ארבע אחר הצהריים, יום שישי. רחובות תל אביב מתרוקנים, בסמטאות שוק הכרמל אורזים את הסחורה. הקולות נדמו, הצעקות שככו. מרחוק נגלה הים, אותה פיסת מים גדולה שהופכת את תל אביב למה שהיא – פרועה, תוססת, צעירה. מעין עיר נופש אקטיבית עם ניחוחות חו"ל, שלפחות בעיני עצמה אין בינה לבין יתר המדינה כמעט דבר. אנחנו מתקרבים לדולפינריום, עומדים ליד המועדון שבו קיפחו את חייהם צעירים ישראלים בפיגוע מזעזע, עדות צורבת לחיים בארץ הזאת. רצועת החוף נראית ריקה, אבל מתחת לשלט "צ'ינקי ביץ'", הוא חוף הדולפינריום, נגלות לעינינו שלל דמויות צבעוניות. רעש עמום עולה משם ומתגבר. עוד כמה צעדים, ואנחנו משאירים הכל מאחור – את הפיגועים, המתח, הכאב. העיניים צריכות להתרגל למראות, כמו אחרי יציאה מחושך לאור: מאות אנשים צבעוניים ושמחים מציפים את החוף ואת הסלעים שמעליו, וכל אחד ממצה את עסיס החיים בדרכו. ארבעה צעירים מג'נגלים, לא רחוק מהם מתרגלים במעגל את ריקוד הקרב הברזילאי, הקַפוּאֶרָה, לידם משתעשע בחור אחד ב"דֶוויל סטיקס" (הקפצת מקל בעזרת שני מקלות נוספים), ושניים מלהטטים במקל באוויר. כמה מטרים משם מסובבים חמישה צעירים חישוקים על מותניהם, ובין כולם נדחקים אנשים מחייכים וכלבים מכל הסוגים. מורמים מעל כולם, יושבים על הסלעים המחוספסים המתופפים – עשרות אנשים, בעיקר גברים, שמביאים תופים מהבית ומתופפים חזק, בכל המרץ. מדי פעם עולה קול התיפוף ומתגבר כמו גל גדול, קצב התופים השונים מתאחד להלמות אחת רמה, תקיעות שופר בוקעות לפתע ומעצימות את הקצב, שגורם לאנשים למטה לטלטל את איבריהם לצדדים כאילו היו בובת סמרטוטים. ואז הכל נרגע. משכיבים את השמש לישון "אין אף מקום כזה בארץ", אומר רועי, שמוכר כדורי פוֹיְס (כדורי הג'גלינג) ב־30 עד 150 שקל לזוג, ומוסיף רודי, תייר בן 20 מפרו: "אין אף מקום כזה בעולם". עם קום המדינה ניסו ראשיה ליצור זהות ישראלית מגובשת, תוך מחיקת זהויות תרבותיות קודמות. המדיניות לא הצליחה: התרבויות נשארו זו בצד זו, לעתים השפיעו זו על זו ולעתים שמרו על ייחודן, וגם היום ממשיכה ישראל לשמש מוקד משיכה לתרבויות שונות. לא, אלה לא התרבות ההודית והתרבות הדרום אמריקאית שמיובאות לכאן, אלא הפרשנות שנותנים להן המטיילים. זוהי למעשה תת התרבות התרמילאית הישראלית, שנוטלת קורטוב תרבות מכל יעד, מערבבת אותו עם דימויים, פנטזיות וחלומות, ובולעת את העיסה הנוחה לעיכול. התוצאה – בועה בלב ישראל שיש בה אהבה, אושר ושלווה, שאנשים בה מחבקים זה את זה, מדברים על אנרגיות חיוביות ועל קבלה של האחר, ובעיקר שוכחים את מה שבחוץ. יש הרבה אנשים שהייתם מכנים תמהונים בחוף הזה – זרוקים עם שיער ארוך ובלי עבודה. רובם, כך נדמה לי, מנסים להאריך את החופש ולמשוך את אווירת הטיול שעשו על אף שכבר נכנסו למסגרות הנורמטיביות של החיים. כשהערב יורד מוציאים האנשים שנותרו את הפויס היקרים מבד קֶבְלֶר, זה שלא נשרף, סופגים אותם בנפט ומדליקים. האחרים מתפזרים איש איש לביתו, לארוחת ערב השבת שמחכה להם, למשפחה, לחיים הרגילים כל כך. |
בימי שישי בצהריים מתקבצים בחוף הדולפינריום בתל אביב תרמילאים לשעבר, יוצאי הודו ופליטי דרום אמריקה, וממשיכים שם את חוץ לארץ שלהם. ערב רב תרבותי פורסם 10.2.08 |
יפו החדשה ישנה
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 526
[name] => מזרח-תיכון
[slug] => middle-east
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 526
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 1871
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 402
[name] => ישראל
[slug] => israel
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 402
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 374
[count] => 2779
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 409
[name] => תל אביב וגוש דן
[slug] => %d7%aa%d7%9c-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%91-%d7%95%d7%92%d7%95%d7%a9-%d7%93%d7%9f
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 409
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 402
[count] => 269
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )