עין גדי: של מי המים האלה? הערות להסכם המים

ביננו, זו לא אמנה אלא זה הסכם, הסכם עקרונות שיתוף הפעולה בין קיבוץ עין גדי לבין רשות הטבע והגנים, כנציגת הטבע עלי אדמות ארץ הקודש. אומרים שאנשים לא באמת קוראים באינטרנט, וגם לא לוחצים על קישורים, ולכן צריך להוסיף כאן שהרעיון הכללי הוא שחלק מהמים יוחזרו לטבע (לרט”ג, ליתר דיוק), על ידי שאיבת המים במורד הנחלים. על פי ההסכם מי נחל דוד, הפופולרי במסלולי השמורה, ייתפסו לשימוש במורד, וכך גם מי נחל ערוגות. אלו יישאבו על ידי הקיבוץ לעבר מעיין עין גדי, ושם יוזרמו במורד נחל עין גדי היבש כיום. בתמורה יוכל הקיבוץ להמשיך ולשאוב חלק ניכר ממי המעיין לשימושו, ולשימוש מפעל המים שלו. במרכז העניין עומד העיקרון שעל מנת להמשיך ולמכור בקבוקי מים שעליהם נכתב “מים מינרליים”, חייבים לשאוב אותם ממוצא המעיין, ולא מן המורד. הוא ממש לא כולו רע ההסכם, אך עם זאת אי אפשר להימנע מכמה וכמה הערות.

קודם כל צריך לומר שאין להאשים את הקיבוץ בדבר. הקיבוץ הוא ביזנס, וככזה מטרתו למקסם את רווחיו. מבחינתו, שיזרימו לעין גדי מים מהמוביל הארצי, והוא מצדו יימכור את כל מי המעיין (בעבור סכום תלת ספרתי לקוב מים) בסופר-היפר הקרוב למקום מגורינו. מבחינתו הוא צודק. להאשים יש רק את מי שמאפשר לו את זה. המדינה עוד לא מאפשרת לו את זה, וברשות המים אומרים שזה גם לא יקרה, אבל העובדה שרשות הטבע והגנים, מסכימה לפעול במשותף לפיתוח מקורות מים נוספים לנווה במדבר, היא צעד ראשון בכיוון הזה, ומעשה אנטי סביבתי מובהק.

הרשות בכלל, נכנסת כביכול למשבצת ‘הירוקים’ בעניין זה, ובדומה למפלגת הירוקים, היא רחוקה מלמלא את החלל. אין לה, למשל, כל עניין עם הצרה הסביבתית ששמה ‘מים מינרליים’, צרה החורגת מסיפור עין גדי. מלבד בזבוז האנרגיה שבדבר, על זיהום האוויר שהוא מייצר, מלבד מיליוני בקבוקי הפלסטיק הנערמים במקומותינו, מטריד אותי משהו הרבה יותר עמוק. האקוויפר. העובדה שאנו הולכים ומתחפרים בתרבות בה המים הראויים לשתייה לא מגיעים מהברז אלא מהמכולת, היא סכנה גדולה בדיוק כמו המפעלים המזהמים את מי התהום, או אתרי פסולת אלקטרונית באגן ההיקוות של הכינרת. התרבות הזו, אותה מובילים אינטרסים כלכליים, היא היא המאפשרת את הזיהום. הסכם עין גדי קובע כי הקיבוץ יצרוך את המים שיקצו לו על פי שיקולו הוא ללא מעורבות הרשות. אם אפשר להזכיר כמה מספרים: עם הקמת המפעל אושר לו לשאוב 6,000 קוב בשנה, המספרים שדיברו עליהם בשנים האחרונות היו 30 אלף קוב לשנה, ואחר כך 120 ו-180. על פי ההסכם יקבל הקיבוץ עד 315 אלף קוב ממי מעיין עין גדי. חייבים לציין שלא כל המים האלה ילכו למפעל, כי לפחות כל עוד לא הביאו לשם מים ממקורות אחרים, מים אלו צריכים לשמש גם לחיים במקום. אגב, הדרך הטובה ביותר שאני מכיר על מנת לבחון מה ההסכם הזה צפוי לחולל לכמויות המים המינרליים שיצאו מעין גדי הוא פשוט אפשר לעקוב אחרי המנייה הזאת, של השותפים של הקיבוץ למפעל המים. אם היא עולה כתוצאה מפרסום ההסכם וחתימתו – הסביבה הפסידה.

נחל ערוגות. מי הנחל יישאבו על ידי הקיבוץ לעבר מעיין עין גדי, ושם יוזרמו במורד נחל עין גדי היבש כיום | צילום: יותם יעקבסון

מה שהכי מרגיז אותי בהסכם הזה הוא היחס אלי (לעוד שניים שלושה אנשים שמטיילים בארץ). אם פספסתם, הנה אני מוזכר בנוסח הטיוטה: “יוחלפו מי הצרכנים הנלווים- אכסניית הנוער, בי”ס שדה, מבואת השמורה וצה”ל ממי המעיינות למי הנחלים”. נהייתי צרכן נלווה. במילים אחרות: היום זוכים כל המבקרים בנווה המדבר לשתות את מי המעיין, בעוד שנה שנתיים תצטרכו להיכנס לקיבוץ בשביל זה. אל תשכחו ארנק.

האמת? זה לא נגמר בזה. לא רק את המים מחלקת רשות הטבע והגנים עם הקיבוץ, אלא גם אדמות. הרשות מעוניינת לשקם את הטרסות העתיקות במדרון עין גדי, בהם גידלו בעבר אנשי הקיבוץ גידולים חקלאיים. הגיע הזמן לומר את זה לחקלאים לשעבר: לא שלכם האדמה הזאת. מוסרית היא של אלהים (אם כי אפשר להתווכח על זה), חוקית היא של מנהל מקרקעי ישראל, שהיה צריך מזמן לממש את הסכמי החכירה ולהחזיר לחזקתו אדמות שאינן מעובדות. העובדה שרשות הטבע והגנים נותנת לקיבוץ תמורה למשהו שהוא לא ממש שלו, גם היא ראויה לבחינה מחדש. ומה הוא המשהו הזה? שאלה טובה. זה לא מופיע בהסכם אבל מדובר בחתיכת אדמה מסויימת בכניסה לשמורה. ציפור קטנה לחשה לי שמדובר גם בהבטחה שלא להתנגד להקמת מרכז מסחרי על ידי הקיבוץ במקום.

ואיך אפשר לסגור טקסט על מים בלי כמה מילים על שקיפות. אין להאשים את הקיבוץ גם בהסתרת ההסכם, הוא לא מחוייב בשקיפות. הרשות, לעומת זאת, יושבת עליו כבר ימים רבים, ונכון לזמן כתיבת שורות אלו, לא העבירה אותו לא לתקשורת שביקשה זאת רשמית כבר לפני זמן מה (שוב אני), לא לשדולה הסביבתית של הכנסת שביקשה לראות אותו, ואפילו לא למשרד לאיכות הסביבה, הממונה עליה. טוב הייתה עושה הרשות אם הייתה מפנימה את הכלל הבסיסי של התכנון בעולם בר קיימא: שיתוף הציבור.