במספר. נהר הסיין (Seine) חוצה את מרכז העיר ומחלקו לשני חלקים – הגדה הימנית (Rive Droite) שנמצאת מצפון לנהר והגדה השמאלית (Rive Gauche) מדרום לו. ברובע הראשון, בגדה הימנית, שוכנים מוזיאון הלובר וגני טולרי, וממזרח להם ברובע 4 מרכז פומפידו. מכיכר קונקורד שממערב לגני טולרי יוצאות שדרות שאנז אליזה (רובע 8) ונמתחות עד שער הניצחון. מדרום, במחוז השביעי בגדה השמאלית, נמצא סימם ההיכר הנודע של העיר – מגדל אייפל.

חברת RATP אחראית לרוב רשת התחבורה הציבורית בפריז. מפות התחבורה הציבורית מחולקות חינם בקופות הכרטיסים של רשת המטרו.

מטרו ו-RER: הדרך הנוחה והמהירה ביותר להגיע מנקודה אחת לשנייה בעיר היא דרך רשת הרכבות התת קרקעית. המטרו – ובשמה המלא Metropolitain – עוברת ביותר מ-300 תחנות בעיר, זולה יחסית ונוחה להתמצאות. קווי המטרו מסומנים במספרים, וכל רכבת נקראת על שם תחנת היעד האחרונה שלה, המופיעה עליו באותיות מוארות. רכבות המטרו מתחילות את פעילותן בסביבות חמש וחצי בבוקר, והרכבת האחרונה בכל קו יוצאת בין 00:25 ל-00:45.
רשת הרכבות המהירה RER מגיעה אל פרברי העיר ועוצרת במספר תחנות במרכזה. להבדיל מרשת המטרו, קווי ה-RER מסומנים בצירוף של אותיות ומספרים – האותיות מסמלות את הקו הראשי, והספרות לצדן את היעד הסופי של הרכבת בהתפצלויות השונות של הקו. מספרים זוגיים שייכים לקווים המגיעים לפרברים שמצפון או ממערב, ואלו האי-זוגיים – לפרברים הדרומיים והמזרחיים.
כרטיסי הנסיעה במטרו משמשים הן לנסיעה ב-RER בגבולות העיר בלבד, והן לאוטובוסים, למעלית במונמרטר ולחשמליות. כל כרטיס תקף לנסיעה בין שתי תחנות מטרו בפרק זמן של שעתיים, כולל החלפת רכבות ככל שיידרש. אפשר לקנות כרטיסים אלו בבודדים או בחבילות של עשר, הנקראות "קארנה" (Carnet). כרטיס מוזל לשימוש רב במטרו הוא  Passe Navigo. זהו כרטיס מגנטי התקף לשבוע או לחודש לקווי המטרו, ה-RER והאוטובוס. תוקפו של הכרטיס השבועי מתחיל ביום שני ופג בסופו של יום ראשון. כרטיס כתום לאזורים 1 ו-2 מכסה את כל העיר, אך ניתן לרכוש כרטיסים התקפים גם לאזורים 8-2 שמחוץ לעיר.
כרטיסים מוזלים נוספים הם Mobilis ו-Paris Visite. הראשון תקף ליום אחד בלבד בשניים עד שמונה אזורים, השני ליום אחד עד חמישה בשלושה אזורים, ומקנה גם הנחות באתרים ובמוזיאונים שונים בעיר. שני הכרטיסים תקפים למטרו, RER, אוטובוסים, אוטובוסי לילה, מעלית מונמרטר, חשמליות וקווי הפרברים של SNCF.
אוטובוסים ואוטובוסי לילה: שירות האוטובוסים הפריזאי פועל בימים שני-שבת בשעות 20:30-7:00. בימי ראשון, בחגים ואחרי השעה 20:30 פועל שירות מצומצם יותר. נסיעות קצרות מצריכות כרטיס מטרו/אוטובוס אחד, וארוכות יותר או נסיעות לפרברים מצריכות 6-2 כרטיסים. אפשר לרכוש כרטיסים המתאימים לאוטובוס בלבד.
אוטובוסי הלילה Noctilien מתחילים את פעילותם בשעות בהן המטרו מפסיק לפעול. הנסיעה חופשית לבעלי Passe Navigo, מוביליס ופריז ויזיט, או בעלות של שלושה כרטיסי אוטובוס/מטרו.
נהיגה: נהיגה עצמאית בפריז אינה מומלצת, במיוחד כאשר אתם מתכננים חופשה רגועה – התנועה הסואנת, המאבק על זכות הקדימה וחיפושי החנייה מתישים למדי. לאור זמינות ונוחות התחבורה הציבורית, עדיף להשתמש בה.
הליכה ואופניים: רחובותיה של פריז מזמינים שיטוט רגלי. העיר קומפקטית וההליכה מהנה. בעיר עוברים נתיבי אופניים רבים, אך ההשתלבות בתנועה הערה מורטת עצבים.

נגישות לנכים
מידע: קישורים לאיגודים ולחברות המספקות שירותים לאנשים עם מוגבלויות.
תחבורה: לא כל האוטובוסים נגישים. לחברת Taxis-G7 יש מוניות נגישות – טלפון: 33-1-41276699
מוזיאונים: במוזיאונים ציבוריים רבים הכניסה לנכים חינם.

דל תקציב: טיפים לחיסכון
אוכל
הכי זול והכי פריזאי לקנות בגט וחתיכת גבינה בבולנז'רי ולאכול על ספסל. ארוחה חמה יש בזול ברבעים האתניים של פריז. במסעדות כדאי לאכול בצהריים דווקא, משום שגם במסעדות יקרות וטובות מגישים תפריט צהריים (Menu Midi) משתלם.

סטודנטים וצעירים
סטודנטים הם המלכים האמיתיים של פריז. בקולנוע, במוזיאונים, באירועים, ובעצם כמעט בכל מקום, אפשר להציג כרטיס סטודנט ולזכות בהנחות גדולות (עד חמישים אחוז). צעירים עד גיל 26 זכאים גם הם להנחות יפות, וכדאי לברר זאת בשעת קניית הכרטיסים למיניהם.

מכירות סוף העונה
התאריכים של מכירות סוף העונה מתפרסמים על ידי הרשויות ימים אחדים לפני פתיחתן. מדובר בדרך כלל בחודש שאחרי חג המולד ובחודש מתחילת יולי.

כניסה לאתרים
הכרטיס PARIS MUSEUM PASS מאפשר כניסה חופשית לעשרות מוזיאונים ואתרים מהחשובים בפריז ובסביבותיה בלי עמידה בתור ובלי הגבלה על מספר הביקורים בכל אתר. הכרטיס תקף ליומיים, ארבעה ימים או שישה ימים. אפשר להשיגו בתחנות המטרו המרכזיות, במוזיאונים, בלשכות מידע לתיירים ובאינטרנט.

לינה
אכסניות הנוער הן אפשרות הלינה הזולה ביותר בפריז. שתיים לדוגמה:
Auberge Internationale des Jeunes
Young & Happy Hostel

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

אוכל
מילון מסעדות

בולנז'רי – חנות לחם ועוגות. בחנויות המסורתיות המאפייה נמצאת מאחור, אבל כיום בולנז'רי רבות מקבלות את המאפים ממאפייה חיצונית.
פטיסרי – מאפייה של עוגות ומאפים מתוקים.
קפה – בית קפה. בצהריים יש בו גם מבחר קטן של מאכלים.
ברסרי – מסעדה גדולה. הברסרי המקוריות, שנפתחו סמוך לתחילת המאה העשרים, גדולות, יפות ומעוצבות בסגנון אר-דקו או אר-נובו. האוכל המוגש בברסרי הוא אזורי, פשוט ולא יקר.
ביסטרו – קפה-מסעדה, בדרך כלל מקום קטן. התפריט המוצע בביסטרו מאפיין פעמים רבות את אזור מוצאו של בעל הבית. 

לינה
כתבה: ענת יערי

בפריז לבדה יש למעלה מ-1,500 בתי מלון – מאכסניות במרכז העיר, שבהן תידרשו לשלם רק כ-20 אירו ללילה, ועד למלונות פאר כמו "ריץ" (Hotel Ritz), "ארבע העונות ג'ורג' החמישי" (Four Seasons Hotel George V Paris) ו"קריוֹן" (Hotel de Crillon), שהמחירים בהם מתחילים בכמה מאות אירו ללילה. המחיר הממוצע לחדר זוגי במלון בן שלושה כוכבים הוא 230-100 אירו ללילה. בשיא עונת התיירות וכאשר נערכות בפריז תערוכות, המחירים גבוהים יותר. בתי המלון במרכז פריז שוכנים במבנים ישנים, ולפיכך החדרים בהם בדרך כלל קטנים מאוד.
 

בילויים
פריז הטרנדית: שיק פריזאי מעודכן
איפה נמצאים מועדוני הלילה הנחשבים, איפה אפשר למצוא חנויות מגניבות, באיזה אזור פועלות גלריות אופנתיות, לאן כדאי לצאת לבלות. מדריך לפריז המעודכנת

כתב: תדהר ואלד

בעיר שאפשר לחזור אליה בגיל 80 ולשתות קפה באותו מקום שישבת בו בגיל 18, טרנד עלול להיחשב מילה גסה. ובכל זאת, בדומה לקולגות שלה במעמד וביוקר המחיה כמו לונדון וניו יורק, גם בפריז מתפתחות סצנות אלטרנטיביות ואופנתיות ברחובות המרוחקים מעט מהמרכז היקר. אמנים, מעצבים, זוגות צעירים, מהגרים וסטודנטים מתנקזים לרבעים הפחות יקרים ופחות מפוארים של העיר, וכשיש ביקוש מתפתח גם היצע של מקומות בילוי שאינם נענים בדיוק לכללי ההתנהגות הצרפתיים, מקומות שבהם לא תמצאו גברים בחליפות ולא נשים על עקבים דקיקים. וגם לא תשלמו הון עתק בשביל כוס בירה.

הרובע ה-11: בין תל אביב לניו יורק
הרובע ה-11 הוא רובע הפועלים ההיסטורי של פריז. כשהצופרים נשמעו ברחבי השכונה ב-14 ביולי 1789, יצאו אלפי נגרים, חייטים ונפחים מבתי המלאכה הקטנים והשתלטו על בית הכלא של הבסטיליה במה שהפך להיות המאורע המכונן של המהפכה הצרפתית. גם היום לא מדובר ברובע מצועצע אלא בתערובת שוקקת של מהגרים, אמנים, סטודנטים ומשפחות צעירות. באזורים מסוימים הוא מזכיר את תל אביב או את לוד, באחרים את צ'לסי הניו יורקית.

בעשר השנים האחרונות, לצד השווארמיות והאטליזים לבשר חלאל (הכָּשר המוסלמי), התפתחה במקום סצנת לילה עשירה בברים אופנתיים, בתי קפה, מסעדות וגלריות. אמנים, ארכיטקטים ומעצבים עצמאים פתחו כאן את משרדיהם, ובנייני תעשייה ישנים הוסבו לבנייני מגורים של לופטים ודירות מעוצבות. בניגוד לטיול בפריז המיינסטרימית, כאן בדרך כלל אין טעם להרים את הראש כדי להתפעל מיופיים של הבניינים, שכן רובם נמוכים ופשוטים בהרבה מהשדרות המפוארות של מרכז העיר.

שני צירים מרכזיים ומעניינים עוברים ברובע ה-11:

לביקור ביום – האזור שממזרח לכיכר לה בסטי (Place de la Bastille, הבסטיליה): סביב רחוב שרון (Rue de Charonne) ורחוב קלר (Rue Keller) יש מבחר רב של גלריות, חנויות בגדי מעצבים מקוריים, חנויות קומיקס ומנגה, רהיטים מיד שנייה וענתיקות. בין החנויות שלל בתי קפה וברים מקסימים, לרבות Pause Café שיושב בהצטלבות שבין שני הרחובות ונחשב מוסד ותיק.

גם בערב הרובע הזה מלא חיים. בברים של רחוב שרון, במועדונים של רחוב לה פורז' רויאל (Rue de la Forge Royale) שנמצא במרחק כמה צעדים ממנו ובמדרחוב לאפ (Rue de Lappe) הסמוך שמציע שפע אדיר של ברים ובתי קפה שאינם בקו האלטרנטיבי הכללי של האזור דווקא, אבל שוקקים לא פחות.

צפונה משם, ממזרח לכיכר לה רפובליק (Place de la République) וסביב רחוב אוברקמפף (Rue Oberkampf), התפתחה סצנה של ברים ובתי קפה אלטרנטיביים (למשל Café Charbon במספר 109 שבירכתיו מועדון של קונצרטים חיים ומוזיקה אלטרנטיבית).

הפריזאים ככלל מתלבשים יפה, אבל לפי כללים ונורמות ברורים. כאן תמצאו אוכלוסייה שאינה עוקבת אחרי הכללים אלא מתלבשת בצורה שונה, לעתים צעקנית, ובכל מקרה מיוחדת. ביום אין טעם לבקר במקום; רחוב אוברקמפף ורחוב ז'אן פייר טימבו (Rue Jean Pierre Timbaud) המקביל לו אינם רחובות מעניינים במיוחד בשעות האור. בערב, לעומת זאת, שני הרחובות עמוסים מקומות בילוי שלא יגרמו לכם את אי הנוחות שאולי תחושו במקומות מיינסטרימיים יותר של העיר, אלה שחוקי הלבוש וההתנהגות בהם יכולים להיות זרים לחוצן הישראלי.

קנאל סן מרטן: שותים בירה, תופסים שמש
"התחנה האחרונה היא קנאל סן מרטן!" הבטיחה הזמרת ברברה עוד בשנות השישים לאהובה בשיר "משנחאי לפריז" על המסע הימי מנמל לנמל. בניגוד לנהר סן רחב המידות, קנאל סן מרטן (Canal Saint Martin) היא תעלה עירונית צרה, לא יותר מעשרים מטר רוחבה, וגם עומקה לא מרשים במיוחד. אבל מה שקורה סביבה בשנים האחרונות עשה אותה לאחד האזורים המקסימים והאופנתיים בעיר.

התעלה נמצאת ברובע ה-10, מתחילה בגבול הרובע ה-11, לא רחוק מכיכר לה רפובליק, ונמתחת עד הרובע ה-19. את זריקת המרץ שלה היא קיבלה בשנים האחרונות עם המעבר של צעירים וזוגות צעירים אל הרחובות הזולים שממזרח וממערב לה. הסצנה המפורסמת של מהסרט "אמלי" שבה אמלי פולן עומדת על אחד הגשרים הקטנטנים המחברים את שני צדי התעלה, רק הוסיפה לקסמה ולהפיכתה במהירות לאזור יקר ונחשק.

בקנאל סן מרטן יש מקומות אופנתיים רבים, אבל אין צורך לחפש יותר מדי: בקיץ, בשעות היום או בערב, המקום הכי שווה להיות בו הוא עם אלפי הצעירים שגודשים את רציפיה משני הצדדים עם בירה או יין ביד אחת ושקית תפוצ'יפס בשנייה. בסופי שבוע שמשיים זה אחד המקומות השלווים להיות בהם. הכבישים שמשני צִדי התעלה סגורים לתנועת מכוניות, ועל גדותיה משתרעים אלפי צעירים עם ספר או עם בירה ותופסים שמש. זה בהחלט המקום לתפוס דייט עם שפע הבחורים והבחורות היפים שהעיר הזאת מציעה. לא מומלץ לשכשך רגליים במים – הם די עכורים, ואגדה עירונית מספרת שדגי פיראנה רעבתניים שוחים בהם.

מבחר בתי קפה וברים מקסימים נמצאים משני צדי התעלה, גלריות, חנות ספרים ובתי קפה מקסימים. 

במספרים 200-186 יושב בניין תעשייתי ענקי שבו אפשר למצוא את אחת מפינות האוונגרד החדשות של פריז עם מסעדה, גלריה, חדרי חזרות ובימת הופעות שממוקמים בהאנגר הישן הזה. באותו הבניין במספר 200 אפשר למצוא בסופי שבוע את מועדון האנדרגראונד Point Éphémère (נקודה חולפת בצרפתית). הבר-מועדון L'Île enchantée שנמצא במרחק כמה פסיעות מהתעלה הוא כתובת מומלצת לחובבי מוזיקה אלטרנטיבית, בלילות רביעי עד שבת. 

