מידע מעשי לאנדלוסיה

הכנות - ויזה, איך מגיעים, מתי נוסעים, בריאות ועוד

כל מה שצריך לדעת כשמתיישבים לתכנן את הטיול: מידע על שגרירויות ונציגויות קונסולוריות, אשרות והיתרים נדרשים, איך מגיעים ליעד, מתי הכי כדאי לנסוע, האם צריך חיסונים, כללי בטיחות מומלצים ועוד

אשרות ושגרירויות
ישראלים הנוסעים לאנדלוסיה אינם זקוקים לאשרת כניסה.

שגרירות ספרד בישראל
כתובת: רח' דניאל פריש 3 פינת דובנוב, תל אביב.
טלפון: 03-6965218. 

שגרירות ישראל בספרד
כתובת: Velazquez 150/7, מדריד.
טלפון: 91-7829500/55- 34.

כתבה: נחמה שפרן

איך להגיע
אל-על ואיבריה מפעילות טיסות למדריד וברצלונה, ומשם ממשיכים בדרך כלל בטיסת פנים למלגה. שדות תעופה קיימים גם בסביליה, חרס ואלמריה. בקיץ יש טיסות שכר ישירות למלגה ולסביליה. ממדריד יש גם רכבת מהירה (AVE) לסביליה (כשעתיים וחצי) ולקורדובה (כשעה וחצי). בקיץ הזמינו כרטיס מראש. הרכבות האחרות איטיות יותר למרות שמן (expreso, rapido). ללוחות זמנים והזמנות: www.renfe.es

מתי כדאי להגיע
אפשר לנסוע כל השנה (גם בחורף!), אך כדאי לדעת כי בקיץ חם מאוד באנדלוסיה. העונות המועדפות הן האביב והסתיו.
באנדלוסיה יש חגים, פסטיבלים ופיאסטות למכביר, ולמעוניינים להשתתף בהם כדאי להגיע באפריל-יוני, ואוגוסט-ספטמבר.

בטחון
בערים נפוצים מקרי הכייסות, וכן חטיפת תיקים ופריצה לרכב (גם בעצירה ברמזור). מומלץ להשתמש בכספת המלון.

מידע כללי - כסף, תקשורת, תחבורה ועוד

לשכות תיירות, מטבע מקומי בשימוש, הפרש השעות בין היעד לבין שעון ישראל, קידומת טלפון בינלאומית, אמצעי תחבורה מומלצים ונפוצים, מידע למטיילים עם מוגבלויות ועוד

לשכות תיירות
קיימות בכל מקום, אך בערים הראשיות תוכלו להצטייד בהן בהרבה מידע (רובו בחינם), לעתים אף בעברית.

מטבע
אירו.
אפשר להשתמש בכרטיסי אשראי ולמצוא כספומטים (tablero), אם כי לא בכפרים קטנים.

הפרש שעות
אנדלוסיה מאחרת את שעון ישראל בשעה אחת.

תקשורת
הקידומת הבינלאומית של ספרד היא 34. מספרי הטלפון הם בעלי תשע ספרות, ואין צורך להוסיף את הספרה 0.
קידומת טלפון של גיברלטר – מחוץ לספרד – 350, מתוך ספרד יש לחייג – 9567.

חירום
משטרה – טלפון: 091.
אמבולנס – טלפון: 061.

יהדות
מרכזים יהודיים פעילים קיימים במלגה (טלפון: 95230024634-), ומראבייה
(טלפון: 95282498334-).
מזון כשר יש במדריד ובגיברלטר.
אינטרנט: www.maven.co.il/synagogues

תקציב
תקציב מינימלי לאדם ליום (לא כולל טיסות): לשוהים בחדרים זוגיים זולים וקונים את מזונם בחנויות יספיקו עשרים-שלושים אירו ליום.

תחבורה
רכב: שכירת הרכב הזולה ביותר היא במלגה (בקיץ, ודאו שיש מיזוג אוויר).
אוטובוס: נוחים למרחקים קצרים וארוכים, אף שהתחנות הראשיות אינן בהכרח במרכזי הערים.
מוניות: למרחקים קצרים כדאי להשתמש במוניות – הן זולות ויעילות והנהגים אמינים.
טיולים מאורגנים: בערים הראשיות אפשר להירשם אליהם במלונות גדולים או בסוכנויות הנסיעות. בגרנדה יש יתרון לטיול מאורגן לאלהמברה כי הוא חוסך את הטורח שבהזמנת כרטיס זמן ארוך מראש בעונה הבוערת. ודאו את שפת ההדרכה.

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

הפלפלים הצבעוניים, החצילים הקליליים, הארטישוקים דחוסי העלים- קל להבין למה תושבי האזור מסתובבים עם חיוך על השפתיים | צילום: נפתלי הילגר

אוכל: ספרדי טהור
חאמון במגוון טעמים, המון טאפאסים, גספאצ'ו מושלם, שלל פירות ים וכמה פלפלים. מדריך למטייל במטבח האנדלוסי

כתב: דן ססלר

על הקוסקוס עוד אפשר להתווכח. במו פי טעמתי מאכל שנראה לי כל כך מוכר, אפילו הריח. בפונדק דרכים קטן קרוב לשפיץ של ג'יברלטר, בעלי המקום נשבעו לי שהוא "המאכל של האזור" – והם קראו לו "קוסקוס" במבטא ספרדי עמוק, אבל קוסקוס הוא קוסקוס בכל מבטא. ניסיתי לשכנע אותם שמקור המאכל הוא בצפון אפריקה, ושמרוקו קרובה ויש השפעות שבאות לידי ביטוי במאכלים, ממש כמו שיש השפעות מרוקאיות על האדריכלות וסגנון החיים, אך הם הביטו בי ברחמים. כולם מספרים להם שקוסקוס הוא מאכל מרוקאי, אבל איש לא ישכנע אותם. אמא של בעלת המקום בישלה אותו וגם סבתא שלה. לך תתווכח עם מסורת משפחתית. מצד שני, בינינו – חוץ ממרוקאים ואנדלוסים, את מי מעניין איפה נולד הקוסקוס? צרות של גויים במערב הפרוע.

הגספאצ'ו המושלם של אנדלוסיה
על הקוסקוס עוד אפשר להתווכח, אבל על הגספאצ'ו לא מתווכחים. אין מנה אנדלוסית יותר מהגספאצ'ו הקליל, המרענן והמשביע – אותו מרק קר המוכן מעגבניות טריות עם תוספת ברוכה של שמן זית. לעתים יוסיפו למרק גם ענבים ולפעמים יבשלו עם הירקות גם בשר ארנבת טרי. אך הצורה הפופולרית ביותר להכנתו היא עם עגבניות טריות, מלפפונים ירוקים קצוצים, מעט שום, ולעיבוי – לחם שהושרה במים. בוורסיה האנדלוסית 
מוסיפים גם שקדים קלופים. את הגספאצ'ו אפשר אמנם למצוא בכל רחבי ספרד, אך אם תשאלו את תושבי אנדלוסיה, הם יסבירו לכם כמה סמיך הוא הגספאצ'ו של מדריד וכמה דליל הגספאצ'ו באראגון. וכן, כמה מושלם הוא הגספאצ'ו האנדלוסי.

פירות וירקות: סיבות לחייך
אנדלוסיה משופעת בירקות ופירות טריים כל השנה, גם בחורף. תותים עסיסיים מאוּאלבה, אספרגוס נהדר מגרנדה, תפוחי עץ דרומיים, אבוקדו נהדרים (שטעמם שונה משל האבוקדו שלנו) מחופי גרנדה, עגבניות חורף מתוקות, פלפלים צבעוניים המשווקים בשלישיות אדום-צהוב-ירוק, ונקראים כמו אצלנו "רמזור". ולא שכחנו את החצילים הקלילים, הארטישוקים דחוסי העלים והשום המשובח. גן עדן לטבחים (ולסועדים). הוסיפו לזה את ענבי המוסקטֶל ממלגה, את השקדים, התפוזים ושאר פירות ההדר, ותבינו למה תושבי האזור מסתובבים עם חיוך על השפתיים.

חאמון: בשר מאושר
החאמון – מעין האם או שינקן ספרדי מעושן ומעודן – הוא אולי ה-סיבה הקולינרית לטייל באנדלוסיה. החאמון המקומי, בעל הטעם והארומה הדרומיים, עשוי ממין של חזירים חומים איבריים הנקראים "איבריקו", אשר גדלים על דיאטת פירות האלון והשעם. מהאיבריקו מכינים את החאמון דה אוּאלבה (Jamon de Huelva, מאזור אואלבה), והוא כנראה החאמון היקר והמשובח ביותר בספרד. הוא מוגש נא, פרוס דק מאוד, ורצוי על לחם שחור. מעדן כזה לא טעמתם עד שטעמתם – המליחות העדינה, טעם קליל של עישון, טעם עדין של יישון וטעם עז של בשר משובח שהוכן מחיה שהיתה מאושרת בחייה ובמותה ציוותה לנו את טעם החיים. שימו לב, חאמון אואלבה לעולם לא ישמש לבישול. הוא ייאכל על לחם או בסלט. ראו הומלצתם.

עוד סוג משובח ביותר של חאמון מקורו בעיירה הקטנה אלפוחארס (Alpujarras). כאן מכינים חאמון מחזירים לבנים, לפי מסורת בת מאתיים שנה. נראה שאוויר ההרים משביח את החזירים המקומיים, שבשרם מצוין. בנפת קורדובה מכליאים חזירים איבריים עם הלבנים של אלפוחארס והתוצאה – פרוסות בשר מעודנות ומשובחות שרק באנדלוסיה מייצרים.

בשר ציד: ברווז עסיסי
בשר ציד ועופות יער משובחים נפוצים באנדלוסיה, וכך גם ארנבות. בקורדובה תמצאו בשר מעולה של צבאים וחזירי בר. באזור סביליה גדלים ברווזי בר עסיסיים, כאשר המנה המוצלחת לטעמי היא אותם ברווזים שחיו בטבע עליזים ושמחים, וסיימו את חייהם המאושרים בסיר גדול בחברת המון זיתים ירוקים מקומיים ושמן זית. ללקק את האצבעות ולטבול את הלחם.

חזירי הבר, כמו החזירים המבויתים, הם הבשר המועדף והאהוד באנדלוסיה. פרט לחאמון ולנקניקיות, בשר החזיר מבושל בתבשילים רבים: בשר טחון לקציצות עם רוטב שקדים מקומיים, פלפלים צבעוניים ממולאים ופילה חזיר צלוי ברוטב תפוזים ודובדבנים.

בשר כבש פופולרי בעיקר באזור קורדובה. הם מבשלים אותו לאט על להבה נמוכה עם המון ירקות, המון זיתים והמון שמן זית, ובסופו של דבר מתקבל נזיד עם המון טעם וריח.

מאכלי ים: גם תיכון, גם אטלנטי
חמש מתוך שמונה הנפות של אנדלוסיה שוכנות לחוף ימים: אלמריה, גרנדה ומלגה שוכנות לחוף הים התיכון, וקדיס ואואלבה לחוף האטלנטי. כך שלא צריך דמיון רב כדי לתאר את המתרחש בשוקי הדגים, שלא לומר במטבחים ובטאפאס ברים: דגים מטוגנים ומבושלים, עשרות מיני דגים מוצגים לראווה, שרימפס שונים, פרונס (מעין שרימפס גדולים), לנגוסטינים (דומים לשרימפס אבל גדולים יותר, בעלי שריון קשיח וצבתות) וצדפות לרוב. אפשר לקנות כמה פרונס ענקיים עטופים בקונוסים מנייר, לקחת אותם לבר הקרוב, שם יקלפו לכם אותם ברצון, ולגמוע בחברתם יין אדום.

