מידע מעשי לקניה

הכנות - ויזה, איך מגיעים, מתי נוסעים, בריאות ועוד

כל מה שצריך לדעת כשמתיישבים לתכנן את הטיול: מידע על שגרירויות ונציגויות קונסולוריות, אשרות והיתרים נדרשים, איך מגיעים ליעד, מתי הכי כדאי לנסוע, האם צריך חיסונים, כללי בטיחות מומלצים ועוד

אשרות ושגרירויות
ישראלים הנוסעים לקניה זקוקים לאשרת כניסה. האשרה עולה חמישים דולר, ואפשר לקבלה בשדה התעופה בניירובי, בחלק ממעברי הגבול או בשגרירות קניה בארץ.

שגרירות קניה בישראל
כתובת: אבא הלל 15, רמת גן
טלפון: 03-5754788

שגרירות ישראל בקניה
כתובת: Bishop Road, Nairobi
טלפון: 254-20-2710381, 254-20-2722182/3
דואר אלקטרוני: info@nairobi.mfa.gov.il

מתי כדאי להגיע
כדאי לנסוע בעונות היבשות – דצמבר עד מרץ ויולי עד ספטמבר. עונות התיירות העמוסות הן מאמצע דצמבר עד מרץ ובקיץ (יולי-אוגוסט).

חיסונים ובריאות
יש להתחסן נגד קדחת צהובה, כולירה וטיפוס, ולהתחיל לקחת כדורים נגד מלריה עשרה ימים לפני הנסיעה. מומלץ למרוח תכשירים דוחי יתושים, ללבוש בגדים ארוכים ולישון תחת כילה. בניירובי יש רופאה דוברת עברית (ד"ר סומן, טלפון: 254-2-4492921/2).

מידע כללי - כסף, תקשורת, תחבורה ועוד

לשכות תיירות, מטבע מקומי בשימוש, הפרש השעות בין היעד לבין שעון ישראל, קידומת טלפון בינלאומית, אמצעי תחבורה מומלצים ונפוצים, מידע למטיילים עם מוגבלויות ועוד

לשכות תיירות
לשכת התיירות של קנייה מפעילה את האתר MagicalKenya, בו ניתן למצוא מידע על המדינה.

מטבע
המטבע של קניה הוא שילינג קנייתי.

הפרש שעות
קניה מקדימה את שעון ישראל בשעה אחת.

תקשורת
הקידומת הבינלאומית של קניה היא 254. מחוץ לערים הגדולות קשה להתקשר לחו"ל.

תחבורה
כבישים רבים בקניה הם רעועים. כדאי להימנע מנהיגה בלילות, שכן למכוניות רבות אין פנסים.
בשמורות הספארי של קניה הכי נוח לטייל ברכב פרטי או במסגרת טיולי ספארי מאורגנים, היוצאים מהערים הסמוכות לשמורות.

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

אוכל
המסעדות בשמורות הספארי ממוקמות בלודג'ים. בסיורי ספארי מאורגנים מספקת החברה אוכל ללנים במחנות הקמפינג. 

לינה

חלק מהלודג'ים בנויים על עמודים, כך שאפשר לצפות בחיות המסתובבות למטה |  צילום: אייל ברטוב

למטיילים בשמורות של קניה אין מנעד רחב של אפשרויות לינה. ההיצע נע בין שני קטבים – היוקרתי והיקר, במיטב המסורת הקולוניאלית, או הפשוט והזול, במיטב המסורת התרמילאית. לכל סוגי האכסניות אפשר להגיע בטיולי ספארי מאורגנים או בטיול עצמאי.

קמפינג
חוויית הספארי האותנטית ביותר: שינה קרוב לאדמה, יתושים סביב האוזניים ושמים זרועי כוכבים. זו גם אפשרות הלינה הזולה ביותר – כעשרים דולר לאדם בטנזניה וכעשרה דולרים בקניה.
כמעט בכל שמורה יש אתר קמפינג, שכולל משטח לאוהל ושירותי בול-פגיעה. לפעמים יש גם מים זורמים (שיש לטהר לפני השתייה). כמו כן, ישנם אתרי קמפינג פרטיים, שבהם רמת המתקנים גבוהה יותר. ישנם לודג'ים המאפשרים להקים אוהל בשטחם בתשלום סביר, ושווה להתקשר ולברר.
פירוט אתרי הקמפינג בקניה נמצא באתר האינטרנט של KWS
(Kenya Wildlife Service) .

מחנות אוהלים
זו החלופה היקרה לקמפינג. מחנות האוהלים הם אתרים קבועים, עם אוהלי רשת המונעים מחרקים להיכנס, אבל מאפשרים לאוויר הסוואנה ולאור הכוכבים לחדור פנימה – חוויית שטח, אבל בלי אי הנוחות הכרוכה בקמפינג. המיטה בדרך כלל מפנקת ונוחה, כמו במלון חמישה כוכבים, וכך גם יתר המתקנים. באוהל יש גם שירותים וחיבור לחשמל. המחנה יש אוהל-מסעדה המציע אוכל מערבי איכותי.
המחיר נע בין 260 ל-1,100 דולר לזוג ללילה, כשהממוצע הוא כ-500 דולר. פרטים לגבי באתר האינטרנט של סוכנות "Lets Go Travel".

באנדות ואכסניות
באנדה היא בקתה שנמצאת ברבות מהשמורות – פתרון מתאים למי שלא רוצה לישון באוהל, אך מסגרת התקציב שלו מצומצמת. האבזור ברוב הבאנדות בסיסי: מיטה, מזרן וכילה. בחלקן יש מטבחון ובמיעוטן שירותים ומקלחת (עם מים שצריך לחמם בתנור עצים). לעתים המטבח והמקלחות נמצאים במבנים משותפים. יש להצטייד מראש בעצים להסקה ובמזון. מחיר ממוצע לאדם ללילה הוא עשרה דולרים. פרטים באתר ה-KWS.

לודג'ים
זו האופציה המקובלת בטיולי ספארי למשפחות, שבחלקם הגדול כוללים ילדי בר מצווה ישראלים ואת בני משפחותיהם. בכל השמורות הגדולות יש כמה לודג'ים, שהם למעשה בתי מלון עם אופי: רבים מהם תוכננו להשתלב בסביבה, תוך שימוש בחומרים מקומיים. הלודג'ים הם גם תחנות יציאה לסיורי ספארי, וגם מי שלא מטייל בטיול מאורגן יכול לצאת לסיורים דרכם. לינה בלודג'ים עולה מאה עד מאתיים דולר לזוג ללילה. פרטים באתר 
של "Lets Go Travel".

מסלולים וטיולים

מסלולי טיול ממומלצים

הנדידה הגדולה / איך קורה שגנו עובר את הגבול

בשביל בעלי החיים, הגבול בין טנזניה לקניה הוא בגדר המלצה בלבד. מדי שנה הם יוצאים למסע בעקבות המזון, המתחיל במישורי הסרנגטי שבטנזניה, ממשיך לעבר מסאי מארה שבקניה ומסתיים בסרנגטי. וחוזר חלילה

גנו וזברות חוצים את הנהר | צילום: אייל ברטוב

יותר משני מיליון בעלי חיים משתתפים מדי שנה בנדידה הגדולה, שמתרחשת במערכת האקולוגית הענקית המשתרעת בין הפארק הלאומי סרנגטי (Serengeti National Park) שבטנזניה לשמורת המסאי מארה (Masai Mara National Reserve) שבקניה. לפי הערכות, כמיליון וחצי פרטים של גנו, כחצי מיליון זברות וכמאתיים אלף צבאי תומסון נודדים במסלול מעגלי, שאורכו כ-800 קילומטר. בדרך הם ממליטים, חוצים נהרות ועוברים את הגבול שבין שתי המדינות.
בתחילת המסלול, בעונת הגשמים, נמצאים בעלי החיים הללו בדרום מזרח טנזניה, במישורי הסרנגטי הירוקים באותה עת. שם גם ממליטים הגנו את צאצאיהם. לקראת העונה היבשה הם יוצאים – הגדולים והקטנים – למסע ארוך לכיוון צפון מערב. חלק קטן מן העדרים לא משתתף בנדידה ונשאר באזור מכתש נגורונגורו, ויש גם כאלה שמדרימים מהנתיב העיקרי. העדרים שיצאו לנדידה צפונה מעבירים את העונה היבשה בשטחי הסוואנה של מסאי מארה שבקניה.
מצד אחד הנדידה מאפשרת לגנו ולחיות אחרות ליהנות מן העשב שנותן להם חיים (בעיקר עשב שזה עתה נבט, החביב עליהם במיוחד), ומצד שני הוא משמר את האיזון האקולוגי של המערכת המשתרעת בין הסרנגטי למסאי מארה. לו נותרו בעלי החיים במקומם, לא היתה הצמחייה מצליחה להתאושש מלחץ הרעייה הכבד, והם היו מתים ברעב. הנדידה מאפשרת לצמחים להתחדש, להתרבות, לפזר את זרעיהם. כך, כשבעלי החיים חוזרים אחרי כמה חודשים, מחכה להם ארוחה של עשבים וצמחים טריים.