L'Île enchantée
כתובת: 65 Boulevard de la Villette

הרובע ה-13: הלטיני החדש
בין ששת רובעי הגדה השמאלית היקרה, האינטלקטואלית ומלאת הקסם, הרובע ה-13 הוא אח חורג. גם רובע זה הוא רובע מסורתי של מעמד הפועלים, והיום הוא מזוהה גם עם הרובע הסיני שנמצא בו. אבל הרובע מצוי בתהליך של שינוי מאז  נפתחה בו הספרייה הלאומית החדשה של צרפת (Bibliothèque Nationale de France) על שם נשיא צרפת המנוח פרנסואה מיטראן (שיזם את הקמתה וגם אישר את כל חריגות התקציב האינסופיות לבנייתה) והעירייה החלה להשקיע  מאות מיליוני אירו בבנייה ובפיתוח של הרובע. 

ברחוב לואיז וייס (Rue Louise Weiss), שנקרא על שם אחת הפמיניסטיות הראשונות של צרפת,  שוכנות כעשרים גלריות לאמנות וחנות ספרים שמתמחה בספרי אמנות – משב רוח רענן לסצנת האמנות העכשווית המקרטעת של צרפת שכבר מזמן איבדה את הבכורה האמנותית לערים כמו לונדון, ברלין או טוקיו.

בניגוד לגלריות לאמנות עכשווית שבמארה (Marais), כאן אפשר להכיר אמנים צעירים ואוונגרדים ולראות מיצגי וידאו ארט, צילום ואמנות פלסטית. מדי כמה שבועות מתקיימת פתיחה משותפת לכל הגלריות, ואז הרחוב כולו נראה כמו פסטיבל אמנות קטן עם מאות אמנים, גלריסטים ובעיקר אנשים יפים שמסתובבים עם כוסות היין שלהם מגלריה לגלריה ומפטפטים שיחות של vernissage (פתיחה בצרפתית).

מלבד הגלריות שווה לבקר גם בספרייה הלאומית המציגה בין כתליה תערוכות מעניינות ומושקעות בנושאים שונים, וכן בקומפלקס הצמוד לה, של בתי הקולנוע MK2, שמארגן הקרנות מיוחדות ואירועי קולנוע. 

MK2
כתובת: 128-162, Avenue de France

שווה לבקר באזור בשעות הצהריים, כשבתי הקפה והמסעדות שלאורך השדרה הראשית (שנקראת Avenue de France ושמה מלמד קצת על הציפיות שתולים באזור) מלאים בסועדים מהמשרדים שבסביבה. 

תדהר ואלד – סטודנט באוניברסיטת סורבון, כותב ב"הארץ" בנושאי תרבות. גר בפריז 

קניות
אופנה

לוליפופס (lollipops)
לרשת הזאת של חנויות תיקים ואקססוריז – כובעים, נעליים, צעיפים ועוד – יש כמה סניפים בפריז. יש בה תיקים מתוקים שלא מחזיקים מעמד לנצח, אבל מצד שני גם לא נורא יקרים.
כתובת: יש כמה וכמה סניפים בפריז, הרשימה המלאה נמצאת באתר

ממליצה: נעמה אורבך

מרכזי אופנה
הקנייניות הרציניות מכתתות רגליהן לרחוב פאסי (Rue de Passy), שם אפשר למצוא את כל חנויות המותגים והרבה פחות קהל. Val d'Europe הוא אחד מהקניונים הגדולים באירופה, ונמכרים בו כל המותגים במחירים סבירים. הוא אמנם נמצא מחוץ לפריז, אבל אפשר להגיע אליו בנסיעת רכבת לא ארוכה.
רחוב פאסי – מיקום: הרובע ה-16. מטרו: La Muette.
Val d'Europe – הגעה: בקו A של RER, עד לתחנה Val d'Europe. 

ממליצה: זהר וידן

קיליווץ' (Kiliwatch)
אופנה יקרה מאוד של מעצבים מוּכּרים שוכנת בשלום בצד בגדים מיד שנייה בהאנגר הגדול הזה. לצד ג'ינסים של דיזל ושל פראדה אפשר למצוא כאן סווטשירטים משומשים של אדידס או סתם ג'ינסים ומעילים מגניבים בגלגול שני. במקום יש גם מבחר גדול מאוד של המגזינים המגניבים והמעוצבים ביותר.
כתובת: 64 Rue Tiquetonne, הרובע ה-2. מטרו: Etienne Marcel. 

ממליצה: נעמה אורבך

שווקים לא מוכרים

שוק הפשפשים של ונווה (Puces de Vanves)
ממש בדרום העיר, בקצה הרובע ה-14, נפרש בסופי שבוע שוק מקסים וקטן יחסית. בחלק אחד שלו מציעים למכירה ענתיקות גדולות וקטנות ורהיטים (גם המציאוֹת אינן זולות), ובחלק אחר מוכרים בגדים וחפצים מיד שנייה.
שעות פתיחה: שבת-ראשון, 14:00-7:00
כתובת: av. Georges Lafenestre ו-Rue Marc Sangnier, דרום הרובע ה-14
מטרו: Porte de Vanves 

ממליצה: זהר וידן

שוק הבסטיליה
ליד כיכר לה בסטי (Place de la Bastille) נפתח מדי יום ראשון שוק קלאסי מדהים המשלב את הדברים הטריים והכפריים שמביא האיכר עם ענתיקות ועם שמונצעס שבעיני הכי המעניינים (ואני גם יכול להרשות לעצמי). החלק הזה הוא הלב של השוק, ויש בו הכל: ספרים ישנים, תקליטים, קשקושים ודברים לא יקרים, והוא אף פעם לא נראה אותו דבר.
מיקום: מזרח הרובע ה-4
מטרו: Bastille 

ממליץ: יאיר גרבוז

רחוב-שוק לפיק (Rue Lepic)
יש מי שמצמצם את ההגדרה "שוק" רק לקבוצת דוכנים ברחוב, אבל בעיני שוק הוא גם רחוב שהחנויות בו מציעות סחורה כפרית ומיני מזונות שהובאו מחוץ לעיר. המונמרטר (Montmartre), אזור הציירים, הפך לתיירותי במובן הרע של המילה, אבל כשיורדים מבזיליקה סאקרה קר (Sacre Coeur) כלפי מערב מגיעים לרחוב לפיק, רחוב-שוק צרפתי מאוד שתיירים לא מכירים בדרך כלל. כמו להיות בשכונה צרפתית לגמרי.
מיקום: דרום הרובע ה-18
מטרו: Lamarck-Coulaincourt, Abesses 

ממליץ: יאיר גרבוז

רחוב-שוק מונטורגיי (Rue Montorgueil)
מאחורי כנסיית סנט אוסטש (Sainte Eusteche), נמצא רחוב מונטורגיי, רחוב-שוק קטן ומלבב עם יופי של חנויות לירקות, דגים, גבינות ופרחים, וגם בתי קפה. בצדדיו השוק יש המון חנויות אופנה לצעירים וצעירות.
מיקום: דרום-מזרח הרובע ה-2
מטרו: Étienne Marcel 

ממליץ: יאיר גרבוז

שווקים ארעיים
בפריז מוקמים לפעמים שווקים במקומות ובזמנים לא קבועים. בוקר אחד קמים ומגלים שהרחוב הפך לשוק. יש אזורים שבהם נפתחים שווקים כאלה בסופי שבוע. 

ממליץ: יאיר גרבוז

ספרים, רבותי, ספרים
פריז היא חגיגה של ממש לאוהבי המלה הכתובה. ספרים באנגלית, ספרות יפה בצרפתית ואפילו ספרים על תולדות ישראל והעם היהודי – את כל אלה תמצאו בחנויות שלהלן

בצד רשתות ענק יש בפריז גם חנויות מתמחות, המתמקדות בסוג מסויים של ספרים | צילום: הראל סטנטון

כתבה: זהר שביט

פריז היא גן עדן לאוהבי ספרים. בעיר פועלות מאות חנויות ספרים, המתאימות לכל טעם ולכל כיס: החל בסופרמרקטים הענקיים של רשת פנאק (Fnac); דרך הבוקיניסטים (Bouquinistes), דוכני הספרים המשומשים לאורך הסֶן; וכלה בחנויות מתמחות, למשל כאלה המוקדשות אך ורק לספרי מסעות, לספרי קולנוע, או אפילו לסופר מסוים – כמו חנות ספרים המוקדשת כל כולה לז'ול ורן.

בניגוד לְמה שנהוג לחשוב, בירת צרפת מציעה גם לקוראי האנגלית כמה וכמה חנויות ספרים. אחת מהן היא שייקספיר וקומפני (Shakespaere & Company) המפורסמת. ואולם, על אף שמדובר בחנות ענקית בת ארבע קומות, המלאי שלה מתחדש רק לעיתים רחוקות.

היסטוריה, קולנוע ועוד
אבל מטבע הדברים, במרבית חנויות הספרים בפריז השפה השלטת היא צרפתית. כדי להגן על החנויות הקטנות והייחודיות מפני הרשתות הגדולות נחקק בצרפת חוק מיוחד, הקובע את שיעור ההנחה המרבי המותר על ספרים. כתוצאה מכך, הספרים נמכרים בפריז במחיר כמעט אחיד.

מי שאוהב רשתות ענק שמוכרות הכל – סרטי צילום, קלטות וידאו, ציוד למחשבים, כרטיסים למופעים וגם ספרים – ייהנה מביקור באחת החנויות של רשת פנאק (Fnac). הגדולות שבהן נמצאות בפורום האל, שדרת טֶרְן וכמובן בשדרות האליזה. מנסיוני, השירות בחנויות האלה הוא בלתי ידידותי, המוֹכרים העובדים בהן אינם מגלים התמצאות מיוחדת, ואפשר למצוא שם בעיקר ספרים שראו אור בשנה האחרונה. 

למעוניינים בספרים במדעי הרוח והחברה מומלץ מאוד לבקר בחנות טשן (Tschann), שם עובדים מוכרים מיומנים, שיסייעו לכם באיתור ספרים – אפילו כאלה שאזלו מהמלאי. לחנות מבחר בלתי רגיל של ספרי מחקר והגות וגם של ספרות יפה. בדרך כלל, המוכרים מאתרים את הספר המבוקש במהירות, ומציעים גם ספרים רלבנטיים נוספים. 

טשן
כתובת: Boulevard du Montparnasse 125
מטרו: וָאנֶן (Vanin)
אתר אינטרנט

אם אתם מחפשים ספרים במדעי היהדות, כדאי לכם להגיע ל-L’Arbre du Voyageur ("עץ המטייל"), חנות ספרים השוכנת ברחוב מופטאר (Rue Mouffetard) הציורי. בחנות יש מבחר גדול של ספרי מחקר (בצרפתית) בתחומי ההיסטוריה היהודית ותולדות מדינת ישראל, וגם של ספרות ישראלית מתורגמת לצרפתית. בעל החנות, שלמד עברית, מתמצא בספרות העברית, ומארגן ערבי קריאה והרצאות. 

חנות הספרים
כתובת: 55 Rue Mouffetard
מטרו: פְּלַס מוֹנְז' (Place Monge)

ספרים משומשים וזולים ניתן למצוא בדוכני הספרים שלאורך הסן, וכן בדוכנים הסמוכים לחנויות הספרים הגדולות שבשדרות סן מישל (Boulevard Saint Michel), בין שדרות סן ז'רמן (Boulevard Saint Germain) לרציף שעל הסן. לאוהבי המציאות והספרים העתיקים מומלץ להגיע בימי שבת או ראשון אל שוק הספרים (Marché du Livre Ancien et d’Occasion), המתקיים בשעות 18:00-9:00 בפארק ז'ורז' ברסאנס (Parc Georges Brassens), רחוב בְּרַנְסיוֹן (Rue Brancion) 104, מטרו: קוֹנבַנְסיוֹן (Convention).

זהר שביט – פרופסור ביחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב. לאחרונה שהתה בשבתון בפריז, שם עבדה על שניים ממחקריה העוסקים במדיניות תרבות וביבוא של הספרות הישראלית לתרבות הצרפתית .

עם ילדים 
פריז מגובה מטר ועשרים
עיר האורות הרומנטית מציעה שלל אטרקציות גם לבני הדור הצעיר. מהקשת של לה דפנס ועד שיט תעלות.

לכתבה המלאה »
 

חוגגים בחינם
אם אין כסף תחגגו ברחובות
כמה אירועים ייחודיים המתקיימים תחת כיפת השמים ופתוחים חינם לקהל הרחב. כך מעדכנים מסורת עתיקת יומין של נהנתנות פריזאית

חוף פריז. אף שעוכרי שמחות התנגדו לו, ההצלחה ההיסטרית הפכה אותו לקונצנזוס | צילום: זהר וידן

כתבו: זהר וידן ותדהר ואלד

בפעם הראשונה שהתקיים בפריז האירוע לילה לבן, נדקר ראש העיר דלנואה בידי מטורף וזכה למעמד של גיבור כשקרא בדרך לאמבולנס, כשהוא שותת דם, "המשיכו בחגיגות!".

בפריז, העיר שהיתה ועודנה אחת מבירות התרבות החשובות בעולם, יש תמיד חגיגה להמשיך. עם מאות מוזיאונים, תיאטראות, בתי אופרה, אולמות קונצרטים, מופעי ג'אז, רוק וקלאסית – כל אחד יכול למצוא בה מה שלבו חפץ. ולא תמיד חייבים לקנות כרטיסים מראש, לעמוד בתור לקופה או לשלם כסף רב. פריז מציעה שלל אירועי תרבות חינם או במחיר סמלי לאורך כל השנה ובייחוד בחודשי הקיץ. כשהשמש האירופית קופחת סוף סוף, מתקיימים בעידוד ובתמיכה של העירייה שפע אירועים באוויר הפתוח, תחת כיפת השמים.

סוף יולי-סוף אוגוסט > חוף פריז
ספינת הדגל של אירועי הקיץ היא חוף פריז (Paris Plage), אירוע שנתי שהתחיל עם כניסתו של דלנואה לבניין העירייה. הרעיון היה לתת קצת ניחוח של ים במרכז העיר לתושבי פריז שידם אינה משגת לצאת לחופש. היוזמה גררה ביקורת מצד האופוזיציה, מצד הנהגים שעומדים בפקקים (שכן החוף נמתח לאורך הכבישים שעל גדות הסן, והם נסגרים למשך התקופה) ומצד סתם עוכרי שמחות שנהנים לבקר כל יוזמה כיפית. אבל ההצלחה ההיסטרית בקרב תושבי העיר והמבקרים (החוף מושך אליו כשלושה מיליון מבקרים מדי קיץ) הפכו את האירוע הזה לקונצנזוס, והוא הרבה יותר מסתם ארגז חול גדול. חוף פריז מציע קילומטרים אחדים של רצועת חול, כיסאות נוח, בתי קפה, עמדות השכרה לאופניים ולרולרבליידס, ספרייה להשאלת ספרים, בריכה, גלידריות, קונצרטים בכניסה חופשית ודקלים להשלמת האווירה.

קולנוע תחת כיפת השמים
פריז מתהדרת בתואר בירת הקולנוע הצרפתי ויכולה להתגאות גם במספר אולמות הקולנוע הפעילים בה, שהוא מהגבוהים בעולם ביחס למספר התושבים. אולם החוויה הקולנועית הגדולה בפריז היא לצפות בסרטים תחת כיפת השמים, בליווי סל פיקניק כמובן, או לפחות בירה. מבחר רב של אפשרויות מוצעות לחובבי הקולנוע:

מסוף יוני-אמצע יולי > פסטיבל פריז סינמה (Paris Cinéma)
בפסטיבל פריז סינמה מקרינים סרטים על מסכים ענקיים באוויר הפתוח של גני לוקסמבורג (Jardin du Luxembourg) ובפארקים נוספים ברחבי העיר. ערב הפתיחה וערב הסיום מתחילים תמיד בהקרנה על בניין העירייה, ואחריה נערכת מסיבה ענקית.
ההקרנות בפארקים חינם, בבתי הקולנוע תמורת תשלום.

יולי-אוגוסט > פסטיבל לה וילט (La Villette)
פסטיבל זה מציע גם הוא קולנוע באוויר הפתוח (Cinéma en Plein Air), אלא שהוא מתקיים בפארק לה וילט שברובע ה-19. מדי ערב בקיץ מוקרנים בפארק קלאסיקות וסרטים פופולריים.
אפשר לשכור במקום כיסא נוח ושמיכה

אוגוסט > פסטיבל קולנוע לאור ירח (Cinéma au Clair de Lune)
פסטיבל קולנוע זה הוא אולי השובה מכולם ומתקיים אף הוא מדי קיץ. העיקרון המנחה את הפסטיבל הוא הקרנה של קלאסיקות בצד יצירות עדכניות, צרפתיות או לא, שפריז היא הנושא שלהן או הרקע להתרחשותן. וזה לא הכל: כל סרט מוקרן באתר שבו הוא מתרחש. כך מוקרן למשל הסרט "אמלי" בפארק במונמרטר ו"כל אחד מחפש את החתול שלו" בשכונה שבה הגיבורים מחפשים את החתול. כדאי להגיע מוקדם ולתפוס מקום על הדשא.

יוני-ספטמבר > קונצרטים בפארק
עם הגעת השמש של יוני הופך פארק פלורל (Parc Floral) שביער ונסן (Bois de Vincennes) לאתר הקונצרטים המועדף על הפריזאים. מתחילת יוני עד סוף יולי, מדי שבת אחר הצהריים, מתקיים במקום פסטיבל ג'אז שאליו נוהרים מפריז ומסביבותיה מאות אנשים בכל הגילים, פורשים שמיכה, פורקים סל פיקניק ומשתזפים לצלילי ג'אז של להקות וסולנים מכל העולם. מסוף יולי עד אמצע ספטמבר הפסטיבל משנה את הטון כשאת הבמה תופסים נגני מוזיקה קלאסית והקהל משתנה בהתאם.
הכניסה לקונצרטים חינם, הכניסה לפארק במשך כל השנה – בתשלום

יוני-יולי > יריד סן ז'רמן (Foire Saint Germain)
יריד סן ז'רמן מתקיים בכיכר סן סולפיס (Place Saint Sulpice) הקסומה ומאגד בחודשים יוני ויולי שלל ירידים שמתחלפים מדי שבוע, מיריד קרמיקה ועד לפסטיבל שירה ותיאטרון עם בית קפה, בימת הופעות פעילה ועוד.

ספטמבר > מצעד הטכנו (Techno Parade)
מצעד הטכנו דומה למצעד האהבה הישראלי. הוא מתקיים מדי שנה בספטמבר ומושך אליו מאות אלפי צעירים מכל רחבי צרפת.

אוקטובר > לילה לבן (Nuit Blanche)
לילה לבן הוא עוד יוזמה מוצלחת מבית העירייה של דלנואה הנמרץ. מדובר באוסף של אירועי אמנות עכשווית המתקיימים לאורך לילה אחד בתחילת אוקטובר במאות אתרים בפריז. למשל: בכמה מבריכות השחייה העירוניות מאירים את המים בשלל אורות צבעוניים, ודי.ג'יי מנגן לשוחים; בספרייה הלאומית מקרינים מיצגי וידאו על בלון ענקי; בפארקים ובגנים יש מיצגי תאורה ומוזיקה; אפילו האייפל הופך למיצג אמנות. ללילה אחד העיר כולה הופכת לגלריה ענקית. בנוסף, כל המוזיאונים ורבות מהגלריות פתוחים חינם עד שעת לילה מאוחרת.

14 ביולי > יום הבסטיליה (Bastille Day)
יום הבסטיליה הוא פסטיבל שלם בזכות עצמו. בלילה שלפני (13 ביולי) כולם הולכים לחגוג בנשפים הלוהטים שמארגנים מכבי האש החתיכים של פריז בתחנות ברחבי העיר, ובבוקר (14 ביולי) – אם לא יורד גשם – עושים פיקניק (בלי מנגל) וצופים במצעד הצבאי המפורסם בשדרות שאנז אליזה. בערב זיקוקין עוצרי נשימה פורצים ממגדל אייפל, ומאות אלפים צופים בהם מהפארק שלרגליו עם שמפניה וגבינות.

21 ביוני > חג המוזיקה (Fête de la Musique)
חג המוזיקה מתקיים מדי שנה (גם אם יורד גשם!) בכל רחבי צרפת ביום הארוך ביותר בשנה, 21 ביוני. מאות מוזיקאים – מהפילהרמונית של פריז עם גדולי המנצחים בעולם ועד לראפרים מפרברי העיר – נותנים הופעות רשמיות ולא רשמיות בפארקים, במוזיאונים, בבנייני ממשלה, בעיריות, בבתי הקפה, בברים, במסעדות ובפינות רחוב. זהו בלי ספק היום השמח ביותר בלוח השנה הפריזאי.

ספטמבר > ימי המורשת
ימי המורשת (Les Journées du Patrimoine) מתקיימים בכל רחבי אירופה מדי שנה בסוף השבוע השלישי של ספטמבר. במהלך יומיים אלה נפתחים לציבור הרחב כל הבניינים והמוסדות שיש בהם עניין אמנותי, היסטורי, אדריכלי או תרבותי ושהם סגורים לציבור בשאר ימות השנה. כך אפשר לבקר במשרדי ממשלה השוכנים בארמונות עתיקים, בטירות עירוניות, באוניברסיטאות, בבתי ספר, במעונות השרד של השגרירים הזרים ובדובדבן – ארמון אליזה (שאליו צריך להגיע כבר בחמש בבוקר כדי להיכנס בתשע). המוזיאונים הקבועים פתוחים כמובן לכניסה חופשית.

ימי ראשון
ביום ראשון הראשון בכל חודש רבים מהמוזיאונים פתוחים לכניסה חופשית. כדאי לברר על כך מראש באתרי האינטרנט או במרכזי מידע לתיירים, שכן מוזיאונים רבים מאפשרים כניסה חופשית גם באחד מערבי השבוע, כל מוזיאון ביום אחר.

אטרקציות ואתרים מומלצים

מסלולים וטיולים

מסלולי טיול ממומלצים

פריז האתנית/ מיהו פריזאי?

אם מתרחקים קצת מהמרכז התיירותי המצוחצח, מגלים שיש לתושבי פריז גם פנים אחרות. סיור מרתק לתיירים סקרנים שמתחיל בטאי-צ'י ברובע הסיני, עובר בחנויות סארי הודיות, עוצר לסושי במסעדות יפניות ומקנח בבולנז'רי כשר בקהילה היהודית

הרובע הסיני. שלא כקהילות מהגרים אחרות, הסינים נהנים ממערכת קהילתית ענפה שמסייעת למהגר החדש ללמוד את השפה ולמצוא עבודה ודירה | צילום: סופי לובטון

כתב: תדהר ואלד

מאז יצאה צרפת לכבוש את העולם כמעצמה קולוניאלית במאות ה-17 וה-18, נותרו שליטי צרפת עקשנים בכל הנוגע לעקרונות ההיטמעות בחברה הצרפתית. בניגוד למודל הרב תרבותי האנגלי, התעקשו הצרפתים להעביר תהליך סוציאליזציה מחודשת כל עם שכבשו. זו היתה מדיניות גם במאה העשרים: דלתות הרפובליקה נפתחו רק למי שקיבל על עצמו להיות "צרפתי". פירושו של דבר שעל המהגר החדש להעריץ את ז'אן דארק, לשנן את ההמנון ולהישבע אמונים לדגל הטריקולור.

זהו המקור לדיון הסוער שהתנהל בצרפת עת נחקק החוק האוסר לעטות סמלים דתיים (כגון כיפה או צלב גדול) במוסדות ציבור. החוק כונה ובצדק "חוק הרעלה", מכיוון שנועד לבלום את ההתאסלמות הגוברת בבתי ספר. ואולם, אולי בעל כורחה, פריז נעשית בשנים האחרונות עיר רב תרבותית שקשה למצוא בה תושבים שהוריהם נולדו בארץ המהפכה.

אם מתרחקים קצת מהמרכז המתויר והמצוחצח, מגלים מקומות אחרים, אמנם פריזאיים עם בתי מידות ותחנות מטרו, אבל עם אוכלוסייה שונה, פחות מעונבת ופחות עשירה, שהצרפתית לא תמיד מתגלגלת לה בקלות על הלשון. ברבעים האלה מוצאים קוסקוס בברסרי השכונתי, ובמקום בית הקפה הוותיק צצה מסעדת דים-סאם. אלו גם הרבעים השוקקים ביותר, שממשיכים לחיות גם בסופי שבוע. אז, בעוד פריז המיינסטרימית מנומנמת, מוצאים כאן אנשי הצווארון הכחול קצת זמן לעשות קניות בשוק, ללכת להסתפר או לקנות בגדים.

עניין נוסף במקומות האלה הוא ידידותם לכיס. באזורים אלה מוצאים עדיין ארוחות משביעות ודוכני מזון, בגדים וחפצים שונים במחירים סבירים. סיור ברבעים הכי לא צרפתיים של הבירה.

סיני: פנסים אדומים וטאי-צ'י בפארק
באמצע שנות השמונים גברה מאוד ההגירה הסינית לפריז, ובתחילת שנות התשעים זכתה שדרת שואזי (Avenue de Choisy) שברובע ה-13 בגדה השמאלית לכינוי "לה קארטייה שינואה" (Le Quartier Chinois), הרובע הסיני. כיום, בראש השנה הסיני תולה עיריית פריז פנסים אדומים בכל רחבי הרובע, והתושבים חוגגים במצעד המסורתי. הסינים בפריז, שלא כקהילות מהגרים אחרות, נהנים ממערכת קהילתית ענפה שמסייעת למהגר החדש למצוא עבודה, ללמוד את השפה ולאתר דירה. הרובע בטוח לטיול ומומלץ לבקר (ולאכול) בו, אבל אין בו עניין לבילוי ערב.

את הסיור כדאי להתחיל בכיכר ד'איטלי (Place d'Italie) וללכת במורד שדרת שואזי. כמה פסיעות ואתם באחד המרכזים החשובים של הרובע – הסופרמרקט של האחים טאנג (Tang Frères). כאן מעמיסים תושבי הרובע על עגלתם אורז בשקים של עשרים קילו ורוכשים את הפירות והירקות הכי מוזרים שראיתי, שמושכים לכאן גם תושבים מרבעים מרוחקים וכמה מהשפים המובילים של העיר. לא רחוק מהסופרמרקט פתחו האחים גם מסעדת פאסט פוד זולה ונקייה להפליא,Tang Gourmet שמה, המשלבת את התוצרת הטרייה עם קונספט שירות מקדונלד'סי. בפארק שואזי הסמוך אפשר להצטרף בבוקר למתעמלי הטאי-צ'י הקשישים או לשבת ולרכל עם זקנות הרובע. 

סופרמרקט Tang Frères
כתובת: 168 avenue de Choisy, הרובע ה-13 

מסעדת Tang Gourmet
כתובת: 188 avenue de Choisy, הרובע ה-13

ככל שמדרימים עם השדרה היא נעשית סינית יותר ויותר. השדרה, רחוב טולביאק (Rue de Tolbiac) שחוצה אותה והרחובות הקטנים שמסתפחים אליה הם מרכז המסעדות האסייתיות של פריז. רוב המסעדות סיניות, אך יש גם מווייטנאם, לאוס, תאילנד ויפן. המגוון עצום: ממסעדות גדולות ורציניות ועד לקנטינות פועלים קטנטנות שאפשר לגמוע בהן בזריזות קערה של מרק פוֹ שהוא ארוחת צהריים שלמה. בין המסעדות יש סוכנויות נסיעות ליעד אחד, חנויות בגדים עם שמלות סיניות מקסימות וחנויות כלבו קטנות של פיצ'פקעס סיני: מפסלי בודהה, דרך כלי בית, צעצועים ואלקטרוניקה מייד אין צ'יינה, ועד למכשירי אידוי אורז. לא תמיד קל לתקשר עם הסוחרים, גם משום שחלקם לא מדברים צרפתית טובה וגם בשל המבטא הכבד, אבל הם מסבירי פנים.

כשמגיעים למורד השדרה ולסוף של פריז (מעבר לכביש זה כבר הפרברים) אתם ממש בלב לבו של הרובע הסיני. מעט תיירים או צרפתים "ותיקים" מגיעים הנה. כאן, אפילו סניף מקדונלד'ס מעוצב בצורת פגודה, והשלט מעליו מכריז מקדונלד'ס בסינית.

הודי-פקיסטני: דלהי קטנה וצבעונית
כשתעלו במדרגות הנעות שמובילות אל מחוץ לתחנת המטרו Château d'Eau ברובע ה-10, הביטו למעלה. תריסר פרצופים משועשעים יקבלו את פניכם ויבהירו לכם למי שייך הרובע. בכל שעה ביום עומדים שם כמה עשרות בחורים ממוצא אפריקאי ומקבלים את הבאים לרובע בצעקות. כאן תוכלו להיכנס לאחת מעשרות המספרות שמתמחות בתספורת לבעלי (ובעיקר לבעלות) שיער מקורזל. בחללים ענקיים עם מוזיקה מחרישת אוזניים, עומדות בחורות אפריקאיות מיומנות וקולעות במשיכות שיער עשרות צמות קטנות. לחלופין, הן מעבירות את לקוחותיהן בשבעה מדורי גיהינום: כימיקלים, מייבשי שיער, מגהצים ומחליקים, והכל כדי להילחם בשיער המקורזל שנבראו איתו עד להשגת התוצאה הרצויה – שיער חלק. מדובר בתעשייה שלמה שכוללת תכשירי שיער, תוספות שיער ואפילו פאות, למי ששערותיה לא עמדו בכל התהפוכות.

האזור הזה הוא גם פתחו של הרובע ההודי-פקיסטני של פריז. במרחק של כמה פסיעות מתחנת המטרו, יוצא משדרת סטרסבורג (Boulevard de Strasbourg) פסז' בראדי (Passage Brady). לצדו בית הקולנוע בראדי שמציג את מיטב היצירה האחרונה של בוליווד, ובפסז' עצמו, אותו מעבר מקורה ששימש מעין קניון בפריז של המאה ה-19, מצויות שלל מסעדות הודיות ופקיסטניות זולות, בצפיפות ובדקורציה שיעלו באוב נשכחות מהטיול בהודו.

לצד המסעדות יש גם שורה של מספרות אפריקאיות, הודיות וגם אחת ערבית עם פסוקים מהקוראן על המראה. מתברר שברובעי המהגרים של פריז השיער אינו עניין של מה בכך. גם ברבעים היהודיים, הסיניים, הערביים והאפריקאיים – לכל קהילה יש מספרות משלה.

כשיוצאים מהפסז' מצִדו השני לרחוב פובור סן דני (Rue du Faubourg Saint Denis) מגיעים אל לב לבו של אחד מרחובות המהגרים המרתקים של פריז. זה בצד זה ניצבים כאן חנויות קונפקציה סיניות, אטליזים לבשר חלאל (הכָּשר המוסלמי), חנויות מוזיקה תורכית, נרגילות ושאר חפצים מתורכיה, ושוב מסעדות הודיות, פקיסטניות, מסגד, בגדים מכל רחבי העולם השלישי וכמובן, מספרות. כשממשיכים במעלה הרחוב וחוצים את שדרת מז'נטה (Boulevard de Magenta) מגיעים באמת לדלהי הקטנה. ממספר 160 ואילך נפרשות עשרות חנויות של סארי בצבעים מדהימים, לרבות סגול, זהוב וירוק, ביגוד מסורתי, כולל הטורבן הסיקהי, חנויות משי, מבחר של מסעדות, מזנונים, דוכנים ומכולות הודיות שופעות למי שמתחשק לו פלאק פניר, צ'יקן קארי או נאן בצל. כאן זה גם המקום למצוא שפע אדיר של חנויות DVD עם מיטב סרטי בוליווד, כולל הפסקולים והפוסטרים משובבי הנפש של כוכבי הסרטים.

יפני: העושר כבר כאן
בניגוד לשאר רובעי המהגרים של פריז, הקהילה היפנית הענפה של העיר לא הגיעה בחיפוש אחר העושר הגדול. להפך. מספיק לראות את אלפי התיירים היפנים שעומדים בתור בחנויות היוקרה בשאנז אליזה כדי להבין. לבו של הרובע הוא סביב תחנת המטרו Pyramides, ברחוב סנט אן (Rue Sainte Anne) וברחובות שסביבו – רחוב רישלייה (Rue de Richelieu) ורחוב פטי שאן (Rue des Petits Champs) – שברובע ה-1. זהו מרכז הסושי של פריז, וכאן נמצא האוכל היפני האמיתי. קשה להמליץ על מסעדה אחת מהעשרות הרבות שגודשות את האזור. יש המתמחות בגריל יפני, יש שבסושי או במרקים. יש מפוארות ואופנתיות (כמו מסעדת YOU) ויש סושי-ברים פשוטים ולא מחייבים. אבל בעיקרון, ככל שהמסעדה מלאה יותר ושאחוז היפנים היושבים בה גבוה יותר – כך סביר שהיא טובה יותר. 

YOU
כתובת: 14 rue Sainte Anne, הרובע ה-1

כמו בשאר רובעי המהגרים, גם כאן התפתחה סצנה של סוכנויות נסיעות ליעד אחד, וכמובן – מספרות. ברחוב פירמיד (Rue des Pyramides) נמצאת חנות הספרים והמולטימדיה Junku שנחשבת הטובה והמקיפה בתחום, ובה גם מבחר גדול של סרטים, דיסקים, ערכות ללימוד יפנית וספרים על יפן באנגלית ובצרפתית. קומת המרתף היא גן עדן לחובבי הקומיקס היפני מנגה. באזור יש גם מבחר חנויות מעניינות של אוכל ומוצרים מיפן. אחת מומלצת במיוחד היא Kioko שמציעה מבחר רב של דפי סושי, אורז, כל סוגי הטופו, רוטבי סויה, ממתקים ומיצים יפניים צבעוניים, וגם מיני מאכלים על בסיס דגים שלא תמיד ברור מה בדיוק מצב הצבירה הנוכחי והרצוי שלהם. 

