אי שם במדבריות הישימון חי בדווי עשיר ולו צאן ובקר לרוב. בזכות עושרו המופלג, זכה להינשא לנסיכה מצרית, ענוגה ומפונקת. זו יצאה עימו אל המדבר והבדווי עשה ככל יכולתו בכדי להנעים את זמנה.
כשהגיע הקיץ, קמלו העשבים במדבר וכל הרועים נדדו צפונה. הם התיישבו על גבעת כורכר ויצאו לרעות את עדריהם. הנסיכה המצרייה היתה עצובה. היא לא הצליחה להסתגל למקום השומם והעלוב. "מה היה לך כי נעצבת?", שאל בעלה. היא סיפרה לו כי עזים געגועיה לגנים המופלאים שלגדות הנילוס.
בו ביום הורה הבדווי לאנשיו לטעת במקום בוסתן עצי פרי, לחפור באר מים ולשתול שיחי שושנים. בכל בוקר התעוררה הנסיכה כשלצד מיטתה פרי עסיסי, כד מים צלולים ושושנה אדומה. בזכות גנים אלה זכה המקום להיקרא "ואדי חנין", כלומר "עמק השושנים".
עסקה בבית המרזח
"ואדי חנין", העמק שבין גבעות הכורכר ממערב לעיר רמלה, עבר ידיים רבות עד
שב־1878 נמכרו אדמותיו לגרמני פרוטסטנטי ששמו גוסטב רייסלר. האיש, תמהוני במקצת, נמנה עם קבוצת גרמנים שנהו באותם ימים אל המזרח (כלומר לכאן) בכדי לשוב אל עבודת האדמה. אולם רייסלר לא הצליח למצוא ברכה באלפיים הדונם שהחזיק ברשותו: השטפונות התכופים בימות החורף והנוודים הבוזזים בימות הקיץ המאיסו עליו את המקום. הוא עזב את נחלתו ואת הארץ והרחיק בנדודיו עד עיירה רוסית נידחת. יום אחד אחז בו צימאון והוא נכנס אל בית המרזח המקומי. כנהוג, קשר שיחה עם בעל המקום, שהיה איש יהודי נעים סבר ושמו ראובן לרר.
לאחר מספר כוסיות של יין שרף פתח רייסלר את סגור לבו בפני המקומי ותינה בפניו את סבלותיו בוואדי חנין הסוררת. "היכן הוא אותו עמק שושנים?", שאל המוזג. רייסלר הרהר לרגע וענה, "ליד ירושלים". הכוס נשמטה מידו של המוזג, הוא החוויר ובקול רועד אמר: "אדון רייסלר, אני מוכן להעביר לרשותך את כל השטחים העצומים השייכים לי בחווה זו, אם רק תיתן לי את אותו עמק שושנים הסמוך לירושלים".
מנחלת ראובן לנס ציונה
למרות שהיה כבר מבושם לחלוטין, הבין רייסלר את ההצעה. בו במקום סיכמו את כל הפרטים, לחצו ידיים, ולרר הלך להודיע על הבשורה לאשתו פייגה, שהיתה מבוגרת ממנו בשנים רבות. רייסלר החל להתבסס באחוזתו החדשה ואילו ראובן לרר ובנו משה יצאו
 |
 |
 |
| חלקים מאתר הנחלה. בניין החאן המקורי נהרס בראשית המאה העשרים, והפיתוח שפקד את נס ציונה בשנים הבאות פסח על בתי הנחלה |
לארץ ישראל בראשית שנת 1883 להתחיל בהכשרת אדמתם, אותה לא ראו מעולם.
הם אמנם מצאו עמק, אך לא שושנים. במקום היה בית חרב, באר שמימיה מרופשים, נחלה נטושה, עלובה, עצובה. בנוסף לכל, לא בדיוק ליד ירושלים. אך המראה לא שבר את רוחו של ראובן, והוא שב לרוסיה והביא את פייגה וילדיהם לנחלה החדשה. הם שיקמו את המבנה, שכללו את מערכת ההשקיה, נטעו מטעים ואפילו החלו בייצור דבש — תעשייה חלוצית ביישוב היהודי.
