פלמנקו: השילוש הקדוש

ויש משהו נוסף לכל אלה – ה"דואנדה". אין לזה מלה בעברית, אבל זאת סערת החושים, האווירה של התרחשות הפלמנקו, השֵד או הדיבוק שנכנס באנשי הפלמנקו כשהם עולים לבמה, ורק לביטוי האחד הזה הקדיש המשורר והמחזאי האנדלוסי פדריקו גארסיה לורקה מסה שלמה. נטע שיזף, רקדנית פלמנקו מהמובילות בארץ, אומרת כי הדואנדה שלה הוא התמצית של מה שהיא עושה על הבמה: "רגע הדואנדה שלי הוא בטוטאליות של כאן ועכשיו, ללא לפני וללא אחרי, כשאני פורצת מהיומיום הכן, התמים והכמעט עני שלי, דרך אלפי שנים של כאב וכמיהה לחום".

השורשים
ההתחלה של הפלמנקו מצויה בהרבה מקומות וזמנים, אבל נקודת ציון חשובה היא בתחילת המאה ה-15, כאשר התיישבו באנדלוסיה צוענים והביאו אליה את תרבותם. באותה תקופה, טרם איחוד ספרד על ידי המלכים הקתולים, המדינה היתה מחולקת לפרובינציות, שלכל אחת מהן תלבושת, מוזיקה, כלי נגינה וריקוד אופייניים משלה. הפלמנקו נוצר אז באנדלוסיה, ובירתו היתה סביליה (אם כי נוצרו גם מעוזים אחרים באנדלוסיה, למשל העיר חרס דה לה פרונטרה). הוא נולד מכור היתוך אנושי של המקומיים, ובהם גם צוענים (חיטאנוס), מוסלמים ויהודים.

הצוענים הביאו את השירה שלהם, שנקראה קאנטה חונדו (זֶמֶר עמוק), והיא זו שעומדת בבסיס הפלמנקו. עד היום חיטאנוס רבים קנאים לשירתם, ומבחינתם, אם אינך צועני – אתה לא יכול להיות קַנְטַאוֹר, כלומר לשיר פלמנקו. אל השירה הצטרפו מוחאי הכף (פאלמרוס) והרקדנים (באילאורס), ורק מאוחר יותר הצטרפה הגיטרה. אגב, את צורתה המוכרת לנו כיום קיבלה הגיטרה באנדלוסיה.

בפלמנקו המסורתי התפתחו שלושה סגנונות עיקריים: פלמנקו חונדו הוא העמוק, הטרגי והאיטי שבהם. הוא ניחן במקצבים כבדים, בדרמטיות, ואי אפשר שלא לחוש את הכאב העולה ממנו. פלמנקו צ'יקו, לעומתו, מבוסס על מקצב מהיר, קליל ומתבדח. בין שניהם נמצא פלמנקו מדיאנו (אמצעי).

ראשיתה של סצינת הפלמנקו היתה במפגש היומיומי בין אנשים, למשל בפניאס פלמנקוס – בתי הקפה של רובע טריאנה בסביליה, שם התחילו לשיר, לנגן ולרקוד פלמנקו בצורה ספונטנית. בחלוף הזמן המקומות התפתחו והחלו להיקרא "טבלאוס", שפירושו שולחנות, אותם היו מצרפים לכדי במות מאולתרות. בטבלאוס נוצר הקוודרו פלמנקו (הסצינה של הפלמנקו) שהלך והתמקצע, והורכב מזמרים, נגנים, רקדנים ומוחאי כף.

הולכים עם הזמן? לא כולם
נטע שיזף אומרת שבריקוד המסורתי מדובר תמיד ברקדן יחיד, והוא שמוביל את ההתרחשות. "כשהופעתי בקפה דה צ'יניטאס שבמדריד", היא מספרת, "שאלו אותי איזה מקצב וטונים אני רוצה, וזהו, מתחילים לרקוד, אין חזרות. אני זאת שמובילה את המופע". לכן לא מספיק ללמוד כוריאוגרפיה, היא מבהירה. "יש צורך לרכוש את השפה, הכלים, הטכניקה, אחר כך אפשר להשתמש בזה באלתור. הכלים שרוכשים בלימוד הפלמנקו משמשים את הרקדן כדי לנצח על התרחשות הפלמנקו".

בריקוד זוגי קשה יותר לאלתר, אך יש עדיין מקום לאימפרוביזציה. אך כשמופיעה להקה, כבר נדרשת כוריאוגרפיה מתואמת בין הרקדנים, וזה כבר מתרחק מן המסורת.

ונראה שאי אפשר להישאר רק עם המסורת. מאחר שפלמנקו הוא שפה, הוא משתנה כל הזמן ומושפע מבחוץ. הקסטנואלס (שנקראים בעברית בטעות "קַסְטַנייֶטות"), למשל, לא היו חלק מהפלמנקו האנדלוסי המקורי, אך חדרו אליו מאזורים אחרים בספרד. השפעה רבה היתה גם ליהודים וללדינו השגורה בפיהם, ויש יצירות פלמנקו שמבוססות על שירת חזנות. היצירה "פטנרה", למשל, המספרת על יהודייה שדחתה את מחזריה הגויים בשל דתה, היא פלמנקו לכל דבר, אבל יהודי שיקשיב לה יזהה את המנגינה של "צור משלו".

התפתחות מוזיקלית חשובה בפלמנקו היתה בשנות השישים והשבעים, כאשר לזירה הגיע פאקו דה לוסיה, נגן גיטרה וירטואוז שהתגלה כבר בגיל 14. הוא נפתח להשפעות מוזיקליות שונות, למשל ג'אז, ויצר מקצבים והרמוניות חדשים. "למעשה", אומר באלדי אולייר, גיטריסט פלמנקו, "נגינת הגיטרה בפלמנקו מתחלקת לשניים: לפני פאקו ואחריו. עד אליו הגיטרה היתה בעיקר ליווי לרקדן. פאקו נתן לה מעמד גבוה יותר. כיום, רוב הנגנים מחקים את הסגנון שלו".

בימינו יש כבר שילובים של מוזיקת פלמנקו עם רוק, מוזיקה אלקטרונית ועוד, אבל כצפוי – לא כולם אוהבים את זה. עניין המסורת מול חיבור למקורות השפעה חדשים הוא כר פורה לוויכוחים ודעות, ואיך לא? הרי בנפשם הדבר. "המבוגרים יותר, שבצעירותם פרצו דרך בפלמנקו ויצרו בו דברים חדשים, מתקשים לקבל שינויים", אומרת שיזף. "למעשה, הפלמנקו של לפני חמישים שנה כמעט לא קיים היום. זאת אמנות חיה, משתנה כל הזמן".

תודה לנטע שיזף על עזרתה הרבה בהכנת הכתבה
תודה לסילביה דוראן ולבאלדי אולייר