Junku
כתובת: 18 rue des Pyramides, הרובע ה-1 

Kioko
כתובת: 46 rue des Petits Champs, בין הרובע ה-1 ל-2

יהודי: גפילטע, פלאפל ושרית חדד
בהתחשב בעובדה שבפריז יושבת הקהילה היהודית הרביעית בגודלה בעולם, קשה לקבוע מהו הרובע היהודי של פריז. כ-350 אלף יהודים מתגוררים בפריז ובסביבותיה ומתרכזים בעיקר בגדה הימנית. היהודים הגיעו לכאן עוד בימי הביניים, אבל החלו להתיישב בה בעיקר עם קבלת האמנציפציה בימי נפוליאון. המסה הגדולה הגיעה בסוף המאה ה-19, עם פרוץ הפרעות ברוסיה. יותר ממאה אלף יהודים התיישבו אז ברובע היהודי המפורסם, הפלעצל שבמארה (Marais, ברובע ה-4), והקימו בו שטעטל יידישאי צפוף. מלחמת העולם השנייה חיסלה כמעט לגמרי את הקהילה, ורק בשנות החמישים התחדשו החיים היהודיים בעיר, עם הגעת מאות אלפי יהודים מצפון אפריקה.

פרט לרחוב רוזייה (Rue des Rosiers) וסביבותיו, שהם מרכז החיים היהודיים של פריז, רובע מארה כבר מזמן העביר את הבכורה מהקהילה היהודית לברים ולבתי הקפה של הקהילה ההומו-לסבית ולבוטיקים של מעצבים. במאפייה האשכנזית Korcarz uבמאפייה La Boutique Jaune של סשה פינקלשטיין אפשר למצוא חלות, מאפים מבית אמא וגפילטעפיש טוב אבל יקר להחריד. גם חנויות ספרים ותשמישי קדושה נותרו כאן כמזכרת מהשכונה הישנה. אטליזים אלג'יראיים כשרים, מאפיות קטנות לדברי מתיקה תוניסאיים ובתי הכנסת שמסביב מוסיפים את הנדבך הצפון אפריקאי של הקהילה. המספרות והפלאפליות, המוזיקה של שרית חדד שבוקעת מהן, המכולות שמציעות תוצרת ישראלית והסנדוויצ'יות הן חוליה נוספת בשרשרת הזהות החדשה של יהודי פריז, ובעיקר של הנוער שמנסה להידמות בכל מחיר לבני דודים מישראל בלבוש ובמוזיקה. אל תתפלאו אם תשמעו רינגטון של ליאור נרקיס מתנגן מטלפון סלולרי סורר. 

מאפיית קורקארץ'
כתובת: 29 rue des Rosiers, הרובע ה-4 

מאפיית סשה פינקלשטיין
כתובת:27 rue des Rosiers , הרובע ה-4 

בנוסף למארה, בגדה הימנית יש כמה מובלעות ושכונות עם ריכוזים יהודיים גדולים. ראשית, הרובע ה-19 שבו מתגוררים יהודים רבים בצמידות לקהילה הערבית. גם ברובע בלוויל – אזור המהגרים האולטימטיבי שברובע ה-20 שבו מסעדות סיניות, ערביות ואפריקאיות – יש מבחר מכולות, אטליזים כשרים ומסעדות כשרות יהודיות צפון אפריקאיות. ברבעים ה-10 וה-11, באזור שנושק לכיכר לה רפובליק (Place de la République), יושבת קהילה יהודית גדולה שבה יש שירותי דת ומזון כשר.

גם הרובע ה-9 והרובע ה-17 הם רבעים יהודיים שמעניין לבקר בהם. הרובע ה-9 הוא המרכז הדתי של פריז היהודית: רחוב פובור מונמרטר (Rue du Fg Montmartre) ורחוב רישה (Richer) שבהם מסעדות כשרות, רחוב לה ויקטואר (Rue de la Victoire) עם בית הכנסת הגדול והמפואר שבו, רחוב סן ז'ורז' (Rue Saint Georges) שבו הוקם הקונסיסטואר בימי נפוליאון כדי לרכז את שירותי הדת היהודיים תחת סמכות אחת, המרכז הקהילתי ברחוב לאפייט (Rue Lafayette) והאזור שסביב תחנת מטרו Cadet המושך אליו תיירים דתיים בגלל המלונות הכשרים והחנויות למזון כשר שנמצאים בו.

גם בשלושת הרבעים היוקרתיים של הגדה הימנית – ה-8, ה-16 וה-17 – אפשר למצוא היום שפע של מסעדות מפוארות וכשרות. הרובע היהודי החדש והמעניין ביותר הוא בלי ספק הרובע ה-17 היוקרתי. ברובע זה תמצאו כל מה שהחיים הפריזאיים מציעים אבל עם תווית "K" קטנה: סושי, ביסטרו, אוכל הודי, בתי קפה יוקרתיים, מסעדות איטלקיות – והכל בהכשר של בית דין פריז. בניגוד לרוב המסעדות הכשרות שבבלוויל (Belleville) וברבעים ה-11 וה-19- הנראות כמו אחיותיהן מהקסבה של תוניס או כמו גרסה לא מאוד נקייה של דוכני השווארמה בתחנה המרכזית בעפולה – ברובע ה-17 המקומות היהודיים נראים כמו כל בתי האוכל היאפיים: מטופחים ויקרים (בעיקר ברחוב Courcelles ובסביבתו). ההבדל היחיד הוא שלא תקבלו חמאה עם הנקניק ולא תמצאו ז'מבון בבגט. בשבת בתי אוכל יהודיים רבים סוגרים את שעריהם מחמת הכשרות, אבל בימי ראשון – בניגוד למקומות אחרים בפריז – הם הומים אדם.

מחוץ למרכז/ השקט שאחרי המהפכה

פריז המזרחית היא פריז עממית יותר ומוכרת פחות לתייר המתמקד בדרך כלל במרכז העיר. פעם יצאו מכאן מהפכות ומאבקים, היום אפשר לטייל כאן בשלווה באחד מהפארקים היפים בעיר ולאורך טיילת מיוחדת עטויה צמחייה שנבנתה על פסי רכבת שעבר זמנם

פארק בוט שומון | צילום: סופי לובטון

כתב: אביטל ענבר

רבעיה המזרחיים של פריז היו פעם מקום של סערות פוליטיות. פריז האמידה והדשנה עמדה אז מול זעמה של פריז האדומה, היא פריז של הפועלים המנוצלים שאין להם דבר להפסיד ולכן הם נכונים תמיד אלי קרב. היום, פרט להפגנות השמאל שנערכות עדיין במשולש שבין הכיכרות לה רפובליק, לה בסטי ולה נַסְיון, לא נותר כמעט זכר למאבקים האלה, ואת מקומם תפסו מסעדות אתניות, גנים ופארקים מיוחדים, כיכרות יפות, גלריות ושווקים רוחשים שמושכים אליהם תיירים ופריזאים כאחד. כאן מובאות שתי הצעות לסיורים מעניינים במזרח העיר המתעורר.

שעות מומלצות: שעות האור, בבוקר ואחרי הצהריים
תשלום: הכניסה לכל הפארקים והגנים המוזכרים בכתבה – חינם

הסיור הראשון: מפארק בוט שומון ליער ונסן 

פארק בוט שומון: טילרי של העם
פארק בוט שומון (Parc des Buttes Chaumont, גבעות שומון) הוא אחד הפארקים החביבים עלי בפריז. ב-1848 פעלה על גבעה זו מחצבה, ופועלים לחמו כאן בממשלה עד מוות. כמה שנים אחר כך שינעו למקום אדמה, בנו מצוקים, יצרו מפלסים, ועל אלה עיצבו גן הררי, עם גשרים מעל לנקיקים עמוקים, שבילים חבויים, מערות, חורשים ואגם שמקבל את מימיו מתעלת סן מרטן (Canal Saint Martin). במרכז האגם יש אי ששני גשרים מוליכים אליו. במרכז האי מתנשא מעין מקדש ובו מצפה. אין פלא שסוריאליסטים חיבבו מאוד את בוט שומון, שכּונה גם "טילרי של העם". הוא מעין שווייץ קטנה בתוך פריז, מקום נפלא לשיטוטים רומנטיים, למנוחה, לפיקניק על ספסל טובל בירק ובשירת ציפורים.

השכונה הגובלת בגן שונה מרוב השכונות של פריז המזרחית. מי שעולה לשם מכיכר לה רפובליק (Place de la République) יעבור תחילה ברחוב פובור דו טמפל (Rue du Faubourg du Temple) הציורי – רחוב עני המזמן פיסות של אלג'יר, אפריקה וסין – ויגיע לרובע אמיד למדי, צרפתי בעיקרו, עם בניינים גדולים ויפים ועם כמה הפתעות אדריכליות ובוטניות שמגלים רק אם מתבוננים היטב, כמו מפל של ירק בגן סגור בקצה רחוב תלול.

ממערב לגן שוכן בית חולים רוטשילד בעל העיצוב המעניין מראשית המאה העשרים, שנוסד בתוקף הצוואה של אחד מבני המשפחה המפורסמת, שביקש להעניק טיפול חינם לנזקקים "ללא הבדלי דת והשקפה פוליטית". קצת מזרחה משם הנוף משתנה שוב: סביב רחוב מוּזאיה (Rue de Mouzaïa) משתרע רובע פרולטרי לשעבר של סמטאות פרחוניות ובתים קטנים, שהיום שוכנים בכמה מהם אמנים. 

פארק בוט שומון
מטרו: Buttes Chaumont
רובע: 19

בלוויל: תרבות ואמנות
כקילומטר מדרום-מזרח לפארק בוט שומון נמצאת שכונת בלוויל (Belleville) העממית. זוהי שכונת מהגרים מעורבת, וחיים בה זה בצד זה אפריקאים רבים, מהגרים מדרום-מזרח אסיה, ומוסלמים ויהודים מצפון אפריקה. בתקופת מלחמת ששת הימים התחוללו בה מהומות נגד היהודים, אך על פי רוב שוררת בה שכנוּת טובה.

השכונה שוקקת חיי תרבות. מרחוב אוברקמפף (Rue Oberkampf) שממערב לה פולשים אליה בתי קפה וברים אופנתיים, ויש בה תיאטרון וגלריות של אמנות אוונגרדית. באביב חגים בה את חג האמנים, ולכבודו נפתחות חצרות פרטיות וסדנאות של אמנים. בימים שלישי ושישי גודשים את שדרת בלוויל המונים שבאים לשוק החוצות העשיר הנפרש בין תחנות המטרו בלוויל ומנילמונטן (Menilmontant), ושיש הטוענים שהוא הזול בפריז. כשאין שוק יושבים בחברותא על המדרכות ובגזוזטראות בתי הקפה – כמו באלג'יר, כמו במקומות רבים בעולם – לפָלַבְרוֹת אינסופיות, משחקי קוביה, עישון ולגימה. האווירה המיוחדת יוצרת תחושת זרוּת ביחס לפריז הצרפתית, אף שהיא מעט מוכרת לנו, המתחככים באסלאם. 

שכונת בלוויל
מטרו: Belleville
רובע: 20-19

כיכר לה נסיון: פטאנק ואינגליש קייק
מכיכר לה נסיון (Place de la Nation) הענקית, 250 מטר קוטרה, יוצאים 12 רחובות ושדרות, כמו מכיכר אטואל (Place de l'Étoile), אך הם אינם משורטטים באותו סדר מופתי וגם בצורתם ניכרת עממיות הרובע. בלב הכיכר ניצבת יצירת פיסול לתפארת הרפובליקה, ועל הרחבות שסביבה עשרות אנשים משַחקים פטאנק, ומאות צופים משיאים להם עצות. כמו במארסיי.

פעם קראו לה כיכר טרון, הכתר, לכבוד לואי ה-14 שבא לפריז בשנת 1660 מלווה בבחירת לבו הטרייה. בזמן המהפכה כינו אותה טרון רנברסה, הכתר ההפוך. ביציאה המזרחית של הכיכר נמצאת שדרת טרון (Avenue du Trône). משני עברי הכביש הרחב ניצבים שני ביתני מכס עתיקים, ומעל כל אחד מהם מתנוסס עמוד בסגנון יווני שגובהו שלושים מטר ובראשו פסל – סן לואי בראש עמוד אחד ופיליפ אוגוסט בראש השני. בכיכר, בשדרה זו וברחוב קור דה ונסן (Cours de Vincennes) שממזרח לה, התקיים מהמאה העשירית יריד פואר דו טרון (Foire du Trône) שמקורו בנוהג של נזירי סנט אנטואן לחלק לנזקקים אחת לשנה לחם שנאפה בחלב ודבש (גרסת המקור לאינגליש קייק). במאה העשירית העניק להם המלך זיכיון בלעדי למכור את הלחם המיוחד, וכך החלה מסורת היריד. כיום נקרא בשם זה פארק השעשועים שנפתח בחג פסחא ומתקיים עד סוף מאי ביער ונסן. 

כיכר לה נסיון
מטרו: Nation
רובע: על גבול הרבעים 11 ו-12

יער ונסן: עבר מלכותי
יער ונסן (Bois de Vincennes) הוא התאוֹם המזרחי של יער בולון (Bois de Boulogne), ולדעתי מעניין ממנו. לשני הגנים עבר מלכותי כיערות ציד שמורים. ונסן אפילו הוקף חומה. בשניהם יש היפודרום (אצטדיון למרוצי סוסים), שלל מתקני ספורט, גנים בוטניים מרשימים ואגמים. אגם דומניל (Daumesnil) נמצא במערב יער ונסן, ועל גדתו הדרומית שוכן מרכז בודהיסטי שהוקם לפני שבעים שנה לרגל תערוכה ומאז עומד על כנו ומוסיף נופך אקזוטי. יש ביער מאה קילומטר של מסלולי הליכה וכעשרים קילומטר של נתיבים לרוכבי אופניים. גן החיות שלו נחשב הגן מספר אחת בצרפת כולה.

יער ונסן מתברך גם בעושר היסטורי. מרשימה מכולם היא טירת ונסן (Château de Vincennes) המבוצרת שהושלמה בסוף המאה ה-14. בלב המתחם ניצבת קפלה מלכותית גותית יפהפייה. בימי לואי ה-13 הוקמו שם שני מבנים, בית המלך ובית המלכה, והמצודה היתה לבית כלא מלכותי שתִגְבר את הבסטיליה. אחרי המהפכה הסבו את המבנה למבצר צבאי ממש, ובמאה העשרים הוא שימש מעין בקו"ם. 

יער ונסן
מטרו: Porte de Charenton, Porte Dorée
טירת ונסן: אפשר להסתובב בחצר הטירה, ויש סיורים בתשלום בתוכה 

הסיור השני: מכיכר לה בסטי ליער ונסן בטיילת הנטועה
לה פרוֹמנד פּלָנְטֶה (La Promenade Plantée, הטיילת הנטועה) היא אחת ההצלחות החדשות במסורת מפוארת של שימור הישן והסבתו לצרכים אחרים בלי לפגוע באופיו האדריכלי. ברום הקומה השלישית של בתי מגורים עברה פעם רכבת פרברים על ויאדוקט (גשר עמודים). המסילה הגבוהה הוסבה לטיילת צרה וארוכה שהיא בעצם גינה פורחת עם צמחייה נאה, ונתיבה משתלב בכמה גנים קיימים. בכל מאתיים מטר לערך יורדים ממנה גרם מדרגות או מעלית שבהם אפשר לרדת לשדרה שמתחת ולעלות חזרה.

כדי להגיע לטיילת יוצאים מכיכר לה בסטי (Place de la Bastille) לכיוון דרום-מזרח והולכים ברחוב ליון (Rue de Lyon). עוברים מאחורי האופרה, וכעבור כמה דקות מגיעים אל תחילתן של שדרות דומניל (Avenue Daumesnil) ואל גרם מדרגות ומעלית שעולים לטיילת.

הטיילת התחתונה שמה ויאדוק דז אר (Viaduc des Arts, ויאדוקט האמנויות). בחללים שמתחת לקשתות הוורדרדות ההדורות שעליהן עובר הוויאדוקט, הוקמו חנויות מיוחדות לאמנות, לאומנות ולעיצוב. יש שם כמה גלריות וחנויות של חפצים נאים. אחת מהן, זו שמוכרת בובות עתיקות, יפה במיוחד. מעבר לכביש, על גגו של בית מעל לתחנת משטרה, עומדים פסלים שהם חיקוי לפסלי העבדים של מיכלאנג'לו המוצגים בלובר.