מפת מפת נדידת בעלי חיים, קניה וטנזניה

לוח זמנים משוער
1. בחודשים ינואר עד פברואר (ולעיתים גם במרץ-אפריל), בעונה היבשה הקצרה, מתרחשת במשך
כשבועיים-שלושה עונת ההמלטה של עדרי הגנו במישורים המשתרעים בדרום מזרח הסרנגטי.
2. בחודשים מרץ-מאי, עונת הגשמים הארוכה, מתחילים עדרי הגנו את נדידתם בכיוון מערב וצפון (כשהם עדיין בתחומי סרנגטי) בחיפוש אחר עשב. בשלהי תקופה זו, תוך כדי המסע, הגנו מזדווגים, ואז נעצרת הנדידה באופן זמני.
3. מחודש יוני ועד אמצע אוקטובר, העונה היבשה הארוכה, חוצים העדרים את נהר גרומטי 
(Grumeti) ואת נהר מארה (Mara) בדרכם צפונה. בסופה של התקופה הם חוצים את הגבול לקניה ושוהים במישורי מסאי מארה.
4. בחודשים אוקטובר-דצמבר, בזמן הגשמים, חוזרים העדרים דרומה לעבר מישורי סרנגטי, שם ימליטו ויישארו עד מסעם בשנה הבאה.
* החודשים המופיעים תלויים בגשמים ובזמינות המזון ועשויים להשתנות.
* עוד מידע באתר שמורת סרנגטי.
 

בעלי כנף / שכנות טובה

על גב של אימפלה, בימות הסודה וגם ממש על יד ניירובי קיים עולם עשיר וצבעוני של עופות. אורגים פעלתניים, פנינית צווחנית, דיות שחורות, פלמינגו ורוד. הזמנה למסיבה פסיכדלית

פלמינגו בימת בוגוריה. את צבעו הוורוד הוא חייב לשרשרת המזון: בימה חיה אצה בצבע אדמדם, והיא מזונם של סרטנים, שהם עיקר תפריטו של הפלמינגו | צילום: משה שי

כתב: איתי שני
כבר בירידה מהמטוס בשדה התעופה של ניירובי החגיגה בעיצומה. זרזירים מפוארים מקפצים לנגד עיני במדשאות, משוויצים בצבעיהם המתכתיים המבריקים. דיות שחורות ממלאות את השמים שמעל בחפשן אחר מזון ואליהן מצטרפים באקרובטיקה אווירית מרשימה סיסי גליל לרוב, נהנים משלל החרקים המעופפים באוויר. בכניסה לעיר, כאילו במיוחד לכבוד מי שמגיע, ממתינים מָרַבּוּ ענקיים, המקננים ליד האצטדיון. ובעיר עצמה, אף מבקר לא יצליח להתחמק מקריאותיו הצעקניות של איביס הדאדה מצמרות העצים או במעופו מעל העיר.
על "חמשת הגדולים" של קניה כמעט כולם כבר שמעו. אלה הם חמשת היונקים הגדולים – אריה, נמר, פיל, קרנף ותאו – שלרבים הם הסיבה העיקרית לספארי באפריקה. אבל בקניה קיים עולם נוסף, קטן יותר ומוכר פחות (ובטוח שפחות מודגש בפרסומים וביחסי הציבור), אך לא פחות יפה ומעניין. זהו עולמם של העופות, הזוחלים והחרקים, שלעתם מכנים אותו "חמש מאות הקטנים" (אף שיש הרבה יותר). ומכולם קרובים ללבי באופן מיוחד בעלי הכנף.
קניה, על 582 אלף הקילומטרים הרבועים שלה, התברכה במגוון רחב של בתי גידול: מדבר צ'לבי בצפון, יערות הרריים ויערות גשם ברמות המרכזיות ובמערב, אחו אלפיני מסביב לכיפות הקפואות של הר קניה ורכס אברדר, סוואנות פתוחות בדרום ובמזרח, ימות רבות בעמק הבקע וכמובן חופי האוקיינוס ההודי עם לגונות המנגרובים ויערות החוף שלהם. ערב רב זה של בתי גידול מאפשר למינים רבים של ציפורים להרגיש בבית.
יותר מאלף מינים של בעלי כנף מעניקים לקניה את המקום השני בכל אפריקה במספר מיני הציפורים שאפשר לראות בתחומה. כ-75 אחוז מהם הם מינים יציבים, עשרים אחוז מינים חורפים (שמקורם באירופה ואסיה) ועוד חמישה אחוזים הם מינים נודדים, המגיעים מדרום היבשת וממדגסקר. ניירובי למשל, שהיא רק הצעד הראשון בטיול במדינה, נחשבת לבירה בעלת רשימת העופות הגדולה בעולם – כ-630 מינים נצפו בה.

מרכז בעלי המלאכה
בצדי הדרכים של קניה ובשמורות הטבע, מזדמן לא פעם לראות עצים מנוקדים בקנים. מבט מקרוב מגלה קנים שנראים ארוגים ביד אמן, המשתלשלים מן העצים ולפעמים מוגנים בפרוזדור כניסה. ואכן האורגים הם אמנים מרתקים. משפחת האורגיים (Plocidae) כוללת עשרות מינים, כולם קולניים, רובם צבעוניים, חלקם חברתיים, אך החשוב מכל – כולם אורגים את קניהם במשך שעות רבות, תוך הקפדה רבה על האיכות.
הזכר על פי רוב הוא בעל המלאכה, ובתום שעות רבות של עבודה – שבהן הוא מביא את חומר הבנייה, שוזר אותו בדייקנות ושוקד על יצירת האמנות שלו – מגיעה הנקבה המיועדת, בוחנת מלמעלה, בוחנת מלמטה, בוחנת מבפנים, ומחליטה. בקנים ליד ביתי שבניירובי, ראיתי לא פעם זכרים אומללים שאחרי מסדר המפקד קיבלו פקודת "שנֵה!". המסכנים היו חייבים לפרק את הקן המפואר, ולהתחיל מהתחלה, לשביעות רצונן של הנקבות.
בקניה קיימים מינים רבים של אורגים, חלקם מאכלסים שטחים יבשים, חלקם בלב העיר, חלקם בסוואנות הפתוחות ויש אפילו במעבה היער. אחד האהובים עלי ביותר הוא אורג-בופאלו לבן ראש (Dinemellia dinemelli), שעל פי רוב אפשר לראותו בבתי הגידול היבשים יותר. שם, בין עצי השיטה הרבים ושיחי הקומיפורה הקוצניים, נראה לעתים ברק כתום עז שבורח לצדי הכביש. אלו הם אחוריו הצעקניים של אורג זה.

