מידע מעשי לשפלת יהודה ומישור החוף הדרומי

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

אוכל
יקבים

יקב נחשון
חנות ליין, שמן וגבינות צאן, קיבוץ נחשון.
טלפון: 08-9278641.
אתר אינטרנט

יקב צרעה
חנות יין וגבינות, קיבוץ צרעה.
טלפון: 02-9908261.
אתר אינטרנט

יקב שורק
יין אדום, מושב טל שחר.
טלפון: 08-9340542

יקב המסרק
יקב כשר, בית מאיר.
טלפון: 02-5701759.
אתר אינטרנט

יקב לטרון
כנסייה וחנות יין.
טלפון: 08-9255180.

יקב עגור
מושב עג'ור.
טלפון: 02-9910483.

שמן זית

מגד גזר
בית בד למרגלות תל גזר.
טלפון: 08-9205547.

גבינות

חוות צוק
גבינות עיזים, מעל לתל שוכה, עמק האלה.
טלפון: 054-5239117.

מחלבת "רועי העמק"
משמר איילון.
טלפון: 08-9797555.

חוות הרועים
מושב שדה משה.
טלפון: 08-6810711.

מסעדות באשדוד

אידי
מיקום: הבושם 6, אזור התעשייה הקלה
טלפון: 08-8524313

אספניה
מיקום: אבא הלל סילבר 5
טלפון: 08-8563823

דניאל
מיקום: המלאכה 4, אזור התעשייה הקלה
טלפון: 08-8567392

בלזק
מיקום: האשל 11
טלפון: 08-8536336

בית העם
מיקום: בניין הממוניה, הטיילת
טלפון: 08-8533338

לה ואקה
מיקום: קניון אשדוד, מול חוף מי עמי
טלפון: 08-8566004

ערביקה
מיקום: האורגים 16
טלפון: 08-8566079

לינה
גם אם שפלת יהודה נמצאת במרחק של נסיעה קצרה מהבית, כדאי להכיר את מגוון אפשרויות הלינה והאירוח שבה: סוף שבוע למשפחות עם ילדים, לילה רומנטי לזוג בצימר מפנק וגם אירוח לשומרי שבת וכשרות.

אכסניות

עמק גוברין, קיבוץ בית גוברין.
אכסניית נוער הפתוחה לקבוצות בלבד. חדרים לשלושה עד עשרה איש ומקלחות משותפות.
גישה לנכים: יש
טלפון: 08-6874222, 054-6647134 (הזמנות)
אתר אינטרנט

בית הארחה מכבים.
לקבוצות בלבד. מקלחת ושירותים בחדר. אפשרות לארוחות.
גישה לנכים: יש
טלפון: 08-9261165

רמות שפירא, מושב בית מאיר (דתי).
בית הארחה, אכסניית נוער ובית ספר שדה. חדרים של ארבע עד שש מיטות. בסוף השבוע פתוח בעיקר לקבוצות.
גישה לנכים: אין
טלפון: 02-5331666
אתר אינטרנט

בתי הארחה

גלאון
לחדרים מרפסת פתוחה לנוף.
גישה לנכים: יש
טלפון: 08-6872410
אתר אינטרנט

חפץ חיים (דתי).
בפסח המחירים גבוהים יותר.
גישה לנכים: בחדר אחד בלבד
טלפון: 08-8593776
אתר אינטרנט

אירוח כפרי בקיבוצים

הראל
המחיר כולל לינה וארוחת בוקר.
גישה לנכים: יש בכמה מהחדרים
טלפון: 02-9918958

צרעה
ארוחת הבוקר כלולה במחיר, בימי שישי יש אפשרות לארוחת ערב. החדרים מתאימים למשפחות עם שני ילדים.
גישה לנכים: חלקית
טלפון: 02-9908562
אתר אינטרנט

רבדים
בקיבוץ יש גם מסעדה-קפטריה, חנות תכשיטים, מוזיאון עקרון הפלשתית.
גישה לנכים: אין
טלפון: 08-8588762
אתר אינטרנט

אירוח כפרי במושבים

צפרירים
משפחת כותני. צימר צמוד לסאונה פינית, ולידו בוסתן, גינת ירק וגינת תבלינים אורגניים. המחיר כולל ארוחת בוקר אורגנית מהגינה. יש אפשרת לטיפולים אלטרנטיביים.
גישה לנכים: אין
טלפון: 02-9910645 הודעת תא קול אוט'
אתר אינטרנט

תעוז
אפשרות לארוחת בוקר קוצ'ינית (מטבח מדרום הודו). מתאים גם לשומרי שבת וכשרות.
גישה לנכים: אין
טלפון: 052-2381201
אתר אינטרנט

תרום
משפחת נהרי. אפשרות לאירוח חגיגי לימי הולדת, ירח דבש ועוד (כולל ארוחת ערב חגיגית). יש סאונה וג'קוזי.
טלפון: 052-2817236
אתר אינטרנט

מלונות

נווה שלום
המחיר כולל ארוחת בוקר.
גישה לנכים: יש
טלפון: 02-9917160
אתר אינטרנט

תודה לעמותת התיירות יואב-יהודה על עזרתה. הפרטים התקבלו מאתרי הלינה ובאחריותם.

בילויים: מוזיקה
כאן קול ישראל מהשפלה
קאנטרי באסמים משופצים, קנטטה במנזרים עתיקים, צלחת מרק וקונצרט שבת בחאן תורכי. ברחבי שפלת יהודה מתקיימים אירועים מוזיקליים במגוון סגנונות והרכבים. לבאים מובטח אירוח לבבי של בני המקום, חוויה תרבותית קרוב לטבע, ומוזיקה משובחת כבר אמרנו?

קונצרט באמפיתיאטרון שליד בית גוברין. בימי הרומאים נערכו כאן קרבות גלדיאטורים לקול מצהלות הקהל | הצילומים באדיבות עמותת התיירות  יואב-יהודה

כתבה: ניצן שריג

תיקי הגיטרה הרבים שהיו פזורים על הרצפה לא היו מביישים ערב שירי קאנטרי סוער בעיירה אמריקאית טיפוסית. על הבמה המאולתרת של מה שהיה פעם אסם הקיבוץ שרים ומנגנים בני הזוג ג'ודי ולין לואיס, הרוח החיה של מועדון הפולק של קיבוץ צרעה (Tzora Folk Club), מפגש חודשי של מוזיקת קאנטרי וכל מוזיקת עם אחרת. הקהל החם היושב סביב, קרוב-קרוב, מצטרף בשירה או בהמהום, ובעלי הגיטרות, הבנג'ו, הכינור או החלילית הפזורים בקרבו מלווים באופן ספונטני. אין תוכנית ואין תוכנייה. כמנהג מועדוני הפולק והקאנטרי באמריקה, אנגליה, אירלנד או אוסטרליה, ההופעות יורכבו מהבאים באותו ערב, מוזיקאים חובבים שינגנו, ישירו ולפעמים אף ירקדו. לכמה מהם תהא זו חשיפה ראשונה; אחרים כבר שועלי אסם ותיקים.
ג'ודי ולין מקבלים את פני הבאים ומסדרים את ההופעות לערב. מי שהגיע מרחוק יקבל יותר קטעים לנגן, אבל לא יותר משלושה, אלא אם הקהל יתעקש. אין דרישות קבלה למופיעים וכל הבא ברוך הבא, העיקר שיידע לשיר ולנגן. הקהל מורכב מצעירים ומבוגרים ישראלים בשלל מבטאים אנגלוסקסיים, ועם כלי נגינה מגוונים: יש כלים מסורתיים – גיטרה, בנג'ו, יוקללי, כינור וחליל – ויש מיוחדים, כמו הפיין התאילנדי, שהופיע לראשונה הערב.
לורי אורנשטיין היא מהקבועים. היא ילידת פרבר ניו יורקי ומגיעה כל פעם ממדרשת שדה בוקר שבנגב. המוזיקה היא לה טעם החיים, ובידיה האפלשיאן דולסמר – כלי מיתרים אמריקאי המלווה אותה בשירתה. "כאן", היא אומרת, "אני חוזרת לשורשים, לשירים שאני קשורה אליהם ולחברים שלי". ובאים לכאן גם אריאלה אוריון מתל אביב, השרה בקול פעמונים, לארי מירושלים, המככב בהרכבים שונים, ברוס שעל הבנג'ו ועוד רבים וטובים.
פסגת המפגשים למוזיקה ולמוזיקאים מסוג זה מתקיימת פעם בשנה בפסטיבל "סולם יעקב" שבגליל; עד אז מתכוננים ומתחממים כאן, בצרעה. כבר 14 שנה שהמועדון פועל פעם בחודש, תמיד פתוח למשתתפים חדשים – שיהיו קהל או נגנים, או שניהם גם יחד.

Tzora Folk Club
סגנון: פולק וקאנטרי
הגעה: לקיבוץ צרעה מגיעים מכביש מספר 38. פונים מהכביש מערבה מול בית שמש ונוסעים כשני קילומטרים עד לקיבוץ.
שעות פתיחה: המועדון פועל ביום רביעי האחרון בכל חודש. בימי הקיץ מתאספים בבר האסם ובחורף במועדון החברים, שנמצא מתחת לחדר האוכל. הדלתות נפתחות בשעה 21:00, והאווירה הולכת ומתחממת ככל שהערב נמשך.
כרטיסים: עשרה שקלים, כולל שתייה חמה ועוגות
טלפון: 02-9908382

אתנחתא קאמרית
מבנה האבן המרשים של החאן הקאמרי שוכן ממש לצדה של דרך יפהפייה בואכה המושב עגור (עג'ור בשמו הערבי), אחד מן הנתיבים שעלו מהשפלה ירושליימה. מדרגות האבן מובילות לקומה השנייה ולמרפסת רחבה המשקיפה אל הנוף המרהיב של גבעות השפלה, המוריקות עכשיו מחורש ים תיכוני וראשית נביטת האביב. מכאן נכנסים היישר אל חדר האוכל של משפחת טרגן, דיירי החאן. כוכבה טרגן מכבדת את הבאים במרק מהביל בעוד שיצחק מחלק תוכנייה לקונצרט שיתקיים בחדר הסמוך.
בחדר, בעל התקרה הגבוהה ושני החלונות הפעורים אל הנוף, יש אקוסטיקה מצוינת. כאן מתארחים מדי שבת מוזיקאים ממיטב ההרכבים הקאמריים בארץ, ומדי פעם מנגנת גם כוכבה, חלילנית מקצועית בעצמה, בליווי פסנתרנית שפורטת על פסנתר הכנף המרשים.
הקהל נראה שבוי בקסמי המקום, ורבים מגיעים לכאן מדי שבוע. תושבת רחובות שלידי תמשיך מכאן ליישוב לי-און (שריגים) הסמוך, להזמין נעליים אצל זוג סנדלרים אומנים; ואורח משדרות, שמוזיקת הבארוק השיבה אליו את רוחו לאחר הנסיעה מהדרום, מבקש המלצה על מסעדה קרובה לארוחת צהריים. ממש תחנת דרכים ואתנחתא תרבותית-רוחנית לעוברים בדרכי השפלה.
ואמנם, בימי העות'מאנים, במאה ה-18, שימש המבנה כחאן – ומכאן תוארו היום, "החאן הקאמרי". אך עיקר תהילתו היתה עת ישבו בו ובמבנים שסביבו בני משפחת אל-עזי האמידה, שניהלה, גם אם לא באופן רשמי, את ענייני תושבי האזור עד סוף תקופת המנדט הבריטי.
איך זה לחיות מדי שבת עם עשרות מבקרים בבית? שאלתי את כוכבה. היא חייכה ואמרה שאינה יכולה לדמיין את השבת בלעדי האורחים ובלעדי המוזיקה – אהבתם המשותפת.

החאן הקאמרי
סגנון: הרכבים קאמריים
הגעה: החאן נמצא ליד מושב עגור, על כביש מספר 353. אפשר להגיע אליו כשפונים מזרחה מכביש מספר 40 בצומת קיבוץ גת, או כשפונים מערבה מכביש מספר 38 ליד היישוב לי-און (שריגים) ויער בריטניה.
שעות פתיחה: הקונצרטים מתקיימים מדי שבת בשעה 12:00. כדאי להגיע ב-11:30 כדי למצוא מקום ולהספיק לאכול מרק. בפברואר ובמרץ מרוויחים גם את פריחת השקדיות שליד החאן.
כרטיסים: 65 שקל
טלפון: 02-9915786
פקס: 02-9918062

צלילים במנזר השתקנים
כשהנזירים ממנזר לטרון העבירו את העוגב מהכנסייה לאולם שמעל לחנות היינות שלהם, ידעה יהודית אשד, מוזיקאית ומפיקה ותיקה של קונצרטים בכנסיות ובמנזרים, שקיבלה את ברכתה של הקהילה המתבודדת. היא תוכל לערוך בקרבתם אירועים מוזיקליים, אמנם לא בתוך הכנסייה ממש, אך באולם בעל אקוסטיקה שאינה נופלת מזו של אולם התפילה. אבל מעורבות הנזירים לא תמה בזאת. מאז נשמעו הצלילים הראשונים, מטפחים הנזירים את המקום ואת באיו: הם מכבדים אותם, למשל, בטעימה מיין הביכורים או בטבילת בכורה של שמן חדש. בצוהרי שבת שופעים בחצר המנזר צלילי אופרה ומוזיקה ווקאלית, קאמרית ופולקלוריסטית, והתחושה היא של גן עדן קטן.