הטיילת מובילה היישר אל גני רֵאִי (Jardin de Reuilly) הנאים: מסביב למדשאה הענקית הפתוחה לציבור עוצבו גינות נושאיות בצד טרסות ומצפורים קטנים. משם ממשיכים אל טיילת ויוולדי (Allée Vivaldi) שמשני צדדיה עומדות שורות של בנייני מגורים חדשים מלבבים למדי. בקצה הסמטה עוברים במעבר תת קרקעי מסוגנן מתחת לרחוב רֵאִי ונכנסים לחלק היפה ביותר של הטיילת. נתיב המסילה שקוע, ויש נתיב אחד שמור לרוכבי אופניים ולמחליקים על רולרבליידס ונתיב נוסף להולכי רגל. הבתים מזדקרים גבוה מעל, והתחושה של גינה פורחת מובהקת יותר. אחרי המנהרה מגיעים לגן החדש של תחנת הרכבת הישנה, ריאה ירוקה ברובע מגורים חדיש. בהמשך עוברים עוד בשתי מנהרות, ולבסוף שב המסלול אל מפלס הרחוב, עובר ליד גן שארל פגי (Jardin Charles Péguy) הגדול, חולף בקטע עירוני וצולל שוב. הטיול נעים מאוד, והטיילת, שאורכה הכולל ארבעה קילומטרים וחצי, מגיעה בסופה ליער ונסן. 

הטיילת הנטועה
מטרו: Bastille (כיכר לה בסטי), הרובע ה-4 
 

מבוסס על ספרו של אביטל ענבר, "תענוגות פאריס" (מהדורה חדשה ומעודכנת, הוצאת כתר 2005)

גלריות/ התרחשות אמנותית

בפריז שמים את האצבע גם על הדופק של האמנות העכשווית. הגלריות הפזורות בה מזמנות לא רק חוויה אסתטית, אלא גם חללים ארכיטקטוניים מרשימים

הגלריות בפריז מרוכזות בשלושה עד ארבעה אזורים עיקריים | צילום: טל גליק

כתבה: אורית רוזן

באזור המארה (Marais), הרובע היהודי לשעבר שזכה בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים להתעוררות מחודשת, נמצאות מרבית הגלריות לאמנות עכשווית. הן מרוכזות בסמוך למרכז פומפידו, ורובן שוכנות בחצרות פנימיות ואחוריות של בנייני מגורים. כדי לאתרן, מומלץ להיעזר במפות, הכוללות גם רשימה עדכנית של התערוכות המתקיימות בכל רחבי העיר. המפות הללו יוצאות אחת לחודשיים, ומופצות בגלריות.

החללים באזור זה בדרך כלל גדולים ויפים, מותאמים לסוג האמנות המוצגת בהם, וראויים לעיתים לביקור בפני עצמם. גלריה איבון למבר (Galerie Yvon Lambert), אחת הוותיקות והחשובות בעיר, ממוקמת בחלל מרשים – בית מלאכה לשעבר. כמה מדמויות המפתח של האמנות בת זמננו מציגות כאן באורח קבע, בצד אמנים צעירים יותר. 

גלריה איבון למבר
כתובת: 108 Rue Vieille du Temple

באותו מבנה פועלת גם גלריה קסיפס (Galerie Xippas). על אף שהאמנים המציגים בה בולטים פחות, כדאי לטפס במדרגות העץ, המוליכות אל החלל הלינארי המיוחד של הגלריה. 

לא הרחק משם, פועלת שלוחה של הגלריה הגרמנית טדאוס רופק (Galerie Thaddaeus Ropac) – שני חללים, עליון ותחתון, המשמשים חליפות להצגת אמנות עכשווית מבוססת (וורהול, בזליץ, גילברט וג'ורג'), ותערוכות תמטיות מושקעות. כמה רחובות משם, חבויה בירכתיה של חצר פנימית, נמצאת גילֶן אוּסנו (Galerie Ghislaine Hussenot) – גלריה מצוינת, ששמה את האצבע על הדופק של האמנות האמריקאית של ימינו. 

גלריית טדאוס רופק
כתובת: 7 Rue Debelleme 

גלריית גילֶן אוּסנוֹ
כתובת: 5 Bis Rue des Haudriettes

גלריית מריאן גודמן (Galerie Marian Goodman) נמצאת אף היא לא הרחק מכאן, באחד המבנים היפים ברובע. מדובר בחלל דו קומתי – מאוורר ונקי למעלה, מרתפי ואפל למטה – שבו מציגים ממיטב האמנים הבינלאומיים. 

הגלריה של מריאן גודמן
כתובת: 79 Rue du Temple

ברחוב Beaubourg, לכיוון מרכז פומפידו, נמצאת הגלריה המטופחת של דניאל טמפלון (Galerie Daniel Templon), המציגה קשת מגוונת מעבודותיהם של אמנים נודעים השייכים ל"קלאסיקה" של האמנות העכשווית (למשל, דניאל בורן, ארמן). מעברו השני של הכביש נמצאת הגלריה הצעירה של נטלי אובדייה (Galerie Nathalie Obadia), העושה עבודה מצוינת בתחום הלא קל של הציור בן ימינו, הנאלץ להתמודד בלי הרף עם הכלים החדשים שאימצה לעצמה האמנות של זמננו. 

גלריית דניאל טמפלון
כתובת: 30 Rue Beaubourg

על סוריאליזם ואלטרנטיביות
אזור סן ז'רמן דה פּרֶה (Saint Germain des Prés) – שהיה בעבר מרכז יצירה חשוב, שם פעלו "אסכולת פריז" של ראשית המאה העשרים, סארטר וחבורתו, וגם הקולנוע הצרפתי החדש – ירד בשנים האחרונות מגדולתו, לפחות מבחינה אמנותית. הפריחה התיירותית הביאה למקום יותר אופנאים מאמנים, ועל אף שיש באזור עדיין לא מעט גלריות, רובן ממוסחרות ולא מעניינות במיוחד.

הגלריות ממוקמות בעיקר לאורכו של רחוב סן (Rue de Seine), וברחובות בוז-אר
(Rue des Beaux-Arts), מאזרין (Rue Mazarine), בונפרט (Rue Bonaparte) וגֶנֶגוֹ 
(Rue Guenégaud) הסמוכים אליו. שלא כמו ברובע מארה, כאן הגלריות לא נחבאות בחצרות האחוריות, וקל לאתר אותן תוך שיטוט מענג ברחובות הצרים והציוריים להפליא. רובן מתמחות באמנות מודרנית על גווניה – סוריאליזם, אקספרסיוניזם, מופשט – אבל הרמה רחוקה מלהיות אחידה.

גלריות לוסיאן דוראן (Galerie Lucien Durand), קלוד ברנר (Galerie Claude Bernard) די מֶאוֹ (Galerie Di Meo) וגלריית 1900-2000 (Galerie 1900-2000) הן היותר טובות בתחום זה.

באזור הבסטיליה (Bastille) נתלו בעבר תקוות גדולות להתפתחותו של אזור אלטרנטיבי של אמנות נועזת, חדשנית ולא ממוסדת. כיום לא נותרו בו אלא מעט גלריות, שבהן בולט בעיקר החלל המדהים של הגלריה של ליליאן ומישל דורן-דסר (Galerie Durand-Dessert). בצמוד לגלריה פועלת חנות מצוינת לספרי אמנות. ההתרחשות האלטרנטיבית נדדה לרובע ה-13 האפרורי, מאחורי הספרייה הלאומית החדשה. כאן זכו גלריות בחללים שיועדו תחילה לחנויות, והנמצאים במבני מגורים מודרניים. כשש או שבע גלריות פועלות כיום לאורכו של רחוב לואיז וייס (Rue Louise Weiss) המכוער, אבל הדבר לא מונע מהן להציג את חוד החנית של האמנות העכשווית הצעירה למיניה.

זרוק ויקר
גם האזור היוקרתי הסמוך לשדרות האליזה (Champs-Élysées) – שבו פעלו עד לא מכבר בעיקר גלריות המתמחות באמנות קלאסית ובחפצי אמנות – קיבל לאחרונה תנופה. בצד בתי המכירות הנודעים, כריסטי'ס וסותבי'ס, וליד מסעדות חדשות ומעוצבות, פועלות כאן כמה גלריות מעניינות. ביניהן – הגלריה של ג'רום דה נוארמון (Galerie Gérôme de Noirmont), המציגה את הציור "הזרוק" (אך היקר להחריד) של שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים (קית' הרינג, ז'אן-מישל בסקיאט, פרנצסקו קלמנטה); וגלרייה אנריקו נאברה (Galerie Enrico Navarra).

בסביבה נמצאים גם כמה מרכזים לתרבות זרה (ספרדית, קוריאנית), וכן המרכז הלאומי לצילום (Centre National de la Photographie), אחד המקומות היותר מעניינים בפריז. המרכז פתח לאחרונה חללים חדשים, וגם בית קפה נחמד, שנעים לתפוס בו מנוחה קלה מן המראות. 
 

אורית רוזן היא מבקרת אמנות וכתבת של מגזין "סטודיו" בפריז

אדריכלות / מִתחם הכוח

בצד שדרות רחבות ורומנטיות יש בפריז גם מבנים בעלי קווים חזקים וקשים, המשדרים עוצמה ורוח קרב. מבט אחר על מגדל אייפל וכמה מונומנטים ידועים נוספים 

מגדל איפל, שנבנה כמפגן של כוח, הפך לאחד מסמלי העיר | צילום: דורון הורוביץ

כתב: רן שחורי

"לתכנן עיר זה כמו לכתוב ספרייה", אמר הארכיטקט בן ימינו, ז'אן נובל. ואכן, כמו מגוון הספרים שאפשר למצוא בספרייה, קִסמה של עיר טמון ברבגוניות שלה, במישורי הזמן השונים הנושקים זה לזה ויוצרים ישות רב ממדית.

למעלה מ-2,000 שנות קיומה של פריז יצרו כמה וכמה "פריז" שונות ומנוגדות. לרוב אוהביה, פריז היא מהות רכה ורומנטית. הקווים המסתלסלים של בנייניה הבארוקיים, השדרות הרחבות, העצים בשלכת ובתי הקפה – כל אלה יוצרים תחושה של רכות. אבל לפריז יש גם פַּן של כוח ועוצמה, המרוכז – כך נדמה – במלבן אחד, שתחילתו בארמון שַאיוֹ (Palais de Chaillot); המשכו במגדל אייפל (Tour Eiffel), סמל הקִדמה הטכנולוגית; וסופו באקדמיה הצבאית, אֶקוֹל מיליטֶר (École Militaire).

במתחם זה נפתחה במאי 1937 "התערוכה הבינלאומית לאמנות ולטכנולוגיה של העת החדשה", הפגנת הכוח הגדולה של אירופה המתקדמת, שנתיים בלבד לפני מלחמת העולם השנייה, שהמיטה אסון על היבשת. לכבוד האירוע הוקמו בסמוך למגדל אייפל, בצד השני של הסן, שני מבנים מוארכים, שניצבו זה מול זה: הביתן הגרמני, שתוכנן על ידי אלברט שפאר, האדריכל של היטלר, והביתן הרוסי הגדול. לשני הביתנים היו מגדלים גבוהים. בראש הסובייטי התנוסס הכוכב האדום, בראש הגרמני – הנשר הנאצי. במרחק לא רב ניצב הביתן הקטן של הרפובליקה הספרדית, שבו הוצג ציורו המפורסם של פאבלו פיקאסו, "גרניקה", שהנציח את ההפגזה הרצחנית של הגרמנים על העיירה הבאסקית.

כיום לא נותר הרבה מהתערוכה של שנות השלושים. ה"גרניקה" שהוצגה במשך שנים בניו יורק, הוחזרה לספרד רק עם מות פרנקו ב-1975. הביתנים שהוקמו לרגל התערוכה פורקו. אבל כמה מבנים – ובהם ארמון טוקיו (Palais de Tokyo), שבו פועל כיום המוזיאון לאמנות מודרנית של העיר פריז (Musée d’Art Moderne de la Ville de Paris) וארמון שאיו העצום – נותרו כעדות אילמת לטעם הפשיסטי, לריקנות ולברוטליות של 1937. 

המוזיאון לאמנות מודרנית
כתובת: 11 avenue du Président Wilson
מטרו: Alma-Marceau
אתר אינטרנט

כמו חיה ענקית
במאה ה-16, כאשר מריה דה-מדיצ'י בנתה על גבעת טרוֹקָדֶרוֹ (Trocadéro) וילה כפרית, היתה הגבעה מחוץ לגבולות פריז. כיום מהווה כיכר טרוקדרו וה-11 בנובמבר (Place du Trocadéro et du 11 Novembre) האלגנטית, הנמצאת במתחם הגבעה, חלק אינטגרלי מהעיר. שדרות קלֶבֶּר (Avenue Kleber) מחברות אותה לכיכר שארל דה גול (Place Charles de Gaulle), הידועה גם כ"האטואל" (Etoile; "כוכב" בצרפתית). מדרום-מזרח נפתחת כיכר טרוקדרו וה-11 בנובמבר אל הרחבה הגדולה שבין שני אגפיו של ארמון שאיו.

זה האחרון, המבנה המרכזי בתערוכה של 1937, הוקם במיוחד עבורהּ, שני האדריכלים שתִכננו אותו, קארלו (Carlu) ובואלו (Boileau), עיצבו אותו לפי עקרונות הבנייה הפשיסטית: המבנה, החסר כל קנה מידה אנושי, רובץ כחיה ענקית דו-ראשית על קו הרכס. הוא בנוי מאבן קשה, ומהווה דוגמה לארכיטקטורה הפשיסטית, על המבנים הגדולים שלה, בעלי הקווים החזקים.

כיום פועלים בארמון שאיו בין השאר שני מוזיאונים: מוזיאון האדם (Musée de l’Homme), המציג אוספים אנתרופולוגיים ואתנוגרפיים מכל רחבי העולם; ומוזיאון הימייה (Musée de la Marine), המוקדש להיסטוריה הימית של צרפת. כאן מוצגים, דגמי ספינות שונים, מפות עתיקות וציוד ניווט ימי. בארמון שאיו פועל גם תיאטרון שאיו 
(Théâtre National de Chaillot). 

מוזיאון האדם
כתובת: 17 place du Trocadéro
אתר אינטרנט

מהרחבה שבין שני אגפיו של ארמון שאיו מתגלה במלוא גובהו והדרו מגדל אייפל (Tour Eiffel), שנבנה לרגל התערוכה הבינלאומית של 1889, במלאת מאה למהפכה הצרפתית. המגדל עורר התנגדות עזה בקרב אנשי הרוח הצרפתיים של התקופה, ותוכנן להרוס אותו. בשל הפופולריות הרבה שזכה לה הוחלט בסופו של דבר להשאירו. המגדל בן 320 המטר משקף היטב את התעוזה התכנונית של מעצבו, גוסטב אייפל, שהתפרסם בבניית גשרי פלדה.

לרשות המבקרים במגדל אייפל עומדות המעליות המקוריות שתכנן אייפל, וששופצו במהלך השנים. הן מגיעות לשלושת המפלסים הפתוחים לקהל: המפלס הראשון (בגובה 57 מטר מעל פני הקרקע), השני (בגבוה 115 מטר) והשלישי (בגובה 276 מטר).

למרגלות מגדל אייפל, נמצא הגן הגדול המכונה "שדה מארס", שַן דֶה מארס (Champ de Mars), על שמו של אל המלחמה הרומי. במקור היה זה שטח האימונים והמסדרים של האקדמיה הצבאית הסמוכה, שהמבנה שלה תוכנן על ידי ז'אן אנז' גבריאל, אדריכלהּ של מרי אנטואנט, והושלם ב-1767.

האקדמיה הוקמה כדי להכשיר קציני צבא מבין המעמדות הנמוכים וחסרי האמצעים. אחד מאלה היה נפוליאון בונפרטה, שהחל את לימודיו במקום ב-1784, והוסמך כאן כקצין תותחנים. הבניין הגדול של גבריאל, הנפרש סביב חצרות פנימיות, מעוצב בסגנון קלסיציסטי מעודן, עם נטיות קישוטיות בנוסח הרוקוקו. וכמובן, האקדמיה הצבאית היוותה מראשיתה סמל מובהק למיליטריזם הצרפתי.

