ניו זילנד עם ילדים: לפעמים חלומות מתגשמים

עומר (בתמונה) ויובל רוצים לעבור לגור כאן ולהיות דייגים

שמרגישים בהם פשוט בבית. הם הכינו מפות של העיר עם סימונים של הבנק, המכולת, הדואר ושוק המכוניות, וכך הם מלווים כל אחד באהבה רבה עד שהוא יוצא לדרכו.
קצת על ניו זילנד ממבט ראשון: ניו זילנד מודרנית אבל עם איחור קל, בערך אל שנות השמונים. עכשיו התחילו לשדר פה שוב את סטיב אוסטין. בימים הראשונים היינו משועשעים מאוד מהבתים הצבעוניים המוקפים דשא, מהחנויות החמודות, מהמוכרים מלאי הרצון לעזור, מפקידת הבנק המדלגת אל המנהל כדי לבקש שייתן לנו שער טוב, מהרדיו המנגן שירים שקטים משנות השבעים. אני חושבת שלישראלים זה קצת טו מאץ'.
שוטטנו בעיר העתיקה, הלכנו לאורך הנהר, ראינו ברווזונים וטיילנו בהרים. במרכז לחקר אנטארקטיקה יש מידע רב על היבשת, על החיות ועל תנאי החיים של החוקרים שם (הכרטיסים לא זולים, אבל קיבלנו הנחה כשהצגנו בגאווה את כרטיס המורה שלנו). יש גם חדר עם קירות שקופים שמדמה סופות שלגים. שלחנו את הילדים לסופה והסתכלנו בהנאה מבחוץ. אחר כך נסענו ברכב שאמור לדמות נסיעה באנטארקטיקה. הרכב עצר בחריקת בלמים, ואני מיד החלטתי שאני מוותרת. עוד אני מדברת, ומהרכב יוצאת חבורה של זקנים בני 85 מה זה מבסוטים. אז מה אני אגיד? אנחנו עולים לרכב עם עוד זקנים, והנהג המבסוט – אדם מבוגר שפשוט נתקע בגיל 17 – יוצא לדרך. הזקנות מקדימה צורחות בהנאה, ואנחנו מיטלטלים מאחורה ומרגישים את ארוחת הבוקר נדבקת בכל פעם לצד אחר של הבטן. אולי ננסה את זה שוב כשנהיה בני 85.
בשבוע בכרייסטצ'רץ' חגגתי יום הולדת. איציק והילדים עשו לי מסיבה קטנה עם עוגה, בלונים ושירים. היה מיוחד. באותו השבוע למדנו שחלומות לחוד ומציאות לחוד. לקרוואן שדמיינתי, שהוא בית על גלגלים, קוראים כאן מוטורהום, והוא יקר מאוד. מלבד ההשקעה הכספית הגדולה (מדובר בעשרות אלפי דולרים), אנחנו עלולים גם להיתקע איתו לעוד כמה חודשים עד שנצליח למכור. לכן החלטנו לקנות מכונית, ואולי לחפש קרוואן נגרר. קרוואנים ישנים נמכרים במחיר סביר, לכן החלטנו לחפש קרוואן פשוט וישן

בשמורת הר קוק הלכנו דרך גשרים תלויים מעל נהרות. נשבו רוחות חזקות, וחשבנו שהנה אנחנו ניתקים ומתעופפים | צילום: גלן מאס

יחסית. אחרי שבוע מצאנו את הקופסה המיוחלת בטימארו
(Timaru). ביום ההולדת שלי התקיים בכרייסטצ'רץ' שוק מכוניות, ומצאנו סובארו סטיישן. מתברר שסובארו פופולריות כאן, דבר חשוב במכירה.
לאיציק יש התמודדויות לא קלות. חוץ מללמוד לנהוג בצד שמאל, הוא צריך גם ללמוד לתפעל ולגרור קרוואן. בסוף החלטנו שניסע מאזור לאזור עם הקרוואן, נחנה אותו באתר קרוואנים, ואז נטייל רק עם הרכב, וכך נמשיך הלאה עם הקרוואן לאזור הבא.
אנחנו מטיילים כבר כמעט שבוע ולאט לאט נכנסים לסדר יום של קרוואן. קמים בתשע, ועד שמתאוששים ואוכלים כבר אחת־עשרה. יוצאים לטיול בסביבה וחוזרים לקרוואן אחרי הצהריים להכין ארוחה. הילדים למדו לעשות על האש, והם מתחילים ללמוד לבשל. בערב הם עושים טורנירים של  משחקים, ואנחנו מצטרפים לפעמים. הרבה מאוד אנרגיה נשאבת מאיתנו כהורים בחיים האינטנסיביים בקופסה שלנו. יש רגעים של "הביתה", ויש רגעים אחרים, מיוחדים מאוד. עומר קרא שני ספרים של הארי פוטר בחודש, אחרי שבבית לא הצלחנו להכריח אותו לקרוא שני עמודים, והמחשב מוזנח בפינה כשהילדים משחקים יחד משחקי קופסה. אנחנו רק בהתחלה, לומדים להתמודד עם הקשיים ועם הגעגועים. עם הנוף היפה ועם הרגעים המיוחדים הרבה יותר קל להתמודד.

עדכון שני: 14 בפברואר 2006
זהירות! עדכון זה לא מתאים למי שעבד החודש קשה מדי.
כמעט שלושה שבועות שאנחנו בניו זילנד, ואין מה לומר, הארץ הזאת פשוט יפה.
אגם טקאפו (Tekapo Lake), שנוצר ממי הפשרת שלגים באזור מקנזי
(Mackenzie Country), מיוחד בצבע הטורקיז שלו, שמכל מקום נראה בגוון קצת אחר.

אתי, איציק, יובל ושחר. יש רגעים של "הביתה", ויש רגעים אחרים, מיוחדים מאוד

ממנו נסענו להר קוק
(Mount Cook), שגובה פסגתו 3,457 מטר, והיא מושלגת תמיד. בשמורת ההר הלכנו אל עמק הוקר
(Hooker Valley) דרך גשרים תלויים מעל נהרות. נשבו רוחות חזקות, וחשבנו שהנה אנחנו ניתקים עם הגשר ומתעופפים.
משמורת הר קוק המשכנו לעיר אואמארו (Oamaru), שם ביקרנו לראשונה אצל חברי היט (HIT – Hosting Israeli Travellers), נוצרים אוהבי ישראל. ניקי קידמה את פנינו. הדבר הראשון שרואים בחצר ביתה הוא דגל ישראל. בבית יש תמונות של הכותל, מפות הארץ עם סיכות קטנות שנעץ כל מי שהיה כאן, עוד דגל ותפילת הדרך. ניקי קיבלה אותנו בחיבוקים ועשתה כל שיכלה כדי שנרגיש בבית. לנו הסיטואציה היתה חדשה ומוזרה, אבל אחרי שני לילות כולנו התחלנו להרגיש בנוח.
ניקי שלטה בכל מה שקורה קרה ויקרה בישראל. בכל פעם שצפתה ב־BBC היתה מתעצבנת על כל מה שקורה בעולם. אני הסתפקתי בלשאול מה שלום שרון, והבנתי שאותו דבר. ניקי אמרה לי שאנחנו העם הנבחר ולכן אלוהים ידאג לנו. היא רואה ברכה בכך שאנחנו (העם הנבחר) מבקרים בביתה.
היעד הבא הוא העיר דונדין (Dunedin). בדרך אליה עברנו בכפר הנמל הקטן מוארקי
(Moeraki), שבמגדלור שלו יש בית חולים לפינגווינים פצועים. מהמגדלור ירדנו לצפות

עומר, איציק ויובל בטיול על קרחון פוקס

בכלבי הים ובפינגווינים צהובי העין שבחוף. ישבנו במרחק של כמה צעדים מהם ונהנינו מכל רגע.
אחר כך המשכנו לדונדין, עיר יפה שבה אנחנו מתארחים אצל רן שפירא, אדם עם לב רחב שמארח את הישראלים שעוברים כאן. בעיר טיילנו אל מפעל השוקולד Cadbury (לא כדאי בשבת כי אין בו פעילות) ונסענו הלוך ושוב ברחוב בולדווין (Baldwin Street), שהוא הרחוב התלול בעולם.
בבוקר השאיל לנו רן חכות ויצאנו לדוג. השארנו את עומר ויובל על המזח אחרי שמרחנו להם קרם שיזוף (השמש, כשהיא כבר מופיעה, פשוט מטגנת) והלכנו לטייל בגנים כדי לטפח קצת את הזוגיות (עד כמה שאפשר כששחר איתנו). אחרי חצי שעה של טיפוח התקדרו השמים. התחלנו לחזור, אבל מולנו הגיע יובל בצהלה: "תפסנו שניים!". אי אפשר בכלל לדבר על לחזור, וככה, עם מעילי גשם, הם המשיכו לדוג עד שהצטבר שלל נכבד. יובל היה אחראי על איסוף הפיתיונות ועל דילוגי השמחה, ועומר דג. שחר זרק אבנים למים, ואני ישבתי באוטו ושמעתי שירי שנות השבעים מול הנוף היפה. למחרת לא יכולנו שלא לחזור לצפות בכלבי הים ולדוג במשך שעות. המדהים הוא שהנוף נראה אפילו יפה יותר.

