פורט מורסבי, פפואה – לידה מחדש

נמל התעופה ג'קסון, פורט מורסבי, פפואה ניו-גיני, 1988

ציפור ברזל ועליה לוגו של ציפור גן עדן מאטה תנועתה על המסלול. הגעתי. התבוננתי מבעד לחלון וראיתי שלושה מטוסי ערבה, על צורתם המוזרה, ניצבים בשורה. מתישהו בחייהם הם עשו את דרכם מישראל עד הלום. ממש כמוני.

המטוס התקרב לשרוול. זוהי תעלת הלידה דרכה אצא מרחם ילדותי, מולדתי, תרבותי, אל העולם שבחוץ. עולם גדול, אחר. עולם שעליו חלמתי במשך שנים.

מצד שמאל מטוס של חברת "קוונטאס" האוסטרלית ועל זנבו לוגו קנגורו ענק – חיה מרתקת שמגיחה לעולם בשלב חצי־עוברי וממשיכה את התפתחותה בתוך הכיס של האם. הייתי בן 23 ובדרך לצאת מהכיס אל העולם.

צעדתי במסדרון רחב הממדים של הטרמינל והנוף שניבט מהחלון הענק שלאורכו המם אותי. שמיים כחולים ועננים טרופיים קצפתיים על רקע גבעות צהובות יבשות – דיסוננס מוזר, תשע מעלות מדרום לקו המשווה סמוך לעיר הכלואה בצל גשם, בין רכסי הרים מוריקים. המילה "דיסוננס" עוד תפגוש אותי רבות כאן, אך מה שהעסיק אותי באותם רגעים היה היעדרו של הסבר מושכל למראה סביבי: צבעים עזים כמו שרק שמש המצויה בזניט יודעת ליצור, מטוס דקוטה 3DC ונוסעים בצבעי שחור ולבן יורדים ממנו על כבש מדרגות גמלוני. הכול כאילו נלקח מזמן אחר.

אל פפואה ניו־גיני הגעתי בגלל תמונות כאלה. ראיתי אותן בפעם הראשונה בתוכנית טלוויזיה של דיוויד אטנבורו בבית ילדותי. על המרקע ריצדו מראות נפלאים בשחור־לבן, אבל אני ידעתי שהם הצבעוניים ביותר בעולם; המגבלות הטכנולוגיות הסתירו אותם ממני, אבל היה לי ברור שהם שם.

איש הביטחון קטע את בהייתי בנוף וביקש בנימוס שאמשיך לכיוון פקיד ההגירה. אולם הנוסעים התגלה עד מהרה במלוא ססגוניותו. יותר מ־800 דמויות של נציגי השבטים השונים, על הלבוש והאיפור המסורתיים שלהם, היו מצוירות על הקירות. אף צבע לא נעדר מהן.

מהדלת הצדדית נכנסו נוסעי הדקוטה, עדיין בשחור־לבן. בגדיהם, תיקי היד, אפילו שקיות הדיוטי־פרי שנשאו – עמדו בניגוד גמור לפלטת הצבעים המשגעת שעל הקיר. התמזגתי לתוכם בתור לקבלת הוויזה. לידי עמדה אישה לבושה בבגדים של שנות השלושים. היא אחזה בידה דרכון אמריקאי ומתוכו בצבצו שני ניירות. אחד זיהיתי – טופס נחיתה ובקשה לקבלת אשרה – זה עתה מילאתי אחד כמוהו; השני היה כרטיס העלייה למטוס של חברת "פאן אם" ועליו פרטיה האישיים של האישה: מרגרט מיד, 16/12/1901.

ידעתי מייד מי היא. מַרְגָרֶט מִיד (Margaret Mead) היא "האימא של האנתרופולוגיה". ספרהּ "מילדות לבגרות בגינאה החדשה" (Growing Up in New Guinea) היה פריט קריאת חובה חובה במערכת החינוך של ישראל בשנים בהן גדלתי. על הכרטיס, בזווית העין, הצלחתי לראות כי היא הושבה במושב 2B.

* * *

איור: John kum wamgul

הנוסעים החלו להתפזר. חלקם השתבצו בתוך קהל שבא לקבל את פניהם, אך מרביתם פנו לכיוון הטרמינל לטיסות הפנים. פורט מורסבי, בירת פפואה ניו־גיני, אינה מחוברת ליישובים אחרים בכביש. טיסות הן כורח המציאות.