ועדיין לא הזכרנו את המולים, הלובסטרים, התמנונים, האנשובים הטריים הנקראים בוקרונס (Boquerones), הסרדינים, המקרלים, דגי הסול, הבס והטונה, הברבוניות המקומיות וגם דג הטורבו (turbot) שלא גדל בארץ והוא מהמשובחים שבדגים. האנדלוסים מבשלים אותם, מטגנים, צולים על הגריל או אופים עם תפוחי אדמה וירקות.

כל נפה והספציאליטה שלה
"באנדלוסיה יש הכל" אינה רק מליצה מקומית, היא עובדה קולינרית מזילת ריר ומרטיטת גוף. להלן כמה המלצות למאכלים המצטיינים בטעמם לפי הנפות השונות באנדלוסיה, על קצהו של המזלג.

בנפת אלמרה מומלץ לטעום מקדירת החיטה (Olla de Trigo), מתבשיל השום האדום
(Ajo Colorao) וארנבת צלויה עם שעועית לבנה גדולה. במלגה – מרק גספאצ'ו, תבשיל כרס הכבש עם שעועית (בעברית-תימנית: קירשה), מרק דגים נפלא, והעיקר: Espetones de Sardines, שהם סרדינים צלויים ומעולים. הבישול של נפת גרנדה מזכיר את הסגנון הערבי – בתיבול הכבד, בסוגי המרק ואפילו בממתקים. מומלץ לטעום בה את תבשיל הגדי בשום, את דג השמך עם חאמון, וגם תבשיל ארנבת עסיסי בתיבול מעט חריף.

בנפת קדיס תבשילי הכרוב מצוינים, וכך גם פירות הים ובשר הציד. שבלולי האזור עסיסיים, ומומלץ לנסות גם ארטישוק בשמן זית, תבשיל זנב שור בשֶרי (היין המקומי) וכליות בשֶרי. באואלבה כדאי להתנסות בתבשילי דגים המורכבים מטונה, סרדינים בעגבניות, שעועית לבנה ופפריקה. בקורדובה מנצח תבשיל הפועלים נוסח קורדובה (Olla Cordobesa), שזה בשר עגל עם ארטישוק, ומומלצת גם מנה של יונה צלויה עם זיתים.

בחאאֶן, שבה רוב המאכלים מבוססים על שמן זית, נסו את התרד נוסח חאאן
(Espinacas Jinenses), או תפוחי אדמה משובחים שבושלו בפלפלים אדומים, שמן זית וחומץ שֶרי (Ajilimojili). בסביליה, שהיא מרכז הטאפאס, טעמו עגל בנוסח סביליה, ביצים בנוסח פלמנקו ותבשיל זנב שור. ואם יש תבשיל אחד שמוכרחים לטעום, רק אחד, לכו על ברווז בזיתים עם מח עצם. לאכול ולמות.

 לינה
מלונות ופאראדורים 

כתבה: נחמה שפרן

אף שספרד חברה ב"גוש האירו", שמחירי הלינה במדינותיו עלו פלאים, נותרו באנדלוסיה גם מקומות לינה במחירים סבירים, חלקם גם באזורים מרכזיים. דרך טובה למצוא מקום לינה היא לחפש שלטים המפנים למקומות לינה בכיכר הראשית או לצד הכנסייה החשובה ביישוב. דרך נוספת היא לפנות ללשכת התיירות (turismo) במקום שאליו הגעתם (אפשר לשאול את המקומיים "טוריסמו?", והם כבר יראו לכם. רוב הלשכות סגורות בשעות הסייסטה ובימי ראשון).
בעונה ומחוץ לעונה: בעונה (יולי-אוגוסט ואפריל) כדאי לפנות ללשכות התיירות. בזמן "השבוע הקדוש" בפסחא עדיף להזמין מקום מראש. אם הגעתם מחוץ לעונה, יש יתרון לפנייה אישית למקום הלינה – אז אפשר להתמקח על המחיר, גם במלונות מפוארים. ההתמקחות קלה יותר אם תלונו שם יותר מלילה אחד. ביולי-אוגוסט חם וכדאי לוודא שיש בחדר מזגן.
סימון מקומות לינה: מקומות הלינה לסוגיהם השונים מסומנים בריבוע כחול בכניסה אליהם. על הריבוע אות או ציור המציינים את הקטגוריה (פירוט בהמשך).
אינטרנט: אתר רשמי הכולל גם לינה www.andalucia.org.
להזמנת חדרים בבתי מלון או בפנסיונים: www.andalucia.com.
www.HotelsSpain.com – אתר הנותן לעתים הנחה של כעשרה אחוזים בהזמנה.
טיפ: בחיפוש עצמאי בעזרת לשכות התיירות המקומיות אפשר לפעמים למצוא מקום לינה במנזרים, ואפילו מקום במערת צוענים חפורה בסלע. 

מחירי הלינה
זול: חדרים זולים תמצאו ב-Fonda (סימוןF לבן על הריבוע הכחול), ב- Casa de huespedo , (בית אירוח CH), או Hospedaje (פנסיון).
בינוני עד יקר: יקרים במעט אך נפוצים יותר: Hs) Hostal) ו-HsR) Hostal Residencia ), המדורגים בין כוכב אחד לשלושה כוכבים. יקרים יותר הם המלונות (H), ובהם דירוג של 5-1 כוכבים. מלון של כוכב אחד יעלה כמו הוסטל של שלושה כוכבים או פחות. במלונות קיימת לעתים תוספת מס של שבעה אחוזים, וכדאי לבדוק זאת מראש.
פאראדורים: בספרד קיימת רשת ממשלתית של בתי מלון השוכנים בבתים היסטוריים, בטירות או במנזרים, ונקראים פאראדורים (Paradores). הם בעלי דירוג של שלושה עד חמישה כוכבים, והאווירה בהם נפלאה (וכך גם האוכל). הפאראדורים המומלצים באנדלוסיה נמצאים ביישובים ארקוס דה לה פרונטרה, גרנדה, חַאאֶן, מלגה, קרמונה (Carmona) ואובּדה (Ubeda). האחרים מודרניים יותר או מרשימים פחות. הפאראדורים מסומנים באות P. מחיר הלינה בהם גבוה, אך מומלץ ללון בפאראדור לפחות לילה אחד, בשביל החוויה. רשימת פאראדורים, כולל מחירים, באתרי האינטרנט www.Parador.es ו- www.paradores-spain.com

חדרים: מקומות המסומנים Camas (מיטות) אוHabitaciones (חדרים) מציעים חדרים, לרוב מעל לברים או מסעדות. מחוץ לעונה, יפנו אליכם נציגיהם בתחנות רכבת ואוטובוסים. אין לזלזל באפשרות זו, והיא בדרך כלל זולה.
לינה כפרית: זהו ענף מתפתח בספרד, ובקלות תוכלו למצוא את עצמכם בטירה או בחווה בכפר (Casas Rurales). ריכוז של מקומות כאלה תמצאו באתר www.raar.es , שבו גם אפשרויות שכירת קוטג'ים ובתי חווה לטווח ארוך. טווח המחירים רחב, וכדאי להזמין מראש.
אכסניות נוער: רמתן של אכסניות הנוער (Albergo Juvenil) עלתה בשנים האחרונות, אך לא תמיד הגישה אליהן נוחה ובחלקן יש שעת סגירה בלילה. באחדות אפשר לשכור חדר זוגי (מחירו כמו בהוסטל). לעתים יבקשו מכם כרטיס חבר, שניתן להנפיקו בארץ או באכסניות עצמן. פרטים באתרים: www.inturjoven.com 
www.yha.org.uk
בקתות בהרים: באנדלוסיה מוצאים מעט בקתות הרים, לרוב בהרי סיירה נוודה. הן פשוטות, זולות, וישנים בהן על דרגשים (זכרו להביא ציוד שינה).

לגבי לינה באתרי סקי אפשר לברר באתר www.cetursa.es

קמפינג: אתרי הקמפינג הרבים באנדלוסיה בדרך כלל אינם ששים להקמת אוהלים בהם, אך ניתן להחנות בהם את המכונית או הקרוון ולהתחבר לחשמל ומים. את מחנות הקמפינג תוכלו למצוא בעזרת "Mapa de Camping", מפה הניתנת חינם בלשכות התיירות הגדולות, או בספר "Guia de Campings" . אתרי קמפינג מסומנים באוהל שחור על רקע לבן בתוך ריבוע כחול.  החניית ואן תעלה יותר. מידע באתר www.vayacamping.net
שימו לב: בספרד מותר להקים אוהל גם לא במחנה מסודר, ובלבד שיהיו בו פחות מעשרה אנשים, שיהיה מחוץ לאזורים אורבניים וברדיוס של יותר מקילומטר מאתר קמפינג מוסדר. כדאי לשאול את המקומיים לפני הקמת האוהל.

נחמה שפרן – מטיילת, מרצה ומדריכת טיולים בארץ ובחו"ל

בילויים
פלמנקו: השילוש הקדוש
רקדנית, גיטרה וזמר הם שלושת היסודות של הפלמנקו. בלעדיהם אי אפשר, וגם בלי הדואנדה – סערת החושים הקדושה

מועדון cardenal flamenco. במופע מסורתי תמיד יהיה רקדן יחיד, מה שמאפשר לו לאלתר; בלהקה נדרשת כוריאוגרפיה מתואמת | צילום: נפתלי הילגר

 
כתבה: עינת דהאן

כדי להבין פלמנקו צריך להסתכל, להקשיב, להרגיש. התנועה הזקופה והגאה של הרקדנית, השירה העמוקה שמביעה את כאבי החיים כמו גם את תאוותם ושמחתם, הגיטרה המפלרטטת בלי הרף עם שניהם, והדיוק הזה שיהיה שם תמיד בין שלושת מרכיביו של הפלמנקו – השירה, הריקוד והגיטרה.

ויש משהו נוסף לכל אלה – ה"דואנדה". אין לזה מלה בעברית, אבל זאת סערת החושים, האווירה של התרחשות הפלמנקו, השֵד או הדיבוק שנכנס באנשי הפלמנקו כשהם עולים לבמה, ורק לביטוי האחד הזה הקדיש המשורר והמחזאי האנדלוסי פדריקו גארסיה לורקה מסה שלמה. נטע שיזף, רקדנית פלמנקו מהמובילות בארץ, אומרת כי הדואנדה שלה הוא התמצית של מה שהיא עושה על הבמה: "רגע הדואנדה שלי הוא בטוטאליות של כאן ועכשיו, ללא לפני וללא אחרי, כשאני פורצת מהיומיום הכן, התמים והכמעט עני שלי, דרך אלפי שנים של כאב וכמיהה לחום".

השורשים
ההתחלה של הפלמנקו מצויה בהרבה מקומות וזמנים, אבל נקודת ציון חשובה היא בתחילת המאה ה-15, כאשר התיישבו באנדלוסיה צוענים והביאו אליה את תרבותם. באותה תקופה, טרם איחוד ספרד על ידי המלכים הקתולים, המדינה היתה מחולקת לפרובינציות, שלכל אחת מהן תלבושת, מוזיקה, כלי נגינה וריקוד אופייניים משלה. הפלמנקו נוצר אז באנדלוסיה, ובירתו היתה סביליה (אם כי נוצרו גם מעוזים אחרים באנדלוסיה, למשל העיר חרס דה לה פרונטרה). הוא נולד מכור היתוך אנושי של המקומיים, ובהם גם צוענים (חיטאנוס), מוסלמים ויהודים.

הצוענים הביאו את השירה שלהם, שנקראה קאנטה חונדו (זֶמֶר עמוק), והיא זו שעומדת בבסיס הפלמנקו. עד היום חיטאנוס רבים קנאים לשירתם, ומבחינתם, אם אינך צועני – אתה לא יכול להיות קַנְטַאוֹר, כלומר לשיר פלמנקו. אל השירה הצטרפו מוחאי הכף (פאלמרוס) והרקדנים (באילאורס), ורק מאוחר יותר הצטרפה הגיטרה. אגב, את צורתה המוכרת לנו כיום קיבלה הגיטרה באנדלוסיה.

