מרוקו – חופי סהרה המערבית

עשר שנים היא חיכתה שם בפאה הדרום־מערבית. אני שוטטתי מצפון לה, במרוקו, בעקבות נטיות לבי, תר אחרי עקבותיו של דו קיום יהודי־ברברי. בין כפר לקדוש ובין הר לנהר התענגתי על ישיבה עם מרפאים עממיים, מעוננים ומאחזי עיניים. היו שעוד כינו אותה סהרה הספרדית, אבל בקול ענות חלושה שלא הגיע עדי אוזניו של השלטון. כל מה שהיה ממזרח לרצועת חוף האטלנטי היה מדבר שאת ממדיו העין והלב אינם יכולים להכיל.
אנטואן דה סנט־אכזופרי, ספון בתא קטנטן של מטוס תובלה עמוס אלפי פריטי דואר, נצמד אל רצועת החוף, אל קו המגע החושני והמסעיר ביותר שבורא עולם יכול היה ליצור. הוא לא היה טייס גדול וגם לא נווט מבריק, ויותר משהטיס הוא את מטוסו, מטוסו הטיס אותו, הוביל אותו אל מחוזות הרוח

בניין העירייה של טראפיה – המבנה המסוגנן היחידי בעיר האפורה המשלב אלמנטים מוריים וספרדיים

והדמיון שבין שמים לארץ ובין ים למדבר. כל סטייה שלו מקו החוף אל מעמקי הסהרה הסתיימה בנחיתת אונס.
מציליו היו צאצאיהם של בני השבטים הנועזים סַנְהָגָ'ה וזֵינָתָה, שהתוודעו לענקִי שבמדבריות העולם כבר באלף הראשון לפני הספירה. הם דיברו בשפה הברברית עד שבסוף המאה ה־13 פלש למערב הסהרה שבט תימני בשם מַעְגִיל והביא עימו את הערבית הספרותית השורשית של בני המדבר. שפתם הפכה לדיאלקט הערבי הרווח היום בסהרה המערבית ומכונה "חָסַנְייה". העירוב של שלושת השבטים הוליד קבוצה אתנית חדשה שכונתה בפי הרומאים בשם מורים ובפי הספרדים "מוריסקוס", ומכאן השם מרוקו למדינה.
מאות בשנים הם היו נוודים והתפרנסו מסַחר חליפין, מגידול גמלים, עזים וכבשים ומדיג לאורך החופים. קיומה של האוכלוסייה הנוודת היה תלוי במי התהום, ואלה היו מצויים בתוך השקעים והאגנים, בשולי שטחי החולות ולאורך הנחלים. האזור שבמערב הסהרה טרם חולק אז למדינות, ולא היו בו גבולות. זה היה מרחב שהתנהלו בו נוודים שנאמנותם היתה נתונה לשבט ולמשפחה, עד שהגיע האדם הלבן והחמדן.

שלושה מיליון מוקשים
העולם לא שת לבו אל סהרה המערבית עד למאה ה־15, אז החלו פורטוגל ומדינות אחרות לגלות התעניינות רבה בסחר בזהב, בנוצות יען ובגומי ערבי. ב־1882 סיירה בסהרה המערבית משלחת מחקר מטעם החברה הספרדית לחקר

אפריקה, וב־1884 העניקה אותה ועידת ברלין של מדינות אירופה לספרד. מאז ועד שעזבוה הספרדים ושלטונות מרוקו שקיבלוה לידיהם שינו את שמה ואסרו להשתמש בזה הקודם היא כונתה "סהרה הספרדית".
הגיאולוג הספרדי מנואל אליא מדינה גילה ב־1949 בבוקרא (Boukra) מרבצי פוספט שלימים נודעו כמרבצי הפוספט הגדולים ביותר בעולם. גילוי מרבצי פוספטים וברזל בסהרה דִרבן את הספרדים להשקיע בפרובינציה שלהם. הם החלו ליישב את אוכלוסיית הנוודים בערים לאורך החוף, בעיקר בעיר לעייון (Laayoune), שהיתה אז בירתה של הפרובינציה.
במשך השנים רכשו תושבי הארץ השכלה, טיפחו תנועות לאומניות ותבעו את עצמאותם. ב־1963 כלל האו"ם את סהרה המערבית ברשימת המדינות האמורות להשתחרר מעולו של הקולוניאליזם. שנתיים מאוחר יותר תבע האו"ם מהספרדים לפנות את השטח ולהכיר בזכויות של הסהראוויין – תושביה המקוריים של סהרה המערבית – לשלטון עצמאי. פרנסיסקו פרנקו, שליט ספרד, הבטיח להעניק להם עצמאות בשנת 1966, אך אינטרסים

המצודה הספרדית שסנט-אכזופרי התגורר בה. ראייה תיירותית לטווח רחוק היתה מציבה אותה כיעד תיירותי ראשון במעלה בסהרה המערבית

כלכליים מנעו אותו מלעמוד בהבטחתו.
הסהראוויין התחילו להתקומם כנגד הכיבוש הספרדי: ב־1967 ייסד מוחמד סידי ברהים בסירי תנועה נגד השלטון הקולוניאלי, וב־1970 נטבחו ונאסרו מאות אזרחים בעצרת למען עצמאות. ב־1973 התחילו הנוודים, בגיבויו של חסן השני מלך מרוקו, לבצע התקפות גרילה כנגד הספרדים. אל אוואלי, בן לנוודים מקומיים, ארגן קבוצה של סטודנטים במטרה לחסל את הנוכחות הספרדית באזור. לימים הצטרפו אליו נוודים מקומיים, וביחד יצרו ארגון שכונה פוליסריו.
מאוריטניה וחזית הפוליסריו תבעו מספרד ומהאו"ם לקיים משאל עם שיקבע את גורל האזור. הפוליסריו היה לתנועה לאומית מחתרתית חזקה שזינבה בספרדים, ומכיוון שלצורך השמירה על האזור נדרשו הוצאות מרובות יותר מן ההכנסות שסיפקו מכרות הפוספטים שבו, איבדו הספרדים את עניינם באזור, וב־1975 הכריזו שהם מתכננים לסגת ממנו.
מפלגת האסתקלאל המרוקאית והמלך חסן, שביקש להציל את שנות השפל של שלטונו, טענו שסהרה הספרדית, וכמוה גם חלקים ממאוריטניה, מאלג'יריה וממאלי, שייכים למרוקו. חסן ניצל את העובדה שפרנקו, שליט ספרד, שכב על ערש דווי, והפיק מבצע מושלם: 524 אלף מרוקאים השתתפו בו, צעדו דרומה אל עבר סהרה הספרדית והניפו ספרי קוראן ודגלי אסלאם ירוקים, ומכאן הכינוי "המצעד הירוק". ספרד, שחששה ממלחמה עם מרוקו אם תתקוף את ההמון השועט, בחרה לסגת. בסוף אותה השנה ויתרה מאוריטניה למרוקו על חלקה בסהרה המערבית, וכך הצליחה מרוקו "לכבוש" בחזרה את חבל הארץ שלטענתה היה שייך לה בלי שתישפך ולו טיפת דם אחת. גל של הערצה פטריוטית למלך חסן שטף אז את מרוקו.
אך נראה שהמלך חסן לא העריך נכונה את נחישותם של תושבי סהרה הספרדית ללחום על עצמאותם. כארבעים אלף תושבים ברחו מאימת המרוקאים ומצאו מקלט במאוריטניה ובאלג'יריה. אלג'יריה ויתרה על חלק משטחה בחמאדת טינדוף (Tindouf, חמאדה היא משטח מדברי המכוסה

רועת צאן שחיה בנפה באוהל מסורתי מקבלת את אורחיה הגברים בטקס ארוך ומרשים של מזיגת תה. מעמד האישה הסהארווית שווה לזה של הגבר