גם אני המשכתי לטרמינל הזה. מדלפקי הבידוק ליעדים השונים היה ניתן ללמוד עד כמה המדינה הזו הטרוגנית ועד כמה השונות בין השבטים גדולה, בחזותם החיצונית בראש ובראשונה. בתור לטיסה לבּוֹגָנְוִיל (Bougainville) עמדו האנשים הכהים ביותר בעולם; לטיסה ללֶאיִ (Lae) ניצבו אנשים גבוהים ורזים, גבעוליים למראה; בתור לניו־אירלנד עמדו כהי־עור בעלי שיער בלונדיני; לניו בּרִיטֶן (New Britain) נראו נוסעים ששׂערם בצבע מעט חום, כפרוותו של שועל; ולמָאוּנְט הָאגֶן (Mount Hagen) עמדו אנשים בעלי זקן סבוך ומקורזל. כולם תחת לאום אחד, אך בפועל – 800 שבטים שונים.

כשהגיע תורי שאלתי את דיילת הקרקע אם מושב 2B פנוי. "כן," ענתה מבלי להרים את עיניה והקלידה את שמי. קיבלתי את כרטיס העלייה למטוס ופניתי לכיוון אולם ההמתנה. מרגרט הייתה שם, ומהתור שבו חיכתה הבנתי שהיא עומדת לטוס אל היעד שלי: עיר החוף הצפונית ווִיוָוק (Wewak), שער הכניסה לנהר סֶפִּיק (Sepik).

התיישבתי במטוס. מכיס המושב שלפניי בצבץ מגזין של חברת "אייר ניו־גיני" עם הלוגו של ציפור גן עדן. "The Land of the Unexpected" הייתה כותרתו. הוצאתי את ה"לונלי פלאנט" שלי כדי לוודא שוב להיכן מועדות פניי – אכסניה לתרמילאים כמה קילומטרים מחוץ לוויווק. מנהל אותה אדם בשם ראלף, מיסיונר גרמני מבוגר שהמיר את צאן מרעיתו לצאן מרעיתה – עזב את הכנסייה, התחתן עם בת המקום והקים משפחה.

"אתה יושב במקום שלי," קטע לפתע את קריאתי קול במבטא אמריקאי מובהק. זו הייתה מרגרט.

"לו ידעתי שאת על טיסה זו, לא הייתי מעז. רציתי להרגיש איך זה להיות ב־2B."

"נאלצתי לקחת את 2C. טוב כשלעצמו, בטח לאנתרופולוגית. קלטת? TO SEE," היא ענתה בחיוך.

הבטתי באישה בשחור־לבן, הלבושה כמו בשנות השלושים, ולא יכולתי שלא לשאול אותה לפשר העניין. היא חייכה ואמרה שהיא מבינה שזה נראה מוזר, אבל בדרך כלל אנשים מתייחסים לציר הזמן הליניארי כממד קבוע, אחד ויחיד, כזה שעליו ההיסטוריה מתעצבת ומסתדרת לפי מה היה קודם ומה בא אחרי.

"הדקוטה הביאה אותי לכאן מן העבר," המשיכה. "אני כאן על ציר אחר, ציר נושא, תחום עניין, נרטיב משותף נעדר כל זמן ומקום. "באתי לכאן כדי לפגוש בחור צעיר, אנתרופולוג בהווייתו. אחד שהופך ספר ממדף הספרייה באוניברסיטה לכתבת מגזין, כותר אקדמי לכותרת בעיתון, תיאוריות ופרדיגמות לחיי היום־יום."

"וואו! אז אתם נפגשים בוויווק?"

"לא. אנחנו טסים לוויווק. הוא יושב במושב שלי."

את הדקות הבאות הקדישה מרגרט לענות על תהיותיי הרבות. היא הסבירה שרק אני רואה אותה בשחור־לבן כי רק אני יודע מי היא. כל שאר האנשים רואים אותה "כרגיל" – אולי בתסרוקת מעט אנכרוניסטית ובבגדים לא באופנה, אבל בצבע.

"אופנת הרטרו עוזרת לי להיטמע בקלות," צחקה שוב. "אבל במטוס בו הגעתי זה לא משנה."

"למה?"

"כי כל אחד מהנוסעים שבו הגיע מזמן אחר, עבור עניין אחר. לכל אחד יש את הפגישות שלו."

"אומרים שלפפואה ניו־גיני מגיעים שלושה מ"מים: Missionaries, Mistresses, Misfits. מאוחר יותר הצטרפה M רביעית: Mercenaries לצערי הרב," אמרתי.

"נכון," אישרה מרגרט והנהנה בראשה, "וכל אחד מהנוסעים כאן הוא אחד מהם."

את המשך הטיסה העברנו בשיחה ערה. דיברנו על עבודתה, על ספרה הראשון "התבגרות בסמואה" (Coming of Age in Samoa) ועל הביקורת שהושמעה עליו. מרגרט הייתה חלוצה בתחומה ואף פעם לא חסכה ביקורת מהתרבות האמריקאית. סדר היום הליברלי והפמיניסטי שלה הקים עליה סוללת מתנגדים שמרנים, בעיקר רפובליקאים נוצרים, שניסו ככל יכולתם לקעקע את שיטות המחקר שלה ואת מסקנותיה, אך אלה תמיד נמצאו ללא דופי.

"היכן ניפגש?" שאלתי לקראת הנחיתה.

"אל תדאג. אני כבר אמצא אותך."

איור: אור שרבליס הוד

* * *

זה קרה מהר משחשבתי. כמה ימים לאחר מכן עמדתי משתאה מול בית הרוחות בכפר פָּלַמְבֵּיי (Palambai), שהוא מבנה אדיר־ממדים המשמש מרכז דתי ותרבותי עבור המקומיים. אל בית הרוחות מותרת כניסת גברים בלבד. נשים תעשנה לעצמן טובה אם תתרחקנה ממנו. לאחרונה כל מי שנכנסה אליו – במכוון או בטעות – מצאה את מותה באותו מעמד, לכן לפי המקומיים אף אחת לא ניסתה.

בית הרוחות הוא המקום בו מתקבלות כל ההחלטות הפוליטיות בפלמביי. הרחקת הנשים ממנו מסייעת לגברים לשמור על כוחם בזירה המקומית.

עמדתי מול המבנה והרמתי מבט אל הגמלון. בקצהו הוצב פסל מעץ של אישה ומעליו עיט ענק הפורשׂ את כנפיו.

"זה לא הפסל היחיד של אישה שמתנוסס בגאון דווקא במקום שבו כניסת נשים בשר ודם אסורה," שמעתי לפתע את קולה של מרגרט מאחוריי. "אישה יצאה לדוג בספיק ופגשה תנין. הוא עיבר אותה והיא נשאה את צאצאיו ברחמה. כשכרעה ללדת יצאו מגופה שתי ביצים. היא דאגה להן עד שהגיע מועד בקיעתן, וכשזה קרה, יצא מן האחת גוזל עיט ומהשנייה תנין קטן. האם הייתה כמובן מופתעת, אך מגופה הם יצאו ולכן טיפלה בהם במסירות רבה.

"חלפו שנים, העיט והתנין התבגרו, והאם הפכה זקנה עד שלא יכלה לדוג או לצוד. אפילו לרדת אל שפת הנהר כדי להרוות את צימאונה לא הייתה מסוגלת. באו צאצאיה לעזרתה. העיט טיפל בה במשך היום והתנין עשה זאת בלילה. יום אחד, בשעות אחר הצוהריים, בא התנין לאימו ואמר כי לא יוכל להגיע עוד למשמרת הערב – הוא עומד להקים משפחה משל עצמו.

"האם פרצה בבכי של אושר ועצב. מעין אחת זלגו דמעות מכיוון שידעה שתהפוך לסבתא בקרוב, ומהעין השנייה זלגו דמעות מכיוון שידעה שלא יהיה עוד מי שיטפל בה עם רדת החשיכה.

"ראה העיט את מצוקתה של אימו וכדי לנחמה הציע לעמוד לשירותה גם בשעות הלילה. היא הודתה, אך סירבה, 'אתה עיט. אינך פעיל בלילה. אור היום הוא שעומד לעזרך'.

"כך נקפו השעות, שעת השקיעה התקרבה, ופתרון לא נמצא. פרש העיט את כנפיו ונסק באוויר החם העולה מן האדמה אל השמיים. בעודו מהרהר מה ביכולתו לעשות למען אימו, הבחין כי הוא חג בגובה רב מאוד. מעולם לא הגיע לגובה כזה. הוא הישיר מבט אל האופק הנפרש למרחוק וראה עמוד עשן מיתמר מעלה. דאה העיט לכיוונו כדי להבין את פשר הדבר וגילה את הר הגעש קָאר קָאר (Kar Kar) המתפרץ בים בִּיסְמָארְק (Bismarck). הוא השקיף על הלבה הזולגת במורדותיו, שורפת ומכלה את כל הנקרה בדרכה. או־אז, צץ בראשו של העיט רעיון. הוא התקרב בעוז אל הלבה שם ראה ענף בוער ואחז בו. במכות כנף נמרצות עשה את דרכו חזרה לכפר כדי להספיק להגיע לפני השקיעה. כשהגיע, הדליק העיט מדורה גדולה בעזרת הענף הבוער. 'הנה, כך אוכל לדאוג לך גם כשחשוך', אמר לאימו.

"מאז אותו יום בו הגיעה האש לראשונה לכפר, היא שינתה לא רק את חיי האם, אלא את חיי הכפר פלמביי כולו," אמרה מרגרט. "תושביו למדו לבשל, להתחמם וגם לעבוד לאור הלהבה, שלא כבתה לעולם."

שתקנו קלות ומרגרט המשיכה. "האישה שהביאה את האש שינתה ציוויליזציה. עכשיו חכה ותראה את פסל האישה מעל גרם המדרגות."

היא פנתה להיכנס לבית הרוחות והסירה את כובעה כנהוג.

"רגע, את אישה, איך מותר לך?" שאלתי.

"לנשים זרות מותר. מבחינת המקומיים, אנחנו לא אוצרות את הידע שיש לנשות המקום. מבחינתם, אנחנו לא נחשבות נשים. אנחנו א־מיניות או א־מגדריות, אם תרצה. אני לא לוקחת את זה באופן אישי."

* * *

בקומת הקרקע של בית הרוחות ניצבו ארבעה דרגשים גדולים. כמה גברים רבצו עליהם והתרוממו לישיבה עם כניסתנו. בולי עץ מסודרים בצורת כוכב בערו בהבהוב גחלים לוחשות. העשן העלה ניחוח קל של בושם, קטורת עדינה שנועדה להרחיק יתושים.

"זהו מקור האש שתמיד דולק בכפר," אמרה מרגרט ופנתה לעבר סולם מעץ המוביל לקומה השנייה.

הלכתי בעקבותיה וטיפסתי אחריה. בעודי מטפס הרמתי את מבטי מעלה. פסל אישה בגודל כמעט טבעי ניצב מעליי ואני כמו נכנס בין רגליה הפשוקות. בהגיעי לקומה, הסתובבתי כדי להביט בפסל במלוא תפארתו – ואגינה מגולפת פעורה לרווחה התגלתה לנגד עיניי, בעוד הרגליים הפשוקות ביניהן טיפסתי ניצבות כמו רגלי מחוגה. הפסל ניצב בבסיסו של בול עץ גדול־ממדים, שקצהו העליון משמש כקורה המחזיקה את התקרה. התברר לי שהפסל הוא בעצם הדבר החשוב ביותר למבנה כולו. ללא האישה בבסיסו – אין קורת גג.

"יש שני סיפורים בקשר לפסל הזה," הפרה מרגרט את מחשבותיי, "לפי הראשון, בעבר הרחוק נשלט בית הרוחות בידי נשים. רק הן ניהלו את הכפר וזה היה מרכז השלטון. כאן הן ערכו טקסים וקיבלו החלטות, ואילו הגברים עסקו בניהול משק הבית. היום זה הפוך, אבל אז זו הייתה חברה מטריארכלית. יום אחד קצו הגברים בשיטה הזו וקמו על הנשים בעת שהתכנסו. הם היכו וגירשו אותן, רצחו את מנהיגות הכפר ואת גופותיהן שיפדו והציבו מעל גרם המדרגות. המטרה הייתה להלך אימים על הנשים שברחו, אם תבקשנה לחזור.

"ולפי הסיפור השני," המשיכה מרגרט, "כדי שמקומי יהיה רשאי להיכנס לבית הרוחות, עליו לעבור טקס התבגרות שבו מבוצעים מאות חתכים באורך של סנטימטר על גופו. החתכים נעשים מעל המרפק, לאורך הזרוע, על השכמות, במורד הגב אל העכוז ומסתיימים מעל הברך. כשהם מגלידים עורו של הבוגר נראה כמו זה של תנין, החיה הכי חזקה בנהר ספיק וזו שכל הגברים רוצים להידמות לה. חתכים מעגליים מסביב לפטמות מדמים את עיניו של התנין.