איך הפנינית גילתה נמר
עוד ציפור שמאפיינת את בתי הגידול היבשים שבצפון קניה, היא פנינית החושן 
(Acryllium vulturinum). פנינית מדברית זו היא פנינה אמיתית: צבעיה העזים הם כמו מסיבה פסיכדלית לצופה. קריאותיה הצווחניות מבטיחות קצת פחות הנאה, אך הן בעלות תפקיד חשוב בתקשורת בין הפרטים השונים בלהקה. כמו תרנגולות בבית, גם הפניניות מצקצקות ללא הפסקה, וכך שומרות על קשר בין חברי הלהקה הפזורים בשטח. בהתקרב טורף פוטנציאלי, או אז מתחילה המהומה. צווחות מחרישות אוזניים ממלאות את המרחב ופניניות רצות לכל עבר. התרחשות שכזו יכולה לעזור למטייל להבין שמשהו קורה בסביבה.
באחד מטיולי בשמורת סמבורו, תוך כדי נסיעה אטית וצפייה באחד ממיני בעלי החיים הצפוניים (ג'ירפה מרושתת, זברת גרֶבי והצבי הג'ירפי שמדי פעם נצפה עומד על שתי רגליו האחוריות, בעוד הקדמיות נשענות על שיח נמוך וצווארו הארוך שלוח קדימה, ליהנות מן העלים הצעירים שבראש השיח), קלטה אוזני את הצווחות הרועשות. נדרכתי מיד, ומבט חד על סבך הקוצים שאליו הופנו עיניהן של הפניניות גילה נמר מתקרב באטיות. הפניניות החששניות לא סמכו על מראהו העייף של הנמר וצווחותיהן הוסיפו לרשימת החיות שפגשנו את אחד מ"חמשת הגדולים".
כשמתקרבים לאורך הבקע הסורי-אפריקאי מגיעים לימות הסודה הרבות, שנקראות כך משום שהן נמצאות באזורים חמים וחסרי ניקוז, וההתאיידות הגבוהה מותירה בקרקע ובמים הרדודים מלחים רבים, בעיקר קלציום ביקרבונט, ובעברית – סודה לשתייה. מבט על הימות הללו מגלה מראה עוצר נשימה. ימת נקורו (Nakuru), למשל, נראית מרחוק כאילו מישהו צבע אותה בוורוד. כשמתקרבים רואים שצבע המים דווקא לא השתנה, אבל להקות עצומות של פלמינגו ממלאות את הימה, וקריאותיהם נשמעות למרחוק. בספירה שנעשתה בימת נקורו בסוף יוני 2002, נספרו כ-800 אלף פרטים.
רוב רובם של הפלמינגואים שנראים בקניה שייכים למין האפריקאי שנקרא פלמינגו זוטר 
(Phoenicopterus minor), אשר נצפה מעט מאוד מחוץ ליבשת השחורה. מקורו האדום העז בולט לעין ממרחקים ומבדילו מקרובו, הפלמינגו הבכיר (Phoenicopterus ruber), שאותו אפשר לראות בקבוצות קטנות בין האלפים הרבים. את הפלמינגו הבכיר, מין גבוה יותר עם מקור ורוד, אפשר לראות גם בארץ מדי שנה בבריכות המלח שמצפון לאילת ובבריכות המלח של עתלית.
את צבעו הוורוד היפהפה חייב הפלמינגו לשרשרת המזון בימה. במים המלוחים של ימות הסודה חיה אצה מיקרוסקופית שצבעה אדמדם והיא מזונם של סרטנים קטנטנים שהם עיקר התפריט של הפלמינגו. פעמים רבות נראה הפלמינגו כשצווארו הארוך מתוח כלפי מטה וראשו שקוע במים. על ידי פתיחה וסגירה של המקור, תוך כדי הליכה במימי הימה, הוא מכניס מים לפיו, ובאמצעות המבנה המיוחד של המקור – ששוליו נראים כמו מסרק – הוא מסנן את הסרטנים הקטנטנים.
לחגיגה הססגונית בשולי ימת נקורו מוסיפים את צבעיהם שקנאים וחסידנים ורודים, וממרחבי העשב שמסביב נשמעות קריאות גבוהות מאוד, הממלאות את האוויר. לרעשים המוזרים אחראים זכרי האלמנה ארוכת זנב (Coliuspasser progne), שמקפצים מעל לראשי העשב כשזנבם מושכם כלפי מטה וכנפיהם מנסות להעלותם. הציפור המוזרה נראית לפעמים כמו זנב שעף לו לבדו. אבל זה אינו עניין שביומיום: הזנב הארוך והמפואר גדל אצל הזכרים בלבד, ורק בעונת הקינון. מיד עם תחילת הגשמים, מתחילים הזכרים להשיר את נוצותיהם החומות ולהתגנדר במעטה שחור פחם על גופם ובזנב ארוך, ארוך, ארוך. בסוף העונה ישילו הזכרים את המעטה החגיגי וייעלמו בין הנקבות והצעירים הרבים.

מישהו שורק תמיד איתי
ברבות מן השמורות הגדולות (וגם בקטנות) מזדמן לשמוע שריקה מתקתקה מבין השיחים. עם קצת סבלנות ושקט, תוכלו לראות את השורקת המהוללת: החִמרִייָה לבנת הגבה 
(Cercotrichas leucophrys). כמו רבים השייכים למשפחה זו, היא ידועה בשריקותיה הנעימות וביכולת החיקוי המרשימה שלה. לא פעם יצא לי להלך סתם כך בין שיחים ולשרוק להנאתי, כשלפתע מישהו ענה לי. וראו זה פלא, השריקה דומה מאוד לשריקתי.
בפארק הלאומי של ניירובי (Nairobi National Park), הנמצא כעשר דקות נסיעה ממרכז העיר לכיוון דרום, אפשר לראות את החמרייה הזאת בקלות באזור בריכת ההיפופוטמים. תוך כדי הליכה אטית וקלילה לאורך המסלול, היא קופצת בין השיחים בזנבה הזקור וגבה החלודי ומשמיעה את שריקותיה הנפלאות.
הפארק הזה אמנם לא נמצא ברשימת האתרים הפופולריים לתייר הממוצע, אך הוא בהחלט מבטיח למבקר המזדמן שפע של אטרקציות. זה לא אירוע נדיר לראות בפארק קרנף שחור שאוכל להנאתו מהשיחים או קבוצת לביאות הפוסעת בעצלתיים. עבורי, הוא מקום מפלט חשוב מחיי העיר הסואנים. בשל היותו היעד הצפוני ביותר שאליו מגיעים נציגים של נדידת החיות המפורסמת, אפשר לראות בפארק הזה בעונה המתאימה – חודשים יולי עד ספטמבר – עדרים גדולים של זברות וגנו ממלאים את המרחב, וביום ממוצע נצפים שם לא פחות כ-120 מיני ציפורים.
החיות הנודדות מגיעות גם אל שמורת המסאי מרה (Masai Mara National Reserve), שאין כמעט תייר שמגיע לקניה ולא מבקר בה. שמורה זו, אולי המפורסמת ביותר בעולם, היתה במה לרבים מסרטי הטבע שנעשו על חיות הבר של אפריקה. מיד אחרי העונה הגשומה, מתמלאים מישוריה הנרחבים בעדרים עצומים של גנו, זברות, צבאים, אנטילופות, פילים, אריות, צבועים ושאר חיות הבר שמגיעות ממישורי הסרנגטי היבשים שבטנזניה. מול מראה כזה יתקשה גם גדול הציניקנים להישאר אדיש.
מלבד היונקים הגדולים, מעופפות מעל להקות נשרים גדולות (המגיעות למאה פרטים ואף יותר) שפשוט חוגגות בזמן הנדידה הגדולה. המוני הנשרים נהנים משאריות הציד של הלילה או פשוט נחים על עץ, מחכים שהאוויר יתחמם, כך שיוכלו לעלות לגובה ולחפש מזון טרי יותר.
במסאי מרה תוכלו להיתקל בקלות יחסית גם בציפור שבטנה מסנוורת בצהוב בוהק. זהו נחליאלי צהוב גרון (Macronyx croceus). אל תטעו – צבעיו הבוהקים, שעלולים להסגירו לטורף ממרחק רב, מופנים על פי רוב כלפי הקרקע ואפשר לראותם רק כאשר הוא עומד בראש שיח או עשב גבוה. בזמן שהוא מחפש תולעים וחרקים על הקרקע, גבו המפוספס בחום-אפרפר מוסווה היטב, אבל אם ברצונו לקרוא בקול גדול ולהראות לפולש מי בעל הבית בשטח – הוא מקפץ לעמדה גבוהה ומניח לצבעיו הבוהקים להיראות לכל עבר.

אהבה בשחקים
תוך כדי נסיעה, בין אם בשמורה ובין אם על אחת הדרכים הרבות, קולטת העין ציפור כחולה שגוונים של סגול-לילך מעטרים את גחונה. כשהיא יושבת על חוטי חשמל, בראש שיח או עץ ואפילו בזמן שהיא צוללת ביעפים מדויקים לעבר הקרקע לתפוס לטאות, חגבים ומכרסמים קטנים, מתגלים גוני הכחול המבריק על כנפיה. הכחל הלילכי (Coracias caudata), כמו רוב בני סוג זה של ציפורים, נוסק גבוה לשמים בזמן החיזור, ומשם צולל מטה תוך כדי סיבוב של הגוף ימינה ושמאלה וקריאות צרודות וחזקות. תכונה זו נתנה לו את שמו האנגלי – Lilac-breasted Roller (מתהפך).
כל הציפורים הללו אינן אלא טעימות קטנטנות מהמוני המינים של קניה, ועוד לא התייחסתי למקומות כמו יער הקאקאמֶגה (Kakamega), שהוא הנציג היחידי של יער טרופי מרכז אפריקאי בקניה (ועומד בסכנת הכחדה בגלל חלקות חקלאיות וכריתה לא חוקית של עצי יער נדירים לתעשיית פסלים ורהיטים), ושמינים רבים מצאו בו את גבול התפוצה המזרחי ביותר שלהם. ועוד טרם ביקרנו ביער ארבוקו-סוקוקה (Arabuko-Sokoke), שהוכרז לאחרונה כאתר טבע בינלאומי וחיים בו לפחות שני מינים אנדמיים לקניה ועוד רבים אחרים (שחלקם אנדמי ליערות החוף של מזרח אפריקה ונמצא בסכנת הכחדה עולמית, כמו דורס הלילה שָׂעיר סוקוקה).
ויש מקומות נוספים ששווה להגיע אליהם, כמו השמורות הר קניה (Mount Kenya), אמבוסלי (Amboseli), צאבו (Tsavo), גבעות שימבה (Shimba Hills), גבעות צ'רנגני 
(Cherangani Hills) ובמיוחד ימת ברינגו (Lake Baringo). בימה זו יש שילוב יוצא דופן של בית גידול יבש, מים מתוקים ומיקום מיוחד בלב הבקע הסורי-אפריקאי (כך שמינים צפוניים נפגשים עם מינים דרומיים, ומינים מזרחיים נתקלים במינים מערביים), אשר הביא לכך שאפשר לצפות שם במשך יממה אחת במספר המינים הגבוה ביותר בקניה – כ-350 מינים.
מה שחשוב זה לזכור כי נוסף על האטרקציות הגדולות – היונקים הגדולים, התרבויות המרתקות והנופים המיוחדים – אפשר ליהנות מעוד רובד בטיול, שקיים בכל מקרה וצריך רק להיות מודעים לקיומו. חוסר המודעות נובע בדרך כלל מרמת הפרסום שלו זוכות האטרקציות הגדולות לעומת ההתייחסות (אם בכלל) לעולמם של ה"קטנים". כל מה שיש לעשות זה לצאת לשדה וליהנות מהיופי הקטן, לפני שייעלם תחת גלגלי הפיתוח המהירים הנוטים לנגוס בנפלאות הטבע הפראי.

איתי שני – חי בקניה, מדריך טיולי צפרות עצמאי וחבר בוועדת הציפורים של ארגון 
"Nature Kenya". בוגר תואר ראשון במגמת אקולוגיה של אוניברסיטת בן גוריון ומדריך בחברת "אקו – טיולי שטח"

דרום קניה/ ג'ירף על סף אוהלי

את השמורות הידועות של דרום קניה – מסאי מארה, אמבוסלי וצאבו – מגלים כל פעם מחדש. בקמפינג, למשל, מוקפים כל הזמן בטבע, והחיות נמצאות סביב המחנה. לפעמים, הן גם בתוכו

כתב: אייל ברטוב

אל הסוואנה האפריקאית הגעתי לראשונה לפני עשרים ואחת שנה, אחרי שהשתחררתי מהצבא. רציתי לראות את המישורים המשתרעים משמורת מסאי מארה (Masai Mara National Reserve), משמורות בעלי החיים החשובות והמרשימות בקניה, ועד לפארק הלאומי סרנגטי שבטנזניה. המישורים הם אותם מישורים, רק גבול מדיני מחלק את ארץ המסאים בין שתי המדינות.
ישראלים בתקופה ההיא לא הורשו לעבור לסרנגטי שבטנזניה, כך שנשארתי במישורי המסאי מארה. הגעתי לשמורה לבד, בניתי אוהל ליד נהר החול ומנגד עמד ג'ירף וצפה בי. גם אז שטפו העדרים את המישורים, ובלילה שמעתי מעבר ליריעת האוהל הדקה שאגות של אריה, נהמות וקולות אחרים שעוד לא הכרתי. הייתי המאושר באדם.
אל מסאי מארה מגיעים בדרך כלל מניירובי בירת קניה (בטיולים המאורגנים מקדישים לשמורה המפורסמת יומיים-שלושה, כשיא מסכם לסוף הטיול, ואז מגיעים אליה מימת נקורו). הדרך מניירובי יורדת אל הבקע המזרח אפריקאי ועוברת בין שרידי יער גשם וצמחי חלבלוב ענק שנראים מעידן אחר. לבסוף היא מגיעה למישור רחב ידיים ובו עדרי בקר נהוגים בידי מסאים, בני השבט המקומי. בין ראשי הבקר נראות זברות, אנטילופות וג'ירפות, ובכל זאת, חיות הבר שאך לפני שנים מעטות נראו בהמוניהן לאורך הדרך הראשית למסאי מארה הולכות ונעלמות, ובין שטחי המרעה צצה חקלאות של דגנים.
כביש אספלט מוליך עד עיר המסאים נארוק (Narok), שם צפויה ההתנפלות הראשונית של מוכרי מזכרות. רובם מוסיפים למרכולתם מלים בעברית כמו "הכל בזול". עד לפני עשור היתה נארוק לא יותר מכפר מסאי גדול עם כמה דוכנים עלובים, תחנת דלק אחת ופנצ'רייה. היום זו עיר של ממש, עם בנקים, ממגורות חיטה, מפעלים קטנים ובתי מלון. למטייל הממוצע אין מה לעשות בה חוץ מאשר לחלץ את רגליו, לשתות תה קנייתי עם הרבה חלב וסוכר, לאכול סמבוסק מקומי, לתדלק (זהו המקום האחרון לתדלוק עד לשמורה) ולהתכונן למאה קילומטר של דרך עפר קופצנית, שמובילה לאחר שעה-שעתיים אל השמורה.