מנזר לטרון
סגנון: בעיקר מוזיקה קלאסית
הגעה: מכביש מספר 1 יורדים במחלף לטרון אל כביש מספר 3 ופונים שמאלה אל המנזר.
שעות פתיחה: מדי שבת בשעה 11:30.
כרטיסים: 60 שקלים (לילדים עד גיל 12 המחיר הוא 30 שקלים). להשיג במשרדי הכרטיסים "הדרן" בתל אביב ו"בימות" בירושלים.
טלפון: 03-6969776 (יהודית אשד)

גם חלל האולם המקומר במנזר בית ג'ימאל תוכנן במיוחד ליצירת אקוסטיקה משובחת, כאשר שימש כחדר המרכזי בבית הספר לילדים יתומים שפעל במקום עד שנות השמונים. היום מחליפים את קולות הילדים הרכבים קוליים וכליים שונים. בכל שבת שנייה מתקיים כאן קונצרט ואחריו מוזמנים המשתתפים לסיור בכנסייה ובסביבותיה. הנה כך חוזר ומתקיים החיבור הישן-נושן בין מוזיקה ורוח.

בית ג'ימאל
סגנון: מוזיקה קלאסית ויוונית
הגעה: המנזר שוכן כשני קילומטרים דרומית לבית שמש. מכביש מספר 38 פונים מזרחה לכביש צר, ונוסעים עוד כשני קילומטרים עד החניה.
שעות פתיחה: כל שבת שנייה בשעה 12:30. רצוי להגיע כחצי שעה לפני הזמן כדי למצוא מקום.
כרטיסים: 50 שקל
טלפון: 02-9994513 תא קולי

ממלחמות גלדיאטורים להופעות רוק
אם בחללים אקוסטיים עסקינן, הרי אין כמו מערות הפעמון החצובות בסלעי הגיר הרך של אזור בית גוברין. היום מתקיימים בתחומו של הגן הלאומי בית גוברין, המקיף את שרידיהן המפוארים של הערים ההלניסטיות-רומיות מראשה ואליותרופוליס, קונצרטים להרכבים מגוונים: קלאסיים, אתניים ומודרניים. הם נערכים בחגים בחללה של מערת המבואה.
מעבר לכביש, בכניסה לקיבוץ בית גוברין, נבנה בתקופה הרומית אמפיתיאטרון. המבנה המרשים נחשף במלואו בחפירות ארכיאולוגיות בשנים האחרונות, ועתה הוא עובר שחזור. בימי פארו שימש למלחמות גלדיאטורים וחיות לקול מצהלות הצופים, ואילו היום נערכים בו בימי הקיץ מופעים המוניים של מוזיקה ישראלית. תחת כיפת שמים זרועת כוכבים חוזרת תהילתו מקדם.

מערות בית גוברין והאמפיתיאטרון
הגעה: הגן הלאומי בית גוברין נמצא על כביש מספר 35, ממזרח לקריית גת.
שעות פתיחה: במועדים שונים, החל באפריל. הקונצרטים במערות מתקיימים בעיקר בחגים.
כרטיסים: אפשר להזמין בטלפון: 02-9994513. למופעי הרוק נמכרים כרטיסים גם במשרדי הכרטיסים הגדולים.
(אתר המערה)

תודת המחברת לשלומי שקד, יו"ר עמותת התיירות יואב-יהודה, לג'ודי ולין לואיס, ליהודית אשד ולחני בן יהודה על עזרתם.

עם הילדים
במדינת הגמדים
החרמון עדיין סגור, וכשנושבת רוח הרכבת מפסיקה לפעול. ובכל זאת, מיני ישראל הוא המקום הכי חמוד בארץ

כתבה: רותם בר כהן

עמדנו בשיפולי הגבעות הרכות של הגליל התחתון והשקפנו על הנוף. הכל מסביב היה ירוק ומקסים, מושלם ממש. חוץ מדבר אחד: מזג האוויר. בבוקר, לפני שיצאנו לדרך, השמש החורפית תעתעה וכך מצאנו את עצמנו נתונים לרוח מקפיאת עצמות ללא מעילים או צעיפים. "אתם יודעים מה?" שאלתי את הילדים הרועדים שלצדי, "אולי נקפוץ לאילת להתחמם?"
"כן, אילת!" הם צעקו בהתלהבות, "את חושבת שנמצא את המלון שהיינו בו בפסח?"
יש רק דרך אחת לגלות: אחזנו ידיים והתחלנו לרוץ. היי דרומה, לאילת! פנייה לא נכונה הובילה אותנו להר הבית. המתפללים ליד הכותל פיתו אותנו לעצור לרגע, אבל הרוח הקרה הזכירה לנו את היעד האמיתי. אבל מה זה? לחרדתנו גילינו שאילת סגורה למבקרים.
קיפצנו מרגל לרגל, וניסינו להחליט מה לעשות. אולי כדאי לפנות צפונה, אל החרמון, שכיפתו המושלגת נשקפה מרחוק. אבל התברר שגם זה בלתי אפשרי: רמת הגולן נמצאת בשיפוצים. התנחמנו במראה המטוסים שנעים על המסלול בשדה התעופה בן גוריון. ברוכים הבאים למיני ישראל, הפרויקט הכי חמוד בארץ.

עולם קטן, עולם מושלם
בעולם פועלים כארבעים פארקים מיניאטוריים דוגמת מיני ישראל. המפורסם מכולם הוא מדורודם ההולנדי, אבל חובבי דברים ממוזערים מכירים ודאי גם את שווייץ המיניאטורית, את מינימונדוס שבאוסטריה ואת לגולנד בדנמרק. המכורים האמיתיים אולי השקיפו מלמעלה אפילו על סיאם הקטנה שבתאילנד.
קשה להסביר את סוד הקסם של עולם זעיר למי שחושב שהדבר המרגש בעולם הוא עוד גורד שחקים אימתני. אבל לנו, מעריצי העולמות המורכבים להפליא של לגו, השבויים בקסמם של כל בתי הבובות המרוהטים באשר הם, אין חוויה מרנינה יותר מאשר להציץ בכותרות העיתונים הפצפונים, שקוראים כל אותם אנשים זעירים, שיושבים ליד שולחנות קטנטנים בבתי קפה מתוקים, שהחלונות שלהם לא יתנפצו לעולם בפיגוע. עולם קטן, עולם מושלם.
ופה טמון הקסם האמיתי של מיני ישראל. למרות חיבתי הלא מבוטלת להולנד ולדנמרק, איך אפשר בכלל להשוות את הרחובות המצוחצחים, השיחים הממורקים ותעלות המים הנוצצות אל הרפת בקיבוץ חסר השם, היכל הספורט יד אליהו או המכון לחקר הימים בחיפה, כולם בקנה מידה של 1:25?
נכון, פה ושם נפערים סדקים בגן העדן המיניאטורי: על כביש החוף גילינו כמה מכוניות נוסעות עם דלתות פתוחות לרווחה, כשנושבות רוחות הרכבת מפסיקה לפעול, והים האדום היה עדיין סגור. כאחותה הגדולה, גם מיני ישראל מקרטעת פה ושם. אבל הרי כבר נאמר שאין לנו ארץ אחרת, ועוד כל כך קטנה וכל כך חמודה וכל כך שלנו.
בכל זאת, אם תורשה לי טרוניה אחת (ואני מקווה שקברניטי המיני מדינה ייקחו אותה לתשומת לבם): למה למגדל שלום מגיע דגם משלו, בעוד שלגורדי השחקים הכי מפורסמים בארץ אין כל ייצוג? ימוזערו מגדלי עזריאלי, ומיד!

רותם בר כהן – עורכת "מסע צעיר"

אטרקציות ואתרים מומלצים

אתרים ואטרקציות בשפלת יהודה
שמורת גבעת גד
שמורה בדרום שפלת יהודה בסמוך למושב אמציה. השמורה, כמשתמע משמה, מורכבת בעיקר מנוף גבעות מסלעי קירטון, והיא מכוסה ברובה בחורש נמוך, בו צומחים אלת מסטיק, אשחר, עצי חרוב, לבנה רפואי ובר זית. בדרומה נטועים יערות אורן. הנקודה הגבועה ביותר היא גבעת גד (412 מטר מעל פני הים) ובה קבר שיח' ותצפית נוף פנורמית. בשמורה שרידי עתיקות שונים, כגון חורבת גבר, רסם א-רסום, חורבת מסד, חורבת זיתא ועוד. כמו כן עוברת בה מערכת מערות חזן, הסגורות למבקרים.
שימו לב כי חלקה הדרום-מערבי של השמורה הינו שטח אש.

שמורת פורה
שמורה בת כ-12 אלף דונם המקיפה את אפיק נחל פורה ואת חורבת פורה. השמורה מצטיינת בפריחה יפהפייה, ובעונת החורף והאביב (במיוחד בין פברואר לאפריל) ניתן לראות בה דבורניות, נוריות, כלניות, רותם מצוי, פרג, לשון הפר, דמומית, עכנאי יהודה, עירית, מרווה ריחנית, אירוס מצוי, וינקה ועוד. הנחל הינו יובל של נחל שקמה. בחורף נוצר בו אגם קטן.

גן לאומי תל גזר
תל קדום סמוך לכרמי יוסף, במקום משכנה של אחת הערים החשובות ביותר בישראל המקראית. מיקומה של גזר העתיקה היה אסטרטגי – בסמוך למעיינות עין ירד ועין תנור ולאדמות סחף פוריות, ועל מפגש דרך ירושלים עם דרך הים. באתר במת פולחן ובו מצבות מאבנים מונוליטיות, שער שלמה הושער העיר הכנענית, ביצורים כנענים ומפעל מים מתקופת הברונזה.

יער חולדה (הרצל) ובית הרצל
יער זה שממזרח לקיבוץ חולדה הוא מראשוני היערות שנטעו על ידי הקרן הקיימת לישראל. לאחר מותו של חוזה המדינה החליטה הקרן הקיימת לישראל לנטוע במקום עצי זית לזכרו של הרצל ובנתה את בית הרצל המפואר בן הקומותיים. כיום שוכנת בו מסעדה ומוזיאון קטן על ההתיישבות במקום. היער נטוע בעצי אורן, שקמה, אשל, חרוב, זית, ברוש ועצי בוסתן. כיום משתרע היער על פני יותר ממאתיים דונם, הכוללים חניונים ושולחנות פיקניק, בריכת מים, אנדרטה וחורשה לזכרה של המשוררת רחל.

פארק בריטניה
פארק מיוער רחב ידיים באזור גבעות בלב שפלת יהודה, המשתרע על פני כארבעים אלף דונם. חלקו יער נטוע (באזור יער משואה, בעיקר עצי אורן) וחלקו חורש טבעי, ובו אלון מצוי, אלה ארצישראלית, קטלב מצוי, לבנה רפואי, בר זית, אלת המסטיק, אשל ועצי בוסתן ופרי. בחורף ובאביב פורחים באזור הלוטם השעיר והמרווני, רקפות, צבעוני הרים ועוד. תצפית יפה על הרי יהודה ומישור החוף נשקפת ממצפה משואה. שרידים ארכיאולוגים ניתן לראות בחורבת שקלון, תל עזקה, תל גודד, וחורבת עקבה. אתר מעניין במיוחד הוא מערות לוזית.

נאות קדומים
שמורה מצפון-מערב למכבים-רעות, ליד יער בן שמן. היא מוגדרת כשמורה לאומית של טבע הארץ במקורות ישראל וכוללת גנים המורכבים מצמחים שנזכרו בתנ"ך, במשנה, בגמרא ובמדרשים, ושחזורים של נופי העבר של ארץ ישראל. המקום הוקם על פי רעיון של חנה ואפריים ראובני, שבוצע על ידי בנם נגה ראובני. המקום מציע סיורים ליליים, ערבי פולקלור וסיורים ברוח התנ"ך. הכניסה בתשלום.

פארק איילון (קנדה)
שמורה בת כ-7,000 דונם בשולי עמק איילון בגן הלאומי הרי יהודה. הפארק מכיל עצי בוסתן, מעיינות, תלים, עתיקות, אתרים היסטוריים ועוד. עיינות איילון הוא שטח בוסתנים שופע עצי פרי, ובהם תאנה, רימון, שקד, תות ועוד. בעמק המעיינות נמצאים שרידים של מערכת מים רומית וקבר רומי. בתל איילון כדאי לבקר בשרידי מבצר צלבני מהמאה ה-12. בחורבת עקד יש שרידים של מצודה ומחילת מסתור מהתקופה החשמונאית, ואילו בגבעה 312 נמצא מבנה קבר שיח' אבן ג'בל מהמאה ה-13.

יער בן שמן
מהיערות הגדולים ביותר במדינה, המשתרע בין מחלף בן שמן למודיעין. כאן החל מפעל הייעור של הקרן הקיימת לישראל, בשנת 1908. יער בן שמן משתרע כיום על פני כ-21 אלף דונם והינו אתר פיקניקים פופולרי, ובו חניוני נופש פעיל, דרכים נופיות, מגדלי תצפית, קברי מכבים, אתרי עתיקות כביר א-שמי ותל גמזו ועוד. מסלול הליכה ייחודי באורך של כ-500 מטר על שם מוריס קאופמן מיועד לעיוורים, ומכיל צמחים ריחניים ושילוט בכתב ברייל.

יער המלאכים (שחריה)
יער עצי אורן המשתרע על פני כ-7,000 דונם ממזרח לקריית גת. שמו ניתן לו על שם תרומות מיהודי "עיר המלאכים" לוס אנג'לס. דרכים נופיות ושבילי אופניים עוברות ביער, ויש בו חניון נופש פעיל ופינות נוחות לפיקניק בחיק הטבע. בתחומו של היער נמצא שרידי חירבת כרוע (הגישה בדרך קדם המסומנת באדום). במדרון הצפוני יש שרידי בית בד קדום. לאורך דרך ערוגות הבושם העוברת ביער נטעו צמחי תבלין ריחניים, בהם זוטה לבנה, מרווה ורוזמרין.

תל לכיש
תל זה במערב השפלה ליד היישוב לכיש הינו מהחשובים בישראל. המקום יושב בשלהי האלף הרביעי לפני הספירה, ובתקופת הברונזה היתה לכיש לעיר חשובה ומרכזית באזור. העיר נהרסה ונבנתה מחדש שוב ושוב במרוצת השנים. בביקור במקום ניתן לראות ממצאים מתקופות שונות – משרידי סוללה אשורית משנת 701 לפני הספירה ועד מזבחות מהתקופה הפרסית. במרכז התל ניצבים שרידי ארמון מצודה מתקופת מלכי יהודה, ממנו נשקפת תצפית יפה של האזור. בסמוך לו שוכנים שרידי מקדש כנעני מהמאות ה-12 וה-13 לפני הספירה.

מסלולים וטיולים

מסלולי טיול ממומלצים

מסלולי טיול ברכב וברגל

הצעה לשני מסלולים הנמצאים לא הרחק זה מזה: מסלול אחד ברכב, והשני ברגל. אפשר לשלב את השניים.
חשוב להצטייד במפה עקב ריבוי שבילים באיזור

מסלול ברכב: ממצפה משואה למערות מראשה ובית גוברין
מצומת האלה ניסע דרומה בכביש מספר 38 המוביל לבית גוברין. נחלוף על פני מסעף גבעת ישעיהו, נמשיך ישר ומעט דרומה ממנו נפנה ימינה (מערבה) ונעלה בכביש הצר אל מצפה משואה, שהוא חלק מפארק בריטניה. מהמצפה, המתנשא לגובה של 372 מטר מעל פני הים, אפשר לראות את מישור החוף במערב ואת הרי יהודה במזרח. אפשר לשבת ולאכול ארוחת בוקר בחניון היער היפה שבסמוך לו (או במסעדה שבמצפה). אחר כך ניסע בחזרה לכביש מספר 38, נפנה בו ימינה לכיוון בית גוברין ונמשיך בו עוד כקילומטר עד לשלט המפנה שמאלה (מזרחה) אל חורבת מדרס, הנמצאת כבר מחוץ לתחומי פארק בריטניה.
נפנה שמאלה, נמשיך בכביש האספלט הצר וניסע עד לחורבת מדרס. במקום שרידי יישוב גדול הכוללים חומות, מערות מגורים, בתי מלאכה. בראש הגבעה שעליה היה היישוב נמצאים שרידי מבנה רומי הנראה כפירמידת מדרגות בגובה של כשלושה מטרים (מעריכים כי במקור הגיעה הפירמידה לגובה של חמישה מטרים). כמו כן התגלו כאן מערכת של מחילות מסתור, מבנה קבורה יהודי מפואר ובו חצר חצובה ושני אולמות קבורה שבפתח אחד מהם קבועה אבן גולל גדולה, ושרידי מבנה ציבורי ולו משקוף מעוטר ששימש כנראה בית כנסת.
נחזור לכביש הראשי ואיתו נמשיך לבית גוברין. בכניסה לקיבוץ בית גוברין נמצא אמפיתיאטרון, ומדרומו כנסייה צלבנית ענקית שנבנתה על יסודות של כנסייה ביזנטית קדומה. מכאן נמשיך דרומה בכביש המוביל לגן הלאומי בית גוברין (הכניסה בתשלום), וכאן נסייר במסלול היפה ביותר של מערות השפלה: המסלול עובר סביב תל מראשה וכולל את מערות הפעמון, מערת הקולומבריום הגדולה, מערות בית הבד, מערת הלבירינט, מערות בורות המים ומערות הקבורה הצידוניות, שבהן נעשה שחזור נדיר ביופיו של ציורי הקיר הצבעוניים. 
 

מתל עזקה לתל גודד
מסלול הליכה לא קשה של כשש שעות, כעשרה קילומטרים אורכו. המסלול עובר בפארק בריטניה – כארבעים אלף דונם של יער ואתרים היסטוריים. חלקו עובר בתוואי שביל ישראל.
ראשיתו של הטיול בכביש מספר 383, בקטע המחבר את צומת עזקה עם צומת ראם. כ-350 מטרים מערבית לצומת עזקה (בכיוון צומת ראם) ניכנס לתחומי פארק בריטניה ונעלה דרומה (ובהמשך מערבה) בשביל שסימונו שחור עד לראשו של תל עזקה. מנקודה זו יש תצפית מרהיבה אל עמק האלה, הרי ירושלים, הר חברון ומישור פלשת. זה המקום לפתוח ספר תנ"ך ולקרוא את פרשת הקרב בין גוליית הפלשתי לדוד (שמואל א' י"ז), שהתרחשה ממש כאן בעמק האלה שלרגלינו, בין תל שוכה ותל עזקה.
מתל עזקה נמשיך לכיוון דרום מערב בדרך עפר המסומנת בסימון שביל ישראל (שלושה צבעים: כתום, כחול, לבן) עד כביש גבעת ישעיהו-עגור (מספר 353) העובר בתחומי הפארק. נחצה את הכביש (בזהירות!) ונמשיך על שביל ישראל בכיוון דרום מזרח ואח"כ דרומה לכיוון מצפה משואה. הנתיב נכנס לתוך יער משואה, יער אורנים יפה. לאחר כקילומטר מגיעים אל מצפה משואה (ראו מסלול קודם).
משם נמשיך דרומה בשביל המסומן בירוק ובו נצא מתחום יער משואה אל רמת אבישור, האזור הגבוה יותר בפארק בריטניה, המכוסה בשיחי אלת המסטיק ובעצי חרוב גדולים. לאחר הליכה של כשני קילומטרים נוספים על רמת אבישור נגיע אל חורבת צורה – מבנה חווה גדול מן התקופה העות'מאנית. מכאן יש תצפית יפה אל הרי חברון.
נמשיך דרומה בשביל המסומן בירוק ונגיע אל תל גודד, שם נתגלו שרידי עיר מקראית. במדרונו הדרום מזרחי של התל נסייר במערכת של מערות מסתור מתקופת מרד בר כוכבא, ומשם נמשיך לכיוון דרום-מזרח מטרים עד לבאר רסק, הנמצאת על כביש מספר 38, כ-2 קילומטר מצפון מזרח לצומת נחושה. 

ממליץ: מנחם מרקוס

אשדוד / מעורב ים תיכוני

אשדוד היא עיר בלי פוזה, בנויה כמידת האדם. יש לה אופי ים תיכוני במהדורה רוסית, דיונה שמצליחה לשרוד, מסעדות מצוינות וזולות יחסית, מוזיאונים מעניינים וגם מצודה עתיקה. הצעה לטיול עירוני 

מצודת הנמל. בשנים האחרונות נעשים במקום נסיונות שחזור | צילום: בועז רענן

כתבה: גליה גוטמן

הסופר עמוס עוז בספרו "פה ושם בארץ ישראל" מתאר אותה "עיר כמידת האדם". אני, שקבעתי את ביתי באשדוד לפני שלושים שנה, מבינה את שראו עיניו. אין פה קצב חיים מוטרף ולא חיי לילה סוערים. יש פה עיר בלי פוזה, שיושבת לרגלי דיונה יפהפייה (מהאחרונות שנותרו במדינה שמקפידה ללבוש שלמת בטון ומלט), עיר שרובצת בשמש על חוף ים נפלא, שמתענגת על מסעדות גורמה, עיר שצומחים בה מוזיאונים ונוצרות בה אמנויות שהביאו תושביה ממזרח וממערב. יותר מ-3,000 שנה אחרי עלילות האהבים של שמשון הגיבור ודלילה מבנות הפלישתים שפעלו באזור הזה בדיוק, אשדוד של ימינו היא עיר בת כמאתיים אלף תושבים שמגיעים מבליל של עדות: יוצאי מרוקו ותוניסיה, לוב ומצרים והודו, רומניה ופולין, רוסיה ואתיופיה וגם עולים חדשים מצרפת, וכולם קשרו בה את גורלם.
ב-15 השנים האחרונות, בעקבות גל העלייה הגדול שהגיע בעיקר ממדינות חבר העמים, גדלה אוכלוסייתה של אשדוד כמעט פי שלושה, וצמיחה זו לוותה בהתפתחות אורבנית. הדוגמאות לכך פזורות בקריית התרבות המאכלסת מבני ציבור מודרניים ומסוגננים, בהם מרכז מונארט לאמנויות, בית יד לבנים והיכל תרבות שנמצא עדיין בבנייה, וגם במרכז החדש של העיר, "הסיטי", שנבנה סביב כיכר מעל מנהרה, והוא אולי הדוגמה הטובה ביותר לאשדוד האורבנית של המאה ה-21.

בראשית היתה הדיונה
לפני הכל היו פה החולות. הדיונה הגדולה שבדרום אשדוד, שצורתה צורת סהר, היא שריד לדיונות החול שכיסו פעם את מישור החוף כולו. בגובה של כשלושים מטר וברוחב של כ-300 מטר, היא מלכת ים החולות האחרון שנותר בישראל, ריאה לבנה בים של פיתוח.
הדיונה והבוסתנים שסביבה מזמנים מפגש עם צמחים ובעלי חיים ייחודיים: גרביל החולות ומריון החולות מבין המכרסמים, כוח אפור, הגדול בלטאות הארץ, ונחש כיפה – שניהם מינים שנוכחותם מצפון לאשדוד הולכת ומתמעטת. ויש גם חוגלות וארנבות ועדר צבאים שמוצאים מפלט בין שיחי הרותם, שפורחים כעת בריח משכר. עצי השקמה הגדלים בשיפולי הדיונה הם חלק משדרת שקמים עתיקה שנשתמרה מאז ימי דרך הים הקדומה, ויה מאריס. ממרומי הדיונה נשקף נוף של חולות, אך עיקר החוויה הוא להתגלגל במורד (מומלץ לשים בתיק מברשת קטנה ולהשאיר את החול בדיונה). אם אתם נשארים עד הערב, צפו בשקיעה והאזינו לצווחות הסיקסקים. מהדיונה רואים את הים ואת חופי העיר, שהם מהיפים בישראל.
כבר יותר מעשר שנים שהפורום הציבורי לאיכות הסביבה באשדוד והחברה להגנת הטבע מנהלים מאבק קולני לשימור חולות אשדוד והחולות שבין אשדוד לניצנים. זהו אחד המאבקים הסביבתיים היחידים בארץ שזוכים להצלחה, ועל שולחנו של שר הפנים מונחת כעת תוכנית להכריז על חלק משטחי החולות שמורת טבע.

השביתות הפרועות בנמל
בשנת 1961, חמש שנים אחרי שהגיעו 22 המשפחות הראשונות להתיישב באשדוד, החל להיבנות בחוף העיר נמל מלאכותי שהיה לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העיר ומהווייתה. מיקומו של הנמל, ליד שפך נחל לכיש, נקבע בעיקר עקב החלטתו של דוד בן גוריון ליצור פיזור דמוגרפי לאורך חופי הארץ, ובשל השאיפה לקצר את קווי ההובלה היבשתית של הפוספטים ממישור רותם שבנגב אל האוניות. דרך התנהלותם של פועלי הנמל בשנותיו הראשונות והשביתות הפרועות בהנהגתו של יהושע פרץ, יו"ר ועד עובדי התפעול המיתולוגי בשנות השבעים, קבעו במידה רבה את תדמיתה של אשדוד עד היום.
נמל אשדוד הוא כיום הנמל הגדול בישראל, מקום עם עוצמה ודופק, עם ריח ים ואוניות משא מכל העולם שפורקות ומעמיסות בו סחורות. הוא מרוחק מהעיר ואינו חלק אינטגרלי ממנה כמו נמלים אחרים בארץ, ואולי משום כך הוא לא הפך לאזור בילויים אלא שמר על אופי אותנטי של נמל.
בתיאום מראש אפשר להגיע לכאן לסיור מודרך ברכב של הנמל, העובר ברציפים, במסוף המכולות, במסוף הפוספטים, ליד עגורנים ענקיים, שוברי גלים, מלגזות ומשאיות שפורקות ועומסות שפע סחורות, מברזל ועץ ועד משטחי תפוזים ותפוחי אדמה. הנוף האנושי בנמל, כמו ברבים מנמלי העולם כיום, הוא לא מה שהיה פעם. אמנם עדיין יש בו סוורים ואתתים שמאותתים בידיהם "וירה" (למעלה), "מיינה" (למטה) ו"בסטה" (מספיק) למנופאים, אבל גם הנוסטלגיה הזאת היא עולם הולך ונעלם.

סיגר מרוקאי ממולא בסרטנים
ראשונה היתה "אידי", מסעדת הדגים של אידי ישראלוביץ' שנפתחה לפני כ-17 שנה. היא רכשה לה מוניטין של מסעדת יוקרה איכותית והעלתה את אשדוד על המפה הגסטרונומית של ישראל. צורתה של המסעדה מזכירה אונייה ענקית מלאה באוסף חפצי ים, והיא מציעה תפריט עשיר של דגים ופירות ים, שירות מקצועי ואווירה מיוחדת. אחת המנות המעניינות לטעמי – סיגרים (או נכון יותר, עלי סיגר) ממולאים בפירות ים וסרטנים קטנים – מחברת את הטעמים של אשדוד: עיר ים תיכונית שרבים מתושביה הם יוצאי צפון אפריקה.
אחרי "אידי" הגיעו עוד מסעדנים, ובשנים האחרונות הפכה העיר למעוז קולינרי של ממש, עם שפע מסעדות מצוינות לכל כיס וטעם, המציעות מדגים ופירות ים ועד אוכל צרפתי ומטבחים אותנטיים מסוגים שונים. "אספניה" למשל היא מסעדת דגים ופירות ים שמגישה מנות בניחוח ספרדי, כמו פאייה (בהזמנה מראש). מסעדת "דניאל", שנפתחה לפני כחמש שנים, מעוצבת בסגנון נקי ואלגנטי ומציעה מבחר נאה של דגים, פירות ים וגם בשרים. מי שמעדיף אוכל צרפתי משובח שילך ל"בלזק", מסעדונת זעירה ומקסימה בלב שכונת חברת החשמל ברובע א' של אשדוד. את המקום הזה אני אוהבת במיוחד, בגלל האווירה הרומנטית והאינטימית שמזכירה לי קצת את המסעדות הקטנות שבצדי דרכים כפריות בצרפת. מומלץ להזמין את מנת פילה בקר ברוטב פורט ובצלצלי שאלוט.
אווירה שונה לחלוטין, של נוסטלגיה ורטרו על רקע הים, תמצאו בקפה-משבעה "בית העם" שפתח חבר הכנסת לשעבר אילן גילאון. מסעדת "לה ואקה" הדרום אמריקאית תספק את שוחרי הבשר שיוכלו לנעוץ שם שיניים בסטייק עסיסי. בבית הקפה "ערביקה" מגישים ארוחות משפחתיות מצוינות בכלים נאים ועם שירות נהדר, אבל מה שעושה את המקום הזה לבית הקפה האהוב עלי הוא הקפה המעולה שלהם.

נחל לכיש מתעורר לחיים
זקני אשדוד עוד השתכשכו בו ודגו בו דגים, בנחל לכיש, שנולד בהרי חברון ומישיר משם את מהלכו אל תוך הים של אשדוד. אבל מאז, כרבים מנחלי ישראל, זוהם הנחל בשפכים של ביוב ותעשייה. תנופת הפיתוח חסרת התקדים שחלה באשדוד בשנים האחרונות, זאת שפגעה גם בדיונה ובחוף הים, הסבה נזקים גם לנחל לכיש ששימש בית גידול לצמחיית נחלים כמו גם לדגים, לנוטריות, לצבי ביצות ולעופות מים.
לפני כחמש שנים החלה הקרן הקיימת לישראל בשיתוף העירייה וגופים אחרים לשקם את הנחל. במסגרת השיקום הוקם לאורכו פארק וטיילת ציורית עם גשרוני עץ, מדשאות, ספסלים ופינת חי. הפעולות שנעשו לשיקום הנחל, כמו פינוי הבוצה, דיפון גדות הנחל ובעיקר הקמת מכון טיהור חדש לשפכים, הן צעדים בדרך לעתיד נקי יותר, אבל עדיין קיימת סכנה של זיהום בשפכים אם תחול תקלה במכוני השאיבה – והמאבק על נקיון הנחל נמשך. בינתיים החלו לחזור אל הנחל מיני עופות מים, צבים וגם דגים מעטים. בשיטוט על הטיילת כבר רואים ברווזים שיורדים אל המים ליד אקליפטוס ענקי או שלדג יפהפה מתנדנד על סוף ברוח, בצד פסלי חוצות, עצי תמר ופינות צל. לאוהבי שקט מומלץ להגיע באמצע השבוע.
בצדו המזרחי של הנחל הוקם פארק אתגרים החדש המציע פעילות אתגרית לכל המשפחה, מאומגה, ג'ימבורי ופינת ליטוף לפעוטות ועד מכוניות מתנגשות, בנג'י, קליעה בחץ וקשת ואוהל בדואי לגדולים.

רומנטיקה ביזנטית
חופי אשדוד הם מהיפים בארץ, ואולי משום כך אנשי נדל"ן חומדים עוד ועוד פיסות מהם. נראה שגם בעיני שליטי הארץ הביזנטים הם נשאו חן: אלה בנו כאן את עיר הנמל אזוטוס פאראליוס (אשדוד ים) המופיעה במפת מידבא שבירדן. הערבים שכבשו את הארץ מידי הביזנטים ומשלו בה בתקופה הערבית הקדומה (מאות 11-7 לספירה) הקימו במקום את מצודת קלעת אל-מינה (מצודת הנמל), כחלק ממערך הביצורים לאורך חופי הארץ. חומת המצודה, הניצבת על החוף בדרום העיר, בנויה מאבנים מסותתות, והיא נשתמרה בגובה ממוצע של כארבעה מטרים. בשנים האחרונות נעשים במקום נסיונות שחזור, וחבל שהרשות המקומית אינה משקיעה יותר בנקיונו, שכן זהו אחד המקומות היפים והרומנטיים בעיר, במיוחד באור אחרון.

מצעד רוסי, תזמורת אנדלוסית
מבקר המוזיקה חנוך רון הגדיר את אשדוד "שבעה עשר רבעים המחפשים עיר", על שום שהיא בנויה רבעים-רבעים. כל הרבעים תוכננו כיחידות עצמאיות, ונדמה שאכן נותרו כך. העולים ממדינות חבר העמים הגיעו לאשדוד בשנות התשעים ושינו את הדמוגרפיה בעיר. כיום מניינם מגיע לכחמישית מאוכלוסייתה. הרבעים שבהם הם מתגוררים זכו לכינוי "רוסיה הקטנה", ודומה שהכל – מתקשורת בין אישית ועד שלטי החנויות והעסקים – מתנהל בהם ברוסית. המעדניות מספקות שפע מאכלים רוסיים כמו וורניקי, פירוז'קי (כיסני בצק) וקוויאר, עשרות סוגי נקניקים, בשר לבן וודקה משובחת.
השפעתם של העולים ניכרת גם בתרבות. הם הפכו את הריקודים הסלוניים לטרנד, ובחודש יוני השנה מתקיימת באשדוד תחרות בינלאומית לריקודים סלוניים. גם מצעד "דז'ן פוביידה" היה למסורת, והוא נערך בעיר מדי שנה ב-9 במאי, יום נצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית.
מאות וטרנים, אותם חיילים ותיקים שלחמו בנאצים, עונדים מדליות ואותות כבוד על חזותיהם וצועדים בגאווה בעקבות תזמורת כלי נשיפה.
התזמורת האנדלוסית הישראלית מייצגת את תרבותם של תושבי העיר הוותיקים יוצאי צפון אפריקה, והיא חוגגת השנה עשור להקמתה. הרפרטואר של התזמורת מבוסס על הפיוט העממי של יהודי מרוקו ועל מסורת מוזיקלית עתיקת יומין שמקורה בספרד המוסלמית. אולי בשל הצורך לקרב קהל חדש לתזמורת האנדלוסית נכללים בתוכנית החדשה שלה גם קטעים מעט שונים מאלה שביצעה עד היום, וכך בין פיוט למזמור אפשר לשמוע קטעי פלמנקו (שגם מוצאו מאנדלוסיה שבדרום ספרד) וסגנונות אחרים. התזמורת אמנם מקיימת קונצרטים בכל רחבי הארץ ואף מחוצה לה, אבל הבית שלה הוא כאן, באשדוד.

גליה גוטמן – עיתונאית, פעילה בנושאי איכות סביבה, מתגוררת באשדוד
תודת הכתבת לבועז רענן על עזרתו בהכנת הכתבה

אופניים / במרומי התל ובינות למטעים

טיול באופניים לראש תל צפית ומשם ליער חרובית ולאורך נחל האלה, ואם יש עוד כוח – ביקור במערות לוזית

שדות חקלאיים ואופק הררי: הנופים הסובבים את המטיילים בשפלת יהודה, ברכב, ברגל או באופניים | צילום: נעם תדהר

כתב: נעם תדהר

עכשיו, לאחר שירדו הגשמים והגבעות העגולות של השפלה הנמוכה מכוסות במעטה אחיד של ירוק כהה, זה הזמן לצאת ולרכוב בנופה הקסום. את הרכיבה כדאי לעשות בשעות אחר הצהריים, כדי ליהנות מהאור הרך הנופל על הגבעות.
מגיעים ברכב למושב לוזית (על כביש מספר 353) וחונים בכניסה למושב. יוצאים מהמושב ופונים ימינה על הכביש. אחרי מאתיים מטר פונים ימינה לדרך עפר המסומנת בסימון שבילים שחור. רוכבים בדרך העפר ומבחינים משמאל בגבעה שעליה נמצאת חורבת זכרי, ובה מערכת של מחילות מסתור ובורות מים (אפשר לסייר באתר, אך יש להיזהר מבורות פתוחים). כעבור שלושה קילומטרים מגיעים להסתעפות עם שביל מסומן בכחול שמגיע מימין. ממשיכים על השביל השחור עד שמגיעים, כעבור קילומטר וחצי, להסתעפות נוספת עם שביל אדום. פונים בשביל האדום ימינה ומקיפים את תל צפית ממזרח עד שמוצאים, משמאל, את השביל המסומן ירוק שעולה לראש התל. לתל צפית עולות כמה וכמה דרכי עפר תלולות; מי שמעוניין בעלייה קשה וטכנית יכול לנסות את כוחו באחת מהן, אך הדרך המסומנת בירוק היא המתונה מכולן.
לאחר העלייה המאומצת, הנוף המרהיב נפרש במלוא הדרו בתצפית היקפית מראש התל, שגובהו 213 מטר מעל פני הים. כשמביטים מזרחה, לעבר האגף המערבי של הרי יהודה, אפשר להבחין בבתים של יישובי גוש עציון, ששוכנים בגובה של יותר מ-900 מטר מעל פני הים. מדרום נראות גבעות הקירטון של השפלה הנמוכה. ביום טוב תוכלו לראות ממערב את הים ואת הארובות של תחנת הכוח באשדוד, ומבט צפונה יגלה את תחילתו של גוש דן.

ויברח דוד אל מלך גת
"ויצא איש הבנים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת גבהו שש אמות וזרת" (שמואל א' י"ז, ד').
תל צפית הוא אחד התלים הקדומים בארץ; הוא היה מיושב כמעט ברציפות מהאלף החמישי לפני הספירה (התקופה הכלכוליתית) ועד לתקופה המודרנית. בתקופת הברזל (הישראלית – 1,200 עד 586 לפני הספירה) שכנה במקום "גת פלשתים", אחת מחמש "ערי סרני הפלשתים". היא היתה ביתו של גוליית האגדי, ומטבע הדברים היה לה תפקיד מרכזי בעימות בין הפלשתים לישראלים. עמק האלה, שבו נערך הקרב המפורסם בין דוד וגוליית, נמצא לא רחוק מכאן, במעלה נחל האלה. מאוחר יותר דוד מוצא מסתור מפני שאול אצל אכיש, מלכה של גת: "ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול ויבוא אל אכיש מלך גת" (שמואל א' כ"א, י"א). גת נזכרת גם כאחת הערים שרחבעם ביצר, והיא עמדה על תלה עד חורבנה על ידי סנחריב מלך אשור ב-701 לפני הספירה.
מאז החפירות המצומצמות שערכה כאן משלחת אנגלית בסוף המאה ה-19, לא נערך מחקר מקיף בתל. ב-1996 החלה לפעול כאן משלחת מטעם אוניברסיטת בר אילן, בראשות ד"ר אהרן מאיר, אשר חפרה וחקרה את האתר. מטרתו המרכזית של המחקר היתה לחשוף עדויות על אתר מרתק זה, ובמיוחד עדויות הקשורות לתולדותיו בתקופה הפלשתית. בחפירות נתגלה ששטח העיר הקדומה גדול בהרבה ממה שהיה ידוע עד אז, והוא מגיע ל-500 דונם.
מעניינות במיוחד הן העדויות לחורבן גדול שאירע כנראה כמאה שנים קודם למצור האשורי. בשכבה שבה נמצאו עדויות אלו התגלו ממצאים עשירים, הכוללים יותר מ-400 כלים שלמים. ממצא זה מתיישב עם היעלמותה של גת מהמלל המקראי מתקופה זו ואילך. שני אירועים המוזכרים במקרא הם עדות אפשרית לחורבן: האחד הוא כיבוש גת בידי חזאל מלך ארם (מלכים ב' י"ב, י"ח), והשני – כיבוש העיר בידי עוזיהו (דברי הימים ב' כ"ו, ו'). אך ייתכן, כמובן, שמדובר באירוע אחר, לא מוכר. כך או אחרת, לנו לא נותר אלא להתרשם מהיקפו המרשים של התל וליהנות מהנוף הסובב.

התל הבוהק והמשמר הלבן
עד מלחמת העצמאות היה בתל כפר ערבי שנקרא תל א-צאפי, משמע "התל הבוהק". הכפר היה בנוי על שרידיו של מבצר צלבני מהמאה ה-12 לספירה, שנקרא "בלאנש גארד", כלומר המשמר הלבן. שני השמות – הערבי והצלבני – מתייחסים כנראה לסלע הקירטון הלבן שמאפיין את שפלת יהודה. מהשם הערבי נולד השם צפית.
מהתל יורדים – בזהירות! – עם השביל המסומן ירוק חזרה לשביל המסומן אדום. פונים בשביל שמאלה (מערבה) ואחרי נסיעה קצרה פונים ימינה בפנייה חדה, וחוצים את נחל האלה. בנקודה זו הסימון אינו ברור – הסתמכו על עץ השיזף הגדול כציון לנקודה שבה נוח לחצות את הנחל.
ממשיכים עם השביל האדום, וכעבור 300 מטר פונים שמאלה, עם הסימון האדום, שנמצא על עמוד מתח גבוה. רכיבה קצרה על דרך כורכר ומגיעים לשלט העץ של יער חרובית. זאת נקודה נחמדה להפסקה ומנוחה.
משלט העץ ממשיכים לכיוון צפון מזרח ברכיבה בשביל האדום. אחרי קילומטר הסימון האדום פונה שמאלה לתוך יער חרובית, ואילו אנחנו נמשיך מזרחה עם השביל המרכזי, שמנקודה זו מסומן בכחול. רוכבים בשביל זה כשהיער משמאלנו. כעבור שני קילומטרים וחצי השביל הכחול מתעקל בחדות ימינה. בנקודה זו עוזבים את השביל המסומן וממשיכים מזרחה בשביל לא מסומן, שבמהרה הופך לדרך סלולה בחלקה. רוכבים לאורך דרך זו ונהנים מנוף הגבעות ומהמטעים של המושבים עגור ולוזית.

לרכוב בין הברושים
בשלב מסוים הדרך פונה ימינה, וחצי קילומטר לאחר מכן עוברים מתחת לקו מתח גבוה. מטפסים עם הדרך עוד 300 מטר ומגיעים לעיקול בדרך הפונה שמאלה. בנקודה זו עוזבים את הדרך הסלולה וממשיכים ישר בדרך עפר שפונה לדרום מזרח. עולים עוד מעט עם דרך העפר לראש גבעה, ומשם יורדים ישר לאורך המטעים עד להסתעפות שבילים נוספת. שם פונים ימינה, לשביל שלאורכו שדרת ברושים. רוכבים בין הברושים עד שמגיעים לצדו הצפוני של מושב לוזית, שם מחכה הרכב.
בטרם נסיים את טיולנו, מומלץ לצאת לסיור קצר נוסף במערות לוזית: מהכניסה למושב פונים דרומה בדרך עפר מסומנת כחול. כעבור 800 מטר תימצא משמאלכם הכניסה לאחת המערכות המרשימות ביותר של מערות פעמון בשפלת יהודה, אם כי למרבה הצער האתר מוזנח ומזוהם בפסולת מטיילים. אם ממשיכים דרומה עוד 300 מטר מגיעים למערכת של מחילות מסתור מתקופת מרד בר כוכבא. הכניסה למחילות מתחת לעץ חרוב; יש להצטייד בפנס.
חוזרים לרכב, מעמיסים את האופניים ונפרדים מהשפלה, על גבעותיה ואתריה, עד לטיול הבא.

נעם תדהר – בוגר לימודי אקולוגיה, צלם ומדריך, מתמחה בטיולי שטח, מנהל מחלקת טיולי אופניים בחברת "מדרפט"
תודת המחבר לד"ר אהרן מאיר וליצחק שי מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן.

מנזרים / צפחת נזירים ובקבוק יין טוב

ביקור במנזרים שכנים במפגש השפלה וההר מגלה סיפורים מרתקים על גאולת אדמות תורכיות, ריפוי המלריה וחיי הנזירים. מאבקי הקיום בהווה הביאו לפיתוחן של תעשיות יין ושמן זית איכותיים וגם לייצור שוקולדים ומרציפנים משובחים

בית ג'ימאל. המתחם כולל מנזר לנשים ("האחיות מבית לחם") ומנזר לגברים ("האחים הסלזיאנים") | צילום: דורון הורוביץ

כתבה: ניצן שריג

אבונא ג'ורג', המשמש אב המנזר של דיר א-ראפאת, מקבל את פני בלבביות. הוא "עולה חדש" מירדן, ופותח בהתנצלות על שטרם למד עברית. ייתכן שבקרוב יצטרף לאולפן בבית שמש. בינתיים, הוא מסייר איתי ברחבי המנזר, פנינה ייחודית של נוף ושל היסטוריה, ומספר לי את סיפורו של המקום באנגלית משובחת, מתובלת בערבית מבית אבא ובאיטלקית מהוותיקן.
לא פשוט לזהות היכן נמצא דיר א-ראפאת. המביט מכביש בית שמש לכיוון מערב, אל עמק שורק, אולי יבחין בצלב הגדול של המנזר ניצב על צלע הר צרעה. מי שימשיך על הכביש יוכל להיעזר בשלט הכתום אשר מורה אליו. אך למעט סימנים אלה, מעט נגלה וידוע על המנזר הנסתר.
מבני האבן הבנויים לתלפיות בשערי המנזר והבניין המרכזי, עם החדרים הגדולים וחצר המשחקים, מרמזים על עברו של המקום כמוסד חינוכי. הכל התחיל בשנים הקשות של אמצע המאה ה-19, כאשר בני הכפר א-ראפאת העניים לא יכלו לעמוד בתשלום המסים לעות'מאנים. הפטריארכיה הלטינית ביקשה לרכוש את האדמות, והעות'מאנים אישרו את הקנייה, ובלבד שהדיירים החדשים יקדישו עצמם לחינוך ולא יעסקו במיסיונריות.
וכך היה: על האדמות הללו הקימה הכנסייה בית ספר ומחסה לילדים יתומים. היום הוא עדיין משמש בית ספר יסודי לילדים נוצרים שמגיעים מרמלה, מלוד ומכמה משפחות מן האזור. עד לפני שנה התחנכו בו גם כמה יתומות פלסטיניות. כיום עושות בעבודת הקודש החינוכית ארבע נזירות ממסדר דורותיאה הקדושה, ועליהן מנצח אבונא ג'ורג' הנמרץ, מחליפו של אבונא אליאס בן ה-82, שתשו כוחותיו ותפקידו ייצוגי בלבד.

שלום לך מריה – ב-343 שפות
לבו של הבניין הראשי הוא הכנסייה, המוקדשת לרגינה פלסטינה – מלכת הארץ, היא מרים אם ישו. מדלתות העץ ועד לתקרתה התכולה מעוטרת הכנסייה הקטנה בציורי מלאכים, הנושאים סרטי ברכה מסולסלים עם הפסוק "שלום לך מרים" ב-343 שפות (שמו הרשמי של המקום הוא מנזר אַווֶה מריה, על שם הפסוק המפורסם). אבונא ג'ורג' מספר שבסוף המאה ה-19 פנה הפטריארך מירושלים לבישופים בכל רחבי העולם וביקש שישלחו את הברכה בשפתם. הפנייה הניבה יותר מ-400 ברכות, אלא שהצייר, מובארכ סעד מירושלים, נפטר כשהגיע אל הברכה ה-343.
פסל ברונזה של מרים, שנעשה בהשראת ציור שמן גדול ומרשים השמור במגורי הנזירות, נוצק באיטליה והוצב על הגג בחזית הכנסייה. משם משקיפה הבתולה אל הנוף המרהיב של עמק שורק, וידה הימנית שלוחה לפניה, מגוננת על הארץ.
רגינה פלסטינה הוכרה כקדושה המקומית, ומדי שנה ביום ראשון הקרוב ביותר ל-25 באוקטובר נערכת לכבודה תהלוכה חגיגית במנזר, הפתוחה למבקרים. ביום זה תוכלו לחזות בפטריארך ובכמורה הבכירה מנהלים את המיסה הפותחת, ואחר כך לצפות בתהלוכה המתנהלת עם פסלה של הקדושה בראש הולכים סביב הכנסייה. בסיום מתקיימת תפילה חגיגית נוספת, וכשכולם כבר רעבים נערך במקום פיקניק כדת וכדין. 

דיר א-ראפאת
הגעה: כחמישה קילומטרים ממערב לבית שמש. מכביש מספר 38 פונים לכביש מספר 3835, המוביל לקיבוץ צרעה. ממשיכים מערבה מהקיבוץ בדרך המתפתלת במעלה הר צרעה.
שעות פתיחה: הכנסייה פתוחה בשבת, או על פי תיאום עם אבונא ג'ורג'.
טלפון: 02-9917981. אפשר לבקש סיור מודרך עם אבונא ג'ורג' או עם לידי, הדוברת צרפתית ואנגלית.

מתחת למנזר דיר א-ראפאת, וליתר דיוק מתחת למרפסת הכנסייה, חצובות במעבה האדמה שתי מנהרות רחבות ידיים. לאורכן סדורות שורות-שורות של חביות מעץ אלון, מלאות ביין ביכורים. מתקרת אחת המנהרות זולגים מטה שורשי עץ, בתמונה מרהיבה ותזכורת לחיים שלמעלה. זהו היקב החדש של משפחת ערטול, היושבת בחצר המנזר ומעבדת את אדמותיו הנרחבות, ונכדיה לומדים בבית הספר המקומי. על העבודה מנצח אבי המשפחה שקיף, ובניו הם עזר כנגדו. המקום נקרא "יקב מוני", להנצחת שם בנו שנהרג.
כשיוצאים מהיקב מסתמאים מן המראה הנהדר של עמק שורק, זרוע כרמי זיתים וגפן. והיין – פשוט נהדר. 

יקב מוני
פרטים ותיאום סיור אצל שקיף ערטול.
טלפון: 052-2368498

מנזר על שם הרבי
פריחת השקדיות בדרך המובילה למנזר בית ג'ימאל מתוזמנת כמדי שנה עם ט"ו בשבט. אחר כך, במעלה הדרך, הן תתחלפנה במטעי זיתים נפתלי גזע. בסוף המעלה מגיעים למנזר העולה וצומח מן ההר.
בכניסה שורה של ספסלי עץ, המסודרים לאורך מסדרון. היום מחכים שם בתור המשתרך לקניית יין כרימיזן, שמן ודבש משובחים, המיוצרים במנזר ונמכרים כאן בחנות. פעם, לפני שנות דור, המתינו על אותם ספסלים ממש בתור לד"ר ציקל, רופא גרמני טמפלרי שישב בכניסה למנזר עד מלחמת העצמאות וריפא את תושבי האזור הערבים ממחלת המלריה ושאר בישין. בזכות פועלו הותר לד"ר ציקל להישאר בארץ, בזמן שכמעט כל תושבי המושבות הגרמניות גורשו על ידי הבריטים מפני שהיו נתינים של מדינת אויב.
את הבאים בשערי המנזר מקבל במאור פנים האב דומיניקו, נזיר מהמסדר הסלזיאני הקתולי, מאזור טורינו באיטליה, שאנשיו פועלים במנזר מאז הקמתו. הכנסייה נמצאת בחצר, מאחורי הבניין הראשי, ומשחזרת במבנה שלה כנסייה ביזנטית ששרידיה נמצאו כאן. החשובים בממצאים שנתגלו במקום, על פי פרשנות הכנסייה, הם קברותיהם של רבן גמליאל הראשון (נכדו של הלל הזקן ונשיא הסנהדרין), של בנו חביב ושל הקדוש סטפאנוס, שנחשב לנוצרי הראשון שמת על קידוש דתו. רבן גמליאל מכובד בנצרות מפני שהיה מורהו של פאולוס (עוד לפני שפאולוס הפך לנוצרי). לפי אחת הסברות, מקור השם בית ג'ימאל ("בית היופי" בערבית) הוא בשם "גמלא" – יישוב ביהודה שנקרא על שם אותו רבן גמליאל, ולפיכך גם המנזר נקרא על שמו של הרב.
האב דומיניקו מורה במקלו לעבר ציור קיר המתאר את סיפור חייו וסקילתו של סטפאנוס. דגמים גיאומטריים וציורי קדושים, העשויים בדוגמת אבני פסיפס מצוירות, מעטרים גם את יתר הכנסייה. באחד מחלונות הזכוכית הצבעוניים ניבטת דמותו של דון בוסקו, איש דת, מחנך ומייסד המסדר הסלזיאני.
בהמשך הסיור מבקשים רשות מהאב דומיניקו ויורדים לקריפטה – חלל הקבורה שמתחת לכנסייה. מדרגות צרות מובילות לחלל שבו, על פי אמונתם, נמצאו קבריהם של גמליאל ושל סטפאנוס. מקום הקבורה מצוין בכתובת פסיפס עגולה. כאן גם טמונים יקירי הכנסייה, כמו האב סמען סרוג'י, שהגיע למנזר מנצרת ועסק בריפוי חולים ונדכאים. הנזירים מקווים שבקשתם להכיר בו כקדוש תאושר בקרוב על ידי הוותיקן.