"לפי האמונה, הדם הניגר במהלך הטקס הוא דמה של האם. בסיומו הנער נשאר עם דמו של האב בלבד, גבר באופן מלא. ואחרי שגומרים לחתוך אותו, נכנס הנער לבית הרוחות, עולה במעלה גרם המדרגות, כשמעליו פסל האישה פשוקת הרגליים, וכך הוא נולד מחדש. הפעם בתור גבר."

מרגרט חייכה. "אתם הגברים קצת מצחיקים. בהתחלה בחרתם טקס שבו הנער מתנתק מאימו. ממש מוציא אותה פיזית ממערכת הדם שלו. אבל כמה דקות אחר כך, הוא צריך לעבור שוב בין רגליה כדי להשלים את המהפך."

"לי זה דווקא מזכיר את עיקרון ההַנְגָּדָה," עניתי לה. "זאת אומרת שגבר הוא ההיפך מהאישה: אם היא רכה ומכילה – הוא נוקשה ומרוחק; אם היא חומלת – הוא אכזר; אם היא "בית" – הוא "מרחב"; אם היא "רגש" – הוא "היגיון". הטענה היא שהנשיות מוגדרת בפרמטרים הללו באופן טבעי מעצם היותה של האישה רחם עגול ומכיל, מערסל, דואג ומחבק, בעלת בלוטות הנקה רכות ומזינות. לגבר לא נותר אלא להגדיר עצמו כאנטיתזה לכל אלו. אין כאן התנתקות אמיתית, אלא דיאלוג מתמשך על זהות."

* * *

החום המעיק והלחות הגבוהה דרבנו אותנו לעזוב את בית הרוחות. עלינו לקנו ויצאנו להפלגה על הספיק. אלו רגעים שאני מאוד אוהב. הקנו, המגולף מעץ כמובן, נבנה באורך של יותר מעשרה מטרים ובסופו מקובע מנוע. סיריל (Cyril) ידידי, שלימים הפכנו יחד למדריכי טיולים, נוהג להתגאות בכך שיש למנוע ארבעים כוח סוס, מה שמאפשר לקנו לרחף קלות מעל המים בעת ההפלגה. ראש התנין המגולף על חרטומו מפלח בהם את דרכו. שובל רסס הטיפות בוהק בקרני השמש כמו יהלומים.

הנוף חולף במהירות על מרגרט ועליי. הגדות משובצות קני סוכר ולמרגלותיהן אין־סוף יקינטוני מים בסגלגל חיוור. רעש המנוע מפר את שלוותן של הציפורים. אנפות, דיות, שרקרקי קשת בענן הניזונים בעיקר מדבורים ומצרעות וניחנים ביכולת אווירובטית מרשימה. הנהר מנקז אליו שטח אדיר ממדים, אך יכול לשנות את מפלסו באופן משמעותי בתוך זמן קצר. משחק הגאות והשפל הזה מנתק בתדירות גבוהה את מקטעי צמחיית הגדה מהמים וכך מתקבלים איים צפים של סָלְבִינִיָה ופִּיסְטִיָה וצמחים נוספים. כמו כרובי ניצנים הם כרוכים ושזורים בענפי עצים שנסחפו בזרם.

התבונַנו בזרימת המים. הגלים מתנפלים על היבשה במאבק בלתי נלאה, בלתי סופי. יש אנשים שאוהבים לגור לאורך החוף – הים משפיע על קצב החיים שלהם, גאות ושפל; יש אנשים שאוהבים את ההרים היציבים, החסונים, את העננים שמסתירים את פסגותיהם, חושפים אותן לפרקים או גולשים במורדותיהם.

עד שהתנסיתי בחיים לאורך הספיק לא ידעתי שיש להם מקצב משלהם. המפלס עולה ויורד בשניים־שלושה מטרים וזה יכול לקרות בתוך זמן קצר מאוד. צבע המים משתנה בגלל הסחף. הזרמים יוצרים ריכוז איים צפים של צמחייה, גזעי עץ אדירים, יקינטוני מים שניתקו מהגדה, מערבולות מסחררות וחפצים צפים במין מחול מעגלי.

אני אוהב את המקומות שבהם הספיק נפגש בנהרות אחרים. כל אחד מהם מגיע עם סחף שונה ולכן גם צבע המים משתנה ואיתו הטמפרטורה ועוצמת הזרימה. ההתמזגות נעשית באיטיות ומערבולות קטנטנות מנסות כמיטב יכולתן להביא למהילה הומוגנית.

ראיתי מפגשי נהרות שבהם המיזוג הזה נפרש על פני מאות מטרים. יש מקומות שבהם הזרם של הנהר הגדול יותר כה חזק שהוא דוחף את הנהר השני במעלה הערוץ שלו לזרימה הפוכה.

כשיורד גשם טרופי עז, טיפות המים ניתכות בעוצמה במימי הנהר, דבר שיוצר הקצפה של אבקנים וסחף אחר. גושי הקצף הללו מתחברים וגדלים מאוד. לעיתים זה נראה כמו אמבטיית קצף עצומה הכלואה בתוך המערבולת המסתובבת סביבה. אחד הדברים ששמעתי כאן הוא שכדי למנוע מהילדים להתרחץ היכן שיש מערבולות – ההורים אומרים להם שיש שם תנינים ושזה הזרע שלהם. מי באמת ירצה להתרחץ בכזה דבר?

תופעה מרתקת נוספת בספיק היא גיחתם ההמונית של חרקי מַאי (Mayfly). זהו מופע טבע מדהים שבו ביום אחד בוקעים מהמים מיליוני חרקים בצבע שנהבי/צהבהב. אורכם שניים־שלושה סנטימטרים והם עפים בריחוף נמוך. יש להם זנב שנראה כמו שלוש שערות דקות, וכך הם חגים במין ריקוד תזזיתי כשחלקו האחורי של הזנב נוגע במים. מרוב שהם רבים וצפופים זה נראה כמו ערפל, מעין הילה צהבהבה וחיוורת ששורה על המים. זוהי כמובן חגיגת חלבון לכל בעלי החיים שבסביבה. דיות ושרקרקים חגים ממעל וצוללים לסעודה נפלאה, ודגים עושים את אותו הדבר מהכיוון ההפוך. גם המקומיים מנצלים את הרגע כדי לצאת עם רשתות. את החרקים אפשר לטגן או לבשל, והכי טעים למלא בהם במבוק רחב ולעשן מעל המדורה.

"אמרת שיש לך סיפור נוסף שקשור לאלים," אמרה מרגרט והשיבה אותי מהרהוריי אל מול הנוף.

"איזה זיכרון יש לך," אמרתי.

"בטח, אני אנתרופולוגית. סיפורים זה הקטע שלנו."

"הסיפור הוא על אל הפריון בכפר שנקרא מָרִיאָמָה (Mariama). זהו כפר קטן שנמצא ליד אגם גוּוָאמָס (Guvamas), 'אגם המים השחורים', אחד המקומות היפים שראיתי. יש בו בית רוחות קטן. הייתה תקופה שגרו בו מיסיונרים, שתרגמו את התנ"ך לשפת המקום, וזה הפך את המפגש עם המקומיים למעניין במיוחד.

"פעם אחת, כשהגעתי עם קבוצה לכפר, נאסרה עלינו הכניסה לבית הרוחות. זה היה חריג. אף פעם לא נתקלתי בסנקציה כזו קודם לכן. כששאלתי לפשר האיסור, המקומיים אמרו שאל הפריון נמצא בו כעת. כמובן שהדבר הצית את דמיוני, אבל אסור היה להיכנס. הסתובבנו בכפר, דיברנו עם האנשים, עם המיסיונרים, אכלנו פפאיה מתוקה וארומתית ואז אחד מזקני הכפר ניגש אליי ואמר, 'אנחנו מבינים שבאתם לבקר גם בבית הרוחות ושזו אכזבה עבורכם. נאפשר לך בלבד להיכנס ולראות את האל וכך תוכל לספר לחברי הקבוצה'.

"הודיתי לזקן על המחווה ונכנסתי פנימה. הכול נראה כרגיל, ממש כמו בביקוריי הקודמים, רק שהפעם, בעומק המבנה ישבו שני גברים משני צדי פסל של דמות זכר שאיבר מינו חשוף. המון קליפות אגוז אריכא (ביטל נאט, Betel Nut) אותם לעסו היו סביבם. כשהתקרבתי לראות טוב יותר, ראיתי שהם יושבים ליד פסל שגודלו כשמונים סנטימטרים. ראיתי פסלים 'יפים' ממנו מבחינה אומנותית או אסתטית בפפואה ניו־גיני, ובכל זאת – זה היה אל.