מסאי מארה: בראשית ברא אלוהים
הגענו למסאי מארה שבדרום מערב קניה, מחבלי הארץ האחרונים בעולם שנשארו כמעט כמו בימי בראשית. כ-1,500 קילומטר רבוע של כרי דשא ועצים ירוקי עד, מישורים לא נגועים ואוכלוסייה של חיות בר, הגדולה ביותר בשמורות של קניה. כאן אפשר לפגוש את "חמשת הגדולים": אריה, נמר, פיל, קרנף ותאו. מקור הכינוי הוא בתקופה הקולוניאליסטית, כאשר הציד היה ספורט ופופולרי וחמשת בעלי החיים הללו נחשבו למסוכנים ביותר – וגם לנחשקים ביותר – עבור הציידים.
גבולה המערבי של השמורה הוא מתלול אולואולולו (Oloololo), המטפס מאזור ביצתי וקשה למעבר לעבר רמת סיריה (Siria). הגשמים הופכים את חלקה המערבי של השמורה למשטחים של בוץ דביק ובלתי עביר, ולכן רוב הסיורים בה נערכים בחלקה המזרחי, שם הדרכים טובות יחסית. הגבול הדרומי חופף את הגבול המדיני עם טנזניה, אך מבחינת חיות הבר אין כל חציצה בין מישורי מסאי מארה בקניה לבין מישורי סרנגטי בטנזניה. עדרי גנו, זברות, פילים, תאואים ואנטילופות מקיימים מסלול נדידה מעגלי בין שתי השמורות הללו באין מפריע.
מי שמגיע בתקופת הנדידה, בחודשים יולי-אוגוסט, זוכה למראות עוצרי נשימה: מאות אלפי גנו וזברות מגיעים בעקבות העשב הצומח. מראה של עשרות פילים החוצים נהר ומעקב מקרוב אחר ההתנהגויות המרתקות בין חברי העדר – דבר לא ישווה לזה. זה גם מקום בטוח לתצפית באריות; אין מטייל שלא זכה להתקרב אל להקת אריות, ובני מזל מצליחים לצפות גם בברדלס ובנמר. באוקטובר שבות החיות דרומה, לסרנגטי, אז הרושם שמשאירה בך מסאי מארה עז פחות.
אחד המקומות המרתקים הוא נהר המארה, שמוליך מי שטפונות חומים ומרווה את השמורה. שם אפשר לראות את תניני המארה, גדולים ומרשימים, מחכים בסבלנות לימי הנדידה, שבהם חוצים עדרים עצומים את המים. עדרי גנו וזברות שמגיעים לשפת המים אינם מעזים בתחילה לזנק למים, אך בעלי החיים שבאים אחריהם מגבירים את הלחץ ודוחפים את הראשונים לעבר הנהר – והם נאלצים לחצות את הזרם. אז מתקיפים התנינים. כמה זברות, ובמיוחד גנו, משלמים את מחיר החצייה. ככל שנמשכת הנדידה, התנינים תוקפניים פחות, גם בשל כמויות הבשר הזמינות לאורך הנהר, כתוצאה מטביעת גנו במים.
למרות עשרים השנים שבהן אני נוסע בדרכי מסאי מארה, דברים חדשים ומעניינים מפתיעים אותי כל פעם מחדש. השטח העצום, ריח הסוואנה, הזריחות והשקיעות המופלאות וגלגל החיים נותנים לי הרגשה של בר מזל. איני יכול לשכוח את הפעם הראשונה שבה צפיתי בברדלס היוצא לציד צבי תומסון. הריצה המאומצת של הברדלס, ענן האבק בתפיסת הצבי וכל ההתרחשות גרמו לכל מי שהיה ברכב להתרגשות ולמתח, כאילו הם עצמם משתתפים במרדף.
את חוויות הספארי במזרח אפריקה, ובמסאי מארה בפרט, אפשר לחוות בשתי דרכים: טיול לודג'ים או טיול קמפינג. לודג'ים הם מלונות יפים ברמה גבוהה המשולבים בטבע, שמהם יוצאים המטיילים לשעתיים-שלוש של נסיעת ספארי עם נהג צמוד, ולפעמים גם מדריך, וחוזרים לארוחות ולחדרים הנוחים, לבריכה ולמנוחה. בדרך כלל יש בהם בונוס – הם ממוקמים ליד מאגר מים או שפת נהר, ובערב אפשר לצפות בבעלי חיים שונים המגיעים לשתות מים.
בתנאי קמפינג הסיפור שונה לחלוטין – כל הזמן מוקפים בטבע, ישנים באוהלים, אוכלים סביב המדורה ושותפים בהכנת האוכל והכל בתנאי שדה. הקמפינג אינו מגודר וחיות הבר נמצאות סביב המחנה ואפילו בתוכו. בלילה, אפילו יציאה לשירותים מפחידה קצת, כי מי יודע מה פוגשים בדרך. הנהג והטבח הם בדרך כלל בני שבט הקיקויו, ואנשי המאהל הם לרוב מסאים, וזו הזדמנות מצוינת למפגש והיכרות עם תושבי קניה, קשר שחסר בלודג'ים המעונבים. אם ברצונכם להתנסות בחוויית הקמפינג ולו פעם אחת – מסאי מארה היא השמורה המתאימה לעשות זאת.
מסאי מארה – מדריך מהיר
הגעה: מניירובי מגיעים דרך כביש B3, שממנו פונים לכביש C12. למגיעים מכיוון ניירובי, הכניסה היא דרך השערים המזרחיים Oloolaimutia או Talek.
דמי כניסה: 27 דולר לאדם ליום, ועוד 200 שילינג קנייתי ליום עבור הרכב.
לינה: אתרי הקמפינג שבשמורה אינם ברמה גבוהה במיוחד. אפשר ללון גם בלודג'ים או במאהלים.
טלפון: 254-3052178

אמבוסלי: זהירות, בבון רעב
ממזרח למסאי מארה, גם כן בקרבת הגבול עם טנזניה, נמצא הפארק הלאומי אמבוסלי
(Amboseli National Park), כ-165 קילומטר מדרום לניירובי. באמבוסלי שוכנים פחות בעלי חיים והתפאורה שונה. נופי הפארק מרהיבים, והוא שוכן למרגלותיו של הקילימנג'רו (Kilimanjaro), ההר הגבוה ביותר באפריקה (יש לזכור כי ההר נמצא מעבר לגבול בטנזניה, ואין אפשרות להגיע אליו מתוך הפארק).
גודל הפארק כ-390 קילומטר רבוע, הוא יבש יותר מהמסאי מארה וענני אבק מיתמרים מאחורי כלי הרכב החולפים בו. כל החלק המערבי של הפארק נראה כמישור מדברי הבוהק ביובש, ותופעת המיראז', הדומה לפטה מורגנה, אופיינית מאוד למקום. תוך כדי נסיעה בפארק מבחינים בכלי רכב, בפילים ובג'ירפות הנראים כהולכים על פני מים של אגם אינסופי. ככל שמתקדמים, "נסוגים" המים ומתגלה יבשה לבנה ולוהטת – קרקעיתה של ימת אמבוסלי היבשה על פי רוב, שזוכה להתמלא במים רק בשנים גשומות במיוחד.
כאן אפשר לחזות בעדרי פילים החוצים את מישורי העשב ומגיעים אל הביצות בלב המדבר שבשמורה, הנוצרות כתוצאה ממי תהום שמקורם בהפשרת שלגים בקילימנג'רו. התצפית נעשית מגבעה קטנה המתנוססת מעל למקווה המים הירוק, והעלייה הרגלית לנקודה היא קצרה ולא קשה. מהנקודה הזאת צפינו בנחש פיתון ענקי ליד המים שעסק בבליעת צבי תומסון צעיר.
מלבד פילים, חי בשמורה הקרנף המצוי (שעל אף שמו, הוא כמעט נכחד), וגם תאואים, אריות, אנטילופות, גנו, ברדלסים, ג'ירפות ובבונים. המון בבונים. באותו טיול ראשון בקניה, לפני 21 שנים, הגענו לאמבוסלי בלי הרבה ניסיון, ותוך כדי ארוחת בוקר תמימה בצל עץ שדוף, הופיע בבון סקרן שבא לבדוק מה בתפריט. אחריו הגיעו עוד שלושה, ועוד עשרה, ועוד, ותוך דקות היינו מוקפים בלהקה של חמישים בבונים נרגשים. זרקנו לעברם פרוסת לחם בודדת, "שיעזבו אותנו בשקט", חשבנו. אבל הם טעמו, ראו כי טוב, והחליטו לקחת בכוח. הכל. המפגש הסתיים בשני אנשים מבוהלים נעולים ברכב, ומולם חבורת בבונים שקורעת לגזרים, מפוררת, חומסת, ארוחת בוקר קטנה אחת.
אמבוסלי – מדריך מהיר
הגעה: מניירובי מגיעים בכביש נוח עד עיר הגבול נמאנגה (Namanga), ומשם ממשיכים 75 קילומטר בדרך עפר גרועה עד לשער השמורה שנקרא Meshanani. מכיוון מומבסה, הכניסה היא דרך פארק צאבו מערב, משער Kimana.
דמי כניסה: 27 דולר לאדם ליום.
לינה: אפשר ללון בקמפינג הנמצא בדרום הפארק, ולזכות בביקור פילים לילי, או ללון במרכז הפארק באחד הלודג'ים.
טלפון: 254-30222251