בפלמנקו המסורתי התפתחו שלושה סגנונות עיקריים: פלמנקו חונדו הוא העמוק, הטרגי והאיטי שבהם. הוא ניחן במקצבים כבדים, בדרמטיות, ואי אפשר שלא לחוש את הכאב העולה ממנו. פלמנקו צ'יקו, לעומתו, מבוסס על מקצב מהיר, קליל ומתבדח. בין שניהם נמצא פלמנקו מדיאנו (אמצעי).

ראשיתה של סצינת הפלמנקו היתה במפגש היומיומי בין אנשים, למשל בפניאס פלמנקוס – בתי הקפה של רובע טריאנה בסביליה, שם התחילו לשיר, לנגן ולרקוד פלמנקו בצורה ספונטנית. בחלוף הזמן המקומות התפתחו והחלו להיקרא "טבלאוס", שפירושו שולחנות, אותם היו מצרפים לכדי במות מאולתרות. בטבלאוס נוצר הקוודרו פלמנקו (הסצינה של הפלמנקו) שהלך והתמקצע, והורכב מזמרים, נגנים, רקדנים ומוחאי כף.

הולכים עם הזמן? לא כולם
נטע שיזף אומרת שבריקוד המסורתי מדובר תמיד ברקדן יחיד, והוא שמוביל את ההתרחשות. "כשהופעתי בקפה דה צ'יניטאס שבמדריד", היא מספרת, "שאלו אותי איזה מקצב וטונים אני רוצה, וזהו, מתחילים לרקוד, אין חזרות. אני זאת שמובילה את המופע". לכן לא מספיק ללמוד כוריאוגרפיה, היא מבהירה. "יש צורך לרכוש את השפה, הכלים, הטכניקה, אחר כך אפשר להשתמש בזה באלתור. הכלים שרוכשים בלימוד הפלמנקו משמשים את הרקדן כדי לנצח על התרחשות הפלמנקו".

בריקוד זוגי קשה יותר לאלתר, אך יש עדיין מקום לאימפרוביזציה. אך כשמופיעה להקה, כבר נדרשת כוריאוגרפיה מתואמת בין הרקדנים, וזה כבר מתרחק מן המסורת.

ונראה שאי אפשר להישאר רק עם המסורת. מאחר שפלמנקו הוא שפה, הוא משתנה כל הזמן ומושפע מבחוץ. הקסטנואלס (שנקראים בעברית בטעות "קַסְטַנייֶטות"), למשל, לא היו חלק מהפלמנקו האנדלוסי המקורי, אך חדרו אליו מאזורים אחרים בספרד. השפעה רבה היתה גם ליהודים וללדינו השגורה בפיהם, ויש יצירות פלמנקו שמבוססות על שירת חזנות. היצירה "פטנרה", למשל, המספרת על יהודייה שדחתה את מחזריה הגויים בשל דתה, היא פלמנקו לכל דבר, אבל יהודי שיקשיב לה יזהה את המנגינה של "צור משלו".

התפתחות מוזיקלית חשובה בפלמנקו היתה בשנות השישים והשבעים, כאשר לזירה הגיע פאקו דה לוסיה, נגן גיטרה וירטואוז שהתגלה כבר בגיל 14. הוא נפתח להשפעות מוזיקליות שונות, למשל ג'אז, ויצר מקצבים והרמוניות חדשים. "למעשה", אומר באלדי אולייר, גיטריסט פלמנקו, "נגינת הגיטרה בפלמנקו מתחלקת לשניים: לפני פאקו ואחריו. עד אליו הגיטרה היתה בעיקר ליווי לרקדן. פאקו נתן לה מעמד גבוה יותר. כיום, רוב הנגנים מחקים את הסגנון שלו".

בימינו יש כבר שילובים של מוזיקת פלמנקו עם רוק, מוזיקה אלקטרונית ועוד, אבל כצפוי – לא כולם אוהבים את זה. עניין המסורת מול חיבור למקורות השפעה חדשים הוא כר פורה לוויכוחים ודעות, ואיך לא? הרי בנפשם הדבר. "המבוגרים יותר, שבצעירותם פרצו דרך בפלמנקו ויצרו בו דברים חדשים, מתקשים לקבל שינויים", אומרת שיזף. "למעשה, הפלמנקו של לפני חמישים שנה כמעט לא קיים היום. זאת אמנות חיה, משתנה כל הזמן".

תודה לנטע שיזף על עזרתה הרבה בהכנת הכתבה
תודה לסילביה דוראן ולבאלדי אולייר

  אירועים
המהפך של ישו, החגיגות של סביליה
כתב: עודד ציון

דומה שאין בספרד אירוע מרשים ומעורר השתאות יותר מתהלוכות הסמנה סנטה
(Semana Santa, "השבוע הקדוש") בסביליה. אם הגעתם לעיר באפריל, תוכלו לחוות את הספרדיות הקתולית במלוא עוזה: תהלוכות הסמנה סנטה הן הדגמה חיה לביטוי "יותר קתוליים מן האפיפיור".

הפסיון, מסע הייסורים של ישו, עומד במרכזו של השבוע הקדוש. הקתוליות אוהבת את המהפך: ישו, שהושפל והולקה ונצלב כאחד העבדים, קם לתחייה לאחר שלושה ימים. השבוע הקדוש מתחיל ביום כניסתו של ישו לירושלים, ממשיך ליום הסעודה האחרונה ביום חמישי וליום הצליבה ביום שישי, ומסתיים ביום ראשון, יום קימתו לתחייה, הלא הוא חג הפסחא (התאריך משתנה משנה לשנה: זהו יום ראשון הראשון אחרי הירח המלא שאחרי ה-21 במרץ).

ההכנות מתחילות שבועות לפני הסמנה סנטה. בעשרות הכנסיות של העיר העתיקה ממרקים ומקשטים את פלטפורמות העץ – לכל כנסייה פלטפורמה אחת, שתצא פעם או פעמיים למסלול עד לקתדרלה. קישוטי הקטיפה, רקמת חוטי הכסף והזהב ופסלי העץ המצופים בצבע זהב הם התפאורה לעיקר, הניצב במרכז הבמה: סצינה אחת מן האירועים הרבים הקשורים בישו ובמריה באותו שבוע מר. כמה שיותר מקושט, מצועצע, דרמטי וסוחט דמעות, מרובה מוטיבים של ייסורים והשפלה – טוב יותר. הקתוליות הסביליינית היא דת של מיתוס, רגש ודרמה – של טלנובלה. נתערבבו בה אלמנטים ים תיכוניים וערביים, וגם יומרות נוצריות אנטי-אסלאמיות ואנטי-יהודיות מובהקות.

כשתצא התהלוכה, במועד המדויק שנקבע לה, היא תעבור במסלול ידוע מראש (את תוכניית התהלוכות כולן אפשר להשיג בכל אתר בעיר). לפני במת העץ יובילו את התהלוכה הכמרים של אותה כנסייה, יתיזו מים או יטלטלו את קטורת העשן לפניהם. אחריהם יבואו חברי האחווה (ה-Hermandad) של הכנסייה, לבושים גלימות בצבעים שונים ולראשם כובע מחודד. מתחת לכל במה כזאת ישנם שלושים עד חמישים גברים חסונים הנושאים את המשא הכבד על כתפיהם. אחרי הבמה משתרכת תזמורת המנגנת מארשים דרמטיים המוסיפים לאווירה. אחריה נושאי הצלבים, חלקם יחפים, נושאי הנרות וסתם המון סבילייני. וכולם עושים את תפקידם מתוך אמונה גדולה.

מדי פעם תעצור התהלוכה מתחת למרפסת עליה תעמוד גבירה או יזדקף מישהו, ואלה ישאו קינה (Saeta) לתיאור ייסוריו של בן האלוהים. הרצינות התהומית שלובשים המשתתפים בטקסים אלו מעוררת פליאה בעיניו של המתבונן שאיננו מכיר את הספרדים.

ישנן תהלוכות היוצאות בצהרי היום ומסתיימות לקראת חצות, ואחרות היוצאות לעת ערב ומסתיימות לפנות בוקר. החלק החשוב ביותר של השבוע הוא "ליל השימורים" 
(Madrugada), מיום חמישי בחצות, ויום שישי כולו – הוא יום הצליבה. התהלוכות מסתיימות ב"יום ראשון של התחייה" (Domingo de Resurreccion) – יום הפסחא. ובעיני הספרדים, אין טוב מלסיים את השבוע הדרמטי הזה במלחמת פרים עסיסית, באותו יום ראשון עצמו.

ומי שלא שבע, מוזמן להישאר בעיר ולחגוג עם המקומיים את יריד אפריל (Feria de Abril), הנערך לקראת סוף החודש. במהלכו גודשים את הרחובות סוסים ומרכבות, נשים לבושות בבגדי פלמנקו וגברים בבגדי בוקרים טיפוסיים ודוכני יין שרי וטאפאס ביתיים. מעל הכל מאפיינים את חגיגת האביב ריקודי הפלמנקו, המלווים במוזיקת סבייאנס 
(Sevillanas) הקצבית והשמחה. תאריכים ועוד פרטים על שתי חגיגות גדולות אלה תוכלו לקבל בלשכת התיירות בעיר.

אטרקציות ואתרים מומלצים

ארמון אלהמברה | צילום: נפתלי הילגר

עשרת המקומות המומלצים באנדלוסיה

1. ארמון אלהמברה וגני חנראליפה בגרנדה – יצירת מופת של אדריכלות ועיטורי סטוקו איסלאמיים, שהגיעו כאן לשיא תפארתם. גני חנראליפה היפהפיים שבמתחם אלהמברה כוללים חלקים מטופחים לעילא, אזורים שנותרו פראיים, מזרקות ובריכות מים. 

2. סביליה – בירת החבל מקסימה את מבקריה בקתדרלה הגדולה ובכיכר אספאניה, בארמון אלקאסר ובסמטאות הקטנות, באווירה הנעימה אך התוססת, ואם מתזמנים נכון – בחגיגות הסמאנה סנטה (השבוע הקדוש), היפות ביותר בספרד. 

3. המסקיטה בקורדובה – האדריכלות האיסלאמית הדתית מגיעה כאן לשיא של פאר אמנותי בקשתות הכפולות, משחקי הצבע, העמודים והאולמות היפים. 

4. רונדה – העיר שייכת ל"כפרים הלבנים". תענוג לשוטט בין סמטאותיה עטורות הבתים הלבנים, על הגשר הגדול המחבר בין שני חלקי העיר ובזירת מלחמת השוורים העתיקה, ולהמשיך ממנה לכפרים לבנים נוספים. 

5. שמורת הטבע קאסורלה – בתוך כל הנוף הים תיכוני של אנדלוסיה שוכנת השמורה הזאת, הגדולה ביותר במחוז, כמו אי של טבע צפוני: נחלים ואגמים, צמחייה גבוהה וירוקה ושפע חיות בר.
 
6. טבלאו לוס גאיוס בסביליה – אחד המקומות המופלאים באנדלוסיה לצפות בהם במופע פלמנקו.
 
7. אוֹבֵּידה – עיר רנסנסית בנפת חאאן שהשתבחה בבתים עתיקים בסגנון קולוניאלי, שנשמרו ללא קלקול מהמאות ה-17-16. 

8. העיר העתיקה של קורדובה – הקסם של קורדובה מצוי לא רק במבנים הגדולים, אלא גם בפרטים הקטנים, ומזמין שיטוט בסמטאות, חלקן ברובע היהודי, בין בתים עתיקים עם חצרות ועצי תפוז. 

9. הרי סיירה נוודה – רכס ההרים חובק את עמקי לאס אלפוחאראס, על כפריהם הקטנים והנידחים משהו, מסלולי ההליכה היפים בין הכפרים והנופים הפראיים שבדרך. 

10.סנלוקר דה ברמדה – הטיילת הארוכה של העיירה נושקת לחופו של האוקיינוס האטלנטי ומשובצת בבתי קפה, מסעדות ונמל דייגים קטן ונעים.