עדכון שלישי: 22 בפברואר 2006
את רן ואת דונדין עזבנו בקושי רב אחרי שישה ימים. עבור הילדים זה היה אחד האתרים החשובים בטיול, ויש להם תוכניות ארוכות טווח לעבור לגור ליד רן או לפחות לבקר אצלו אחרי הצבא. מדונדין הדרמנו לאזור הקטלינז (Catlins), לחווה במפרץ קניבל
(Cannibal Bay), שם אירחו אותנו אסתר ויאן, חברי היט. הם היו נחמדים מאוד, הזמינו אותנו לארוחה ולקחו אותנו לסיור בחווה. מה שמיוחד אצל ההיט, ונראה שאצל כל הניו זילנדים, הוא הכנסת האורחים והאמון. כשאנחנו באים, זרים, עוברי אורח, הם פותחים את ביתם לרווחה ואפילו משאירים אותנו לבדנו כשהם יוצאים לעיסוקיהם (לא לפני שהפצירו "תרגישו בבית").
בחווה יש כבשים ובקר, טרקטורונים, אופנועים לילדים וסירת מנוע. הילדים צוללים,

מילפורד סאונד. יש משהו מדהים בתחושה ששומעים על מקום, רואים אותו בתמונות, ופתאום נמצאים בו במציאות | צילום: דובי טל

שטים, דגים וגם נוהגים. בכל האזור יש גבעות ירוקות מנומרות בנקודות לבנות (כבשים) ומפרצים יפים שבהם רובצים כלבי ים, אריות ים שמנים ופינגווינים. טיילנו למערות הקתדרלה
(Cathedral Caves) שעל חוף הים, שהן שני חללים מחוברים שיצרו המים, ואחר כך ביקרנו במפלי מקלִיאן
(McLean Falls) המקסימים. אגב, כל הדרכים בניו זילנד מדוגמות ומבריקות, ועד היום לא ראינו שקית, פחית או לכלוך כלשהו במסלולים.
מהקטלינז המשכנו לפארק הקרוואנים שליד העיר טה אנאו (Te Anau). זה פארק קטן נקי בטירוף עם גן משחקים. מיד החלטנו להתמקם ולהפוך אותו לנקודת יציאה. ראשון נסענו לפיורד מילפורד סאונד
(Milford Sound). מילפורד סאונד הוא אחד המקומות שהפכו עבורי מחלום למציאות. יש משהו מדהים בתחושה שאתה שומע על מקום, רואה אותו בתמונות, ופתאום נמצא בו במציאות. שטנו בסירה קטנה שהגיעה גם לפינות הקטנות, צמוד לכלבי הים, מתחת למפלים היפים, וגם לתוך האוקיינוס, עד שראינו מסביב רק ים וים.
עצרנו באגמי המראה (Mirror Lakes) וביער אשורים באזור קסקייד קריק
(Cascade Creek). עברנו גם במנהרת הומר (Homer Tunnl) שחוצה את בטן ההר לאורך כ־1,200 מטר, ולבסוף עשינו מסלולון מדהים שנקרא כאזם (Chasm). אפשר לומר שאחרי חודש וחצי של טיול אנחנו די זורמים. הטיול הופך לשגרה, התחושות הקיצוניות מתמתנות. שחר כבר מתגעגע לקרוואן במקום לחדר שלו, ועומר ויובל רוצים לעבור לגור כאן ולהיות דייגים.

