סיפורים מאפריקה: חידת הטוסיק הלבן

בשנת 1984 יצאתי לטיול הספארי הראשון בחיי. זמן קצר לפני כן הגיעו אמי ובעלה לחיות בניירובי, ואני טסתי לשם עם אחותי וחבר טוב, וכבר הצטיידתי במשקפת, מצלמה ושני מגדירים של חיות הבר והציפורים של מזרח אפריקה. שכרנו ואן עם נהג מקומי בשם ארסטאס, שהרשים אותי ביכולת שלו לזהות חיות בר ממרחקים עוד בטרם ראיתי שזז שם משהו, וביכולת ללעוס בקלות את קלחי התירס הלבן על האש ששיתקו את שרירי הלסת שלי. אני זוכר את ספארי הבוקר הראשון שלנו בשמורת המסאי מרה, כאשר הוא חצה בדהרה את מישורי העשב לעבר חומת שיחים באופק, עד שנעצר מטרים ספורים לפניהם, כיבה את מנוע הרכב והכריז: סימבה. רק אז ראיתי את הרעמה השחורה ושיניו הקהות של אריה זקן שהתבונן בנו מבין השיחים, והלב שלי התחיל לפעום בפראות.

עוד מידע וכתבות על אפריקה

אריה בשמורת מסאי מארה בקניה | צילומים: שאטרסטוק

שנים לאחר מכן, כשכבר שימשתי בעצמי מדריך לטיולי ספארי באפריקה, פגשתי את ארסטאס במקרה שוב במסאי מרה. זוכר אותי? הוא שאל בחיוך, ואני חיבקתי אותו והודיתי לו על שהיה המורה הראשון שלי בספארי.

משתלבים בשטח או בולטים בו?

מידי בוקר יצאנו כבר עם אור ראשון להסתובב בשמורות הטבע, לצפות בפעילות הערה של תחילת היום, להתבונן בחיות הבר שנקרו על דרכנו. כך הכרתי את הצבאים תומסון וגרנט, האנטילופה הגמדית דיקדיק, אנטילופת המים, אנטילופת קונגוני, את האימפלה, הטופי, הראם, הקודו והקאנה המצויה, עדרי הגנו, הזברות, התאו והג'ירפות, הקרנפים והפילים, את הטורפים הקטנים, כמו התן שחור הגב וחתול סרוואל, ואת הטורפים הגדולים – הצבועים המנומרים, הברדלסים, הנמרים וכמובן האריות.

כל תצפית ליוויתי בפתיחת המגדיר וצבירת ידע על אזורי מחיה, מבנה חברתי, מזון מועדף וכל פרט שנמצא בו. בלילה, בחדרי בלודג' או במחנה הקמפינג נהגתי לעיין בחוברות המגזין סווארה (צבי בסוואהילית) יד שנייה שרכשתי בשווקים בניירובי, ולקרוא על "הפילים חוצבי המערות של הר אלגון" או "התמעטותם של האריות בשמורת הסרנגטי עקב מחלה מסתורית" או "האקולוגיה של שמורת ספר המדבר סמבורו" וכן הלאה, עד שהפנס או אני או שנינו נחלשנו ונרדמתי.

גנו בתקופת הנדידה הגדולה בין המסאי מרה לסרנגטי

מגדיר הציפורים שלי הלך והתמלא בסימני המחקר האישי. סימן וי ליד הציפור שראיתי, יחד עם מקום התצפית, וכמה מילים על סיפור ששמעתי ולא היה רשום במגדיר, כמו "גוזלי הקלאו אוטמים בבוץ את פתח הקן שלהם נגד נחשים ומשאירים סדק קטן להעברת מזון מההורים". או "זכרי חטפית גן עדן הם דוגמה מובהקת לעיקרון ההכבדה בשל הזנב המפואר והכבד שהם מגדלים בעונת החיזור".

בלעתי גם ספרים שעסקו בחיות הבר והמחקר עליהן, כמו "בין הפילים" מאת איאן דגלאס המילטון, שלימים ראיינתי אותו על טבח הפילים והסחר בשנהב, "אני והשימפנזים" של ג'יין גודול ו"הרוצחים התמימים" על הצבועים והזאבים הטלואים מאת הוגו ואן לוויק.