צאבו מזרח: מלחמת חורמה בציידים
הפארק המזרחי ביותר על גבולה הדרומי של קניה הוא הפארק הלאומי צאבו (Tsavo National Park). אל פארק צאבו נוסעים הנופשים במומבסה (Mombasa), ששמורת מסאי מארה רחוקה מדי עבורם.
בנסיעה אליו מכיוון אמבוסלי עוברים דרך שפך הבזלת הארוך בעולם – שפך היאטה
(Yatta) – שבו הלבה זרמה על פני השטח לאורך 290 קילומטר. האירוע התרחש רק לפני כמה דורות, ובפי המקומיים נקרא המקום שטאני (Shetani), שמשמעותו בסוואהילית דומה לעברית: "נהר השטן". כאן תוכלו לרדת מהרכב, לטייל קצת בין סלעי הלבה הטריים, לשמוע את המים הזורמים מתחת ללבה ולראות חזזיות וצמחים בשרניים ויפים, שמנסים לטפס על הלבה הטרייה.
פארק צאבו הוא הגדול ביותר בקניה: שטחו משתרע על פני יותר מעשרים אלף קילומטר רבוע, כמעט כגודלה של ישראל. בשל גודלו העצום, מחולק הפארק לשניים – צאבו מזרח וצאבו מערב.
צאבו מזרח זוכה רק במבקרים מעטים, שכן רוב שטחו סגור בשל המלחמה בציידים ובמבריחים סומליים. החלק הצפוני, כשני שלישים מצאבו מזרח, הוא כה רחוק ממרכזי המבקרים והפיקוח, עד שציידים בלתי חוקיים צדים בו כמעט ללא חשש, מה שהביא לכך שאוכלוסיית הקרנפים כמעט שנכחדה כאן בעשרות השנים האחרונות. בתגובה הכריזו פקחי השמורה על מלחמת חורמה בציידים, וקרבות באש חיה התנהלו ברחבי הפארק. צייד שנתפס "על חם" נורה בשטח ללא רחמים.
חלקו הדרומי של צאבו מזרח פתוח לקהל, אך רק בודדים מגיעים לכאן, וחבל. נוף הגבעות הרך, הקרקע האדומה ומאגרי המים הקטנים, שעדרי פילים נעים ביניהם, מכוסים בבוץ אדום, וזברות ואנטילופות חיות סביבם, יוצרים מראות מרהיבים בזכות שילוב הצבעים המיוחד.
צאבו מזרח – מדריך מהיר
הגעה: ממומבסה נוסעים צפון מערבה על כביש A109 ונכנסים לפארק המזרחי דרך שער Buchuma.
דמי כניסה: 27 דולר לאדם ליום.
לינה: אפשר להתאכסן בלודג'ים או באתרי קמפינג.
טלפון: 254-14730049

צאבו מערב: ריקוד של היפופוטמים
פארק צאבו מערב, החלק המטויל יותר בפארק צאבו, הוא שמורה מדברית מרהיבה ביופייה. צבע האדמה האדום, הנוצר בשל כמות הברזל הגדולה שבה, גורם לכל להיראות אדמדם – זברות, פילים וגם תיירים שבגדיהם הופכים אדומים במקצת. סלעי ציפחה בולטים בשטח ומרכזים סביבם בעלי חיים כמו צבאי סלעים, נמרים, שפני סלע ועיט שחור. בעצי הבאובב הענקיים של הפארק ניכרים חורים גדולים במרכז הגזע, מעשה חטיהם של פילים רעבים.
אל בור המים הגדול שנמצא בלודג' קילגוני (Kilaguni) מגיעות שיירות של זברות, תאואים, פילים וצבאים, כמו בתורנות, לאורך כל היום והלילה. למרפסת התצפית מגיעים גם מינים רבים של ציפורי קניה – זרזירים מפוארים בכחול מתכתי, ציפורי הקלאו בעלי המקור הגדול שמבקשות מזון ממרחק נגיעה וחסידות המרבו הענקיות, המחכות לשיירי המטבח. בבונים וגונונים קופצים לשולחן וחוטפים מכל הבא ליד, וגחנים ארוכי זנב, סנאי קרקע, שפני סלע, נמיות ותנים מתרוצצים סביב ומשלימים את התפאורה. בשעות הלילה, זוכים המבקרים לעתים גם לביקור של גירית הדבש, צבועים נקודים ומפוספסים או להק אריות, וההתרגשות סביב גדולה.
מעיינות מְזימָה (Mzima Springs) הצלולים, שיוצרים בריכת מים ענקית, הם האטרקציה העיקרית בשמורה. הטיול במקום הוא רגלי, כשקופי גונון ובבונים מלווים את הבאים על צמרות העצים ובין השבילים. כשהגעתי למזימה עם חברים לפני שנים רבות, היה זה לאחר ימים רבים ללא רחצה אמיתית. כשראינו את המים הצלולים והשלווים כל כך, לא התאפקנו וזינקנו בקפיצת ראש למים הקרים. לפתע ראינו שלט עץ קטן. התקרבנו בשחייה וקפאנו. על השלט כתוב: זהירות, לא להתקרב לשפת המים, תנינים אוכלי אדם. מבוהלים שחינו החוצה. כשנגענו לשפת הבריכה ראינו את המפלצת הקדמונית על הגדה ממול.
מסוכנים לא פחות מהתנינים הם ההיפופוטמים (למרות היותם צמחוניים), הנחשבים לגולת הכותרת של מעיינות מזימה. מתוך מצפה תת מימי קטן עם זכוכיות עבות אפשר לראותם שוחים גם מתחת למים, בתנועות ריקוד מפתיעות בקלילותן, כשהם מלווים בלהקות דגי בינית המנקים ללא הרף את עורם. במזימה אפשר לצפות גם בעופות מים ובהן הנחשון המפואר, שנכחד בישראל עם ייבוש החולה. את שפע המים ממעיינות מזימה מזרימים בצינורות אל עיר החוף מומבסה, ועדיין נשאר מספיק כדי למלא את אפיק נחל צאבו.
גם בור השתייה בלודג' נגוליה (Ngulia) יפה להפליא. הלודג' עצמו בנוי על סלעי ציפחה ומלא בפעילות חיות מסביב. בולט בהן חרדון הקשת בענן בעל צבעי הכתום-כחול העזים. בלודג' יש תצפית קבועה על נמרים, שבה קושרים חלקי עז לעץ המואר מול מרפסת התצפית ומחכים לנמר שמגיע בערב. בניגוד למסאי מארה או לסמבורו, בפארק צאבו הענקי קשה למדריכי התיירים ולמבקרים למצוא את החיות המפוזרות בשטח. זו הסיבה שלא נראה שם את המראה המוכר של עשרות כלי רכב המקיפים ברדלס נפחד, והפארק נשמר יותר לחיות הבר ולאותם מטיילים בודדים שאוהבים נוף מדברי קסום.
צאבו מערב – מדריך מהיר
הגעה: מניירובי מגיעים בכביש A109 לכיוון דרום מזרח, והכניסה היא דרך שער Mtito Andei. מכיוון הפארק הלאומי אמבוסלי נכנסים בשער Chyulu.
דמי כניסה: 23 דולר לאדם ליום.
לינה: אפשר להתאכסן בלודג'ים או באתרי קמפינג.
טלפון: 254-30222483

אייל ברטוב – עיתונאי וצלם טבע ומסעות

צפון קניה / פאטה טורקנה

ימת טורקנה שוכנת בחבל ארץ שבו חיים שבטי לוחמים ונוודים, כפריים ודייגים, נוצרים ומוסלמים. בדרך אליה עוברים בשמורת מרסביט ההררית והירוקה ובמדבר צ'לבי הלוהט ושטוף המראות של פאטה מורגנה. צפון מתעתע

נהר אווסו ניירו (הנהר האדום), החוצה את שמורת סמבורו | צילום: אייל ברטוב

כתב: רונן רז
במקום שמסתיים בו כביש האספלט, ונמתחת דרך עפר ארוכה וישרה שנעלמת צפונה אל האופק בתוך ענן אבק, במקום הזה התחיל המסע שלנו אל השמורות והחוויות של צפון קניה. דרך העפר יוצאת מאיסיולו (Isiolo), עיירה השוכנת למרגלות הר קניה והרמות החקלאיות, בואכה אל המדבריות של צפון המדינה. זו גם הדרך הראשית לאתיופיה, העוברת מאות קילומטר של מהמורות.
יצאנו, חבורה של סקרנים, במשאית ספארי בעלת עבירות גבוהה, עם אוהלים, מים, ציוד מחנאות, כלי בישול, פחמים ומזון לשבועיים, כדי להכיר את הצפון הנידח. מאיסיולו נסענו לעבר ארץ של שבטים עם מסורת של מלחמות, שודדי בקר וגמלים, וחוק שמתקשה לחדור אל השממה. עברנו בגשר מעל לנהר האדום, אוּוַסו ניירו (Uaso Nyiro), ומצפון לשמורה הידועה סמבורו (פרטים בסוף הכתבה). מעבר לשמורה מכסה סבך צפוף את צדי הדרך והולך ומידלדל. ואדיות חרבים חולפים תחת גשרי בטון, ונראים כמו מאמץ מיותר שהשקיעו בלב המדבר בשביל ימים ספורים בשנה שבהם זורמים בערוצם מי שטפונות מחיים.
רועים בני שבט רֶנְדילֶה עמדו באחד הוואדיות והעלו בשרשרת אדם דליי מים מן התמילות (בורות מים), החפורות באפיק הוואדי, אל שקתות עץ שגמלים צמאים התגודדו סביבן. בעיירה קטנה על אם הדרך עמדו לוחמי השבט תחת צל העץ, שערם ארוך, קלוע לצמות דקיקות ומשוח בצבע אדום. ידיות של סכינים ארוכים בלטו מן הבדים האדומים שעטפו את גופם, ובידיהם חניתות ברזל מחודדות.