"בביקוריי הבאים עם קבוצות, לעיתים הוטלו יותר סנקציות על הכניסה לבית הרוחות ולעיתים פחות, עד שבאחד הביקורים הן הוסרו כליל. נכנסתי עם הקבוצה ומהר מאוד הבנתי שהפסל לא שם. שאלתי לפשר העניין ואחד המקומיים הצביע על פינת המבנה, שם שכב הפסל כאבן שאין לה הופכין. שאלתי מה קרה.

'שנה שלמה עבדנו אותו, שמרנו עליו, הבאנו לו ביטל נאט ורוב הנשים בכפר נכנסו להיריון. הוא עשה את עבודתו וכעת אין לנו צורך בו יותר', הסביר לי המקומי.

'אם אין צורך, האם ישנה אפשרות שאקח אותו?' שאלתי.

'כן, למה לא,' הוא ענה. 'תשאיר תרומה של עשרים קִינָה לבית הרוחות ותיקח.'

כיוון שהמטבע של פפואה ניו־גיני היה שווה בערכו, פחות או יותר, לזה של ישראל – זו הייתה עסקה לא רעה. כך עשה אל הפריון את דרכו לארץ.

לימים, כשהתחלתי ללמד קורס על פפואה ניו־גיני במכללת עמק יזרעאל, הצגתי באחד השיעורים תמונה של הפסל וסיפרתי שהוא נמצא כאן בארץ, אצלי. הסברתי שהאמונה המקומית לא רואה בפסל עצמו כדבר קדוש, אלא במה שהוא מייצג. בסוף השיעור ניגשה אליי סטודנטית. 'רז, אני יודעת שזה ישמע לך מוזר', היא אמרה במבוכה, 'אבל אחותי מנסה מזה זמן רב להיכנס להיריון. דבר לא קורה והיא ממש במצוקה. האם יש אפשרות שתשאיל לה את הפסל לתקופה? אולי הוא יעזור.'

היססתי כי לא ידעתי מה לענות.

'מה יש להפסיד?' היא ניסתה שוב.

"דבריה האחרונים היו אלה ששכנעו אותי. מה באמת יש להפסיד? וכך, שבוע לאחר מכן נתתי לסטודנטית את פסל הפריון כשהוא עטוף בנייר. שלושה חודשים וחצי לאחר מכן, אחרי שהסמסטר כבר נגמר, קיבלתי שיחת טלפון מאותה סטודנטית שעדכנה אותי כי זמן קצר אחרי שהפסל הוצב בבית של אחותה, כבר בביוץ הראשון, ההיריון נקלט."

"איזה סיפור נפלא!" התמוגגה מרגרט.

"נכון? גם אני חושב!"

* * *

כך שטנו על הנהר, מפליגים בעוד ועוד סיפורים.

מרגרט מצידה סיפרה על מחקריה כאן ובכלל הנפרשים על פני שישים שנים. במשך שנתיים חקרה את הנהר ספיק. עבודת השדה שלה תורגמה ל־23 ספרים. רק ספרה הראשון לבדו, "התבגרות בסמואה", היווה מזנק (טריגר) לכתיבת מעל ארבעים ספרים שהתכתבו עם מחקרה זה. היא סיפרה איך הפכה את האנתרופולוגיה למדע פופולרי ואיך לימים החשיבו את ממצאיה – על מיניות שיותר מחוברת להנאה ופחות טעונה בקונפליקט – לכאלה שתרמו רבות למהפכת הליבראליות של שנות השישים ולפמיניזם. הכוונה הייתה לניתוק בין אהבה רומנטית למונוגמיה, לבלעדיות ולקנאה ללא סטייה מנאמנות.

היא הייתה נשואה לשלושה גברים בחייה, אך את מערכת היחסים הארוכה ביותר שלה ניהלה עם אישה. את המודלים התרבותיים שחקרה ניסתה לשלב בחייה שלה. אמירותיה נעמו לאוזניי, במיוחד אלה שנגעו לניסיון שלה לעצב מחדש את גבולות הדיון בשאלה עד כמה ההבדל בין המינים הוא מולד ועד כמה הוא מובנה תרבותית. במחקריה היא מצאה הבדלי תפקידים בשבטים שונים והציבה את השפעת התרבות כזהה להשפעתה של הגנטיקה.