בשברי אבן) לטובת הפוליסריו, וזה שיכן את הפליטים באוהלים, בתנאים מחפירים. לנוכח מצוקתם זכו הפליטים לתמיכה ולאהדה מהמדינות הנאורות, ואלה מיהרו לגנות את מרוקו. עד מהרה היו מחנות הפליטים לבסיסי לוחמת גרילה שנתמכו על ידי אלג'יריה.
כנגד התקפות הפוליסריו בנתה מרוקו מעין "חומה סינית" ממערב לגבול עם אלג'יריה: 1,700 קילומטרים של חומת עפר שגובהה כשלושה מטרים, ולידה נזרעו קרוב לשלושה מיליון מוקשים. "חומת הבושה", מכנים מאז הסהראוויין את קטעי החומה המונעים את כניסתם אל כשני שלישים משטחה של סהרה המערבית. המוקשים ממשיכים להרוג בהם, והחומה מפרידה ביניהם ובין מולדתם. יותר משלושים שנה הם מחכים שהעולם יאלץ את מרוקו לכבד את החלטת האו"ם על ביצוע משאל עם שיקבע את גורלה של סהרה המערבית. הפוליסריו אמנם זכה בהישגים – הוא הקים בחמדאת טינדוף ממשלה גולה (הרפובליקה הערבית הדמוקרטית הסהראווית) שזכתה בהכרתן של 76 מדינות ובחברות מלאה בארגון אחדות אפריקה והכריז על לעייון כעל עיר הבירה של הסהראוויין – אך ככל שנוקפות, השנים נחלש קולם של פליטי הסהרה, הנמקים בחום הכבד וברעב. ב־1991בתיווכו של האו"ם, הסכימו שני הצדדים לתוכנית כללית לפתרון הסכסוך ולהפסקת אש בין הצדדים.
כיום מרבים לדווח בכלי התקשורת המרוקאיים על התפוררות הפוליסריו ועל עריקות ומשברים בארגון. מרוקו, לעומת זאת, משקיעה הון עתק בפיתוחה של סהרה המערבית. היא הפכה את לעייון מעיירת צריפים דלה המונה כ־35 אלף תושבים לעיר של ממש, בעלת תשתית מודרנית, המונה כמאתיים אלף תושבים, וגם ערים אחרות בחבל זוכות לפיתוח מואץ. כיום, עם 273 אלף תושבים החיים בשטח עצום של 266 אלף קילומטרים רבועים, נראה כי הנוכחות המרוקאית הולכת ותופסת בו אחיזת קבע.

אסם הירקות של הסהרה
כדי למלא את הריאות באוויר נקי וחדש ולהיכנס לנבכי המדבר העצום אנו נדרשים להשיל מעלינו את אווירת התוגה של ההקדמה שלעיל, שאינה מתחברת לגרגרי החול המוסעים עם רוחות הים העזות ומוליכים את הסוד והבושה למרחקים. יעל ספאדה ואני, ככל הנראה הישראלים הראשונים שביקרו אי פעם בסהרה המערבית, ישובים בג'יפ. יעל, שכל מה שקשור ביקום

הזה למים מרתק אותה, טרחה לכתת את רגליה לכאן לאחר ששמעה על מנהגים וטקסים הנהוגים בקרב נשות האזור וכרוכים ברחצה, בטהרה ובשתיית מי ים.
תחילתו של המסע בעיר החוף אגדיר (Agadir) שבמרוקו. השילוט המורה דרומה הוא תמיד לכיוון "לעייון". הדרך מנותבת בנוף של רכסים מתונים עד בואכה גולמים (Guelmim), המכונה בפי המקומיים "השער לסהרה". זו עיר דהוית שמש, ומתקיים בה שוק הגמלים השבועי הגדול ביותר בסהרה. כל השנים התפרנסו תושביה ממסחר, אך בעת האחרונה גילו את הפוטנציאל הגלום במישורים האינסופיים של הקרקע הפרושה לרגלי העיר – פלאחים שהגיעו מעמק סוס (Souss) הפורה שבמרוקו לימדו אותם כיצד לנצל את מי התהום הגבוהים ואת אדמת הלס המעורבת בחול, והמישורים המשמימים הוריקו והיו לאסם הירקות הגדול של הסהרה.
בגולמים אנו מגלים את מרדכי אשראף, היהודי האחרון המתגורר עדיין

מרדכי אשראף, היהודי האחרון שנותר בגולמים, העיר המכונה "השער לסהרה". ארבעים משפחות יהודיות חיו כאן עד שעלו לארץ ב-1962