הספר "על טווסים, אלטרואיזם ועיקרון ההכבדה", שכתב החוקר הישראלי אמוץ זהבי, הרשים אותי במיוחד, גם מכיוון שהוא עשה לי סדר ותשובה כללית וגלובלית על המראה וההתנהגות של חיות הבר בהקשר של תקשורת בין טורפים ונטרפים (למה שבכלל תהיה תקשורת שכזאת בין רודפים לנרדפים?) וגם כי הוא משלנו ופעם פגשתי אותו בשטח בחצבה צופה בלהקה של זנבנים שעליה הוא ביסס את התיאוריה שלו.

צבי גרנט. האם אוכלי העשב רוצים להסתיר את עצמם או לגלות את נוכחותם?

בתצפיות שלי בספארי נוכחתי שכמעט לכל האנטילופות ושאר אוכלי העשב יש מצד אחד צבע גוף שמשתלב עם הסביבה בצבעים חומים בהירים או כהים או צבעים אפורים, אבל כמעט כולם נושאים כתמי צבע לבן, בעיקר על האחוריים שלהם, ולעתים הצבע הלבן מודגש בשוליים שחורים שמבליטים אותו עוד יותר. צבעי האדמה יכולים להיחשב כצבעי הסוואה שנבלעים עם הסביבה, אבל הלבן בולט לעיניים וזועק לשמיים בהכרזה בוטה "הנה אני". הזברות הגדילו לעשות וכל גופם בולט בפסים שחורים ולבנים, הראמים מעוטרים בפסים שחורים, אבל דווקא בפנים. מה פשר הדבר הזה? הם רוצים צבעי הסוואה או הבלטה? רוצים להסתיר את עצמם או לגלות את נוכחותם?

כמה דוגמאות מן השטח

צבי תומסון הקטן בעל הקרניים השחורות והארוכות נושא משולש לבן ברור באחוריו, התחום בשני פסים שחורים, זנב שחור שמתנדנד כמטוטלת ללא הרף, ובטן לבנה עם פס שחור שמפריד בינה לבין הגוף החום. הנקבות צבועות באותה דוגמה והן בעלות קרניים דקיקות ולעיתים עקומות מחוסר תפקיד ממשי.

צבי הגרנט גדול יותר ובהיר יותר וכתם לבן מרובע וגדול באחוריו ובמרכזו הזנב. גם לו יש בטן לבנה. אנטילופת המים היא חומה כהה וטבעת לבנה וברורה טבועה באחוריה, כמו לוח קליעה למטרה. עדרי האימפלות מסתובבים אף הם עם כתם לבן באחוריהם, המוגבל משני צדדיו בפסים שחורים דקים וזנב שצדו השחור במרכז אחוריו. בעת שלווה ניכרים שלושה פסים שחורים דקים, אולם בעת סכנה מתרומם הזנב וצדו הפנימי תופח למעין כדור צמר לבן וברור. עדר במנוסה בולט בשטח כשעשרות כדורים לבנים שכאלו מקפצים בסוואנה לעיני הטורפים שרודפים אחריהם.

אצל הקודו הלבן מופיע בצורת פסים דקים בצדי הגוף

אנטילופת קונגוני והגנו, שהם בגודל בינוני, נושאים על אחוריהם צבע בהיר יותר מן הגוף. האנטילופות הגדולות, הקודו והקאנה, מתהדרות בשרטוטים לבנים דווקא בצדי הגוף. נראה שככל שבעל החיים יותר קטן ופגיע, הכתמים הלבנים שלו יהיו בולטים יותר, ואילו הגדולים יוותרו על הסימנים המבליטים אותם.

הפרדוקס התחזק. למה שמרה האבולוציה על הכתם הלבן של אחורי החיות, ובעיקר הקטנות, האם ייתכן שלבעל החיים יש יתרון בהבלטה של עצמו לעיני כל? כי ידוע שהאבולוציה דרכה להיפטר מחסרונות.

תקשורת בין טורפים לנטרפים

בעת מפגש בין אנטילופות לבין טורפים, כמו ברדלסים, נמרים ואריות, נשמעות קריאות אזהרה ועדר אוכלי העשב מפסיק את הפעילות השלווה של אכילה או מנוחה, וכולם נושאים עיניהם אל הטורפים. היינו מצפים שהם לא יבזבזו זמן, אלא יישאו רגליים ויברחו במהירות מן המקום. במקום זה האנטילופות מתבוננות בטורפים ובוחנות את כוונותיהן. אם נראה שכוונותיו לטריפה, הן יזקפו זנב, יחשפו את אחוריהן הבולטים ויתחילו לקפץ באוויר על ארבעתן, קפיצות גבוהות ומרשימות שכוונתן להראות לטורפים את כושרן הגופני המעולה, כאילו הן מתגרות בהם. המסר שהן מעבירות לטורפים הוא שהן חזקות ומהירות, והטורף יצטרך להשקיע הרבה מאמץ ולבזבז אנרגיה כדי ללכוד אותן.