קבוצה אחרת שנעזרה רבות בממצאים שאספה מרגרט בפפואה ניו־גיני ובסמואה היא הקהילה הגאה. מרגרט הייתה הנשיאה השנייה של ה־American Association for the Advancement of Science (AAAS), ארגון ששם לו למטרה את השוויון על רקע העדפה מינית. עבורי, כמי שגדל בתרבות שאיננה יודעת להכיל נרטיב מתחרה, הרעיון שהיא הולידה מתוך בית הרוחות, ולפיו לפסל אחד יש יותר מסיפור אחד ולייצוג אחד יש יותר מפרשנות אחת, היה דבר נפלא ופוקח עיניים.

מונותאיזם לא מעצב רק אמונה, הוא מעצב צורת חשיבה חד־ממדית ופחות גמישה.

איור: אור שרבליס הוד

פסל עץ, מבנה מתכלה, העדר כתב – כל אלו לכאורה אינם כלים טובים לבניית היסטוריה, הם פחות שורדים; אך עבורי זה היה דבר נפלא שאִפשר חקר, גילוי, פרשנות מחודשת לחיי 'אני', שאפשר לצאת ממה שאני רגיל אליו, ממה שחשבתי על עצמי, מאיך שהכרתי את עצמי.

במשך שנים תהיתי מדוע בתרבות שלי ישנה תורה שנכתבת בהקפדה יתרה, כזו שיש לדייק בה על קוצו של יוד, עד כדי כך שהיא הופכת שגורה בפי כול. מדוע זוהי תרבות שבה מקפידים לעשות העתק־הדבק למקור?

מה עושים כשמקבלים תורה זו? מקבלים את 'הוראות ההפעלה' שלה בצורת 'שבעים פנים לתורה' וגם את מי שיעזור לך למצוא את הפן המתאים, 'עשה לך רב'. כך הבנתי שגם כשישנה הקפדה יתרה היא מתכופפת אל מול המציאות. ואין זה משנה אם מדובר בטקסט קדום או בפסל מגולף עץ לצורך העניין.

תהיתי ביני לבין עצמי עד כמה המרחב הציבורי שלנו שונה. אצלנו, מעולם לא הייתה חפיפה בין נשים לגברים. ההבדל בין חודר לנחדר או לנחדרת הוא הבדל שתחושתו מתורגמת להוויה, להתנהלות, לתפיסת המרחב. זה מקרין על תחושת הביטחון העצמי ומשם על תחושת הערך. הנחדרוּת בפסל בבית הרוחות הייתה דוגמה קיצונית לסיטואציה זו, הקצנה של מידת הפגיעוּת – במיוחד של נשים.

הגענו לכפר גוואמס לאחר שייט ממושך, עשינו דרכנו על השביל שחוצה את רחבת בית הספר לעבר מטע הקקאו, עברנו ליד מה שנותר ממערכת הולַכת המים שהיפנים תרמו לכפר שנים ספורות קודם לכן, עד שהגענו למחוז חפצנו – מפל המים הקטן והנסתר, בריכה בגודל שניים על חמישה מטרים שעומקה כשל גובהי, 1.83 מטרים.

השתכשכנו במים הקרים, שותים ישירות מהמפל, מסביבנו נעו על המים 'רצי מים' – פשפשים שהולכים על המים ולכן נקראים גם 'חרקי ישוע', הם נעים על פני המים בתנועות זריזות ובמבנה פרישת רגלים רחב, ברפרוף כמו היו בלרינה.

התבוננו בהם ממושכות מבלי לדבר, ונראה שכל אחד מאיתנו שקע בהרהוריו.

עבורי זו הייתה חוויה של ציפה ורפרוף מעל מימי חיי, חשיבה על לידתי המחודשת, בתור בוגר עצמאי, כאזרח של עולם רחב יותר מזה שגדלתי בו, ככזה שאחוות עמים היא לא רק שליש מכותר של עיתון שגדלתי עליו ושנגוז בשנת 1995, בתור גבר שבוחן את מיניותו, כמי שמנסה לפלס את דרכו במשמעות חייו.

להשתתפות בגיוס ההמונים לספר לחצו כאן