בסהרה. הוא מתפרנס ממכירת משקאות אלכוהוליים. לקוחותיו הם מוסלמים שהטיפה המרה העבירה אותם על דעתם ועל דתם. רועי הדת והשלטונות מעלימים עין. נראה בעליל שרבים מהם נמנים עם לקוחותיו. שלושה "הרי אדם" מאבטחים אותו, ותור ארוך של צרכנים עומד בשקט מופתי מול חנותו. הבקבוקים נארזים ביד מאומנת בתוך נייר עיתון כדי להסתירם מעין רואה.
ארבעים משפחות יהודיות חיו כאן ב"מלאח" (גטו יהודי) עד שעלו לארץ ב־1962, מספר לנו אשראף. מן הסתם טוב לו כאן, ואין הוא מעוניין לעלות לארץ. ב־1967 שטף ואדי אום אלעשאר את כל בתי המלאח, ורק ביתו נותר עומד על תלו. בקהילות היהודיות של המלאחים איית זראר ואיליע', מוסיף אשראף, חיו הסוחרים הגדולים של הסהרה. הם ניהלו את דרכי המסחר שבין מרוקו למאוריטניה וסחרו בגמלים, בצמר, בעזים ובעורות.
אנו נפרדים מאשראף ויוצאים מגולמים לכיוון טן־טן (Tan-Tan). לפנינו 130 קילומטרים של חמאדות המצמיחות שיחי חלבלוב ומלוח. בכניסה הצפונית לטן־טן מורים השלטים שיש עוד כ־300 קילומטרים עד ללעייון. מכאן מנותבת הדרך על מצוקי הים. דייגים צרובי שמש מבלים כאן את ימיהם מעל המצוק, משליכים את חכותיהם אל מול גלי האוקיינוס האטלנטי הסוערים ומעלים בהן יבול מכובד של דגים. כפרי הדייגים הזרועים לאורך המצוק מלמדים שזו אחת מהפרנסות החשובות בסהרה.
הדרך מטן־טן לטרפאיה (Tarfaya) חוצה נחלים יבשים שמי הגאות של האטלנטי חודרים אל אפיקיהם ויוצרים אשליה שהם זורמים ונשפכים לים. במקום שנפגשו פעם שטח החסות הצרפתי ושטח החסות הספרדי עומדת מצודה צרפתית מדהימה בשם קצאר תפנדילט. היא בנויה אבן ומצופה בוץ, ניצבת משמימה ושיני הזמן נוגסות בה. בחדרי המנהלה ששרדו מתגוררות היום שתי משפחות נוודים. לא רחוק ממנה, לרגלי דיונה מלבבת, בנה זוג צרפתים מלון אורחים מדברי, מעוצב בפשטות וחדריו קסומים.

נחיתות אונס בלב המדבר
את הלילה בילינו בעיירה טרפאיה, באוהל שהיה נטוי על גג ביתה של משפחה מקומית. טרפאיה בנויה שתי וערב של רחובות. ברחובה המרכזי זרועות מסעדות דגים קטנות, ובפינתה הצפון־מערבית ניצבת מצודה ספרדית שנבנתה ב־1916. העיירה נעדרת תשתיות, וחזותה חבולה ופצועה. מרוקו, שביקשה להראות לעולם שהיא משקיעה בתושבי סהרה המערבית, השליכה את כל

יהבה וכספה על לעייון והזניחה את טרפאיה. את החשמל לתושבים מספק גנרטור רעשני ומיושן, ומי השתייה הגיעו רק ב־2004. אך כשנוברים בתהום הנשייה של העיירה המהוהה צצה פיסת היסטוריה שבזכותה נקשרה נפשם של מיליוני ילדים ומבוגרים בעולם ביצירה שהיא כנראה הנקראת ביותר במאה העשרים (אחרי התנ"ך והקוראן), הלוא היא "הנסיך הקטן".
סנט־אכזופרי לא היה טייס מוצלח ביותר, ובוודאי לא היה זהיר ומחושב, אך בזכות התכונות שאפיינו אותו – עקשנות, התמדה ואהבת אתגר – השתתף במשימות טיסה מסוכנות. בשנות העשרים הועסק כטייס במערך מטוסי תובלה שהובילו דואר למושבות צרפתיות רחוקות בנתיבים ארוכים ומסוכנים. אחדות ממשימותיו, שבהן טס מעל מדבר סהרה, הסתיימו בנחיתות אונס בלב המדבר.
באחת מטיסותיו נאלץ סנט־אכזופרי לנחות בסמוך לטרפאיה בשל תקלה טכנית. בדווי בשם מהדי אזין, בן לשבט אזרגיין, עזר לו לגרור את מטוסו ולהביא חלפים מלעייון. לא מן הנמנע שעלילת ספרו המונומנטלי "הנסיך הקטן" נרקמה במוחו בשנת 1928, במהלך החודשים שבהם הועסק כמנהל בשדה התעופה הקטנטן קאפ ג'ובי, שהיה מקום נידח ושקט בלב המדבר, היכן שניצבת כיום העיירה טרפאיה.
את חדרו שנותר במתחם המצודה הספרדית שבפאה הצפון־מערבית של

שער בכניסה לעיר לעייון. העיר – שעליה הכריז ארגון הפוליסריו כעל עיר הבירה של הסהראוויין – עולה כפורחת מתוך המדבר