אחמד בעל הניבים
אחר הצהריים, לאחר כשבע שעות נהיגה מאיסיולו, מופיעות גבעות בזלת שחורות ומרפדות את אדמת המדבר הבהירה. המשאית מתחילה לטפס במעלה הר מרסביט 
(Marsabit). הנהג מוריד הילוך, האוויר מתקרר והצמחייה נעשית צפופה וירוקה יותר. שעה קלה אחר כך נכנסנו אל שמורת הטבע מרסביט (Marsabit National Park & Reserve), מוצאים את עצמנו באווירה שונה לחלוטין מן המדבר היבש. סביבנו נוף הרים ירוק – עצים גבוהים ורחבי עלים שמתחרים על אור השמש, צמחים מטפסים המשתרגים על הגזעים, קופים שמקפצים ברעש בין הצמרות ואנטילופות החומקות בחשדנות אל מעבה יער הגשם.
הר מרסביט הוא הר געש קדום, שידע התפרצויות רבות בעת שהיתה פעילות חזקה בבקע המזרח-אפריקאי. הוא מתנשא לגובה הצנוע של 1,702 מטר מעל פני הים, אבל פסגתו גבוהה מספיק כדי שהלחות המעטה באוויר המדבר תתעבה לעננים שיורידו גשם. בפסגה אנחנו יוצאים מהיער אל קרחת עגולה, לוע קדום וכבוי, עם אגם מים ציורי ששמו מתבקש מאליו – פרדייז (Paradise), אגם גן עדן. בשמורת מרסביט יש שלושה לועות געשיים כבויים, שניים מהם מוצפים, וכולם מכונים בשפה המקומית – גוֹף, אולי זכר למלה העברית גוֹב ולמלה הערבית ג'וּבּ, שמשמעותן היא בור.
לאחר שהקמנו אוהלים ללינת לילה בקרחת היער, ישבנו על חוף האגם והתבוננו בחיות הבר שיצאו מהיער ורכנו לשתות ממנו. מאות תאואים אפריקאיים כבדי גוף נכנסו לעומק האגם לרחצה, מלווים באנפיות בקר נאמנות הרוכבות על גבם. חבורה עצומה של בבונים הגיעה גם היא להרוות את הצמא, לשבת בצד החוף ולעסוק בפעילות חברתית. בין העצים יצא בחשש מה קודו גמלוני – אנטילופה עם פסי רוחב דקיקים וקרניים מסולסלות כשופר ענקי. שתה, ומיהר להסתלק מן המקום.
אחר כך הגיעו בשורה ארוכה פילים גדולים וכבדי חטים, ושאבו כמויות מים נכבדות בחדקיהם. הפילים שחיים ביער מרסביט נודעים בחטים שלהם, שהן מהגדולות בעולם. בשנות השישים חי במקום פיל בשם אחמד, שחטיו הארוכות והכבדות – שבעים קילוגרם כל אחת – קבעו שיאים עולמיים. הנשיא דאז, מייסד קניה העצמאית, ג'ומו קנייתה, הצמיד לפיל רכב ושומרים חמושים, שיגנו עליו מפני ציידים כל שעות היממה. אחמד מת בשיבה טובה, וחטיו ועצמותיו מוצגות היום לראווה במוזיאון הטבע בניירובי.
בינתיים ירד הערב, וירח גדול עלה מעל לאגם. התכנסנו סביב מדורת המחנה, לחמם את הלילה הקריר.

שורשים לכל המיחושים
בבוקר המשכנו בנסיעה צפונה דרך השמורה המכוסה כולה יער גשם הררי. סימני חיות הבר ניכרו בכל: אנטילופות דיקדיק קטנטנות, שחיות בזוגות ומתגלות להרף עין מן הסבך, צבאי גרנט וראמים שנמצאים בשוליים המדבריים, ג'ירפות מרושתות וזברות גרֶבי האופייניות לאזורי המדבר, והטורפים שמגיעים בעקבותיהם – אריות, נמרים, צבועים וברדלסים.
יצאנו מתחומי השמורה ונכנסנו לעיירה מרסביט, היישוב המרכזי בצפון קניה. בשוק של העיירה נפגשים אנשי השבטים למכור ולהחליף סחורות. נשות הרֶנדילֶה והבּוֹראן, שבטי הרועים, מגיעות עם כלים מוארכים עשויים מדלעת ומוזגות מתוכם חלב למכירה. אנשי שבט בּוּרג'י חומי העור, שמקורם באתיופיה והם עוסקים בחקלאות, מוכרים בשוק פירות וירקות וגם כלי סדקית, בדים צבעוניים ובגדים מוכנים.
בדוכן קטן בפינת השוק מוכרת אשה שורשי מרפא יבשים ומסבירה איך ומה להכין נגד מיחושים שונים. לידה יושב סוחר ומרכולתו ענברים (שרף מאובן), שאותם הוא מניח על גחלים לוחשות וניחוחות אהבה של לילות ערב מתפשטים סביב. הוא מציע למכירה גם חבילות של גבעולים ירוקים וטריים. "תטעם מן המירה", הוא מציע לי וצוחק, חושף שיניים כהות ועיניים אדומות. "עם המירה תוכל להיות ער כל הלילה, ואשתך לא תרצה לעזוב אותך". אני צוחק ונזכר בדברים דומים שאמר לי סוחר תימני זקן בשוק של רחובות. אני מביט בעלים מקרוב ומזהה – זו הגת של התימנים.

תחרות על הנשמות התועות של המדבר
ירדנו מן ההר מערבה ולאחר שעה קלה כבר שכחנו את ענני הגשם ואת קור ההרים; חזרנו אל המדבר. מדרונות הבזלת מדיפים חום מהביל מן הסלעים השחורים. המשאית מקפצת על האבנים ומרעידה אותנו. צבאי גרנט בעלי אחוריים לבנים, יענים זכרים שחורי נוצות ונקבות אפורות בולטים ממרחק בשממה החדגונית.
ואז הגענו אל המדבר הקשה מכולם, מישורי וריק מכל צמחייה, מדבר צ'לבי (Chalbi). השמש קופחת מעל, קווי האופק השוממים מתערפלים למראות מטושטשים של אגמי מים שצצים לפתע על פני השממה. שיירת גמלים שצעדה באופק נראתה כמו מרחפת מעל לישימון. גבעה בודדה צמחה אט אט מן האופק כמו אי שצף על פני אגם. כשמתקרבים אל המראות המופלאים, הם מתרחקים ונעלמים ומתגלים כפטה מורגנה שאין אחריה דבר, פרט למראות התעתוע שמדבר ושמש יודעים להביא. זהו ביתם של בני שבט גַבְּרַה.
שלושים אלף בני שבט גבּרה חיים במדבר צ'לבי ובסביבותיו, על פני שטח גדול ממדינת ישראל. מגג המשאית נראו המישורים האינסופיים של המדבר, שאדמתו לא מצמיחה דבר. אזורים נרחבים כוסו במעטה דק ולבן של מלח, ונראים מרחוק כמדבר של קרח. בני שבט הגבּרה יורדים אל המדבר, ממלאים שקים במלח ומניחים אותם למכירה למשאיות מזדמנות.
בדרך אנו פוגשים שיירת גמלים עמוסה ענפי עץ ארוכים מתקדמת לעברנו. כפר של בני הגבּרה עזב את משכנו, פירק את בקתות הקש הכדוריות, העמיס על גב הגמלים את שלד הבקתות – ענפים יבשים יקרי מציאות – ועתה אנשיו עושים את דרכם לשדות מרעה ירוקים יותר. כאשר יגיעו לאתר החדש, יפרקו הגברים את המשא מן הגמלים והנשים יבנו מחדש ביום אחד בלבד את בקתת המשפחה.
הדרך הביאה אותנו לנווה מדבר. דקלי דום מתפצלים צומחים בצפיפות מאדמת המדבר ופלג קטן זורם ביניהם. העיירה קלצ'ה (Kalacha), השוכנת בנווה, היא מרכז אזורי לכפרים הארעיים של בני שבט הגברה, הנודדים בעונות הגשמים עם עדרי הגמלים שלהם. צבר של בקתות קש כדוריות, ובצדן בתי בוץ רבועים השייכים לוותיקים ולאמידים שבתושבי העיירה.
צלב מתכת גדול נישא מעל לכנסיית המיסיון, ובצדו צריח לבן ודק וכיפת מסגד. תחרות על הנשמות התועות של המדבר. בשעות אחר הצהריים מתערבבות קריאות מואזין עם שירת גוספל נוצרית בשפת המקום. בלילה הגיעו כל אנשי העיירה הקטנה, נוצרים ומוסלמים כאחד, אל בקתת הקש של אחד מנכבדי הכפר שנפל למשכב. אנשים עדינים עם תווי פנים יפים. הם שרו בקול, רקדו, קפצו וקראו לכוחות הטבע ולנשמות אבותיהם להשיב את האדם החולה לקו הבריאות.
כאשר שככו הריקודים, פנו כולם לבתיהם. הגברים המכובדים השתרעו עם גלימותיהם הלבנות על דרגשי עץ ודקלים, נחים תחת כיפת השמים מהחיים הקשים, כמו שראוי לעשות בלילות הנעימים של המדבר.