דרומית-מזרחית לאקדמיה הצבאית מתנשא הבניין הגדול של משרדי אונסק"ו (Maison de l’UNESCO). המבנה הזה, אשר נחנך ב-1958, הוא הנציג האולטימטיבי לארכיטקטורה המודרנית הפוסט-מלחמתית בפריז. הוא תוכנן כסמל לשלום המקווה, ועוצב, במאמץ בינלאומי, על ידי קבוצת ארכיטקטים, ובהם ברויאר (Breuer) האמריקאי, זרפוס (Zehrfuss) הצרפתי ונרווי (Nervi) האיטלקי. במטרה לשמור על הקומפוזיציה של הבניין, הוסיפו לו ב-1965 אגף שלם החפור מתחת לפני הקרקע. זה מואר ומאוורר באמצעות שש חצרות שקועות. בצידי הבניין יש גן יפני מרהיב, שאותו תכנן היפני-אמריקאי נוגוצ'י (Noguchi). בלובי של הבניין עצמו ניצבים פסלים של פיקאסו, מירו, ז'אן ארפ ואחרים. לפני מספר שנים נחנך במקום גן קטן של דני קרוון, שבמרכזו עץ זית, והוא מוקדש לזכרו של יצחק רבין.

כבישים במרתף
אם רוצים להתרשם משלב מאוחר יותר של הבנייה המודרנית בפריז, יש לחזור בכיוון צפון-מערב, אל מגדל אייפל, לפנות שמאלה (בכיוון דרום-מערב), לעבור מתחת לגשר הרכבת ביר חכים (Pont de Bir Hakim), ולהמשיך אל מקבץ המגדלים והמבנים האלגנטיים והצבעוניים של פרונט דה סן (Front de Seine). אלה הוקמו החל מסוף שנות השישים של המאה העשרים, ומייצגים את השלב הפרוטליסטי במודרניזם המאוחר.

האזור שבו הוקמו המגדלים היה בעבר שכונת עוני, ובה בתים עלובים ובתי מלאכה מוזנחים. השכונה החדשה, ההולכת ומתרחבת עם הזמן, תוכננה בסוף שנות השישים של המאה העשרים לפי עקרונות המודרניזם, המחייבים הפרדה בין תנועה ממונעת לבין תנועה רגלית. דרישה זאת הושגה על ידי העלאת כל השכונה על "במה" – משטח של עמודים, המותיר את הכבישים למטה. וכך נהפך מפלס הקרקע כולו למגרשי חנייה, ואילו הגישה אל הבתים, הגנים ואזורי המסחר היא במפלס העליון בלבד.
הבניינים עצמם תוכננו כאנטיתיזה לאנונימיות ולסכמתיות של מבני השיכונים, שהוקמו אחרי המלחמה בכל רחבי העולם. הבניינים שבפרון דה סן שונים זה מזה, מעוטרים בקרמיקה צבעונית, צומחים לגובה, ומהווים דוגמה טובה לבנייה רוויה. המפורסם שבהם הוא בניין הטוטם, שממנו תלויים אשכולות-אשכולות של גושי דירות.

מהבניין, שתוכנן על ידי אנדרואֶה (Androuet) ב-1978, ניתן להעיף מבט נוסף אל מגדל אייפל ואל בית הרדיו הצרפתי (Maison de Radio-France) הבניין העגול הענקי הניצב מצידו השני של הנהר. כדי להגיע אליו יש לחצות את גשר גרנל (Pont de Grenelle). בית הרדיו מהווה אף הוא מפגן של כוח ועוצמה: המגדל שלו מתנשא לגובה של כשבעים מטר, והיקפו מגיע ל-500 מטר. במקום פועל מוזיאון שניתן לבקר בו רק בסיורים מודרכים. 

רן שחורי הוא ראש החוג לאדריכלות פנים במסלול המקצועי של המכללה למינהל

גני המלכים - פארקים לא מוכרים בפריז

פיקניק עם כל המשפחה בפארקים פחות מוכרים 

בגני לוקסמבורג וטילרי אפשר לשכור סירת מפרש ולהשיטה בבריכה המתומנת | צילום: טל גליק

כתב: ליאור פרידמן

אם שבעתם מהאתרים המפורסמים של עיר האורות ואתם מחפשים אפשרויות בילוי אחרות, בחיק הטבע, לפריז המטרופולינית יש גם מה להציע לכם. הפארקים שלהלן נמצאים במרחק של עד עשרים דקות נסיעה (ברכבת התחתית) ממרכז העיר. לפני שנצא לדרך, יש להצטייד במפת שולחן חד פעמית, בבגט, בגבינות, בבקבוק יין – וכמובן, ביום שמש.

אל פארק סוֹ (Sceaux) מגיעים בנסיעה דרומה בקו B של רכבת הפרברים RER. אפשר לעלות על הקו הזה בתחנות שָאטלֶה (Châtelet) וגַאר די נוֹר (Gare du Nord). אזהרה: אין לעלות לרכבת לפני שתיווכחו, כי על גבי השלטים התלויים ברציף מוארת המשבצת ליד המלה Sceaux; זאת כדי לוודא שהרכבת אכן עוצרת במקום.

אחרי שתרדו מהרכבת, הליכה של כעשר דקות, דרך רחובות הפרבר האמיד סו, תביא אתכם עד לפארק. אי אפשר לטעות בכניסה הראשית: גדר המתכת המצופה הזהב ופסליהם של חדי-הקרן, הנאבקים במפלצות, אופייניים לבתי הקיט של מלכי צרפת. ואכן, בעבר היה כאן ארמון מפואר, ואילו כיום ניצבת בו טירה המשמשת כמוזיאון. אבל האטרקציה האמיתית נמצאת מאחורי הטירה: עד לאופק נמתחים המרחבים הירוקים המשתפלים, שבמרכזם שביל רחב מרובד בחצץ, בצד משטחי דשא מטופחים, עצים גזומים בקפידה, בריכות ומזרקות מים.

רגע, אל תמהרו לספח פיסת דשא לפיקניק שלכם. עוד לא ראיתם דבר. רדו בשביל והתחילו לשוטט. אם תפנו שמאלה, תגיעו לשדרה ובה מפלי מים. באמצע הדרך תיתקלו בשורת פרצופים מבהילים, היורקים סילוני מים לבריכה שמתחת. כדאי לזכור, שמאות מהנדסים ופועלים בנו את האטרקציות הללו לפני יותר מ-300 שנה, במטרה אחת ויחידה: להנעים את הטיולים שעשה לואי ה-14 בשבילי הגן. בימינו נהנים מהן לפחות גם פשוטי העם. נלווה את המים הנופלים מטה, עד לאגם המתומן, שבו שטים ברבורים וברווזים. כאן, מתחת לעצים, אפשר לפרוש את המפה, לאוורר את הגבינות ולהעיף מבט מסביב: לכל כיוון שבו תפנו את מבטכם, תיתקלו במרחבים עצומים של דשא ופינות מוצלות.

תעלה קטנה מחברת את האגם המלאכותי לתעלת מים גדולה, המזכירה את זו של ורסאי. משני צידיה דרך ובה ספסלים ועצים לרוב, ומעבר לה עוד ועוד מהירוק הירוק הזה.

שכיית חמדה אחרת, אף היא בשולי הכרך הגדול, היא פארק סֶן-קלוּ (St-Cloud), הנושק לגדה השמאלית של נהר הסן המתעקל. אל הפארק הזה ניתן להגיע ממרכז העיר בקו המטרו 10, ולרדת בתחנה האחרונה, בּוּלוֹן פּוֹן דֶה סן-קלו (Boulogne Pont de St-Cloud). גם כאן נדרשת הליכה קצרה, חצייה של הנהר וטיפוס במעלה הגבעות, אל הכניסה לפארק. אַל תסתפקו בביקור בחלק התחתון של הפארק: חלק זה פחות מרשים מהאחרים.

סן-קלו הוא פארק ענק, 4,500 דונם שטחו. ממרומיו אפשר לצפות צפונה ומזרחה, למרכז פריז, ולזהות בקלות את גורדי השחקים של לה דפאנס, את מגדל אייפל ואת בזיליקת הסאקרה קֶר שבמונמרטר. השטח הירוק שתבחינו בו מצפון הוא יער בולון.

הנוף בפארק מגוון ביותר: חורשות עבותות המקיפות כרי דשא, גנים מטופחים ופינות אפלוליות. גם כאן חסר הארמון המלכותי, שהגנים היוו לו תפאורה. הוא נשרף כליל ב-1870, במהלך מלחמת פרוסיה. על המקום המדויק, שבו שכן, תוכלו ללמוד מהמפה שבמרכז הגנים. מתחת למקום בו ניצב יש מפלים מלאכותיים. אבל הגנים, על בריכות המים שלהם ועציהם הגזומים להפליא, הם רק חלק קטן מפארק ההפתעות הזה: פארק שלובש בכל עונה פנים אחרות, ושתמיד תוכלו לגלות בו פינה חדשה. כמו בכל גן בפריז, גם כאן נשתלים בכל עונה פרחים חדשים.

באזור הגבוה בפארק נמצא גן הטרוֹקָדֶרוֹ (Trocadéro) שתוכנן במתכונת של גן אנגלי: פחות מסודר, יותר פראי. במרכזו אגן מים קטן, וסביבו שבילים ודשאים למכביר. תענוג ללכת כאן לאיבוד.
לא בכל מקום תוכלו לערוך כאן את הפיקניק המיוחל: בנקודות שבהן יש שלטים הנושאים את הכתובת Pelouse Interdite, אסור לעלות על הדשא.

אם תלכו מערבה בדרך המלך, הזרועה אבני חצץ קטנות, כשגבכם אל הנהר, תגיעו לשתי בריכות מים, שבמרכזן מזרקות. מכאן נשקפת תצפית נהדרת, ובסמוך נמצא בית קפה קטן וסימפטי. 

ליאור פרידמן הוא מורה לספרות. התגורר עם משפחתו בפריז במשך שלוש שנים

מסלול ברובע הלטיני / חוויה לטינית

ברובע החמישי, ההיסטוריה חיה ונושמת בכל אבן ופינה. כאן נולדה אוניברסיטת פריז, יש גם שלט רחובות מהמאה ה-14 ונהר שהפך לתת קרקעי. מסע בנבכי הזמן

כתבה: תרצה ולואה

הרובע הלטיני (Quartier Latin), הלא הוא הרובע החמישי, הוא אחד החלקים העתיקים ביותר בפריז. רק האיל דה לה סיטֶה (Île de la Cité), האי שבלב נהר הסן, יוּשב קודם לכן. בתקופה הגאלו-רומית, במאה הראשונה לפני הספירה, החלה פריז – שנקראה באותו זמן "לוטֶציה" (Lutetia) – להתפשט מהאי דרומה, אל מעבר לסן, וכך נולד הרובע הלטיני.

הרובע מכונה עד היום "הלטיני" משום ששפת ההוראה באוניברסיטה של פריז, שנוסדה כאן ב-1221, היתה לטינית. ברובע השתמרו רחובות ימי-ביניימיים רבים, שהברון אוסמן (Haussman) בן המאה ה-19, מי שעיצב מחדש את מרבית חלקי פריז, הותירם על כנם. למרות זאת, גילם של הבתים ברחובות אלה אינו עולה על 300 שנה.

העץ העתיק בפריז
נקודת המוצא שלנו היא כיכר סן מישל (Place Saint Michel), אשר תוכננה, כמוה גם שדרות סן מישל (Boulevard Saint Michel), על ידי אוסמן. מהכיכר הולכים מעט דרומה, ופונים שמאלה (מזרחה) ברחוב סן סבֶרֶן (Rue Saint Séverin) – מוקד תיירות, ובו מסעדות יווניות וצפון-אפריקאיות, וגם מסעדת פלאפל ישראלי.

ממשיכים מזרחה, וחוצים את רחוב דה לה ארפּ (Rue de la Harpe; "רחוב הנבֶל"), שהיה מובלעת יהודית בימי הביניים. הרחוב, הקרוי על שמו של הנבל של המלך דוד, שימש, עד לפתיחתן של שדרות סן מישל, כעורק החיים המרכזי באזור. מעט הלאה מימין נמצאת כנסיית סן סברין (Église Saint Séverin) הגותית, שראשיתה במאה ה-13, ומרבית חלקיה נבנו במאה ה-15. ראוי במיוחד לציון גן המנזר הנאה הצמוד לה (הכנסייה פתוחה לביקורים; כדי לבקר בגן המנזר, יש לבקש את רשותם של אנשי הכנסייה).

ממשיכים מזרחה, ומגיעים לרחוב סן ז'אק (Rue Saint Jacques), הקארדו הרומי העתיק, שהפך בימי הביניים לחלק בנתיב הצליינים לסנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד.

ממשיכים מזרחה ברחוב גלאנד (Rue Galande), ואחרי זמן קצר מבחינים משמאל בכנסיית סן ז'וליין לה פּוֹבְר (Église Saint Julien le Pauvre), אחת הכנסיות העתיקות בפריז. בסמוך לכנסייה, בלב הגן הקטן שלה, הקרוי כיכר רֶנֶה ויוויאני (Place René Viviani), ניצב העץ העתיק ביותר בעיר. העץ, שנבט ב-1601 הובא מווירג'יניה וניטע כאן במאה ה-18.

בעקבות סופרים ואמנים
פונים שמאלה (מערבה) ברחוב דה לה בּוּשְרי (Rue de la Bûcherie), שבמספר 37 בו נמצאת חנות הספרים המפורסמת Shakespeare & Company.

חוזרים דרך הגן שבכיכר רנה ויוויאני, וממשיכים דרומה, עד לרחוב פוּאר (Rue du Fouarre; "רחוב המספוא"), שבו פונים בכיוון צפון-מזרח. זהו המיקום המקורי של האוניברסיטה של פריז, שפעלה בתקופה במאות ה-13 וה-14 תחת כיפת השמים. בתקופה זאת, הסטודנטים נהגו לשבת על ערימות מספוא שהונחו על האדמה, ואילו המרצים, שהידועים שבהם היו סנט תומס מאקווינאס ודאנטה, לימדו כשהם ניצבים על "שולחנות חמור" (לוחות הנשענים על רגליים תומכות).

ממשיכים אל רחוב גלאנד. במאה ה-13 השתרע כאן, בינות לכרמים, בית קברות יהודי. בית עלמין יהודי אחר, שבו נקברו עשירים, היה בצומת של שדרות סן מישל ושדרות סן ז'רמֶן (Boulevard Saint Germain), דרומית-מערבית לרחוב גלאנד. בקיר של בית מספר 42 ברחוב גלאנד יש תבליט אבן מהמאה ה-14, המתאר את הקדוש ז'וליין ואשתו, המסייעים לישו לחצות את נהר הסן. זהו שלט הרחובות העתיק ביותר שהשתמר בפריז.

הולכים ברחוב גלאנד מזרחה וחוצים את רחוק לַגְראנג' (Rue Lagrange). ממשיכים מזרחה ברחוב דה טרוּאָה פּוֹרט (Rue des Trois Portes; "רחוב שלושת השערים"), ואז שמאלה (צפונה) ברחוב פרדריק סוֹטוֹן (Rue Frédéric Sauton) – מובלעת ציורית ובה כמה בוטיקים אתניים, גלריות ומסעדות הפזורות בינות לעצים עתירי הצל.

במאה ה-17 היתה חבויה בסמטת מוֹבֶּר (Maubert), רחוב זעיר ללא מוצא המתפצל מזרחה מרחוב פרדריק סוטון, מעבדה, שבה רקחה המרעילה הסדרתית הידועה לשמצה, המרקיזה דה בְּרינְוויליֶיה (Brinvilliers), את השיקויים שבאמצעותם הרגה כמה מבני משפחתה, ובהם אביה. היא לא הצליחה להרעיל את בעלה, בין השאר הודות למאהב שלה, שלא רצה להתחתן איתה, ולכן חיבל בנסיונות הרצח שביצעה. כאשר נתפסה לבסוף, נשרפה בעודה בחיים בכיכר דה גרֶב (Place de Grève), הלא היא הכיכר של בית העירייה (Place de l’Hôtel de Ville) של ימינו, שם הועלו בעבר על המוקד הנידונים למוות.

מוזיאון לתולדות הפשע
פונים שמאלה (צפונה) ברחוב מֶטְר אלבֶּר (Rue Maître Albert), ומשם ימינה (מזרחה) לאורך מזח מונטבֶּלו (Quai de Montebello), ומיד ימינה (דרומה) ברחוב דה בּיֶיוור (Rue de Bièvre), שבבית מספר 22 בו התגורר נשיא צרפת המנוח מיטראן. כאן זרם בעבר נהר בייוור, העובר כיום בערוץ תת קרקעי.

הנהר הזה, שערוצו התחיל מחוץ לפריז וזרם דרך הרובע ה-13 שמדרום לרובע הלטיני, הצטיין בעבר במימיו הנקיים. החל מהמאה ה-15 התפתחה באזור תעשייה של צביעת בדים, ומאוחר יותר בתי אריגה לגובלנים.