הנזירים מודדים טמפרטורה
מול הכניסה למנזר נוכל לראות גם מבנה אבן גדול, ששימש בית ספר משנת 1878, וגם בו, כמו בדיר א-ראפאת, התחנכו יתומים. לימים נפתח כאן בית ספר חקלאי-טכנולוגי כללי לבנים, שלמדו בו יתומים וילדים פלסטינים, אך הוא נסגר בתחילת שנות השמונים. בחזית המבנה ניצב שריד לעבר החקלאי המפואר של המקום: תחנה מטאורולוגית. כשהוקמה, ב-1918, היתה הראשונה מסוגה בארץ ישראל, ולמרבה ההפתעה – גם היום היא עדיין עובדת. הנזירים מפעילים את המכשירים למדידת טמפרטורה, משקעים ואידוי שנמצאים בסוכה המטאורולוגית, והמדידות מופיעות במקבץ הארצי.
לא רחוק משם, ליד מגרש הכדורסל הנטוש, יש נקודת תצפית יפה על הרי יהודה. ממנה אפשר לראות את רמת בית שמש, בית שמש, גוש עציון, הכביש החדש והיפה לבר גיורא (דרך יער ארצות הברית), הר יעלה, מושב כיסלון, המלון החדש של שורש ועוד. מכאן גם הכניסה לאולם הקונצרטים, המתקיימים כל שבת שנייה בצהריים.
נקודת תצפית נהדרת נוספת, הפעם לכיוון מערב, נמצאת ביציאה מהכנסייה, משם פונים ימינה לעבר מרפסת. מן המרפסת נפרשים נופי הר צרעה, דיר א-ראפאת, עמק שורק, תל בטש והלאה. ביום בהיר, גם תל אביב נראית באופק.

צוהר לעולם של שתיקה
בשנת 1988 נבנה ליד המנזר של האחים הסלזיאנים מנזר חדש לקהילת "האחיות מבית לחם". כשלושים נזירות בנות לאומים רבים מאכלסות אותו, מקדישות את כל חייהן לתפילה ולתרגול של פרישות והתבודדות. מדי שבת נפתח צוהר למנזרן, ואפשר לסייר בחלק החיצוני שלו, המיועד למבקרים. מומלץ במיוחד לראות את תערוכת הצילומים של הצלמת הדה לאונר מלל, שחיה בקרבן, וכן סרט וידיאו קצר המספר על חייהן. עלייה במדרגות מובילה למרפסת תצפית על הכנסייה המיוחדת, שלאורכה בנויים תאי תפילה נפרדים לכל נזירה.
אחד הדברים שבהם התפרסם מנזר בית ג'ימאל הוא עבודות היד של הנזירות, המוצעות בחנות קטנה שפתחו: כלי קרמיקה מעוטרים בדגמי ציפורים הכוללים מוטיבים פלשתיים ובדגמים גיאומטריים מורכבים וצבעוניים, איקונות (ציורי דמויות קדושים), ריבות ודבש. לאחרונה החלה אחת הנזירות לייצר מיני שוקולדים ומרציפנים, שלדעת מומחים לא נופלים מעבודת שוקולטייר מקצועי. 

בית ג'ימאל
הגעה: כשני קילומטרים מדרום לבית שמש. מכביש מספר 38 פונים לכיוון דרום מזרח (יש שילוט).
שעות פתיחה: המנזר הסלזיאני: שני-שבת 17:00-8:30. מנזר האחיות מבית לחם: שבת 16:30-10:30.לסיור בכנסייה צריך לצלצל בפעמון שבבניין המרכזי מאחור (בקיר שליד הכנסייה), או להתקשר אל האב דומיניקו ולתאם עמו, טלפון: 02-9911889.

ממעוף הציפור
ביציאה מבית ג'ימאל, מהלך כ-15 דקות מהחניה לכיוון דרום מזרח בדרך מרוצפת אבנים, נמצאת חורבה בשם דיר אל-עצפורה. דיר בערבית משמעו מנזר, וגם עשרות הצלבים החרותים במשטחי הסלע מעידים על כך שהמקום קשור בנצרות. מבנה מעניין דמוי מגדל עם גרם מדרגות הרוס, העומד במרכז החורבה, מספק תצפית פנורמית יוצאת מן הכלל, ממש כמו ממעוף ציפור, על הסביבה – ממנזר בית ג'ימאל במערב ועד תל ירמות בדרום מזרח.
תפקידו של המבנה אינו ברור, אך ממיקומו אפשר לשחזר את המשכה של אחת הדרכים הראשיות של עולי הרגל שעברו בשפלה. הנתיב יושב על דרך רומית ברורה ויפה, שהתוואי שלה נראה לעין גם כיום. מדיר א-ראפאת ונחל שורק עובר הנתיב בבית ג'ימאל, דיר אל-עצפורה, ומכאן הלאה אל נחל ירמות (ואדי בולוס, הנקרא על שם הקדוש פאולוס), עמק האלה ועד לירושלים, בדרך שמחברת בין ארץ ושמים.

ניצן שריג – ארכיאולוגית וגיאוגרפית, תושבת מושב לכיש שבשפלת יהודה
תודת המחברת לשלומי שקד, יו"ר עמותת התיירות יואב-יהודה, לרפי גושן מקיבוץ כפר מנחם, ל-Abuna George ולאב דומיניקו.

מערות / העולמות שמתחת

אלפי מערות חבויות מתחת לפני השטח בשפלה. פעם היו מאחסנים בהן מזון, לוקחים מהן אבני בנייה ולפעמים גם מסתתרים מהשלטונות. היום אפשר לסייר בהן, לטפס, לזחול ולגלות עולמות עתיקים

מערת הפעמון, בית גוברין. החציבה החלה מהפתח העליון הצר, ומשם המשיכו החוצבים אל בטן האדמה. ככל שהעמיקו יותר – כך גם הרחיבו את קוטר הקרקעית | צילום: שמעון לב

כתב: יהודה דגן

לפני שלושים שנה, כשרק התחלנו את העבודה במערות במסגרת סקר ארכיאולוגי בשפלת יהודה, היה מסתורין גדול בחוויה של גילוי הפתחים, בכניסה לחללים, לעתים בזחילה או בירידה בחבל. הרגשנו שאנחנו הראשונים שמגלים את העולם התת קרקעי.
בחלוף הזמן התרחב מעגל המשוגעים למערות. מאז הוכשרו רבות מהמערות לביקורי מטיילים, שרצו להוסיף טעם של הרפתקה למסלול שלהם; הוסיפו להן תאורה, דרכי גישה, מדרגות, חצים ושלטים. רק דבר אחד נותר כבעבר: קסם הכניסה למערה לא מוכרת עדיין קיים.
כבר בראשית המאה ה-19 שמו לב חוקריה הראשונים של ארץ ישראל לריבוי המערות בשפלת יהודה. סטיוארט מקאליסטר, אחד החוקרים החשובים בתחום, השתתף בשלהי המאה ה-19 במפעל ארכיאולוגי של הקרן הבריטית. תיאוריו ומסקנותיו ראויים לציון, גם אם לא דייק בכתיבה המדעית. החוקרים התפעלו מן המערות הרבות, תיעדו את ממצאיהם וניסו להתחקות אחר הגורמים להימצאותן דווקא בתחום גיאוגרפי מצומצם זה.
התשובה לשאלה מתחילה בתנאי השטח: את השפלה מאפיינים סלעי קירטון רכים יחסית (ולכן גם מתאימים לחציבה), שעומקם 850-350 מטר. מעליהם נוצר סלע הנארי – קרום קשה שעוביו מטר עד שני מטרים בלבד, אך הוא זה שמונע את היווצרות המדרונות המדורגים, כמו אלה שבהרי יהודה, ותורם לנוף השפלה המעוגל. קשיותו של הנארי אפשרה לחצוב את מערות הפעמון הגדולות והמרשימות שקיימות, למשל, ליד מושב לוזית וקיבוץ בית גוברין, שכן הוא משמש מעין גג מעליהן.
חלקה השני של התשובה עובר כחוט השני בתולדות ארץ ישראל ותושביה. את המערות חצבו כי הזדקקו לאבני בנייה וגם למקומות מתאימים לאחסון מזון, לאגירת מים ולמחבוא מפני השלטונות. יש חוקרים הסבורים כי מערות מסוימות אינן אלא מערכות מסתור, שבהן מצאו מפלט מהשלטון הזר המשתתפים במרד החשמונאים ובעיקר במרד בר כוכבא.

כל המערות – מצידון עד פעמון
כדי ליהנות מטיול במערות, כדאי להכיר את החללים עטופי האבן הללו מקרוב. יש כמה סוגי מערות, אך אפשר לחלקן לשתי קבוצות עיקריות. הקבוצה הראשונה היא מערות קבורה, שנחצבו במשך אלפי שנים, מהאלף הרביעי לפני הספירה ועד לאמצע האלף הראשון לספירה (רבות מהן נחשפו בידי מחפשי עתיקות לא מורשים).
רובן פשוטות אמנם, אולם ישנן גם כמה מערות קבורה מהודרות ומעוטרות, כמו זו שמצפון לתל עיטון, שעל קירותיה חצובים תבליטים של ראשי אריות. ממזרח לתל מַרֵאשָה נמצאו מערות קבורה משפחתיות מהתקופה ההלניסטית, שזכו לכינוי "המערות הצידוניות" (שם נקבר ראש העדה הצידונית במראשה), והן מעוטרות בציורים צבעוניים של תהלוכת חיות, דמויות מיתולוגיות ודמויות של גבר ואשה מנגנים.
מערות הקבורה נמצאות סביב רוב תלי השפלה, ובהם תל בית שמש, תל צפית, תל גודד ותל עיטון, וליד כמה מהיישובים הקדומים, כמו ח'רבת בית נתיף, חורבת מדרס, בית גוברין, ח'רבת עיטון, חורבת כישור ועוד.
קבוצת המערות השנייה נקראת מערות-מחצבות, והיא מעניינת במיוחד: מצד אחד הן שימשו למטרות מגוונות, כמו בתי בד תת קרקעיים, מחסנים, אולמות, ולפעמים גם למגורים. מצד שני נראה כי מתכנני היישובים בתקופות הקדומות לא הסתפקו בניצול החלל והשתמשו גם בחומר הגירי שהוצא מהמערות ומצוי בשפע מתחת לפני האדמה לצרכים שונים, ובעיקר לבנייה.
בתוך קבוצת המערות-מחצבות נראים אפיונים ברורים של שתי תקופות חציבה עיקריות. מערות שנחצבו בשפלת יהודה בתקופה ההלניסטית (בין המאה השלישית והמאה הראשונה לפני הספירה) זכו לשם "מערות מראשה", משום שרבות מהן (כ-650 מערות) נחצבו סביב העיר מראשה. המערות הללו קטנות יחסית (כגודל חדר) ופונקציונליות (נחצבו לצורך ספציפי: בתי בד, אחסון ועוד).
למערות מן התקופה השנייה קוראים בפשטות "מערות פעמון" בשל צורתן המיוחדת. תאריך חציבתן הוא חידה, אך משערים כי מדובר בערך במאה התשיעית עד המאה ה-12 לספירה. ישנן גם מערות-מחצבות עם מאפיינים מיוחדים, השייכות לאחת משתי התקופות, וגם עליהן נספר. טיול בכל אחד מסוגי המערות הוא חוויה שונה, וכדאי לדעת עליהן משהו לפני שאורזים תרמיל ויוצאים לשטח.

מערות מראשה: תוכנית חציבה מדויקת
תל מראשה הוא גבעה מבודדת, גבוהה מסביבתה. מראשו יש תצפית יפה על מרחבי השפלה, אבל לא פחות עניין קיים מתחת לפני השטח. האתר נחלק לשניים: התל הגבוה (ה"אקרופוליס", שבו נמצאים מבני השלטון והציבור) והעיר התחתית שנמצאת מסביב לו (ובה מבני המגורים, המערות ובורות המים).
בטיול במערות סביב התל קל להבין את תפקודיהן: בורות מטויחים ששימשו לאגירת מים, בתי בד לייצור שמן זית ומקומות אחסון, ככל הנראה ליין. מדהים לראות איך הצליחו לחצוב חללי מערות קרובים כל כך מבלי שמערה אחת תפגע בסמוכה לה. אני סבור שהאוכלוסייה הזרה שהגיעה לשם מדרום אדום הביאה עמה את הידע והטכנולוגיה של חציבת חללים בצורה זו, על פי תוכנית מדויקת.
בשנים האחרונות חודשו החפירות במערות, גם כדי להכשיר כמה מהן למטיילים. במהלך העבודה אותרו 22 מערות עם בתי בד לתעשיית שמן, ובחלקן התגלו ממצאים מתקופת הברזל השנייה (המאות התשיעית-שמינית לפני הספירה), כמו משקולות נול, ידיות עם חותמות למלך ואוֹסְטרָקוֹן (חרס ששימש לרישומי מינהל) עם כתובת בעברית.