מסלולים וטיולים

מסלולי טיול ממומלצים

בעקבות מגלי עולם / פעם ראשונה בים?

פעם היתה אנדלוסיה נקודת יציאה למסעות גילוי מעבר לים. היום כדאי לצאת מסביליה, להמשיך בנתיבו של קולומבוס לאורך הנהר ולהגיע עד לאוקיינוס, אל שמורה ימית מרתקת 

הקבר של קולומבוס בקתדרלה של סיביליה. האומנם כאן טמונות עצמותיו? | צילום: נפתלי הילגר

כתב: משה גלעד

הנמלים של אנדלוסיה שימשו נמלי הבית של כמה ממגלי העולם הגדולים ביותר. מכאן יצאו כריסטופר קולומבוס ("כריסטובל קולון" בשמו הספרדי), מגלאן ורבים אחרים. על המזחים האלה הם חלמו בעיצומן של סערות קשות בלב ים, ולכאן התפללו לחזור.

לא קשה לפגוש בערי אנדלוסיה את הפאר של אותה תקופה: אפשר לבקר בארמונות המלכים, בגנים, בקתדרלות. אבל קשה הרבה יותר למצוא את המורשת של המגלים הגדולים. מה כבר נותר כאן מתור הזהב מדהים ההוא, שבו התרחב העולם בצעדי ענק, התגלו יבשות, צוירו מפות, נמדד היקפו של כדור הארץ, התגלו האוקיינוסים הגדולים?

נמלי הבית של מגלי העולם מרוכזים על פני אזור לא גדול ולא מאוד מתויר, ואפשר לדחוס הכל אפילו ליומיים נמרצים. אלה לא אתרי התיירות הגדולים והמפוארים ביותר, או רשימת האטרקציות שמופיעה על הכריכה האחורית של המדריכים לאנדלוסיה, אבל זה טיול יפה לכמה מן הנופים הפחות מוכרים ולכפרים שידעו ימים טובים יותר.

נאבקים על הבכורה
לספרד יש קו חוף אדיר. הוא נמתח על פני 4,964 קילומטרים בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי. דווקא בגלל הנתון המרשים הזה בולטת רצועת חוף קצרה, סך הכל מאתיים קילומטרים, בה נמצאים שלושה נמלים שמנהלים מאבק איתנים כבר כמה מאות שנים על תואר הנמל החשוב בממלכה. מאתיים הקילומטרים האלה נמתחים ממערב למיצר גיברלטר, לאורכו של מפרץ קדיס ועד לגבול הפורטוגלי. זהו המוצא הדרומי של ספרד אל האוקיינוס האטלנטי.

פעילות המגלים התרכזה סביב הדלתה הגדולה שבה נשפך נהר הגוודלכיביר (Guadalquivir) לאוקיינוס. סביליה, הרחוקה יותר מחמישים קילומטרים מהחוף, שימשה בזכות הנהר כעיר הנמל הגדולה, המשמעותית והמעניינת ביותר. הספינות שיצאו ממנה שטו במשך יום שלם במורד הגוואדלקיוויר, חנו להצטיידות אחרונה ופרידה בסנלוקר דה ברמדה (Sanlucar de Barrameda), נקודת השפך של הנהר אל האוקיינוס, ויצאו למרחב. כאשר נסתם הגוודלכיביר בסחף ובבוץ, בשנות השמונים של המאה ה-17, עבר מרכז הכובד לקדיס ולאוּאלבה (Huelva), כמאה קילומטרים צפונית-מערבית משם.

בנתיבו של קולומבוס
1992 היא ציון דרך משמעותי באזור הזה. 500 שנים מלאו אז למסעו ההזוי של כריסטופר קולומבוס, שזכה להירשם בהיסטוריה כמגלה הגדול של אמריקה. חגיגות 500 השנה צוינו בתערוכה עולמית בסביליה ובשלל אירועים, ובמסגרת זו נחנך "נתיב קולומבוס". הוא עובר בכמה מן הנקודות המשמעותיות ביותר בתולדותיו של המגלה, כולן אינן רחוקות מהעיר אוּאלבה. סמוך אליה נשפך לאוקיינוס הנהר טינטו (Tinto), בנקודה ששימשה נמל המוצא של קולומבוס. מדרום לאוּאלבה, במקום בו נפגשים הנהרות טינטו ואודייל (Odiel), ניצבת אנדרטה ענקית לזכרו 
(Monumento a Colon). האנדרטה, מתנת ארצות הברית משנת 1929, נוצרה בידי גרטרוד ונדרבילט וויטני, וקולומבוס נראה בה, בהתאם לסגנון הקוביסטי המוזר של הפסל, כמתאגרף חמור סבר שחבטו בפניו.

התחנה החשובה ביותר בנתיב זה היא מנזר לה ראבידה (La Rabida) שמדרום לאוּאלבה. למנזר הקטן הזה שב קולומבוס מלא תסכול בסתיו 1491, כאשר נכשלו נסיונותיו למצוא תומכים למסע חלומותיו להודו. הוא התבודד במנזר כמה חודשים כדי להרהר בהמשך דרכו, ובזכות ההיכרות והידידות שרקם עם אב המנזר חל המפנה בקריירה שלו. הנזיר חואן פרז מלה ראבידה שימש בעבר ככומר המוודה של המלכה איזבל. בתחילת 1492 כתב אליה כדי להמליץ על קולומבוס – ומזלו של מגלה אמריקה השתנה.

כיום אפשר לבקר במנזר רק בסיורים מאורגנים, שעוברים בכמה מן החדרים שבהם קולומבוס, אב המנזר ואנשי הצוות קיימו שיחות ורקמו תוכניות. החלק המרשים ביותר הוא החצר הפנימית המרובעת, שכולה פורחת בשיחי בוגונווילאה.

הפתעה בבטן הספינה
במרחק כקילומטר מן המנזר, בשפך נהר הטינטו, נמצא מואלה דה לס קארבלאס (Muelle de las Carabelas), מוזיאון קטן ובו ניצבים במעגן רדוד העתקים מעץ של שלוש ספינותיו של קולומבוס. ההעתקים, בדיוק בגודלן של הספינות המקוריות, בנויים מעץ כהה, ומצוידים בהרבה מאוד פריטי ציוד ששימשו את הספנים במאה ה-15.

המבקר הצועד בין הסיפונים נתקל בחבלים, מכשירים, עוגנים ומוטות ומשתדל לדמיין לעצמו מה משמעות החיים על סיפונה של אונייה כזו. הבעיה מתעוררת כאשר הוא נתקל, לעתים באופן מפתיע מאוד, בבובות בגודל אדם שהוצבו בתנוחות שונות ברחבי המעגן. בכמה מקומות חשוכים בבטן האונייה התקשינו להחליט אם הדמות הרוכנת על המפות ליד השולחן היא התייר האמריקאי השמנמן שקנה כרטיס לפנינו או בן דמותו של קולומבוס שמתכנן כרגע איך להגיע להודו.

הצבת הבובות הופכת להיות מגוחכת במיוחד כאשר נתקלים ב"ילידים" שקולומבוס פגש בדרכו. אלה, כמיטב רוחם של המוזיאונים הקולוניאליסטיים, מוצגים בעירום מלא, תוכי ניצב על כתף אחד מהם, והם רוכנים אל הכאילו-מדורה ומנסים להצית אש. הם נראים שחומים (פלסטיק צבוע בגוון אדמדם) ומאושרים מאוד. כנראה משום שסוף סוף הגיע מישהו עם מצית ואפשר להפסיק עם חיכוך האבנים המייגע הזה. הצעירה שמוכרת בחנות המוזיאון לא הבינה מדוע אנחנו מעקמים את האף מול אריזות צלופן נאות שעליהן רשום: "מלכודת חלומות כמיטב המסורת האינדיאנית – 8 אירו".

ארבעה קילומטרים צפונה משם, במעלה נהר הטינטו, שוכנת פאלוס דה לה פרונטרה (Palos de la Frontera), עיירה קטנה, מנומנמת ונעימה מאוד, שחלום הגדולה שלה זוכה לביטוי בלוח שקבוע על בניין הכנסייה ובו כתוב: "או פאלוס, שום מקום לא ישווה לך בתהילה. לא ממפיס, לא תביי ולא רומא הנצחית, לא אתונה ולא לונדון. אין עיר שתזכה לתהילתך ההיסטורית". נכון, קולומבוס אמנם יצא בדיוק מכאן למסעו הראשון, אבל אתונה ולונדון זכו בכל זאת לפירורי תהילה משלהן, גם אם לא אדירים כאלה של פאלוס. האחים מרטין ווינסנטה פינצון, שני הקברניטים שפיקדו על הספינות האחרות במשלחתו של קולומבוס, הם בניה היקרים והחשובים ביותר של פאלוס. אין פלא, אם כן, שחולקים להם כאן כבוד אדיר, גדול יותר אפילו מזה של מנהיג המסע.

לגלות את מגלאן
שפך של נהר אחר, הגוודלכיביר, שימש נקודת מוצא למסע אפי פי כמה. מן העיירה סנלוקר דה ברמדה יצא פרננדו מגלאן להקפת העולם הראשונה ב-1519. אם יש צורך להוכיח את חוסר הצדק של הזיכרון ההיסטורי, מגלאן הוא ההוכחה. קולומבוס שט רק מאה ימים מפאלוס עד חופי אמריקה, לא הבין לאן הגיע וזכה לתהילת עולם. מגלאן, בעקשנות ובמיומנות שאין כמותן, הוביל את הקפת העולם הראשונה, נהרג במהלך המסע – שנמשך שנתיים וחצי – וזכה למקום קטן בהרבה בזיכרון ההיסטורי שלנו. 250 אנשים, חלקם אסירים שתקופת מאסרם הומרה בשירות ימי, עלו על סיפון חמש הספינות שיצאו מסנלוקר. רק 18 שרדו מהמסע וחזרו שנתיים וחצי לאחר מכן לסביליה כשהם תשושים, חולים ומבולבלים.

בסנלוקר, עיירת נופש ונמל דיג קטן על חוף האוקיינוס, אין שום סימן או ציון למורשת ההיסטורית הזאת. כוח המשיכה העיקרי של המקום טמון כיום בתעשיית היין ובמאכלי הים המצוינים שמכינים כאן בעשרות המסעדות שפזורות על החוף. ה"מנזאנייה" (Manzanilla), יין מקומי קל, בן ארבע או חמש שנים, נחשב לאחד המשובחים והמעודנים ביינות ספרד.

מגלאן נקבר בים. לגבי מקום קבורתו של קולומבוס יש ויכוח היסטורי ארוך. הוא מת ב-1506 בעיר ואיאדוליד (Valladolid) שבצפון ספרד ונקבר בה. אחר כך הועברו עצמותיו לסביליה וכמה שנים לאחר מכן, על פי דרישת המשפחה, לקבורה מחודשת בהאיטי. בסוף המאה ה-18 הוחזרו עצמותיו לסביליה ונטמנו בקתדרלה בעיר, אלא שבהאיטי ממשיכים לטעון כי הארון שעליו חרוט שמו ניצב עדיין שם. כך מצביעים כיום על שני מקומות בעולם כעל קברו של קולומבוס, אדם שסבל מלא מעט טעויות גם בחייו.

הכפרים הלבנים / לבן זה יפה

מה שהתחיל כפתרון יעיל של התושבים מפני הקיץ הלוהט של אנדלוסיה הפך למראה משובב נפש: עשרות כפרים ועיירות צבועים כולם בלבן בוהק 

פואנטה נואבו ("הגשר החדש"), רונדה. הגשר עובר על פני התהום של נהר הטאחו, המפריד בין שני חלקי העיר | צילום: נפתלי הילגר

כתב: נפתלי הילגר

"אנדלוסיה היא כמו שמלת פלמנקו עם אלפי קפלים, שאינספור הפתעות מסתתרות ביניהם", אמרו לי בעיר קורדובה. כשהגעתי לכפרים הלבנים (Pueblos Blancos) הבנתי למה התכוונו. עשרות כפרים ציוריים מפוזרים על פני נוף הררי מלהיב בדרום-מערב החבל: קטנים וגדולים, שלווים ורועשים, צמודים לפסגות הגבעות או פרושים בעמקים, אך מלבד הצבע הלבן השולט בכל – כולם שונים זה מזה.