אימפלה בזינוק מרשים. המסר שהאנטילופות מעבירות לטורפים הוא שהן חזקות ומהירות, וכדי ללכוד אותן צריך להשקיע הרבה אנרגיה

הטורף מצדו מודע לריצתן המהירה ומחפש בין חברות העדר את הצעירים הזקנים הפצועים או החלשים, שם סיכוייו למצוא לעצמו טרף למאכל גבוהים יותר. מסתבר שרק ניסיון טריפה אחד של ברדלסים ואריות מתוך ארבע עד עשר פעמים מצליח. החתוליים הגדולים אמנם מהירים מן האנטילופות, אך הם מסוגלים לרוץ כך רק זמן קצר. שרירי הרודפים עוברים לנשימה אנאירובית, שגורמת לחומצת חלב להצטבר בהם והם עלולים ללקות בשיתוק או מוות אם ימשיכו. אם לא הצליחו ללכוד את הנרדף לאחר דקה אחת, המרדף יסתיים בכישלון והם יישארו רעבים.

כך קורה, שנוצרה תקשורת בין הטורפים לנטרפים. אוכלי העשב יפרסמו את יכולתם בקפיצות ראווה ובצבעים בולטים, עם ההכרזה הנלווית שהם מאמינים בכוח ובזריזות שלהם, והטורפים ימתינו עד שיבחינו בבעל חיים צולע או צעיר וחלש ורק אז הם יתקפו. הרווח לשני הצדדים הוא שלא יבזבזו אנרגיה יקרת ערך לשווא. אם לא היתה תקשורת שכזאת היו הן הטורפים והן הנטרפים מכלים את כוחם וזמנם במרדפים אינסופיים.

ברדלס במרדף אחרי גנו צעיר

ומה עם החלשים והפצועים? אלו, סביר להניח, לא יקפצו עם כולם, כיוון שאז ייחשפו לטורפים. במקום זאת, הם ינסו לחמוק מן המקום, להסתתר בין שיחים וקפלי קרקע, הצעירים מאוד ייצמדו לקרקע ללא ניעה, תוך שהם כורעים על אחוריהם ובטנם, וכך יסתירו את האחוריים הלבנים שלהם ויישארו ללא תנועה על הקרקע החשופה, כמו תלולית עפר בסוואנה.

באחד מסיורי הספארי צפינו בברדלס שערך מרדף אחר עדר צבאי תומסון. המרדף הסתיים ללא הצלחה והברדלס התיישב והתנשף לאזור כוח מחדש. לאחר כעשר דקות המתנה התרוממה לפתע תלולית קרקע שהיתה במרחק קצר מן הברדלס, והצבי הצעיר, שעצביו לא עמדו לו יותר, החל במנוסה מבוהלת. הברדלס השיג אותו במרדף קצר והכריע אותו. הדבר המעניין הוא שלא הברדלס ולא אנחנו הצופים הבחנו בצבי המסתתר עד רגע הבריחה.

זברות בורחות מפני לביאה. החזקים שישרדו יעמידו צאצאים, והדורות הבאים ילכו וישתבחו

התקשורת הנוצרת בין הטורפים והנטרפים מסייעת בסופו של דבר הן לרודפים והן לנרדפים. אמנם אותו צבי אימפלה או גנו שנטרף שילם בחייו עבור ארוחת בשרים של הלביאה, אולם זה שנטרף היה חלש או בעל עצבים מעורערים ולא יזכה להעביר את הגנים שלו לדורות הבאים. החזקים והמוצלחים הם אלו שישרדו ויעמידו צאצאים והדורות הבאים ילכו וישתבחו. גם טורפים פגועים, שלא יצליחו להשיג את מזונם, יימחו מן העולם, וכך גם כאן "הטובים לסוואנה" הם אלו שימשיכו להעביר את יכולותיהם לצאצאים.

____

רונן רז –טייל בנשמתו, בעלים ומנהל חברת אקו טיולי שטח, יוצר טיולים חדשים בעולם ומדריך אותם, נחשף לאפריקה בשנת 1984 כשנסע לבקר את אמא שלו שחייתה מאז עשרים שנה בניירובי, קניה, וזו הפכה לו לבית שני, מאז ועד היום