אחרי ארבעה ימים בטה אנאו נסענו לקווינסטאון (Queenstown), שנקראת פה עיר האקסטרים כי כאן המציאו את הבנג'י, ומאז הפכה למרכז לפעילויות אקסטרים מוטרפות. שומעים פה מסוקים שכנראה לוקחים אנשים לסיורים, ומיד חשבתי: "מסוק! אולי קרה משהו", ואז נזכרתי שאני בניו זילנד. אפשר גם להתקלח שעות בלי לחשוב על הכנרת.

עדכון רביעי: 6 במרס 2006
מקווינסטאון המשכנו לאגם וואנאקה (Wanaka Lake). בדרך עצרנו לראות את האתר המרכזי בניו זילנד שבו עושים בנג'י, מעל נהר קאווראו
(Kawerau River). לרגע חשבתי שאולי אקפוץ, אבל זה עבר לי. דווקא הסכמנו שעומר ויובל יקפצו כמתנת יום הולדת (יובל חוגג בעוד כמה ימים), אבל בסוף סיכמנו שינסו בטיול שאחרי הצבא.
מהבנג'י המשכנו למוזיאון התחבורה והצעצועים (Transport and Toy Museum) שהוא בעצם אוסף פרטי של אלפי מטוסים, מכוניות וצעצועים. ביקרנו גם בעולם הפאזלים
(Puzzling World), מרכז של משחקי מחשבה שכולל חדרים עם הולוגרמות, בית נטוי ומבוך ענקי. שחר היה מאושר, סוף סוף היו לו פאזלים כמו בפעוטון.
באזור אגם וואנאקה עשינו טרק שנקרא רוב רוי (Rob Roy). להיות נשואה למדריך טיולים בטיול זה כמו להיות נשואה לרופא ילדים בחורף. החיסרון היחיד הוא בעליות, והטרקים בניו זילנד משום מה תמיד בשאיפה למעלה. העלייה מתחילה, ובתוך כמה

בית בכרייסטצ'רץ'. בימים הראשונים היינו משועשעים מאוד מהבתים הצבעוניים, מהמוכרים מלאי הרצון לעזור, מהרדיו המנגן שירים משנות השבעים. אולי לישראלים זה קצת טו מאץ'

דקות איציק נעלם מהעין ולוקח איתו את שחר. בהתחלה ניסה עומר ללוות אותי, אבל כשהבין שאני לא יכולה לטפס, לדבר ולנשום ביחד, גם הוא נעלם לי. בסוף הגעתי, ובקצה חיכו לי עוגיות, תה ותצפית על קרחון רוב רוי.
באגם וואנאקה שטנו בקיאקים. עומר ויובל בחרו לשוט יחד, יובל השייט ועומר הדייג. לפני חודשיים לא היינו מעזים להעלות אותם על קיאק אחד שמא יטביעו זה את זה, אבל יש שיפור ניכר בתקשורת ביניהם, והם אכן השיטו את הקיאק בהצלחה אל עומק האגם וגם בחזרה.
בסופו של דבר המשכנו אל הקרחונים שבחוף המערבי. נסענו בדרך מדהימה בתוך צמחיית יערות גשם לאורך האוקיינוס, והגענו לקרחון פוקס
(Fox Glacier). עשינו טיולון ביער גשם לתצפית על הקרחון, ובלילה ביקרנו באתר שבו ראינו סוף סוף את התולעים הזוהרות. ביום שמש מדהים יצא איציק לחצי יום טיול על הקרחון עם עומר ויובל, והיה מוצלח מאוד. בזמן הזה הייתי אני עם שחר בגן משחקים בבית ספר. מורי ישראל היקרים, עדיף שלא תדעו איך נראית כיתה בניו זילנד, איך נראה בית ספר ואיך מתנהגים התלמידים. תדעו רק שחסרים פה מורים.
מפוקס אנחנו ממשיכים צפונה, ועכשיו אנחנו בעיר הוקיטיקה (Hokitika). טיילנו ליד הים בחוף פראי ועשינו ג'קוזי משפחתי בבריכת הספא של אתר הקרוואנים. צ'ופר אמיתי. לפני כמה ימים חגגנו חודשיים לטיול, והימים זורמים לנו בין האצבעות. אחרי חודשיים אני יכולה להגיד שהתרגלנו לדינמיקה המשפחתית ולדינמיקה של הטיול. סוף סוף הגיעה ההנאה הצרופה, רואים עולם.

אפשר להפנות אלינו שאלות בדואר אלקטרוני (רצוי אחרי יוני, כשכבר נהיה בבית): sayag05@gmail.com