לא רק למען היופי עמלים תושבי הכפרים ומסיידים את בתיהם בכל אביב מחדש. הסיד הלבן מחזיר את קרני השמש הלוהטת, מצנן את הטמפרטורה לרמה נסבלת ומגן על הבתים. נוסף לצבע הלבן שולט באזור גם הצבע הירוק: כמות הגשמים הגדולה ביותר בחצי האי האיברי יורדת באזור ההרים סביב העיר רונדה (Ronda), מרווה את האדמה ומאפשרת חקלאות מפותחת. זהו אחד האזורים היפים ביותר באנדלוסיה, ואפשר להירגע בו קצת מהמולת הערים גרנדה, סביליה וקורדובה.

ראוי להקדיש לאזור שלושה-ארבעה ימים מלוח הזמנים באנדלוסיה, וכדאי להתמקד במשולש שבין רונדה, ארקוס דה לה פרונטרה (Arcos de la Frontera) וטאריפה (Tarifa). מספר המסלולים האפשריים במשולש זה הוא כמספרם הרב של הכפרים הלבנים, ובכל זאת – יש כמה כפרי "חובה" שלא כדאי להחמיץ, בגלל הדרך אליהם, בגלל הכפרים עצמם או בגלל שניהם גם יחד. הכי נוח להתמקם בעיירות ארקוס דה לה פרונטרה במערב ורונדה במזרח, לשוטט בהן ולצאת מהן לטיולים באזור. אנחנו נתמקד בביקור ברונדה, עיר תיירותית ובצדק – בשל האטרקציות המעניינות שיש בה, נבקר גם בארקוס ונצא לגיחות אל עיירות וכפרים בעלי עניין מיוחד או יופי יוצא דופן.

רונדה: הסלבריטי של הכפרים הלבנים
רונדה, היישוב המפורסם ביותר בכפרים הלבנים, היא כבר מזמן לא כפר לבן – אלא עיר לבנה, מהעתיקות ביותר בספרד. ואף שהעיר, על 35 אלף תושביה, מהווה מוקד כלכלי של האזור כולו, זה לא מפריע לה לשמור על אווירה רומנטית.

רונדה הפכה לסלבריטי של הכפרים הלבנים גם משום שמסורת מלחמות השוורים נולדה וצמחה כאן ותרמה לפרסומה. דורי דורות של לוחמי שוורים ממשפחת רוֹמֶרוֹ המקומית עיצבו מורשת של חוקים וסגנונות לחימה, שעד היום מקובלים בכל ספרד. פסלו של פדרו רומרו, הניצב בכניסה לפלאסה דה טורוס (Plaza de Toros), זירת מלחמות השוורים של העיר, מבהיר היטב את מעמדם של בני המשפחה – בספרד הם כוכבי על לכל דבר. גם מי שמסתייג ממחזות הדמים המתחוללים בזירה ייהנה מן הארכיטקטורה המרשימה של אחת הזירות העתיקות ביותר בספרד, שנבנתה ב-1785. במוזיאון מלחמת השוורים (Museo Taurino) הסמוך הונצחו מעשי הגבורה של הכוכבים הלאומיים, ומוצגים הציוד שלהם ותלבושותיהם המפוארות.

מוקד המשיכה העיקרי של רונדה הוא פואנטה נואבו (Puente Nuevo, "הגשר החדש"), העובר על פני התהום העמוקה של עמק נהר הטאחו (El Tajo), שמפריד בין שני חלקי העיר. אגדה מקומית מספרת כי אדריכל הגשר, חוסה מרטין דה אדאוּאֵלָה, נהרג כשנפל ב-1793 ממרומיו של פרויקט חייו היישר אל פי התהום, לעומק של כ-150 מטר, בעת שניסה לחרות על הגשר את שנת הקמתו – אך נראה כי אין באגדה זו ממש.

את הגשר מחזיקות שלוש קומות של קשתות עצומות, ובין הקשתות העליונות ממוקם מה שהיה בעבר תא הבידוד של כלא העיר. לאסירים של פעם אמנם לא היה לאן לברוח, אך הם זכו לפחות לנוף ולתצפית יפה על הבתים שבקצה המצוק, התלויים על בלימה.

חלק מהאנשים שהושלכו לכלא היו ודאי גנבים, וגם הם זכו ברונדה להנצחה – במוזיאון הבנדיטים (Museo del Bandolero) שבעיר העתיקה. המוזיאון ממחיש את היחס האמביוולנטי של העיר לצורות הפרנסה המגוונות של תושביה: בעבר הלא רחוק ניצלו חלק מתושביה את תנאי האקלים הנוחים כדי להתפרנס מחקלאות, ואילו חלקם השני ניצלו את התנאים הטופוגרפיים המצוינים למסתור, והתפרנסו מהברחות ומשוד דרכים. במוזיאון אפשר להתרשם מדמויות שעווה של שודדים מפורסמים, מציוד שבו נהגו להשתמש ומסיפורם של בנדיטים נודעים. עוד כדאי לבקר בצד הדרומי של העיר העתיקה, היכן שנשמרה הפוארטה דה לה אקסיחרה (Puerta de la Exijara), שער הכניסה לרובע היהודי לשעבר – החודרייה (Juderia).

כדאי להישאר ברונדה יממה לפחות, גם משום שהיא נוחה כנקודת מוצא לטיולים בכפרים לבנים אחרים, וגם כדי ליהנות מהשעות היפות שלה. לאחר שהאוטובוסים הובילו את אלפי התיירים בחזרה לבתי המלון שבחופי הים התיכון, חוזרת רונדה להיות עיירה שקטה ושלווה. אלו השעות שבהן אפשר לשוטט בסמטאות ולספוג את האווירה המיוחדת של אחת הערים הציוריות בספרד.

ארקוס דה לה פרונטרה: מתחת לקשתות
העיירה ארקוס דה לה פרונטרה נחשבת לאחת הפנינים של הכפרים הלבנים הרבים. סמטאותיה מקורות בקשתות (Arcos, ומכאן שמה) צרות ומסועפות, ומטפסות אל ההר התלול שבפסגתו שוכנות כנסיית סנטה מריה וכיכר יפה אך עמוסה. טיול בסמטאות חושף כל פעם מחדש תצפיות מרהיבות על הסביבה. המלונות, המסעדות והחנויות הופכים את העיירה לבסיס נוח לטיול באזור המערבי של הכפרים הלבנים ולקרש קפיצה לביקור בערים קדיס (Cadiz) וחרס דה לה פרונטרה 
(Jerez de la Frontera).

סהרה דה לה סיירה: הדרך אל הכפר
אחד הכפרים שלא כדאי להחמיץ הוא סהרה דה לה סיירה (Zahara de la Sierra), השוכן במרחק של כארבעים קילומטר מרונדה. יוצאים מרונדה על כביש A376 לכיוון אלגודונאלס 
(Algodonales). מי שלא ממהר, ורוצה ליהנות גם מהדרך, ינטוש את הכביש הראשי לאחר כ-16 קילומטר ויפנה שמאלה לכביש צדדי (A372). כעבור כשמונה קילומטרים מגיעים לכפר גראסאלֶמה (Grazalema), שסמטאותיו ובתי הקפה שבהן מצדיקים את הביקור בו.

מיד אחרי גראסאלמה עוזבים את כביש A372, פונים ימינה לכביש צדדי וקטן (CA531) לכיוון פוארטו דה לאס פאלומס (Puerto de las Palomas), ומשם הלאה ליעד – סהרה דה לה סיירה. הדרך צרה ותלולה והעיקולים יאטו את קצב ההתקדמות יחסית לנסיעה בכביש הראשי, אבל העיכוב משתלם: בדרך ממתינים נופים עוצרי נשימה ותצפיות מרהיבות אל האגם סהרה דה לה סיירה. בסוף המסלול, לא השלג מבצבץ לכם מרחוק, אלא הבתים הלבנים של אחד הכפרים היפים באזור. בשונה מרונדה, אין כאן אטרקציות תיירותיות. הכיף הוא הדרך לכפר והשיטוט בסמטאותיו.

אולברה: בתים קטנים, כנסייה גדולה
מסהרה דה לה סיירה מתחברים בחזרה לכביש 376A. באלגודונאלס פונים צפונה לכביש 382 שיוביל אתכם לעיירה אולברה (Olvera) המבודדת. הכנסייה הגדולה, לה אנקארנסיון (La Encarnacion), מן המאה ה-16, משקיפה מפסגת ההר על העיירה ונראית כמו טעות בקנה המידה – גדולה מדי ביחס לבתים הקטנים של הכפר העוטף את ההר. אולברה מרשימה ביותר בגלל המיקום הגיאוגרפי שלה, והיא פעילה במיוחד בשבת, יום השוק המקומי, המציע למכירה פירות וירקות, מוצרי מזון, דברי עור ועוד.

סטניל: מתחת לסלע
הכפר סטניל (Setenil), במרחק של כעשרים קילומטר מדרום-מזרח לאולברה, מציג צורת מגורים שונה: בתוך העמק שנוצר מהתחפרות נהר הטרחו (Trejo) התהוו רווחים גדולים מתחת לסלעים. בתים רבים בכפר הלבן נבנו כמערות בתוך החללים הללו, כאשר הסלע עצמו משמש גג הבית – עוד הפתעה בקפלים של שמלת הפלמנקו האנדלוסית.

תודת הכותב לאנטוניו מרטין מצ'וקה (Antonio Martin Machuca) מלשכת התיירות של אנדלוסיה על הסיוע הרב בהכנת הכתבה.

שמורת קאסורלה / תופסים שקט

 
כ-500 אלף ספרדים פוקדים את שמורת קאסורלה מדי שנה. אולם אל דאגה – השמורה גדולה דיה כדי שכל מבקר יוכל למצוא את הפינה השקטה שלו 

אגם טראנקו. הכביש החוצה את היער, סמוך לגדה המערבית של האגם, מספק מדי פעם זוויות תצפית יפות אל האגם וסביבתו | צילום: נפתלי הילגר

כתב: נפתלי הילגר

עמקים מיוערים, הרים תלולים בגובה של עד 2,100 מטר, פרחי בר, מפלי מים ואגם גדול ויפה – כל אלה יחד יוצרים את נופיה המרהיבים של שמורת הטבע קאסורלה (Cazorla).
באנדלוסיה מצוי הריכוז הגדול ביותר בספרד של שמורות טבע ואתרים מוגנים, וקאסורלה, המשתרעת על שטח של 2,143 קילומטר רבוע, היא השמורה הגדולה ביותר באנדלוסיה. בנוסף לנופיה הבלתי נשכחים, אפשר למצוא בשמורה גם אלפי מינים של צמחים, וכן זאבים, יעלים, איילים אדמוניים, חזירי בר וכ-140 מיני עופות, בהם עיטים ונשרים.

כ-500 אלף ספרדים פוקדים את שמורת קאסורלה מדי שנה כדי לדוג, לטפס, לדאות, לשחות, לרכוב על סוסים, לנסוע בג'יפים או סתם לנוח. לאחרונה הם אף גילו תחביב חדש, בלתי מוכר בספרד עד כה: טיולים רגליים במסלולי ההליכה המסועפים, החוצים את הפארק לכל הכיוונים. אורכם הכולל של המסלולים בשמורה הוא כ-250 קילומטר. כמות של חצי מיליון מבקרים נשמעת אמנם עצומה, אבל גם בתקופות העמוסות ביותר לא תחושו בצפיפות בלתי נסבלת. ממדי השמורה גדולים דיים כדי שכל מבקר יוכל למצוא את הפינה השקטה שלו – לא עניין של מה בכך במדינה שאתרי התיירות שלה צפופים בדרך כלל.