אומרים שהיה פה פורח
בקצה המדבר המשאית כבר גנחה בקושי. דמותו של הר הגעש הכבוי קולאל (Kulal) ניטשטשה מן החום המהביל. בשביל צר וחיוור בצד הדרך פסעו לוחמים צעירים בני שבט טוּרקַנַה, עטויי גלימות אדומות ואוחזים בחניתות ארוכות. עברנו את קו הרכס ומתוך המדבר הקשה בצבעי שחור, חום וצהוב נגלה בבת אחת המראה המרהיב של ימה גדולה בצבע טורקיז.
שני נוסעים אוסטרים, הרוזן סמואל טלקי ואיש הצבא לוטננט לודוויג פון הונל, היו כנראה האירופאים הראשונים שראו את הימה. המחזה הותיר עליהם רושם רב, כפי שתיאר זאת פון הונל ביומנו בשישה במרץ 1888: "טיפסנו אל פסגת הרכס, כשהנוף מתרחב לעינינו ככל שאנו מתקדמים, עד שעולם חדש לגמרי נפרש לנגד עינינו הנדהמות. החלל שמתחתינו התמלא כבמטה קסם בהרים ציוריים, מדרונות תלולים, ושלל נקיקים ועמקים שנראו כאילו הם יוצרים מכל עבר מסגרת מושלמת לפני המים הכחולים-כהים של הימה שהשתרעה הרחק לתוך האופק".
כמו מגלי עולם רבים, וברוח אותה תקופה, הם העניקו לימה שם זר: ימת רודולף, על שם הנסיך האוסטרי הנוירוטי שהתאבד בטרם שמע שימה באפריקה קרויה על שמו. תשעים שנה חלפו עד שממשלתה העצמאית של קניה החליטה לשנות את השם לימת טורקנה
(Lake Turkana), על שם אחד השבטים החיים לחופה.
הימה הענקית אכזבה את המגלים הראשונים, שגילו כי טעם מימיה מריר והיא מכילה כמות גדולה של מינרל הסודה, נתרן פחמתי. רק אז הבינו מדוע הימה אינה משנה את הנוף הצחיח של חופיה: המים אינם מניחים לצמחייה ירוקה לגדול על גדותיה ומנציחים בכך את המראה המדברי שלה. לפני אלפי שנים, כאשר מפלס הימה היה גבוה יותר, נשפכו מימיה אל נהר הנילוס הלבן דרך מעבר בצפון מערבה. בעבר הרחוק, לפני מיליוני שנים, היו באזור יערות עד וגשמים ושלל חיות בר, וכפי הנראה – גם האדם הקדמון חי פה.

איבדו את הלשון
מבקתות הקש של כפר טורקנה, יצאנו להפליג בסירת מנוע לאורך החופים. סירות המפרש הפשוטות של המקומיים עסקו בדיג ברשתות ברחבי הימה. במפרץ אֶל-מוֹלוֹ עלינו אל אי התנינים, צוק בזלת בתוך הימה הצופה אל החוף ואל כפרי שבט אל-מולו. במים, מתחת למצוק, נעו תנינים ענקיים, סימן זעיר לאוכלוסיית התנינים הגדולה ביותר באפריקה: כ-12 אלף תניני יאור, שאורכם מגיע לחמישה מטרים, שוכנים לאורך חופי הימה ואייה.
במרכז האי עברנו בין גלי אבנים, המציינים את בית הקברות של שבט אל-מולו. שבט זה הוא קרוב לוודאי שריד לשבטים קדומים שפרנסתם התבססה על ציד, דיג וליקוט צמחי מאכל. כיום מונה השבט הקטן כ-400 איש, החיים בשני כפרים קטנים משני צדי מפרץ אל-מולו, על שפתה של ימת טורקנה.
אנשי השבט שטים ברפסודות העשויות מגזעי דקלים, צדים בצלצלים תנינים והיפופוטמים למאכל ושולים מן הימה דגים ברשתות קלועות מסיבי דקלים. מסורת השבט מספרת שבעבר גידלו בני אל-מולו את הדגים, התנינים וההיפופוטמים שבימה כחיות משק. פעם איבדה אשה מקרב השבט כלי בימה, החיות הבטיחו לחפש את הכלי, ירדו אל המים ולא שבו עוד. מאז יורדים בני השבט אל הימה כדי לצוד אחת מן החיות, שהם מאמינים כי הן שייכות להם בלבד.
עד לפני מחצית מאה, עדיין דיברו בני אל-מולו שפה משלהם. הם אינם נכחדים, נהפוך הוא – מספרם גדל עקב נישואי תערובת וחיים משותפים עם שבטי הסמבורו והטורקנה. תרבותם המסורתית היא זו שנעלמת: בתוך דור אחד הם חדלו לדבר בשפתם וכיום הם מדברים בשפת הסמבורו. חלק נכבד ממזונם מגיע מהמיסיון הקתולי המקומי, שבבית ספרו לומדים הבנים הצעירים. כך מאבדים אנשי השבט את מסורתם ואת תרבותם בקצב מסחרר.
רוח חזקה נשבה וימת טורקנה סערה בגלים קטנים ורצופים כמו סוסים לבנים שרוכבים על פני המים. מחוף הימה עלינו אל עבר העיירה סאות' הור (South Horr), חוזרים לתחום המחיה של שבט הסמבורו. נסענו על הרמה המדברית המלאה בשיחים ובפרחים צבעוניים, עד שנכנסנו אל עמק ירוק בין שני רכסים, עם צוקים מרשימים ויערות שמטפסים לפסגות. במרומי הר ניירו (Nyiro), המתנשא לגובה 2,752 מטר מעל פני הים, התיישבנו מתבוננים אל מישורי גן העדן שבהם נולדה האנושות, ועדיין נמצאת שם בחיתוליה.

רונן רז – מנהל את חברת "אקו – טיולי שטח". אגרונום ומדריך ותיק באפריקה וביעדים נוספים בעולם
 

המיוחדים של מסע אחר

המלצות מסע אחר על אתרים יחודיים ומקומות שונים מהמסלול הרגיל

לצפות בנדידה מלמעלה
אם אינכם סובלים מפחד גבהים או מחסרון כיס – עלו על כדור פורח וצפו בנדידה הגדולה מלמעלה. זו אומנם חוויה יקרה (385 דולר לטיסה של כשעה בקניה, 399 דולר בצד הטנזני), אבל המחזה של אלפי חיות בר בתנועה הוא מדהים. הטיסה בכדור פורח יוצאת מדי יום ליד כמה לודג'ים בשתי השמורות. יש להירשם לפעילות זו בלודג' או בעיר ארושה מראש ולהשכים קום: היציאה היא באור ראשון. לאחר טיסת שיוט מעל למישורי העשב והחיות, זוכים המטיילים גם לארוחת בוקר מפוארת ולשמפניה בשטח. החזרה ללודג' היא לקראת צהריים.

ממליץ: אייל ברטוב