מערות פעמון: ביתם של ענקים ונזירים
מערות הפעמון הרשימו את כל החוקרים והמבקרים באזור בית גוברין במאה ה-19, וההצעות לגבי השימוש בהן פרחו – כולל תיאוריות על ענקים שגרו במערות, אולי אפילו שארית משבט גוליית הפלשתי. המערות דמויות הפעמון שונות בצורתן ובמיקומן ממערות מראשה. אלו הם חללים תת קרקעיים גדולים, בעלי פתח עליון בקוטר מטר בממוצע, שנחצב בגיר הנארי הקשה. במהלך החציבה הורחב החלל כלפי מטה בצורת פעמון. החומר שנחצב הוצא דרך הפתח העליון, וככל שהועמקה החציבה – גדלו נפח המערה וקוטר קרקעיתה. לעתים חוברו כמה פעמונים למערכת מסועפת. חוזקו של סלע הנארי שימר אותן ומאפשר לנו לבקר בהן גם היום.
בשפלת יהודה מצויות כ-4,500 מערות פעמון, ואפשר לראותן סביב בית גוברין ולוזית; למרגלות קבר שיח' עבדאללה; בתל קידנא (עיי כידון); על הגדה הדרומית של נחל אדוריים ובמקומות נוספים. בגן הלאומי בית גוברין יש ריכוז יפה שלהן: 87 מערות פעמון שמחוברות לכדי מערכת אחת (חלקן התמוטטו ויצרו מכתשים). כיום אפשר לבקר בגן רק בחלק הצפוני של המערכת (בחלק הדרומי קיים חשש ממפולות), ולצפות בעיטורים שהשאירו שם החוצבים. לעתים נתקלים בצלבים חקוקים על הקירות ובתאי מגורים, המעידים כי נזירים נוצרים השתמשו במקומות אלה להתבודדות.
מערות הפעמון שבקרבת מושב לוזית אינן מסודרות למבקרים, ובביקור בהן יש קסם לא מחייב. עוד מערות כאלה מוכרות מצפון לקיבוץ בית גוברין (במערת ערק אל-פניש); מדרום מערב למושב לכיש, למרגלות הגבעה שעליה בנוי קבר שיח' עבדאללה; מצפון לחורבת בית לויה, ובעוד מקומות.

מערות מיוחדות: יונים, מחסנים וקאפלות
ישנן מערות נוספות, משתי תקופות החציבה, בעלות מאפיינים מיוחדים שנתנו להן את שמן. בקירותיהן של מערות קוֹלומְבַּריוּם (שובכי יונים), למשל, חצובים כוכים (במידות ממוצעות של עשרים על שלושים סנטימטר), שבהן גידלו יונים לבשר ולדישון שדות בלשלשת. כוכים אלה נמצאים במערות פעמון, במערות מראשה, בבורות מים או בבתי בד.
אחת המערות המפוארות, שחצובים בה כאלפיים כוכי קולומבריה, היא מערת התורים (א-סוק), החצובה בעיר התחתית של מראשה. במערה הפולנית (שנקראת כך משום שחיילים פולנים מצבא אנדרס היו בה ב-1943 וחרטו בקירותיה סמל עיט וכתובות), הנמצאת מצפון למערת התורים, חצובים כוכים בבור מים שיצא משימוש. בקרבת תל קידנא יש מערת קולומבריום מרובעת עם כ-1,200 כוכים. מערת קולומבריום מרשימה נוספת מצויה כשבעים מטר מדרום למערות הפעמון שליד מושב לוזית (ליד פתחה יש עץ תאנה, יש לרדת אליה בזהירות), ובה יש כוכים בצורות שונות.
בכמה מערות בשפלה נמצאו שרידים המעידים על כך שהן שימשו למגורי רועים או חקלאים, אשר ירדו מהר חברון בעונות הקציר לשהות בקרבת חלקות העיבוד. במערות אלו נעשתה חציבה נוספת כדי להתאימן למגורים: יש בהן דרגשי לינה וכוכי אחסון, וחלל המערה חולק בקירות פנימיים. סביב כמה חורבות תועדו מערות (בדרך כלל קטנות, ועל קירותיהן טיח) שלפי ההשערה שימשו לאחסנת תוצרת טרייה של פירות וירקות בשל הטמפרטורה הקבועה והלחות הגבוהה.
במערות מסוימות קיימות עדויות למגורים או לשימוש על ידי נזירים. במערה ליד ח'רבת אל-עין חצובות עדויות לשימוש בבור מים כתא התבודדות של נוצרים, ומקאליסטר אף דיווח על קאפלה חצובה בקרבת חורבת בית לויה. על קירות ערק אל-ח'יל (מערת הסוסים) שבבית גוברין חצובים עיטורים גיאומטריים מרשימים, ונראה שהיא שימשה קאפלה תת קרקעית (עדיין לא פתוחה למבקרים).

מערות מסתור: בר כוכבא היה כאן?
הקבוצה האחרונה שנספר עליה מעוררת סקרנות ומלהיבה את יצר ההרפתקנות יותר מכל האחרות – מערות המסתור. לפי המחילות והמעברים הצרים המחברים בין החללים, נראה כי המקומיים הסבו מערות ששימשו למטרות שונות למקומות מחבוא – למזון או לאנשים.
בתיאור הקרבות של קסיוס דיו, היסטוריון רומאי מהמאה השנייה, הוא מציין את קיומן של מערות אלה. עובדה זו ומטבעות בר כוכבא שנטבעו בימי המרד ונמצאו במערות הובילו חוקרים לחשוב כי שם התחבאו המורדים עצמם במהלך המרידות ברומאים, ובעיקר בעת מרד בר כוכבא (135-132 לספירה). עם זאת, מאחר שלא נמצאו במערות כלי מלחמה, מדובר להערכתי במחילות מסתור ששימשו בעיקר את האוכלוסייה המקומית הלא-לוחמת, למשל, משתמטי מס.
במערות מסוג זה אפשר לבקר בחורבת זכרי שבקרבת מושב לוזית; במדרון המזרחי של תל עזקה, למרגלות תל גודד; באתר רסם א-רסום (מדרום לגבעת גד) ועוד. שוטטות במערות הללו ובמחילות הצרות היא חוויה נפלאה לילדים, שכוללת זחילות, גלישות, טיפוסים ומחבואים. גם מבוגרים זוכים בהן להצצה דרך חלון תת קרקעי אל היסטוריה של ארץ ישראל ועולם מופלא של חלל ואבן.

יהודה דגן – דוקטור לארכיאולוגיה. עורך מחקרים וסקרים ארכיאולוגיים בשטחי שפלת יהודה זה שלושים שנה

לקראת האביב / דווקא עכשיו פריחה בישראל

פרחי האביב נוטים להיות בשיא פריחתם מפברואר ועד אפריל. זה הזמן לצאת אל השפלה, להתענג על מרבדי הצבע ולהריח איך האביב מתקרב. אז לאן בדיוק נוסעים? הנה כמה הצעות

צהוב, סגול ושלל צבעי הקשת: לא צריך לצאת למסעות רגליים ארוכים כדי ליהנות משלל פרחי הבר המכסים את אדמת השפלה | צילום: ברוך גיאן

כתבה: שרון טאובה

סגולים, אדומים, צהובים, ורודים, כחולים, לבנים; במרבדים צבעוניים מלוא העין או בנקודות ביישניות מתחת לסלע – כשעדיין חורפי אבל אפשר כבר להריח את האביב, אנחנו יוצאים בהמונינו לטבע לתור אחריהם, לזהות אותם בשמותיהם, לצלם אותם ולהתבשם מיופיים. ואין כמותם לשמח את הלב ולהזכיר לנו את הצדדים היפים של החיים בארץ הזאת.
פרחי האביב שלנו נוטים להיות בשיא פריחתם מפברואר ועד אפריל, אם כי חשוב לזכור: מועדי הפריחה משתנים משנה לשנה ותלויים בגורמי טבע שונים, בעיקר בגשמים. המועדים משתנים גם, כמובן, ממין אחד למשנהו ומאזור לאזור. יש מינים שפריחתם קצרה, ואחרים שבמשך שבועות ארוכים אפשר לראות אותם זוקפים ראש בגאווה.
שפלת יהודה התברכה במינים רבים של פרחי אביב ושל עצי פרי פורחים, והם פזורים בה כך שלא צריך לצאת למסעות רגליים ארוכים או להיעזר במפת סימון שבילים בשביל לראות אותם. רבים פורחים בצדי כבישים או באתרי טבע וארכיאולוגיה מוכרים.
מרבדי כלניות, למשל, נראים בנסיעה סמוך לתל גודד (רמת אבישור), לאורך כביש מספר 38 המחבר את בית גוברין ובית שמש. תזהו בנקל את המיקום לפי המכוניות הרבות שעוצרות בשולי הכביש. ריכוזי כלניות גדולים אחרים פורחים באזור מערות לוזית שליד מושב לוזית (על כביש מספר 353, מערבית לפארק בריטניה).
עוד כלניות, ולצדן גם רקפות וחרציות, תמצאו בתל א-צאפי (תל צפית) שבקצהו הדרומי של יער חרובית, חורש טבעי עם ייעור של קק"ל, שאליו מגיעים מכביש מספר 383 (כביש רוחב המחבר את צומת ראם במערב עם צומת תל עזקה במזרח). הרקפות מקדימות לפרוח, ואחריהן פורחות הכלניות והחרציות.
רקפות וכלניות מנקדות גם את עמק האלה, אך העמק מפורסם דווקא בפריחת התורמוסים המרהיבה שלו, בעיקר בתל שֹוּכֹה ובהר שוכה – על הפסגה ובשיפולי ההר (מגיעים לאתרים אלה מכביש מספר 375, בין צומת האלה לקיבוץ נתיב הל"ה. השביל מסומן ומשולט, והפריחה נראית בדרך כלל במרץ ובאפריל).
מדרום לעמק האלה נמצאת שמורת חורש עדולם – חורש ים תיכוני מפותח ויפה של אלונים ואלות לצדו של כביש מספר 38, בין המושבים צפרירים ונחושה. פורחות בו רקפות וכלניות, וגם פרגים (הנוטים לפרוח באפריל), אירוס ארצישראלי הלבן והנמוך, דם המכבים, סחלבים, שיחי הלוטם השעיר הוורוד והלוטם המרווני הלבן. את כל אלה – כולם פרחים מוגנים – תוכלו למצוא גם בגן הלאומי בית גוברין ובשאר יערות וחורשות קק"ל הפזורים באזור השפלה.

קסם הפרי
את פריחתם היפהפייה של עצי השקד לא צריך להתכופף כדי לראות: מרימים עיניים ונהנים מהשפע הלבן-ורדרד. קבוצות של שקדיות פורחות ליד מנזר בית ג'ימאל שמדרום לבית שמש; וכעשר דקות נסיעה מערבה משם, ליד החאן הקאמרי (סמוך למושב עגור ולחורבות הכפר הערבי עג'ור, על כביש מספר 353). מתי פורחות השקדיות? מסביבות ט"ו בשבט, כמובן, ועד אמצע או סוף מרץ.
מרהיבה לא פחות היא פריחתם של העצים הנשירים במטעים החקלאיים של המושבים והקיבוצים. אל לבלוב השקדיות מצטרפים עצי השזיף ובעיקר האפרסק, בוורוד ולבן שממלאים את האופק בשלהי החורף, לרוב בפברואר ומרץ. שורות-שורות של עצי פרי נשירים פורחים בעמק האלה ונראים לאורך הנסיעה בכבישים 375 ו-38, בקטע שבין תל שוכה ותל עזקה.
השזיף והאפרסק כובשי עין בפריחתם ליד מושב ניר בנים (על כביש מספר 40 המוליך לבאר שבע, בין צומת מלאכי וצומת פלוגות), ובין המושבים גפן ותירוש, על כביש מספר 383. את מטעי השקדים של קיבוץ נתיב הל"ה אפשר לראות מימין לכביש מספר 375 כשנוסעים מזרחה לעבר הקיבוץ מצומת האלה.
יישובי האזור מגדלים גם נוריות וכלניות תרבותיות – שדות צבעוניים שלהן תראו בנסיעה בעמק האלה וסביבו. במושב תימורים שותלים נוריות, נרקיסים ועוד פרחי פקעת לקטיף עצמי – קשה שלא להתלהב ממרבדי הצבע כשנוסעים, בין מרץ למאי, לאורך כביש מספר 40 (מעט דרומית לצומת מלאכי); ומי שמאוד מתקשה להתאפק ולא לקטוף את פרחי הבר המוגנים, יכול להגיע לשדות אלה מהכניסה לתימורים או מהכניסה למושב קדמה, לקנות קנקן ולמלא אותו בפרחים.
בין אם יצאתם לחפש אותם במיוחד ובין אם נגלו לכם באקראי בנסיעה בדרכי השפלה, ההנאה מפרחי האביב מובטחת. שיהיה לכם טיול נעים וצבעוני.

תודה לניצן שריג, לברוך גיאן ולרפי גושן על עזרתם.

המיוחדים של מסע אחר

המלצות מסע אחר על אתרים יחודיים ומקומות שונים מהמסלול הרגיל

אמנות / תבונת כפיים

שקט, מרחבים ואוויר טוב מהווים השראה לאמני השפלה. קולע סלים, חרש ברזל, משבצת אבנים ואמנים נוספים פותחים את סדנאותיהם למטיילים

הרצל אוסטר והסלים שלו. הוא יוצר את הסלים בשתי טכניקות עיקריות: הצרפתית והערבית. בשיטה האירופית המדויקת יש ריחוק מסוים בין האמן לסלו, בשיטה הערבית יש יותר אינטימיות | צילום: ברוך גיאן

כתבה: גליה גוטמן

אולי זה משהו באוויר הטוב, אולי אלה הנוף, הריקנות והשקט שמביאים את המוזה. אבל עובדה – יותר ויותר אמנים ואומנים פועלים בשנים האחרונות בשפלה, וזו עוד סיבה להגיע לחבל הארץ היפה הזה, הנידח משהו, שמציע למבקריו הרבה יותר ממה שנראה לעין.
הם יוצרים כאן בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת: צורפים תכשיטים, קולעים סלים, תופרים נעליים, רוקעים בברזל ואפילו בונים נבלים. מי שמגיע לשפלה לשטוף את העיניים בשקדיות, ברקפות, בכלניות או בתורמוסים, לא חייב לסטות הרבה ממסלול הפריחה כדי לראות אמנים ואומנים בעבודה.

מלך הסלים
הסלים שהרצל אוסטר קולע כמו צומחים מתוך סנסניו של הדקל ומענפי האשחר והזית. אבל הוא יוצר סלים בעיקר מסוגים שונים של ענפי ערבה, שאותם הוא מייבא מצרפת. בבית שלו שבקיבוץ בית ניר, המשמש גם סטודיו, אוסטר הוא מלך הסלים. הוא אוחז בידו מזמרה ודקר, גוזם קצה של ענף ערבה, מיישר ענף עקום, מהדק ענפים שכבר נקלעו ומתפייט. "קליעת סלים", הוא אומר, "זו דרך חיים, זו אמנות. כל סל הוא ייחודי וזה היפה שבדבר".
הוא קולע סלים לכל מטרה. צרים וארוכים לבגט, עגולים ושטוחים לפירות, עמוקים עם פייה לבקבוק יין, עריסות קלועות לתינוק ואפילו מעקות למדרגות. "בארץ יש מי שחושב שקליעת סלים היא ריפוי בעיסוק", הוא תובע את עלבונה של אומנותו, "אבל באירופה היא נחשבת למקצוע מכובד. את יודעת איזה שרירים מפותחים צריך כדי לקלוע סל בשביל כדור פורח?".
גם מי שלא זקוק לכדור פורח ימצא אצל אוסטר סל כלבבו. ובעצם, כדאי להגיע אליו ולו כדי לראות את צבעוניות הענפים שמהם הוא קולע את הסלים שלו: ענפי ערבה בצבעי לבן, אדמדם, ירוק מתכתי וחום, ענפי אשחר חומים כהים וסנסני דקל בהירים, שריחם מיוחד וממלא את החדר שבו מאחסן אוסטר את ענפיו.
הוא פרנקופיל מוצהר, וכבר הפסיק לספור את הפעמים שבהן היה בצרפת. "כל שנה אני משתתף בפסטיבל קולעי סלים בכפר ואלאבֶּרג (Vallabregues)", הוא אומר בגאווה. "הם נלהבים מהקולע הישראלי שלא מחמיץ אף פסטיבל, ובפעם האחרונה גם שרו שיר הלל לכבודי ולכבוד התלמידות שלי".
את הסלים הוא יוצר בשתי טכניקות עיקריות: הצרפתית והערבית. "קליעת הסלים באירופה היא מסורת עתיקה מאוד, ונמשכת עוד מימי הרומאים", הוא אומר. ואם טכניקת הקליעה האירופית היא מדויקת ועוברת מדור לדור, הרי שהשיטה הערבית, המזרח תיכונית, הולכת ונעלמת. "הזקנים שידעו את מלאכת הקליעה הערבית הלכו ברובם לעולמם, ואני משמר אותה. בשיטה האירופית עובדים כשהסל מונח על שולחן עבודה, ולכן נוצר ריחוק מסוים בין האמן לסלו. בשיטה הערבית יש יותר אינטימיות. אני מחזיק את הסל בין הברכיים והוא ממש צומח מתוכי וסביב היָדָה (אשכול) של הדקל". 

קליעת סלים
הרצל אוסטר, קיבוץ בית ניר
הגעה: נוסעים בכביש מספר 40 ופונים מזרחה בצומת קוממיות (צומת אחד מצפון לצומת פלוגות) לכביש מספר 353. עוברים את הקיבוצים גת וגלאון ופונים על פי השילוט לבית ניר.
טלפון: 08-6874379

פנטזיה צרופה
מתי פרנק מהיישוב לי-און (שריגים) אינה יחידה באומנותה. ביישוב שלה פועלות כיום עוד כמה צורפות, כל אחת בדרכה. "בשנים האחרונות התיישבו בשפלה הרבה אנשים שאוהבים טבע, בעלי מקצועות חופשיים ואמנים שחיפשו קצת רוגע", היא מנסה להסביר את מספרם הגדול של האמנים והאומנים באזור השפלה בכלל ובלי-און בפרט.
פרנק אוהבת לשבץ בתכשיטים שלה אבני חן חצי יקרות, שמגיעות ברובן מאוסטרליה, ומרבה לשלב בהם מוטיבים ממטבעות עתיקים ואלמנטים שורשיים משבעת המינים, כמו אבנים בצבע רימון שמזכירות את גרעיני הפרי, פירות אלמוגן ופירות אקליפטוס קטנטנים שאותם היא מטביעה בשעווה ולאחר מכן יוצקת בכסף. "אנשים רואים תכשיט ומתפעלים מכך שהוא מבריק ונקי", היא אומרת. "הם לא יודעים כמה עבודה שחורה כרוכה בזה. כשאני מסיימת לעבוד על תכשיט, אני מכוסה כולי באבקת ליטוש ואבק כסף".
ואכן, אחד היתרונות של טיול האמנים הוא האפשרות להיכנס לחדר העבודה שלהם ולהתבונן בהם בפעולה. "לדעתי, מעניין לצפות בתהליך היצירה של צורף או של כל אמן אחר יותר מאשר לראות יצירה מוגמרת", אומרת פרנק. "אני, למשל, אוהבת להסביר שבתהליך העבודה שלי חשוב לי ללכת עם החומר, ולכן אבני החן שאני משבצת הן לא מלוטשות, אף שמדובר בתכשיטי כסף וזהב".
הגוונים של אבני הפלואוריד המיובאות מאוסטרליה הם ירקרק, כחלחל וסגלגל, ופרנק משלבת אבנים בכמה גוונים לשרשרת אחת. "פלואוריד זה גם אבן. שאנשים לא יחשבו שזה רק לשיניים", היא מחייכת. "בכלל, עבודה בתכשיטים דומה לפעמים לעבודתו של אנתרופולוג, שחוקר תרבויות בעולם. כך גם הצורף, שעובד עם אבנים שנחצבות בצד השני של הגלובוס, מתעניין בתרבויות כדי לקבל השראה, ובסוף יוצר משהו ייחודי. את האלמנט של שורת מרובעים, למשל, ראיתי בעבודות נבטיות, ובסוף יצאה מזה שרשרת".
ומה עושים כשנמאס מתכשיט מסוים? לפרנק יש פתרון. "מגיעות אלי נשים עם תכשיטים כאלה, ואני מפרקת אותם. הן מסבירות לי מה הן רוצות שיהיה בתכשיט החדש, ואני מנסה לצרוף את הפנטזיה שלהן". 

צורפות
מתי פרנק, לי-און (שריגים)
הגעה: ממשיכים בכביש מספר 353 מקיבוץ בית ניר, או נוסעים בכביש מספר 38 מכיוון צומת האלה או מכיוון בית גוברין, פונים לכביש 353 ומשם ממשיכים על פי השילוט.
טלפון: 02-9991866

עדינות של מתכת
במרחק של כמה דקות נסיעה מלי-און נמצא מושב גבעת ישעיהו, מבצרו של משה כץ, חרש ברזל. כץ, שבעברו הרחוק היה מגדל פרחים, עשה יום אחד סדר במחסן שבחצר. "כשהוצאתי את כל הג'אנק שהצטבר שם והעמסתי ברזלים, החלטתי לעשות מהם שבשבת בצורת תרנגול. את הזנב שלו בניתי ממצקות של מרק. זו היתה העבודה הראשונה שלי ורצתי עם זה הלאה. אגב, באירופה של ימי הביניים לא היו כתובות ומספרים על הבתים, ולכל בית היה סמל. כך הפכתי את התרנגול לסמל שלי".
כיום ביתו של כץ הוא מוקד עלייה לרגל. אנשים מגיעים כדי לראות אותו רוקע ברזל לוהט על הסדן ומכה בו בחוזקה בפטיש, עד שלאחר כמה דקות לובש גוש הברזל כל צורה שעולה על דעתו. יש משהו בסיסי מאוד במלאכה הזאת, שפעם כל ילד בכפר גדל עליה וכיום מגיעים ממרחקים כדי לצפות בה.
על קירות ביתו של כץ מטיילות שממיות וכמה נמלים, כולן עשויות ברזל. "מעשרות הנמלים שטיילו על הקיר נשארו רק קומץ, כי הן מצאו חן בעיני אנשים. אבל העיט הזה", הוא מצביע על אחד מפסלי הברזל שלו, "גם עבור מיליון דולר לא ייצא מהבית. מחיר של פסל נקבע גם על פי המעורבות הרגשית של היוצר". על אמנותו הוא אומר, "מה שמפליא אותי כל פעם מחדש זו העדינות שבמתכת. מאותו חומר שממנו עושים טנקים וצוללות אפשר ליצור בעלי חיים ופרחים. רוב הנפחים עוסקים באמנות שימושית, אני משתדל לנצל את הטכניקה שלמדתי כדי ליצור אמנות של ממש. המשחק עם המתכת הרותחת גורם לי להתרגש בכל פעם מחדש".
הוא חבר ב-ABANA, אגודת הנפחים של אמריקה הצפונית. "נפגשתי עם הרבה חרשי ברזל", הוא מתיישב בחיוך על פסל של עַיִר, שלדבריו ייקח עוד שנה עד שהעבודה עליו תושלם, "ואני חושב שאני מהיותר משוגעים שבענף הזה. ייתכן שבעוד שנה, כשהעַיִר יהיה גמור, אוציא מפה את הספה ואשב עליו לראות טלוויזיה".
אפשר להזמין אצלך עבודה?
"רק בתנאי שהמזמין משוגע מספיק כדי לתת לי להשתגע". 

חרשות ברזל
תיאום: משה כץ, מושב גבעת ישעיהו
הגעה: מהיישוב לי-און פונים לכביש מספר 38, מתעקלים ימינה על פי השילוט ובתוך חמש דקות מגיעים לגבעת ישעיהו, או שנוסעים בכביש מספר 375 מכיוון קיבוץ נתיב הל"ה ופונים שמאלה לגבעת ישעיהו על פי השילוט.
טלפון: 02-9912660

צלילים מבית המקדש
תשכחו מהנבל הגדול שניצב על במת אולם הקונצרטים. הנבלים שמיכה ושושנה הררי ממושב רמת רזיאל יוצרים הם קטנים יותר, עשויים מעץ עם מיתרי פלסטיק. שושנה מתיישבת, מניחה את הנבל בחיקה ופורטת על המיתרים צלילים נעימים. "הנבלים שלנו לא נועדו לנגינת יצירות מורכבות", היא מסבירה. "אנחנו יוצרים אותם כך שאנשים יוכלו לפרוט עליהם בקלות ולהביא שמחה ללב. על נבל כזה ניגן דוד לשאול כדי להרגיע אותו, כשרוחו של המלך היתה רעה עליו".
למרות פשטותו של הכלי, שינוי קל בכיוון המיתרים מניב צלילים מסוגים שונים: לפעמים נשמעת הפריטה מזרחית באופיה, לעתים היא מזכירה כלים סיניים עדיני צליל ולפעמים כלים מתקופת הרנסנס.
את הנבלים הם בונים מכמה סוגי עצים: הסיסם ההודי והברוש, הגדלים בארץ, עץ הבּוֹבּינְגָה שגדל באפריקה וגם עצי דובדבן, אגוז ואדר הגדלים באמריקה הצפונית, מולדתם של בני הזוג הררי. הנבלים מיוצרים בכמה גדלים וצורות. לקטנים שבהם הם קוראים "כינור דוד", והם יכולים לשמש פריט דקורטיבי שגם מפיק צלילים. "אלה הנבלים הראשונים שמיוצרים בישראל אחרי אלפיים שנה", אומרת שושנה, "ואנחנו בונים אותם על פי תיאורים מהתלמוד וציורי מערות עתיקים מאזור מגידו".
את הנבל הראשון בנה מיכה לבקשת אשתו. "תמיד רציתי נבל", מספרת שושנה, "אבל כשהכרנו מיכה ידע לבנות רק גיטרות. באותה תקופה נדדנו במקומות הכי יפים בארצות הברית, אבל היה לנו איזה חוסר שקט. ואז עלינו לישראל, ומיכה אמר: 'את זוכרת שביקשת נבל? אני אבנה לך אחד'. הרגשנו את שובה של ההיסטוריה, וכך הפכנו לבוני נבלים".
גם אם לא קונים נבל, הדרך לרמת רזיאל, שמתפתלת מהשפלה להרי ירושלים בנוף כמעט אלפיני, שווה את המאמץ. בבית המלאכה שלהם אפשר לשטוף את העיניים בגינה הפורחת, לשאוף אוויר צח, לשתות תה סרפדים, להאזין וגם להתנסות בנגינת נבל, ולשמוע סיפורי אגדות באנגלית על דוד המלך והלוויים שניגנו בבית המקדש. 

בניית נבלים
שושנה הררי, מושב רמת רזיאל
הגעה: נוסעים בכביש מספר 38 ובצומת אשתאול פונים מזרחה לכביש מספר 395. מתפתלים ועולים עם הכביש ופונים לרמת רזיאל על פי השילוט.
טלפון: 02-5340329 

גליה גוטמן – עיתונאית ומטיילת נלהבת