זיתים, פלמנקו ומלחמות שוורים
שמורת קאסורלה נמצאת כמאתיים קילומטר מצפון-מזרח לעיר גרנדה (Granada). הדרך היפה ביותר אליה היא לאו דווקא המהירה ביותר: כביש מספר 301 מוביל מן הכפר מורדה (Moreda) לחודאר (Jodar), וחוצה נוף מרהיב של גבעות עגלגלות ועדינות. מיליוני עצי זית, עיקר פרנסתם של תושבי נפת חַאאֶן (Jaen), מעניקים לנוף מרקם יפהפה, ההופך את הנסיעה לאחת החוויות הוויזואליות היפות ביותר שלי באנדלוסיה.

הדרך מובילה אל העיר קאסורלה, ששוכנת בכניסה לשמורה. קאסורלה (9,700 תושבים), הבנויה בצורה ציורית לרגליו של צוק מרשים, מהווה נקודת מוצא טבעית לטיולים בשמורה. יש כאן שפע אפשרויות לינה, קניות, בילויים ושירותים למטיילים, ובכל שנה באמצע ספטמבר מתקיים בעיר פסטיבל של מוזיקת פלמנקו ומלחמות פרים.

לפני שמחליטים על טיול רגלי באחד המסלולים בשמורת קאסורלה, מומלץ לחצות ברכב פעם אחת את השמורה כולה. הכביש הראשי החוצה אותה הוא כביש A319, שאורכו כשישים קילומטר והוא מוביל דרך היישובים הקטנים שבשמורה. ביישובים אפשר להתרענן, לערוך קניות ואף למצוא מקומות לינה. גם רוב מסלולי ההליכה הקצרים יוצאים ממקומות הסמוכים לכביש הראשי.

הגשר שנבנה בן לילה
ראשית נצא למסע מעגלי קצר אל מקורות הנהר גוודלכיביר (Rio Guadalquivir), הגדול בנהרות אנדלוסיה. הנהר יוצא מהשמורה – בה עובר קו פרשת המים בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון, עובר את קורדובה וסביליה ונשפך כ-600 קילומטר אחר כך לאוקיינוס. אנו נצא מהעיר קאסורלה בנסיעה צפונה על כביש A319, ונמשיך על פי השילוט למקורות הנהר (Nacimiento del Rio Guadalquivir), הנמצאים בגובה של כ-1,350 מטר, כ-45 דקות נסיעה מן העיר. אם הגעתם מהר יותר, סימן שנסעתם מהר מדי – הכבישים בשמורה צרים, עיקול מתחבר לעוד עיקול וסימני בלימה רבים מעידים על הסכנות האורבות מעבר לפינה. גם אין סיבה למהר – מהות הטיול אינה רק היעד אלא גם הדרך אליו, המובילה בחלקה בשבילי עפר דרך יערות צפופים, שבתוכם זורם הנהר.

בדרך אפשר לעצור בחניונים מוצלים, ומומלץ גם להתעכב לזמן מה ליד גשר פואנטה דה לס הרריאס (Puente de las Herrerias), שנבנה על פי האגדה בלילה אחד, כדי לאפשר למלכה איזבלה (ששלטה באזור במאה ה-15) לעבור את הנהר מבלי להירטב. ממקורות הנהר אפשר לשוב העירה בדרך לא פחות יפה, המובילה לכיוון אל צ'ורו (El Chorro), או לחזור לכביש A319 ולהמשיך בטיול בשמורה.

פריחה בסגול
אחד ממסלולי ההליכה היפים ביותר (למרות שבסופי השבוע העמוסים הוא קצת פחות יפה) יוצא מטורה דל וינאגרה (Torre del Vinagre) מזרחה לאורך נהר בורוסה
(Borosa). הליכה של כ-12 קילומטר מובילה לשני אגמי הרים קטנים אך ציוריים – לגונה דה אגואס נגראס (Laguna de Aguas Negras, "אגם המים השחורים") ולגונה דה ואלדאסורס (Laguna de Valdeazores). המסלול המעגלי, שאורכו הכולל כ-24 קילומטר, אורך כשבע שעות, לא כולל הפסקות. בדרך תוכלו לראות, בהתאם לעונה, כמה מ-24 מיני הצמחייה הייחודיים לשמורה, בהם סיגלית הקאסורלה, הפורחת באביב בפריחה שצבעה סגול בהיר במיוחד.

אי בלב האגם
אחד האתרים היפים בשמורה הוא אגם טראנקו (Tranco) שנמצא במרכזה. הכביש חוצה את היער סמוך לגדה המערבית של האגם, ומדי פעם נפתחות זוויות תצפית יפות אל האגם וסביבתו. מנקודות התצפית רודריגס דה לה פואנטה (Rodriguez de la Fuente) ובוחראייסה (Bujaraiza) אפשר לראות את האי הגדול, קאבסה דה לה וינה (Cabeza de la Viña), באזור הרחב ביותר של האגם. בהמשך אפשר לעצור בתחנת המידע בסולנה דה פאדייה (Solana de Padilla) לייעוץ לגבי מסלולי הליכה ולתצפית מרהיבה נוספת אל האגם.

הכפר אורנוס (Hornos), בקצהו הצפוני של אגם טראנקו, הוא לא רק בסיס נוח ללינה, אלא גם מאפשר לצפות אל האגם ממבט-על, רצוי תוך כדי ישיבה באחת המסעדות הקטנות שבכפר.

זכרונות מהתקופה המוסלמית
סגורה דה לה סיירה (Segura de la Sierra), הכפר הציורי ביותר בשמורה, נמצא בצפונהּ, על צוק בגובה של כ-1,200 מטר. מעליו מבצר מוסלמי, ומתחתיו נפרשים עד לאופק נופיה היפים של שמורת קאסורלה – האגם, פסגת אל ילמו (El Yelmo) ואלפי עצי הזית הנטועים בכל עבר. את התצפית הנהדרת הזאת מומלץ לערוך בשעות הבוקר המוקדמות, ולא אחר הצהריים – אז השמש מסנוורת.

ב-1214 עבר הכפר מידיים מוסלמיות לכובשים הנוצרים, אך עד היום מזכיר סגנון הבנייה המקומי, ובמיוחד בית המרחץ, את התקופה המוסלמית באנדלוסיה. 

תודת הכותב לאנטוניו מרטין מצ'וקה (Antonio Martin Machuca) מלשכת התיירות של אנדלוסיה על הסיוע בהכנת הכתבה.

סביליה / אדום אולה!

שליטים מוסלמים ומלכים נוצרים הותירו בה את חותמם המפואר, והיום היא מרכז תוסס של חיי לילה, טאפאס ברים ומלחמות פרים. יומיים אולטימטיביים בסביליה

פלסה אספניה. 56 הספסלים המקיפים את הכיכר מייצגים את עריה החשובות של ספרד | צילום: נפתלי הילגר

כתב: עודד ציון

סביליה (ובספרדית סבִייה, Sevilla), בירת חבל אנדלוסיה, היא מטרופולין תוסס הקושר את עברה המפואר של ספרד אל ההווה הפעלתני שלה. היספאליס (Hispalis) בפי הרומים, בוניה הגדולים, היתה העיר הראשית של האימפריה הרומית באיבריה. בשנים 712-711 כבשו אותה המוסלמים, ובמאות שלאחר מכן שגשגו סביליה וערי הדרום האחרות תחת שלטונם, בעידן "תור הזהב" של האסלאם ושל היהדות.

ב-1248 כבש את העיר המלך הנוצרי פרננדו השלישי, במלחמת הרקונקיסטה (Recoquista, "כיבוש מחדש"), אולם העיר המשיכה את המורשת הערבית שלה, בעיקר דרך הארכיטקטורה, השפה, הפלמנקו, ההשפעות האסלאמיות במנהגים הקתוליים ועוד.

עם "גילוי" אמריקה, הפכה סביליה למרכז הקשר המסחרי והפוליטי של ספרד עם "העולם החדש", כשנהר הגוודלכיביר (Guadalquivir) שלגדתו היא יושבת משמש לה מוצא אל האוקיינוס האטלנטי.
כיום סביליה היא מרכז כלכלי, תרבותי ואדריכלי חשוב והעיר הרביעית בגודלה בספרד. היא הפן הים תיכוני במדינה רבת פנים ומורכבת זו (בניגוד לצפון הבאסקי והקטלאני, בעל האופי האירופי יותר), ומייצגת את ה"ספרדיות" האותנטית, ה-Hispanidad (עד כמה שאפשר בעולם שכולו רוצה להיות "אמריקה").

יום 1: עושר אדריכלי
ביום הראשון נסייר ברגל בעיר העתיקה, שבלבה ההיסטורי נמצאים שני אתרים צמודים המעידים על אופיה ההיסטורי של סביליה: תערובת של תרבות ואדריכלות אסלאמית שעליה נמצאת שכבת הנצרות. והכוונה היא לקתדרלה (Catedral) ולארמון אלקאסר (Real Alcazar). הקתדרלה של סביליה היא עצומת ממדים, והיא דוגמה קלאסית לשכבות האדריכלות שספרד רבת הכובשים מאופיינת בה. המסגד המקורי הפך לקתדרלה, ועל יסודותיו נבנה מבנה שסגנונות הגותיקה, הרנסנס והבארוק שלובים בו. "חצר התפוזים", פטיו דה לוס נרנחוס (Patio de los Naranjos) של המסגד הפכה לחצר המקדימה את הכניסה אל הקתדרלה, ומגדל הקריאה של המואזין הפך לחירלדה (Giralda) – מגדל הפעמונים של הקתדרלה. כדאי בהחלט לטפס אל ראש המגדל ולערוך ממנו תצפית יפה אל הנוף העירוני, לפני שנכנסים לקתדרלה ופוגשים בה בעושר האדריכלי הרב, בקפלות (Capillas) השונות ובטסורו (Tesoro), אגף האוצר המוזיאוני, המציג את אוסף הציורים, הפסלים ותשמישי הקדושה שאספה הכנסייה במשך השנים.

הקורו (Coro), מושב המקהלה הרנסנסי, מגולף להפליא, ומולו, בלב הקתדרלה, נמצאת הקפייה מיור (Capilla Mayor, "הקפלה הגדולה"). עליה ניצב ה-Retablo, קיר תבליט בסגנון הפלטֶרֶסק הספרדי – "ריקוע" באבן ובעץ, מצופה זהב, המציג את חייו של המשיח הנוצרי עד צליבתו. מימין לקפייה מיור שוכן קברו של קולומבוס, קולון בשמו הספרדי. ההיסטוריונים עדיין חלוקים בשאלה אם כאן באמת נחות עצמותיו של מגלה אמריקה.

בסמוך לקתדרלה נמצא ארמון אלקאסר, הבנוי בסגנון המודֶחאר (Mudejar) – מושג שמייצג כיום את מכלול האמנות והאדריכלות העיטורית האסלאמית בספרד. שלבי בנייה אחדים השתלבו לצורתו הסופית של הארמון. באמצע המאה ה-13 בנה אותו המלך אלפונסו העשירי "החכם", ואחריו, באמצע המאה ה-14, המשיך פדרו "האכזר" לבנות את הארמון, שסגנונו האסלאמי אינו יכול להטעות את העין.

הבנאים המוסלמים הובאו מגרנדה, והסגנון מזכיר את זה של ארמון אלהמברה: חצרות, מים, קרמיקה מזוגגת (אסולחוס, Azulejos), עיטורי סטוקו (Stucco, מעין טיח נוקשה), קשתות וערבסקות, קליגרפיה. כל אלה לא חדלים מלהרשים, למרות שבעידנים מאוחרים יותר הוסיפו המלכים הנוצרים אגפים בסגנונות אחרים, הנראים מיותרים משהו. לארמון, כרגיל בארמונות אסלאמיים, צמודים גנים מרהיבים, בנויי טראסות ובריכות נוי.

רובע סנטה קרוּס: עצי תפוז בחצרות
לאחר הפרק ההיסטורי-אדריכלי מומלץ לחדש כוחות במסעדת הטאפאס הסמוכה Las Columnas ולצאת לביקור ברובע סנטה קרוּס (Barrio de Santa Cruz). העיר העתיקה מחולקת לרבעים אחדים, לא כולם מעניינים באותה מידה. הרובע המרכזי וההיסטורי הוא סנטה קרוּס, שבו ובסביבתו שכנה הקהילה היהודית של העיר עד פרעות 1391. הרובע שומר עדיין על אווירת אצולה מאופקת, והוא עטור חצרות פטיו עם עצי תפוז, סמטאות צרות, צבע לבן, סורגים מחושלים וצמחי גרניום. הליכה נינוחה ברובע מומלצת בהחלט.

מכאן המשיכו לטייל אל החלקים האחרים של העיר העתיקה, גדולת הממדים. ראשית פנו בכיוון הנגדי לנהר. בדרך תוכלו לפגוש שוב בחצרות הפטיו של הבתים הפרטיים – נסו להציץ פנימה בעדינות. כנסיות רבות, קטנות כגדולות, פזורות בעיר העתיקה, בהן הכנסיות סנטה קרוּס (Iglesia Santa Cruz), סן ניקולס (San Nicolas) וסן סלבדור (San Salvador). כדאי לדחוף את הדלתות הכבדות ולנסות להיכנס גם לא בעת המיסות הרשמיות (בבוקר או לעת ערב). מן הכנסיות הללו, מלאות הצלם והרגש, יוצאות התהלוכות של "השבוע הקדוש".

נקודת עניין נוספת באזור היא בית פילאטוס (Casa Pilatos). זהו ארמון-פטיו מתקופת הרנסנס, המעוטר בסגנון רומי-קיסרי, ותוכניתו מבוססת, כך סבורים, על בית פילאטוס שבירושלים – ביתו של הנציב הרומי. גם כאן משולבים במבנה היסודות המודחאריים (עם קרמיקת אסולֶחוס ועיטורי סטוקו) האופייניים כל כך לעיר. הכיכרות ההומות הן נקודת מפגש טובות עם המקומיים, מסבירי הפנים בדרך כלל, ויש בתי קפה רבים ועממיים בדרך.

הקורידה: מהות הספרדיות
כוונו את עצמכם לעבר פלסה דה טורוס (Plaza de Toros), זירת מלחמות הפרים של העיר, הסמוכה לנהר. זוהי זירת מלחמת הפרים – הקורידה (Corrida) – הנחשבת ביותר בספרד, על עשרים אלף מקומות הישיבה שבה.

כדי להבין את הספרדיוּת יש להבין את הקורידה. זהו אירוע דתי-תרבותי-חברתי של ממש, מורשת רומית מובהקת שעברה דרך תרבות מגדלי הבקר הספרדית המצ'ואיסטית, והספרדים, לפחות בדרום, אינם מתרגשים מן הביקורת המוטחת בהם על התייחסותם לפרים בזירה.

כל זירה בספרד פעילה כמה חודשים, והיום הראשון והטוב ביותר בעונה הוא מוצאי חג הפסחא (שמועדו משתנה כל שנה). שישה פרים יומתו בכל תחרות שכזאת, שמתחילה בשעות אחר הצהריים. אם בחרתם להשתתף באירוע כזה, תזכו בחוויה מחשמלת: הארנה ("חול" בלטינית) של הקורידה במרכז, בצבעה הצהוב-זהב, ומסביבה ספרדים מנופפים במטפחות לבנות ותזמורת צוהלת. המקומות הטובים נמצאים בצל (Sombra).

אם אינם רוצים לראות קורידה בפעולה הסתפקו בביקור במוזיאון הקורידה, המציג את תולדות הקורידה לצד מלבושים ותצלומים. תוכלו גם לספוג מעט מהאווירה המיוחדת בברים שבסביבה, הן לפני והן אחרי הקורידה.

סמוך לזירה, על גדות נהר הגוודלכיביר, תפגשו ב"מגדל הזהב", שער הכניסה לנמל הישן וההיסטורי של סביליה וזכר לימים שבהם שקק הנמל חיים, בעברה המוסלמי-נוצרי של העיר. הצפינו מעט לאורך פסאו דה כריסטובל קולון (Paseo de Cristobal Colon), עד שמשמאל ייראה גשר על הנהר, אז פנו ימינה לרחוב רייס קתוליקוס (Reyes Catolicos). המשיכו אל כנסיית מגדלנה (Iglesia Magdalena) הקטנה, המעוצבת בתפאורת בארוק ספרדי מצועצע למדי.

המשיכו ברחוב מוריו (Murillo) עד שתגיעו אל בית הכלבו אל קורטֶה אינגלס (El Corte Ingles), והמשיכו אל מדרחוב סיירפס (Sierpes) ואל רחוב קונה (Cuna) המקביל לו. מלבד ברים ומסעדות תוכלו למצוא כאן חנויות קטנות ומקומיות לבגדים, בגדי פלמנקו ואביזריו, מוזיקה, מזכרות, ספרים ועוד.

יום 2: כיכרות וגנים
למחרת ניסע למתחם היריד האיברי-אמריקאי של 1929 (מדרום למרכז העיר). היריד נועד להציג את הקשר בין ספרד לאמריקה דרך סביליה, שהיתה מרכז הקשר הזה בעידן הזהב של ספרד במאה ה-16. סביב המתחם נמצאים הביתנים שייצגו את המדינות השונות שהציגו ביריד, רובם משמשים כקונסוליות כיום.

נתחיל בפלסה אמריקה (Plaza America). בכיכר שלושה מבנים המייצגים את שלושת סגנונות הבניה במרכז ספרד ובדרומה: המודחאר, הגותי והרנסנסי. האווירה הנינוחה, היונים הלבנות, הילדים והוריהם, כרכרות הסוסים (כדאי לצאת לסיור מודרך בן שעה על כרכרה כזאת, ובמהלכו גם לראות את המבנים המקיפים את הכיכר) – כל אלה מושכים לכאן תיירים ומקומיים כאחד.

משם המשיכו אל גני מריה לואיסה (Parque de Maria Luisa), שהם מעין הוקרה וחיקוי לסגנון הגנים של המוסלמים בדרום ספרד: עתירי קישוטים, בעלי גיאומטריה ריבועית ומרובי מים. הגן הירוק הוא אטרקציה גם בימי הקיץ הלוהטים, ותמצאו גם הזדמנות לשבת באחד הספסלים ליד בריכות המים שבו.

מן הגן אפשר לצאת אל פלסה אספניה (Plaza Espana, כיכר ספרד), שם נפתח היריד של 1929, בראשותו של מלך ספרד דאז וסבו של מלך ספרד דהיום, אלפונסו ה-13. הכיכר הענקית בנויה בצורת חצי גורן, בסגנון המשלב את הניאו רנסנסי עם המודחארי. כיום שוכנים בתוך המבנה המעוקל משרדי החונטה (Xunta), הממשל של אנדלוסיה. בצידה הפנימי של הפרסה האדריכלית אפשר לראות את 56 הספסלים עטורי הקרמיקה המייצגים את עריה הראשיות של ספרד. כל ספסל מציג תמונה היסטורית חשובה מעברה ההירואי של כל עיר.

ביתם של אמני סביליה
מכאן כדאי לנסוע צפונה, אפשר לאורך הנהר, ולחזור לעיר העתיקה, אל אחד המוזיאונים המעניינים והפחות מתוירים בספרד, המוזיאון לאמנויות היפות (Museo de Bellas Artes), המצוי על בסיסו של מנזר לשעבר, מסביב לשלוש חצרות. המוזיאון מציג עבודות של בני העיר, הציירים הגדולים פרנסיסקו סורבאראן (Zurbaran ), אסטבאן מוריו (Murillo) ואחרים, בעיקר מתור הזהב של ספרד ובעיקר בסגנון הבארוק. שימו דגש על חדר מספר 5, בו אפשר להתרשם מן האווירה הקתולית-מיסטית הדרמטית, האופיינית לציוריהם.

משם כדאי להמשיך צפונה אל עבר שני הגשרים שבנה הארכיטקט הספרדי הנודע סנטיאגו קלטראווה (Calatrava) – פואנטה דה לה ברקטה (Puente de la Barqueta) ופואנטה דל אלמיו (Puente del Alamillo) – לקראת התערוכה העולמית, ה"אקספו", שנערכה בעיר ב- 1992, במלאת 500 שנה לגילוי אמריקה. עבודותיו של קלטראווה, הבונה עד היום בעולם כולו, מאופיינות ברעיונות רנסנסיים-דינמיים, המושפעים ללא ספק מאנטוניו גאודי. פואנטה דל אלמיו, הנראה כחסידה במעופה, מבטא היטב את סגנון "הדינמיקה הסטטית" של הגשרים והמבנים שלו.

הקתדרלה
כתובת: Avenida de la Constitucion.
טלפון: 95456332134-.

אלקאסר
כתובת: Patio de vanderas.
טלפון: 95450232334-.

בית פילטוס
כתובת: Plaza Pilatos.
טלפון: 95422529834-.

זירת מלחמות הפרים
מועדי התחרויות: בררו בלשכת התיירות או בקופת הקורידה.
רכישת כרטיסים: בקופה או בדוכנים ברחבי העיר.
כתובת: Paseo de Croistobal Colon.
טלפון: 95422457734-.

מוזיאון הקורידה
יש סיורים מודרכים הכוללים את המוזיאון ואת הזירה. הכניסה בתשלום.

המוזיאון לאמנויות יפות
כתובת: Plaza del Museo 9.
טלפון: 95422182934-.

תכנון מסלול
שבוע: הערים הגדולות סביליה, גרנדה וקורדובה.
עשרה ימים: להוסיף את רונדה.
שבועיים: להוסיף את הכפרים הלבנים, רכס הסיירה נוודה, כפרי צוענים ממזרח לגרנדה, רכס ארסנה עם מערת הנטיפים באותו שם, שמורת דוניאנה, כף גאטה, והערים הרנסנסיות חאאן (Jaen), אובידה (Ubeda) ובאאסה (Baeza).

המיוחדים של מסע אחר

המלצות מסע אחר על אתרים יחודיים ומקומות שונים מהמסלול הרגיל

בעקבות יהודים / לבי במערב

בשלוש הערים הגדולות – סביליה, קורדובה וגרנדה – אפשר למצוא גם היום שרידים לחיי הקהילה והיצירה התוססים שהתקיימו כאן בקרב היהודים לפני גירוש ספרד. מסע בכיוון ההפוך

מזרקת האריות בחצר ארמון אלהמברה, גרנדה. ייתכן שהובאה לכאן מארמונו של יוסף הנגיד, בנו של שמואל הנגיד, מהשרים הבכירים בחצר המלוכה | צילום: נפתלי הילגר

כתבה: עדנה עסיס

כשמדברים על יהדות ספרד מדברים על תרבות מיוחדת ועשירה, אשר מיזגה את היהדות עם התרבות הערבית שבתוכה צמחה. תרבות זו נוצרה והתפתחה באנדלוסיה – "אל-אנדלוס", כפי שכונתה אז בפי המוסלמים – שהיתה האזור האחרון שכבשו הנוצרים מידי המוסלמים, במהלך כיבושה מחדש של ספרד שנסתיים ב-1492. יהודי אל-אנדלוס פיתחו ענפים רבים ביהדות שלא נודעו בשאר קהילות ישראל. מלבד עיסוקם בתורה ובתלמוד, חיברו יהודי ספרד המוסלמית שירי קודש ושירי חול, ספרי דקדוק ומילונים, חיבורי הגות וספרות, ואף עסקו ברפואה ובמדעים. הם הצליחו ליצור איזון נפלא בין קודש וחול, ומעורבותם העמוקה בתרבות הלא יהודית ובענייני המדינה לא טשטשה את זהותם היהודית. במשך מאתיים שנה, מ-950 ועד 1148, שמרה יהדות ספרד, שמרכזה היה באנדלוסיה, על רמה תרבותית גבוהה. את התקופה כינו ההיסטוריונים "תור הזהב".