בראשית המאה העשרים כיסו את הנהר – העובר, כאמור, גם ברובע הלטיני – במשטחי אבן, והוא הפך לתעלת ביוב תת קרקעית.

כשממשיכים ברחוב דה בייוור דרומה, מגיעים לכיכר מובֶּר (Place Maubert), שם נערך בימים שלישי, חמישי ושבת בבוקר שוק מזון ססגוני. מחלקהּ המערבי של הכיכר פונים שמאלה (דרומה) אל רחוב דה קארם (Rue des Carmes). בסמוך חבוי מוזיאון מרתק ולא ידוע, המוקדש לתולדות הפשע בעיר: מוזיאון המשטרה (Musée de la Préfecture de la Police). כתובת: 4 Rue de la Montagne Sainte-Geneviève

חוזרים ברחוב דה קארם צפונה, ופונים שמאלה (מערבה) ברחוב די סוֹמראר (Rue du Sommerard). חוצים את רחוב סן ז'אק, וממשיכים מערבה, עד בית קלוני (Hôtel de Cluny), שהוקם במאה ה-15. כיום פועל בו המוזיאון הלאומי של ימי הביניים (Musée National du Moyen Age)בין השאר מוצגים בו שטיחי הקיר המפורסמים, "הגבירה וחד הקרן", והשרידים של המרחצאות הרומיים של לוטציה. בספטמבר 2000 נחנך בפינת שדרות סן מישל ושדרות סן ז'רמן – מול המקום שבו שכן בעבר בית הקברות היהודי שהוזכר לעיל – גן ציבורי שעוצב בסגנון ימי הביניים. 

המוזיאון הלאומי של ימי הביניים
כתובת: 6 place Paul Painlevé
אתר אינטרנט

ממשיכים דרומה, עוברים בכיכר פֶּנלֶבֶה (Painlevé), ומגיעים לרחוב דֶז אקול (Rue des Écoles). במספר 49 בו נמצאת מסעדת בַּלזאר (Le Balzar), שבה אכלו ושתו דורות רבים של אינטלקטואלים מהגדה השמאלית. פונים מערבה ברחוב דז אקול, ובפנייה השנייה דרומה ברחוב שאמפּוֹליוֹן (Rue Champollion), הזרוע בבתי קולנוע מובחרים. זהו מעוזם של חובבי הקולנוע של הרובע הלטיני, שבו מקרינים סרטים ישנים ומשובחים. 

מסעדת בַּלזאר
כתובת: 49 rue des Ecoles 
טלפון: 33-1-43541367

אל הפנתיאון
חוזרים צפונה לרחוב דז אקול, שבו הולכים מזרחה. פונים בפנייה הראשונה דרומה ברחוב דה לה סורבון (Rue de la Sorbonne). במספר 12 בו נמצאים החצר והקאפלה של הסורבון, יצירת הפאר של למרסיֶיה (Lemercier), בן המאה ה-17. רבים מזהים בטעות את הסורבון עם אוניברסיטת פריז. לאמיתו של דבר, הסורבון הוא רק אחת היחידות המרכיבות את האוניברסיטה, מעין קולג'. בקאפלה נמצא קברו של הקרדינל רישלייה, שר החצר של לואי ה-13. הקאפלה פתוחה לקהל רק כאשר מוצגות במקום תערוכות.

ממשיכים דרומה, ופונים שמאלה (מזרחה) ברחוב קוּגָ'ה (Rue Cujas), המוביל אל הפנתיאון (Panthéon), המקום שבו טמונים גיבורי האומה, ובהם רוסו, וולטר, ויקטור הוגו וזולא, וגם אשה אחת – מארי קירי. 

הפנתיאון
טלפון: 33-1-44321800
אתר אינטרנט

מומלץ לבקר גם בכנסיית סנט אטיין די מוֹן (Église Saint Étienne du Mont) היפה, הנמצאת מאחורי הפנתיאון. בכנסייה הזאת נמצאים שרידיה המקודשים של זֶ'נֶבייב (Geneviève), הפטרונית הקדושה של פריז, וגם העוגב העתיק ביותר בעיר.

ממתחם הפנתיאון ממשיכים מזרחה ברחוב קלובי (Rue Clovis), וממנו פונים ימינה (דרומה) ברחוב דקארט (Rue Descartes), שבו התגוררו בעבר המשורר ורלן (Verlaine) והסופר האמריקאי ארנסט המינגוויי (בבית מספר 39). ממשיכים דרומה, עד שרחוב דקארט הופך לרחוב מופטאר (Rue Mouffetard). בחלקו התחתי (הדרומי) פועל שוק מזון ססגוני, הנערך בכל ימות השבוע, למעט ימי שני.

אחרי ביקור (ואולי גם קניות) בשוק, אפשר לחזור צפונה, אל כיכר קוֹנְטרֶסקארפּ (Place de la Contrescarpe). כאן, בלב השכונה, מסתיים המסלול שלנו ברובע הלטיני. אחרי שעות של הליכה ברגל, תוכלו להתרווח בבתי הקפה לה שוֹפּ (La Chope) או לה קונטרסקארפ (La Contrescarpe), ללגום משהו ולחוש את האווירה השוררת במקום. 

תרצה ולוּאָה היא היסטוריונית וסופרת המתמחה בפריז. כתבה בין השאר את סדרת המדריכים Around and About Paris, ואת הערך "פריז" ב-Encyclopedia Encarta. מרצה על פריז בכל רחבי העולם, ועובדת עבור רשתות טלוויזיה ורדיו בינלאומיות (BBC, PBS, The Travel Channel) ועיתוני נסיעות ותיירות.

סיור במונמרטר ובפיגאל / הרובע של אמני העבר

מונמרטר, אזור בוהמייני של אמנים במאה ה-19, הוא ממוקדי התיירות החשובים בפריז. סיור בעקבות טולוז-לוטרק, ואן גוך ואחרים וגם הצצה לפיגאל, מעוז המין של עיר האורות

מדרגות הסאקרה קר. תצפית מרהיבה ומקום מפגש פופולרי | צילום: דורון הורוביץ

כתב: דניאל רובינסון

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 "גילו" אמנים בוהמיינים מרוששים את גבעת מונמרטר (Butte de Montmartre), שהיתה בתקופה זאת מעין כפר, והצטיינה בנוף מרהיב ובדמי שכירות נמוכים. לאזור נהרו רבים מאמני התקופה הידועים, ובהם אוטרילו, דֶגה, טולוז-לוטרק, ואן גוך, מאנֶה וסֶרָה (Seurat). הציירים, חבריהם הסופרים ורקדניות המועדונים, שגם דִגמנו בעירום – קבוצת צעירים אנרגטיים, מרדנים ונועזים – הפכו את האזור לחממה של פוליטיקה רדיקלית, של תערוכות אמנות אוונגרדית ושל חיי בוהמה חופשיים, שעוררו שערוריות וזִעזעו את שומרי הסף של הבורגנות.

כיום, מונמרטר ורחובותיה מרוצפי האבנים חושפים את קסמיהם ואת סודותיהם רק בפני הולכי רגל בעלי דמיון פעיל. המקום הטוב ביותר להתחיל בו את הסיור בשכונה נמצא דווקא מאחור, בצד הצפוני של הגבעה, ליד תחנת המטרו למארק-קולֶנקוּר (Lamarck-Caulaincourt). ממנהרת היציאה עולים במדרגות, פונים ברחוב קולנקור (Rue Caulaincourt) ימינה (מערבה), וממנו פונים שמאלה אל שדרת ז'וּנוֹ (Avenue Junot), שלאורכה וילות מפוארות וגינות חמד חבויות.

בקצה הדרומי של השדרה, לפני שהיא מחליפה את שמה לרחוב נורוואֶן (Rue Norvins), מובילה פנייה ימינה (מערבה) אל שתי טחנות הרוח האחרונות שנותרו במונמרטר (בעבר היו שלושים). אחת מהן, מוּלאן דה לה גאלֶט (Moulin de la Galette), שימשה בימים העליזים של האימפרסיוניסטים כאתר בילויים וכאולם ריקודים פופולרי. כיום משמש המתחם שלה למגורים.

מהקצה הדרומי של שדרת ז'ונו פונים שמאלה (צפונה), ואז ימינה (מזרחה), ברחוב דה ל'אבּרבוּאָר (Rue de l’Abreuvoir), שבתיו טובלים בירק. בקצהו העליון (המזרחי), בפינת רחוב דה סול (Rue des Saules), פונים שמאלה (צפונה), ומיד מגיעים לכרם האחרון של פריז, קלוֹ דה מונמרטר (Clos de Montmartre), שריד למסורת מקומית, שראשיתה בתקופה הרומית. הבציר השנתי מתבצע כאן ברוב טקס והדר בשבת האחרונה של אוקטובר, והאירוע פתוח לציבור הרחב. מאוחר יותר הופך התירוש ליין במרתפי בית העירייה של הרובע ה-18. ההכנסות ממכירת היין, שהדעות חלוקות באשר לאיכותו, נתרמות לצדקה.

בקצה הצפוני של הכרם, בפינת רחוב סן וינסאן (Rue Saint Vincent), נמצא הקברט המפורסם, "או לאפן אג'יל" (Au Lapin Agile, "אצל הארנב הזריז"). בראשית המאה העשרים היה מוסד זה, הצבוע כולו בוורוד, מקום מפגש אהוב על המשוררים גיום אפולינר ומקס ג'אקוב (Max Jacob) ועל אמנים כמו אוטרילו, בראק, דראן, מודיליאני ופיקאסו. גם כיום ניתן ליהנות כאן ממופעי שאנסונים והומור מסורתיים. כתובת: 22 Rue des Saules

ציורים וקפה
חוזרים דרומה ברחוב דה סול, עד לפינת רחוב קוֹרטוֹ (Rue Cortot), שבו פונים שמאלה (מזרחה). בבית מספר 12, שחלקים ממנו נבנו ב-1680, נמצא המוזיאון של מונמרטר (Musée de Montmartre). למתעניינים בהיסטוריה של השכונה ובמורשתה, וגם במיתולוגיה שלה, המוזיאון מציע שפע ציורים, פוסטרים (כולל יצירות של טולוז-לוטרק), צילומים, מסמכים, חדרים משוחזרים מימי הבֶּל אפּוֹק (Belle Époque; התקופה שבין 1870 למלחמת העולם הראשונה), ואפילו מודל של הגבעה ובנייניה. מהקומה העליונה נשקף נוף כפרי. כתובת: 12 rue Cortot

בקצה המזרחי של רחוב קורטו, כשעומדים מול מגדל המים הלבן, פונים ימינה (דרומה), באחד מרחובות התיירות המובהקים של פריז: רחוב די מון סניס (Rue du Mont Cenis). זה מוליך אל כנסיית סן פייר דה מונמרטר (Église Saint Pierre de Montmartre), מבנה שהוקם ברובו מחדש במאה ה-19, אבל חלקים ממנו הם מהמאה ה-12. החזית הניאו-קלאסית של הכנסייה ניצבת מול לב-ליבה של מונמרטר התיירותית, כיכר די טֶרטְר (Place du Tertre), שם אפשר לקנות ציורים של אמני רחוב ולשתות קפה. אבל למרות האופי המסחרי של הכיכר, יש משהו חביב ומושך באווירת הקרנבל השוררת במקום. התיירים באים אליו כמובן כדי ליהנות, ולפי חיוכיהם, רובם לא מתאכזבים. המקומיים, מצידם, מרוויחים את לחמם וביושר, גם אם מחירי הסנדוויצ'ים בכיכר גבוהים יחסית. על אף שיש בכיכר מסעדות, מומלץ לדלג עליהן, שכן במרחק הליכה קצר יש מסעדות טובות בהרבה.

בפינה הדרום-מערבית של הכיכר פונים מערבה ברחוב די קאלוֶור (Rue du Calvaire), עד למוזיאון סלוודור דאלי (Espace Montmartre Salvador Dalí). מדובר במוזיאון פרטי, המציג יותר מ-300 פסלי ברונזה והדפסים סוריאליסטיים של האמן הנודע, ויש גם הקשר ישראלי: ליד סדרת הדפסים העוסקת ב-12 שבטי ישראל תיתקלו בהקדשה של אבא אבן, הטוען כי ניתן לראות בהקמת מדינת ישראל, לאחר 2,000 שנות גלות, אירוע סוריאליסטי – מה שאולי מסביר את משיכתו של דאלי לנושא. ביציאה מהמוזיאון עוברים דרך חנות ובה שפע מתנות, שעונים, פוסטרים וספרים. אין ספק שדאלי, אמן הפרסום העצמי, היה שבע רצון מהתכנון הזה. כתובת: Rue Poulbot 11

230 מדרגות מעל פריז
חוזרים אל החזית של כנסיית סן פייר דה מונמרטר, פונים ימינה (דרומה) ואז שמאלה (מזרחה), ומגיעים אל בזיליקת סאקרֶה קֶר (Basilique du Sacré Coeur, "הלב הקדוש") הלבנה, שנבנתה בסוף המאה ה-19 בניסיון לכפר על חטאי צרפת, שהובילו – כך סברו רבים – לתבוסתהּ בידי הפרוסים ב-1871. מעטים הם הפריזאים שיגידו שהארכיטקטורה של המבנה מעודנת ויפה בעיניהם: הסגנון שבו עוצב הבניין הוא תערובת גמלונית וחסרת ניואנסים, המשלבת השפעות ניאו-רומנסקיות עם אלמנטים ניאו-ביזנטיים. אבל עם השנים הפכה הבזיליקה לנוכחות אהובה על קו הרקיע של העיר.

כשניצבים בחזית הכנסייה, כל מרכז פריז נפרש לרגליכם, וביום בהיר ניתן להבחין במונומנטים רבים, ובהם מגדל מונפרנס (Tour Montparnasse) בן 56 הקומות, שאל סביבתו נהרו אנשי הבוהמה והאוונגרד עם נטישת מונמרטר, לאחר מלחמת העולם הראשונה. מי שמוכנים לטפס ביותר מ-230 המדרגות המובילות אל הכיפה (Dôme) של הסאקרה קר יזכו בתצפית טובה עוד יותר. כרטיסי הכניסה לכיפה נמכרים ליד הכניסה לקפלת המרתף (Crypte), למרגלות המדרגות הקטנות שמשמאל לחזית. כתובת: 35 Rue du Chevalier-de-la-Barre

גרם מדרגות מונומנטלי מוביל מהבזיליקה אל תחתית הגבעה. ניתן לרדת גם בפוניקולֶר (Funiculaire), רכבת כבלים זעירה. בבסיס הגבעה, בצד שמאל (מזרח), נמצא רחוב רונסאר (Rue Ronsard), שם שוכן המוזיאון לאמנות נאיבית על שם מקס פורני (Musée d’Art Naïf Max Fourny), המציג ציורים צבעוניים שובי לב. כתובת: Halle Saint-Pierre, 2 rue Ronsard

ממערב לפוניקולר (בירידה מהסאקרה קר) הולכים מערבה ברחוב טארדיוֹ (Rue Tardieu). חוצים את רחוב דה טרוּאָה פרֶר (Rue des Trois Frères), שבו יש כמה מסעדות חביבות, וממשיכים מערבה ברחוב איבון לה טאק (Rue Yvonne le Tac). במספר 26 ברחוב זה פועלת מסעדת איל דוקה (Il Duca) – מסעדה איטלקית קטנה, שמחיריה סבירים. 

מסעדת איל דוקה
כתובת: 26 rue Yvonne le Tac
טלפון: 33-1-46067198

ממשיכים ברחוב איבון לה טאק מערבה, עד שמגיעים לכיכר דז אַבֶּס (Place des Abbesses). במרכזהּ נמצאת תחנת המטרו אבס, שהכניסה אליה מעוטרת בסגנון אר נובו – פרי עבודתו של גימאר (Guimard), ארכיטקט שעיצב רבות מהכניסות למטרו. מסביב לתחנה יש כמה בתי קפה וחנויות מזון, ובהם חנות לחם, בולנז'רי (Boulangerie).

לא רחוק מהכיכר, ברחוב וֶרוֹן, פועלת מסעדת לֶה מוֹנוֹ (Le Mono), המציעה בישול מערב-אפריקאי מעולה. 

לֶה מוֹנוֹ
כתובת: Rue Véron 40
טלפון: 33-1-46069920

רובע האורות האדומים
נושק לאידיליה הכפרית של מונמרטר, מעט דרומה לאורך שדרות דה קלישי (Boulevard de Clichy), נמצא פיגאל (Pigalle), רובע האורות האדומים הגדול והמפורסם ביותר בפריז (מטרו: Pigalle ו-Blanche). כדי להגיע לפיגאל מכיכר דז אבס, הולכים בכיוון דרום-מזרח ברחוב דז אבס, ויורדים בכיוון דרום-מערב ברחוב אוּדוֹן (Rue Houdon), עד לשדרות דה קלישי.

לאורך השדרות – מכיכר פיגאל (Place Pigalle) מערבה, עד כיכר בלאנש (Place Blanche) – פזורים חנויות סקס, בתי קפה טרנדיים, הפתוחים עד עלות השחר, דוכני מזון מהיר ומקומות שבהם נערכים מופעים ארוטיים. ככלל, האזור מוזנח ועלוב, ויש בו לא מעט אנשים משולי החברה. ואולם, הסקרנות שמעוררים "הפירות האסורים" המוצגים בו מושכת לפיגאל אוטובוסים מלאים בתיירים. אלה, וכן הפריזאים הצעירים שבאים לדיסקוטקים ולמועדונים הפופולריים הפועלים באזור מעניקים לפיגאל חיוניות, שהכיעור מהווה חלק אינטגרלי ממנה.

במוזיאון הארוטיקה (Musée de l’Erotisme) שבשדרות דה קלישי 72 יש שפע פסלונים, הדפסים ואביזרים מסין, מיפן, מהודו וממדינות אירופה. 

מוזיאון האירוטיקה
כתובת: Boulevard de Clichy72
אתר אינטרנט

כבר יותר ממאה שנה, ריקודי הקנקן החושפניים של המולאן רוז' (Moulin Rouge) – שבאמצע המאה שעברה נערכו בו מופעי השאנסונים של אידית פיאף ואיב מונטאן – מושכים קהל תאב-ריגושים לשדרות דה קלישי 82. ואולם, כיום, לוגמי השמפניה ליד הבר שבמקום אינם ציירים דלפונים כמו טולוז-לוטרק, אלא אנשי עסקי עמידים מארצות הים.

לא רחוק מהקצה המערבי של שדרות דה קלישי, בשדרת ראשל (Avenue Rachel) הקצרה, נמצא בית הקברות של מונמרטר (Cimetière de Montmartre), שבו קבורים סלבריטאים רבים, ובהם המלחינים אופנבאך וברליוז; הסופרים אלכסנדר דימא הבן, היינה וסטנדל; הציירים דֶגָה וז'אן אונורֶה פראגוֹנאר (Jean Honoré Fragonard); והרקדן הרוסי ניג'ינסקי (Nijinsky). 

בית הקברות של מונמרטר
כתובת: 37 Avenue Samson 

דניאל רובינסון – תושב תל אביב, הוא בין כותבי המדריכים לפריז, לצרפת, לוייטנאם ולקמבודיה, שראו אור בהוצאת "לונלי פלנט"

המיוחדים של מסע אחר

המלצות מסע אחר על אתרים יחודיים ומקומות שונים מהמסלול הרגיל

פריז הקולנועית/ תמיד תישאר לנו פריז

גני העיר וגשריה שימשו כתפאורה לבמאים צרפתים וזרים. פריז של מציאות וצלולואיד
 

גשר נף. בסרטו "הנאהבים מפריז" ניצל קראקס את העובדה שהגשר היפהפה נסגר לתנועה בשנים 1989-1988. התוצאה: מראות קסומים של העיר משני צידי הגשר | צילום: Jaap hart

כתבה: יעל מונק

בסרטו "החיים הם שיר" (On Connaît la Chanson; 1998), עורך אָלֶן רֶנֶה (Alain Resnais) לצופים סיור מודרך בעירו האהובה, פריז. הגיבורה, מדריכת תיירים, לוקחת את קבוצתהּ, ואותנו הצופים, לאחד הגנים הקסומים והפחות מוכרים של העיר, ה"בוט שוֹמוֹן" (Buttes Chaumont). מעבר למתח הרומנטי שנוצר בינה לבין אחד המשתתפים בסיור, אנו לומדים פרטים מרתקים על הגן הזה, שהוקם במאה ה-19, כדי ליצור מרחב ירוק בלב הכרך. בין השאר מספרת הגיבורה על גשר שהוקם בגן, ושממנו קפצו אוהבים נכזבים רבים אל מותם. 

פארק בוט שומון
מיקום: ברובע ה-19.
מטרו: Buttes-Chaumont או Botzaris

"החיים הם שיר" הוא רק אחד מבין סרטים רבים שנוצרו במאה העשרים, ושפריז היא הגיבורה האמיתית שלהם. רנה קלר וז'אן ויגו בשנות השלושים; ז'אן-לוק גודאר, פרנסואה טריפוֹ ואריק רומֶר בשנות השישים והשבעים; ובני הדור הצעיר יותר, ז'אן-ז'אק בנייקס, ליאו קראקס וז'אן-לוק בסון – כולם הציגו את פריז באור שונה, אישי ומופשט.

בסרטו הארוך היחיד, L’Atalante (1934), יצר ויגו אגדה קסומה על פיתוייה של העיר הגדולה. הגיבורה, החיה עם בעלה בספינת מסע השטה על הסן, מחכה בקוצר רוח לרגע שתגיע לעיר. כשהדבר קורה, היא נודדת בין בתי הקפה והחנויות וצופה באמני הרחוב, מוקסמת כמו ילדה. על אף שסרטו של ויגו מציג את פריז של שנות השלושים, גם כיום קל להישבות בקסמם של אמני הרחוב במרכז פומפידו ולהתפעל מבתי הקפה הקטנים של העיר.

פריז שמעבר לאוקיינוס
ואולם, הדימוי המיתולוגי של פריז הקולנועית נעוץ במידה רבה דווקא בהוליווד, שבמאיה ידעו לשחזר את הרוח הפריזאית בסרטים שצולמו מעבר לים, באולפני קליפורניה. ב"נינוצקה" (1939), הגיבורה הקומוניסטית של ארנסט לוביץ' מטפסת במדרגות של מגדל אייפל, בניסיון לפענח את הסוד ההנדסי של המבנה, ותחת זאת מתאהבת. ב"קזבלנקה" (1941), אינגריד ברגמן והמפרי בוגארט משמרים, על רקע שער הניצחון, זיכרון מתוק של אהבה, שהוליד את המשפט האל-מותי, "תמיד תישאר לנו פריז".

עשרים שנה לאחר מכן התמקד גודאר בשאנז אליזה בסרטו הראשון, "עד כלות הנשימה" (1960). בסרט זה צועדת ג'ין סברג האמריקאית לאורך השדרה, כשהיא לבושה בג'ינס ובגופייה לבנה, ומציעה למכירה את ה"ניו יורק הרולד טריביון", ובקולי קולות. דימוי נשי זה, המנוגד לחלוטין לשיק הצרפתי המסורתי, חולל באופנה הצרפתית מהפך, שעקבותיו התגלו מאוחר יותר בסרטיהם של אריק רומר וז'אק ריווט.

גם בן תקופתו של גודאר, טריפו, מיקם את סרטו הראשון בעיר האורות. אבל כמי שניזון ממסורות הוליוודיות, התחיל טריפו את סרטו בצילום מהפנים אל החוץ – כלומר, מהרחובות הצדדיים והפחות מוכרים אל מגדל אייפל, הסמל הבלתי מעורער של פריז. בניסיון להימנע מדימוי הוליוודי של העיר, צילם טריפו את המגדל מלמטה למעלה, מהזווית הלא שגרתית של מי שאינו מתכוון לעלות אליו, וחשף תוך סחרור המצלמה את קונסטרוקציית הברזל של המבנה.

ב-1985 תיאר בסון בסרטו "רכבת תחתית" את המטרו כעיר תחתית, מאיימת והזויה, המתקיימת במקביל לעיר שמעל. קודם לכן, ב-1981, הציג בנייקס בסרטו "דיווה" את בית האופרה המפורסם של פריז, וכנגדו את מבני התעשייה המוזנחים שבשולי העיר.

הגדיל לעשות קראקס, שביים סרט שכל-כולו שיר אהבה לפריז: "הנאהבים מפריז", או בשמו המקורי, "הנאהבים מגשר נֶף" (Les Amants du Pont Neuf). במהלך הצילומים ניצל קראקס את העובדה שהגשר היפהפה נסגר לתנועה בשנים 1989-1988, לצורך עבודות שיקום לרגל שנת המאתיים למהפכה הצרפתית. התוצאה: מראות קסומים של העיר משני צידי הגשר, כולל צילומי הלובר בלילה.

אי אפשר לסיים סקירה קצרה זאת בלי להתייחס לשני אתרים, הממחישים את הזיקה ההדוקה בין פריז לאמנות הקולנוע, שהצרפתים טוענים כי הם שהמציאו אותה: הסינמטק הצרפתי (Cinémathèque Française) ומוזיאון הקולנוע על שם אנרי לנגלואה (Musée du Cinéma Henri Langlois). הסינמטק שוכן בקצה המזרחי של ארמון שַאיוֹ, ומציג תוכניות קולנועיות מרשימות. במוזיאון הקולנוע על שם אנרי לנגלואה, מייסדו של הסינמטק הצרפתי, יש מוצגים הוליוודיים מרשימים, ובהם תלבושות של שחקנים מפורסמים. כשמבקרים במקום, אפשר לתהות מי המציא את מי: פריז את הקולנוע או הקולנוע את המיתוס של פריז. 

יעל מונק מרצה לקולנוע ותרבות באוניברסיטה הפתוחה, בקמרה אובסקורה ובבצלאל; לומדת לקראת תואר דוקטור בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב

פריז על גלגלים / ספורט אלגנט

כאילו היתה זו מורשת צרפתית אימצו הפריזאים את תרבות האופניים והרולרבליידס. מאות קילומטרים של מסלולים לאופניים פרושים בעיר וסיורים מאורגנים על שני גלגלים צצים כמו קפה וקרואסון. הלאה אוטובוסי התיירים 

הרכיבה על אופניים בפריז קוסמת גם לתיירים. ממושב האופניים אפשר לראות את העיר בשעת הנסיעה, להגיע בקלות ממקום למקום, וגם לעצור בכל רגע כדי לצלם או לשתות קפה | צילום: זהר וידן

כתבה: זהר וידן

האגדה מספרת שתושבי פריז גילו את האופניים ואת הרולרבליידס ב-1995, בזמן השביתה הגדולה של התחבורה הציבורית שנמשכה כמה שבועות. מאז נעשו האופניים, הרולרבליידס והקורקינט עניין שבשגרה ברחובות העיר, ובשנים האחרונות עלה במאות אחוזים מספר התושבים שאימצו אחד מהם ככלי רכב עירוני. האזרח המודרני בפריז אמנם מודע לענייני איכות הסביבה וכושר גופני, אך האמת היא שיותר מכל הוא מבקש להיות עצמאי, נייד וזריז בעיר של תנועה ערה עד פקוקה. והעצמאות הזאת קוסמת גם לתיירים. לא עוד מטרו דחוס ומחניק חסר נוף, לא עוד אוטובוסים איטיים המשתרכים זמן רב בכבישי העיר בדרכם מאתר לאתר. אפשר גם אחרת. לראות את העיר, להגיע בקלות ממקום למקום, לעצור בכל רגע כדי לצלם או לשתות קפה.

מבחינה גיאוגרפית, פריז אידיאלית למדוושים ולמחליקים. למעט העליות לרבעים שבצפון העיר, כמו אזור מונמרטר ובית הקברות פֵר לַשֶז, רוב שטחי העיר מישוריים. המדרכות הרחבות ומסלולי האוטובוסים הנפרדים משמשים גם אופניים ומזמינים את כל מי שמסוגל להגיע למעט שיווי משקל להצטרף לטרנד.

עיריית פריז ערה לתופעה ומעודדת אותה. תשתית הדרכים המתאימה מתרחבת עוד ועוד לפי הגידול בדרישה, וכיום יש יותר מ-300 קילומטר של מסלולים לאופניים בעיר, רובם לאורך דרכים ראשיות, אבל לא רק. בעצם, אפשר להקיף את פריז או לחצות אותה לאורכה ולרוחבה במסלולים המיועדים רק לדו-גלגליים. חנויות להשכרת אופניים ורולרבליידס נפרשו ברחבי העיר בחסות העירייה וחברת המטרו (RATP), ובימי ראשון של חודשי האביב והקיץ מתמקמים בנקודות מרכזיות אוטובוסים המציעים ציוד להשכרה לחובבי הרכיבה. בסופי שבוע אפשר לשכור אופניים ורולרבליידס גם ביערות הסמוכים לעיר, יער ונסן (Bois de Vincennes) ויער בולון (Bois de Boulogne), וכן בארמון ורסאי (Château de Versailles) ובגנים שסביבו.

מידע ומפות ניתן למצוא באתר של עיריית פריז.

רולרבליידס, ושהמכוניות יחכו
המכורים לאופניים או לרולרבליידס ימצאו לא מעט פעילויות בעיר. בכל יום ראשון מתחילת האביב ועד יולי, נסגר הכביש המהיר שעל גדות נהר סן לשימושם הבלעדי של רוכבים, מחליקים ומטיילים ברגל. ביולי הכביש נסגר לכלי רכב ממונעים למשך כל הקיץ, ומוקמת בו טיילת פריז פלאז' (Paris Plage, חוף פריז) לטובת תושבי העיר שלא עלה בידם לנסוע לחופשה אטרקטיבית על הים.

האיגוד המוביל בתחום הרולרבליידס הוא Pari Roller המארגן בכל יום שישי בלילה החלקה משותפת במסלול שמשתנה בכל שבוע ונמתח לאורך כשלושים קילומטר. בעשר בלילה מתקבצים המשתתפים ברחבת מגדל מונפרנס (Tour Montparnasse), ומשם יוצאים להקיף את העיר, לחצות רחובות ולעצור את התנועה לדקות ארוכות בליווי עשרות שוטרים על רולרבליידס ואופנועים (במשטרה הצרפתית יש מחלקות אופניים ורולרבליידס מיוחדות שאחראיות על אכיפת החוק בתחומים אלה). המסורת הזאת נשמרת בכל שבוע ובכל עונות השנה חוץ מימים גשומים, ובערבי שישי הקיציים מצטרפים לנסיעה אלפי איש. החלקה משותפת אחרת יוצאת מכיכר הבסטיליה בכל יום ראשון בשעה שתיים וחצי בצהריים (מטעם איגוד Rollers and Coquillages). מסלולים אלו פתוחים חינם לכל מי שרולרבליידס בידו או לרגליו. הארגונים המפעילים אותם הם אגודות התנדבותיות שמתקיימות מכספי מדינה ונותני חסות.

האוטובוס מת, יחי האופניים
אפילו בטיולים מאורגנים לא חייבים לסבול עוד את האוטובוסים המסתרבלים ברחובות העיר העתיקים. סיורי יום ולילה באופניים נערכים כמעט בכל ימות השנה על ידי חברת Fat Tire Bike Tours  האמריקאית. האתרים החשובים ביותר בפריז מרוכזים בשטח קטן יחסית, ולכן אפשר לראות כמעט את כולם בתוך ארבע שעות, כולל הסברים וארוחת צהריים בגני טילרי. במהלך סיורי הערב עוצרים לאכול גלידה בגלידרייה הצרפתית המפורסמת Berthillon שליד כנסיית נוטרדאם, ומשם ממשיכים לשיט של שעה על הסן, בחברת כמה ארגזי יין שהוכנו בעוד מועד. טיולי אופניים מאורגנים מופעלים על ידי החברה גם בגני ורסאי ולביתו של קלוד מונֶה בכפר ז'יוורני (Giverny). כל עובדי החברה אמריקאים, וכך גם רוב התיירים הנהנים משירותיה, ולכן הסיורים בדרך כלל באנגלית.

לעומת המסלולים הקבועים של חברת Fat Tire Bike Tours, מפעילה החברה הצרפתית Paris a Velo טיולי אופניים מגוונים יותר. החברה נמצאת בבעלות מישל נואה, רוכב אופניים נלהב, ומלבד סיורים לאזורים שונים של העיר היא מוציאה גם הדרכות במגוון נושאים כמו אדריכלות פריזאית והיערות שמסביב לעיר. משכימי קום חרוצים במיוחד יכולים להצטרף לטיול אופניים לאור הזריחה.

סגוויי: הטרנד החדש
הסֶגְוויי הוא הלהיט האחרון של הטיולים המאורגנים בפריז. זהו כלי תחבורה לעצלנים שאינו דורש כמעט מאמץ או כישרון בהפעלתו. הוא בנוי משני גלגלים, משטח עמידה וכידון ארוך, וכדי להתקדם הרוכב צריך רק להטות מעט את גופו קדימה. Fat Tire Bike Tours מקיימת סיורי סגוויי כבר כמה שנים.  בשעות הצהריים והערב אפשר לראות קבוצות קטנות של רוכבי סגוויי מזדחלות להן בין האייפל לגני טילרי.

זהר וידן – צלמת וכותבת. חיה ועובדת בפריז

סודות העיר