בתחילה התגוררה במקום המשפחה לבדה. אולם לרר, שהיה אדם מאמין, ביקש כי במקום יהיה לפחות מניין לתפילה. באמצעות "קול קורא" שהפיץ ביפו, הצליח לרר להביא למקום עשרה מתיישבים נוספים, שזכו לכינוי "המניין הראשון". מסופר כי העניק להם אדמות חינם אין כסף ובלבד שיבואו וישכללו את הנחלה. ל"מניין הראשון" הצטרף אהרון אייזנברג, שלימים נמנה עם מייסדי רחובות. נחלת ראובן גדלה ובין מתיישביה החדשים היה בן עשירים מווילנה, מהפכן בעל להט וחזון שחלם על כינון צבא יהודי, ושמו מיכאל הלפרין.
והנה הגיע יום חג: בית האבן הראשון נחנך במושבה, לאחר שנים שבמהלכן גרו התושבים במבני הנחלה, ובו התקיימה ברית המילה של הבן הראשון, בן־כרמי אייזנברג. באותו ערב הופיע לפתע מיכאל הלפרין על סוסו והכריז בדרמטיות: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום!". הוא דילג עם סוסו מעל אש המדורה, סביבה ישבו החברים, ופצע את זרועו בחרב ששלף מנדנה. בעוד המתקהלים מתאוששים מהמחזה המוזר, הניפה רעייתו שרה בד לבן עליו נרקמו פסים כחולים, מגן דוד והמלים "נס ציונה".
ראובן ופייגה שבו נרגשים לביתם, ועימם רושם האירוע. עוד באותו היום החליט לרר לשנות את שם המקום – לא עוד נחלת ראובן, כי אם נס ציונה. היתה זו מושבה ייחודית שהשתלבה ברצף המושבות שמצפון ומדרום לה — ראשון לציון ורחובות. ברבות הימים גדלה והיתה לעיר סימפטית וחיננית, והנה באו ימי הברכה ל"עמק השושנים".
זכות ראשונים מתוקה
הפיתוח שפקד את נס ציונה פסח על בתיה של נחלת ראובן. בניין החאן המקורי בנחלת ראובן נהרס בראשית המאה העשרים ומאבניו הוקם בית אריזה, שאף הוא נעזב. המקום הפך שוב לחורבה. תמיד היה רצון טוב מצד כל הגורמים לשקם את האתר, אך ככל הנראה לא היה בכך די.
בימים אלה נראה כי קרבה השעה בה יזכה המקום לכבוד הראוי לו. ביוזמת המועצה לשימור אתרים, עיריית נס ציונה, קרן קיימת לישראל ומשרד החינוך והתרבות, במסגרת פרויקט 50 האתרים, ובתרומת משפחתו של משה לרר, החל תהליך ההצלה והשיקום.
בית האריזה, באר האנטיליה, ברכת ההשקיה והאמה שחיברה ביניהן משוקמים על בסיס תיעוד היסטורי ופיזי שערך ד"ר אבי ששון בשיתוף המועצה לשימור אתרים, ותיקי המושבה ובאמצעות משרד אדריכלים קרטס גרואג. כמו כן נחשפו יסודות החאן ובית המניין הראשון במסגרת חפירות הצלה ייחודיות שנערכו באתר. כוונת המתכננים היא ליצור אתר ביקור פעיל שיהווה שלוחה של המוזיאון ההיסטורי המקומי, ויתמקד בתעשיית הדבש, בה שמורה לנס ציונה ולמשפחת לרר זכות ראשונים. האתר ישולב בלב כיכר עירונית גדולה, בה ישומר גם נתיב הנחל – ואדי חנין.
לכשתושלמנה העבודות, במהלך השנה הקרובה, תזכה נס ציונה לאתר נאה וחשוב שבו ניתן יהיה לחוש באופן חווייתי הן את העוקץ והן את הדבש שהיו כרוכים בהגשמת חלומו של ראובן לרר, שהגיע לאדמת כורכר חרבה ובזכות אומץ הלב והדבקות במטרה שלו ושל ממשיכיו, השיב אותה למעמדה הקדום, עמק של שושנים.