קורדובה: הרמב"ם שוב כאן
המבקר היום בקורדובה יגלה את שרידיה המרשימים של קהילה יהודית שהיתה מרכזה החשוב של יהדות ספרד בימי "תור הזהב". העיר, שהיתה ביתה של קהילה מפוארת בה פעלו חכמים, משוררים, הוגי דעות, מדקדקים, אנשי תורה והלכה, רופאים ומדענים – ריקה היום מיהודים. כל שנותר בה הם שרידים מעטים, שדרכם ניתן לדמיין משהו מאותם הימים ולהרגיש את הרוח היהודית שנשבה בה בעבר.

החודרייה (Juderia), כפי שנקראות השכונות היהודיות בספרד, ממוקמת בדרום-מזרח העיר, בין החומה למסגד הגדול, הוא המסקיטה (Mezquita), ובסמוך לשער אלמודובר (Puerta de Almodovar), שבתקופה המוסלמית כונה באב אל-יהוד – שער היהודים. החודרייה של קורדובה היא שכונה טיפוסית מאוד לשכונות האנדלוסיות מימי המוסלמים.
בימים ההם היתה השכונה מוקפת חומה ובה שני שערים שננעלו בלילות. סמטאותיה צרות ומעוקלות, וחצרות הבתים משרות אווירה נעימה ומיוחדת, שמושכת אל קרבה תיירים ומבקרים רבים במשך כל ימות השנה. היום השכונה היא מקום בילוי עם בתי קפה, מסעדות ואף בתי מלון. הביקור בשכונה ימחיש למטיילים תופעה של העשורים האחרונים בספרד, המשמרת את אתריה היהודיים, מצרפת אליה את התרבות היהודית ומאמצת את יוצריה – אשר את אבותיהם גירשה לפני למעלה מ-500 שנה. הרומנטיזציה הזאת של העבר היהודי כרוכה כמובן גם בסיבות כלכליות-תיירותיות, וגם בתופעה שולית יותר של חיפוש שורשים יהודיים בקרב הספרדים של ימינו.

בשכונה היהודית ניתקל בשמות רחובות, כיכרות ובתי מלון המעלים את זכרם של יהודים שחיו ופעלו בה בימי הביניים. רחובה הראשי של החודרייה הוא רחוב היהודים (Calle Judios), ואת העבר היהודי מזכירים גם כיכר יהודה הלוי (Plaza de Juda Levi), כיכר טבריה (Plaza Tiberias) וכיכר מימונידס (Plaza de Maimonides), על שמו של רבי משה בן מימון, הלא הוא הרמב"ם. אל תתפלאו למצוא כאן את בית המלון מימונידס ועוד בתי עסק בעלי שמות מהעבר היהודי, שלא תמיד היה רצוי כל כך, לא בספרד המוסלמית ולא בספרד הנוצרית.

בין סמטאות השכונה ישנה כיכר קטנה המרגשת, ולפעמים משעשעת, אותנו הישראלים המבקרים בעיר. זוהי כיכר טבריה. הרמב"ם נאלץ לברוח מהעיר בהיותו כבן 13 בלבד, כאשר המואחידון – קנאים דתיים מצפון אפריקה – פלשו לכאן, החריבו את קהילות ישראל והמיטו אסון על היהודים. משפחתו של הרמב"ם החלה בנדודיה ולבסוף השתקעה במצרים. המסורת מספרת כי הוא קבור בטבריה. וכאן, בשנת 1935, באירוע לציון 800 שנה להולדתו של הרמב"ם, נקבע כי הכיכר תיקרא טבריה, כשם מקום מנוחתו. כאן גם הוצב בשנת 1964 פסלו המרשים (והדמיוני) של הרמב"ם, שבבסיסו חקוקה חתימתו בעברית כפי שהיא מופיעה באחד המקורות מהגניזה הקהירית. נציגה המובהק של תרבות יהודי ספרד – שסולקו מעל אדמת המדינה – אומץ בשנים האחרונות על ידי ספרד כפילוסוף ספרדי.

סמוך לכיכר נמצא אחד האתרים היהודיים החשובים מימי הביניים באירופה – בית הכנסת העתיק, מהבודדים ששרדו בספרד כולה. בית הכנסת (Sinagoga), שהוכרז במאה ה-19 אתר לאומי המיועד לשימור, הוא מבנה קטן מידות ומרשים ביופיו. על פי כתובת בעברית הרשומה מימין למקומו של ארון הקודש, בית הכנסת שופץ או נבנה בשנת 1315. הכתובת מתארת את המקום כ"מקדש מעט", כינוי לבית כנסת במסורת היהודית. על שיפוצו אנו יודעים מהמילה "שכללו" המופיעה בכתובת.

לבית הכנסת נכנסים דרך חצר טיפוסית עתירת צמחייה, המובילה אל חדר מבואה קטן. ממנו אפשר להיכנס אל עזרת הגברים, או לעלות בגרם מדרגות לעזרת הנשים. על קירות בית הכנסת שרדו חלקים רבים מעיטורי הסטוקו – גילופים בטיח בסגנון מוּרי שהיה אופייני לספרד המוסלמית ושהשימוש בו נמשך בקרב יהודים ונוצרים. את הקירות מעטרים, כאמור, גם כתובות ופסוקים, שכנראה היו צבועים בצבעים שונים אשר דהו עם הזמן. גולת הכותרת של בית הכנסת הם העיטורים בסגנון המודחארי שמעל לגומחה בה ניצב ארון הקודש – יצירת פאר אמנותית בפני עצמה.

מה קרה לבית הכנסת לאחר הגירוש? הוא הפך לבית חולים לחולי כלבת, ומאוחר יותר היה למקום מושבה של גילדת הסנדלרים. רק בעת שיפוץ הבניין נתגלו תחת שכבות הסיד שעל הקירות העיטורים, שחשפו את עברו העשיר.

סביליה: סיפורי אהבה טרגיים
הרובע המוכר היום בשם סנטה קרוּס (Santa Cruz) היה בעבר הרחוק חלק מהשכונה היהודית בסביליה. השכונה, שהיתה אחת הגדולות בספרד, השתנתה מאוד, בעיקר בעקבות פיתוח אורבני מואץ במאה ה-19, אך המטייל יכול עדיין לחוש באווירה הייחודית שבה. יש בה כיכרות מלאות עצי תפוז, רחובות וסמטאות ציוריים ובתים לבנים המיוחדים לדרום ספרד. השכונה היתה סגורה בחומה ובשערים, כמו רבות משכונות היהודים, והכילה את כל מוסדות הקהילה: כ-23 בתי כנסת ובתי מדרש, מקווה טהרה, משחטה ועוד, שניתן היום לשער היכן עמדו חלקם.

אחת הכיכרות המרכזיות של השכונה היהודית היא כיכר סנטה מריה לה בלנקה (Plaza Santa Maria la Blanca), בה, על פי המשוער, ניצבו בעבר השוק השכונתי ובתי המרחץ. במקום שבו ניצבת היום הכנסייה שהכיכר נושאת את שמה, עמד בעבר בית כנסת שכונה "בית הכנסת של השווקים", שהיה פעיל עד לשנת 1391, השנה שבה נחרבה הקהילה כליל. בשנה ההיא, בעקבות הסתה של איש הכנסייה פראן מרטינס, התנפל ההמון הנוצרי המוסת על יהודי סביליה, הרג, שדד ואנס יהודים רבים להמיר את דתם. רצח וביזה אפיינו את פרעות התקופה, המכונות פרעות קנ"א, ואלה התפשטו מכאן אל כל הקהילות היהודיות בספרד. הפרעות הביאו להמרת דת המונית בקרב היהודים ולתחילתה של תופעת "הנוצרים החדשים", או במונח המוכר – "אנוסים". לאחר הפרעות הוחרם רכוש יהודי, ובכללו בית הכנסת, שהוסב לכנסייה הקיימת עד היום. עקב השינויים שבוצעו כדי להופכו לכנסייה, לא נותרו שרידים רבים המעידים על זהותו של המבנה כבית כנסת.

במרוצת הזמן החלו להירקם אגדות שונות הקשורות ביהודים, באנוסים ובנוצרים כחלק מתהליך של רומנטיזציה בספרד. אגדות אלה מספרות על "אסתר" או "ראקל", יהודיות בגלוי או בסתר, המתאהבות בנוצרי יפה תואר. בין בני הזוג מתפתחות פרשיות אהבה לוהטות, אך רוב הסיפורים מסתיימים בטרגדיה מצמררת. כך התפתחה סביב רחוב סוסונה שבשכונה היהודית אגדה על סוסונה (או אולי שושנה?), בחורה נוצרית מבית טוב, לכאורה, אך למעשה בת למשפחת אנוסים, שיחד עם משפחות אחרות שמרה בסתר על יהדותה, מפחד השכנים המלשינים ועינויי האינקוויזיציה. לסוסונה היה מאהב נוצרי יפה תואר, לו סיפרה על זהותה היהודית של משפחתה. המאהב הבוגדני מיהר לדווח לאינקוויזיציה, שעצרה מיד את כל ה"אשמים". לאחר עינויים וחקירות הועלו בני משפחתה ומשפחות אחרות על המוקד. כשהבינה סוסונה את חומרת מעשיה, החליטה לפרוש למנזר ולהתבודד. בצוואתה ביקשה כי ביום מותה יתלו אותה בפתח ביתה. זכר לפרשה נמצא היום – אריח ועליו דמות גולגולתה.

בקתדרלה המפוארת של סביליה יש עדויות נוספות על יהודי העיר. באוצר הקתדרלה ניתן לראות את מפתחות השכונה היהודית, עליהם רשומה הכתובת "מלך מלכים יפתח, מלך כל הארץ יבוא". לפי המסורת, ניתנו המפתחות למלך פרננדו השלישי, כובש העיר מידי המוסלמים, בעת קבלת הפנים החגיגית שערכו לו היהודים, כאות לאמונם במלך החדש. פרננדו השלישי קבור בקתדרלה, ומארבעת צדי קברו ישנן כתובות מציבה בארבע שפות, בהן עברית.

גרנדה: 12 האריות וצו הגירוש
מהרובע היהודי הגדול של גרנדה לא נותר זכר. לאחר הגירוש ציווה המלך פרננדו להרוס את השכונה עד היסוד. לעומת זאת, באתר החשוב ביותר שמציעה גרנדה למטיילים – מצודת אלהמברה (Alhambra, שם שמקורו במילה הערבית אל-חמרה – "האדומה"), ישנן כמה אנקדוטות מעניינות הקשורות ביהודים. באלהמברה, שאכן בנויה באבן אדומה, נמצאת אחת החצרות היפות והעשירות באמנות המוּרית – "חצר האריות" (Patio de los Leones). במרכז החצר מזרקה הניצבת על 12 אריות שפניהם כלפי חוץ. יש הסבורים כי מזרקה זו הועברה לכאן מארמונו של יוסף הנגיד, בנו של שמואל הנגיד, שהיה מהחצרנים (השרים הבכירים בחצר המלוכה) החשובים ביותר שצמחו מבין היהודים. על שום מה סברה זו? באחד משיריו של שמואל אבן גבירול יש תיאור של מזרקה בארמונו של הנגיד יוסף, התואם את מראה המזרקה הזאת. לפי סברה אחרת, מזרקת יוסף הנגיד היתה ההשראה לזו שבאלהמברה.

"אולם השגרירים" (Salon de Embajadores) באלהמברה הוא המקום שבו קיבל קולומבוס את אישור היציאה למסע שהוביל לגילוי העולם החדש. אך באותו אולם, ובאותה שנה, נפלה גם החלטה רבת משמעות לגבי יהדות ספרד. כאן, ב-31 במרץ 1492, הוציאו המלכים הקתולים פרננדו ואיזבל את צו הגירוש של יהודי ספרד, ובכך חרצו את גורלם.