טרפאיה מאכלס היום מן הסתם קצין מרוקאי או חייל זוטר. אין ספק שראייה תיירותית לטווח רחוק היתה מציבה את המצודה כיעד תיירותי ראשון במעלה בסהרה המערבית, ומיליוני מעריציו של "הנסיך הקטן" היו נוהרים לכאן. אלא שחלומות לחוד ועובדות לחוד.
רק מוזיאון קטנטן וחביב הנשען על חומת המצודה הספרדית מוקדש לסנט־אכזופרי, ואת זכרו הנציחו בדמות מטוס תובלה קטן העומד בין המצודה לים ומשקיף אל עבר מונומנט אחר, הזוי לא פחות: דאר אל קאסה־מאר, כלומר "הבית בים". בית האבן המסוגנן הזה, הטובל היום בתוך מי האוקיינוס האטלנטי, נבנה ב־1882 על ידי אנגלי תמהוני בשם דונלד מקנזי, שביקש לעשותו לראש גשר למסחר בין אירופה לאפריקה. מקנזי הגה גם רעיון מטורף, שלפיו יש להציף את סהרה הספרדית במי ים, כדי שיהיה אפשר להגיע בנתיבי האוקיינוס האטלנטי היישר לטימבוקטו.

כבוד מלכים במאהל
הנסיעה מטרפאיה ללעייון תיזכר לעד בזכות החמאדות והמלחות המשתרעות מאופק עד אופק, עד כי עינו של אדם אינה יכולה להכיל את העוצמה. לצד הדרך אנו פוגשים בעדר גמלים. המילה עדר אינה יכולה להסביר את מראם של שלושת אלפים גמלים המכסים את החמאדה. מחירו של גמל הוא אלף דולר לערך, ומכאן שזו הזדמנות נדירה לצפות בשלושה מיליון דולר "מתגלגלים" להם כך סתם במדבר.
שער מסוגנן מקבל את פנינו בכניסה לעיר הבירה לעייון. בתיה מסוידים בצבע חום אדמדם, האופייני לערי מדבר במרוקו. קסרקטיני צבא רבים בנויים בכניסה לעיר, וחיילים רבים גודשים את רחובותיה. רוב תושביה של לעייון הם מרוקאים – חיילים, פקידים ובני משפחתם, מובטלים המחפשים כאן את מזלם – ומיעוטם בני הסהראוויין. בתי הגרעין הקדום של העיר מקורים בכיפות. סגנון

דח'לה, הדרומית שבערי חוף סהרה המערבית. לובן בתיה מוסיף על אווירת השלווה והרוגע הנסוכים על העיר

הבנייה הזה אופייני לערי מדבר בעולם, משום שהוא שובר את קרינת השמש הישירה ומצנן את חלל הבית. העיר החדשה בנויה שדרות, גנים, מבני ציבור מרשימים,
מכללות ואוניברסיטאות.
אין ספק שניכרת כאן השקעה אדירה של שלטונות מרוקו, הוצאה כלכלית שבאה על חשבון תושביה של מרוקו עצמה. רוב אוכלוסיית לעייון עוסקת בדייג ובמסחר. נמל העיר, מעגן הדייג המסורתי, שוכן כ־25 קילומטרים מדרום־מערב לה, וסביבו נבנתה מיני לעייון חדשה. לידו הולך ונבנה כיום נמל עצום וגדול, העתיד להאפיל על נמל קזבלנקה. הנמל שוקק חיים. אלפי סירות וספינות דייג פורקות כאן את שללן, והוא מוטען במהירות רבה על משאיות ומכולות קירור שבהן ישונע בדרך האוויר או בדרך היבשה למרוקו ולאירופה.
160 קילומטרים מפרידים בין נמל לעייון לעיירה בוג'דור (Boujdour). הדרך חוצה את מסוע הפוספטים הארוך ביותר בעולם, מאה קילומטרים הנמתחים מוואדי בוקרא ועד נמל לעייון. מרחבי החמאדות זרועים פה ושם מאהלי רועים. נטינו אל אחד מהם והתקבלנו בכבוד מלכים, כיאה לבני מדבר. הוזמנו לסעוד את לבנו במנצאף של כבש ואורז ותה מתוק ששתייתו כרוכה בטקס ארוך.
בכניסה וביציאה מהעיירה בוג'דור נמצאים שני מחנות פליטים המאכלסים קרוב לשלושים אלף נפש. רובם הגדול הגיע לכאן מערי החוף המרוקאיות בעידוד השלטונות כדי להפר את האיזון המספרי שבין הסהראוויין לתושבי החוץ. שלטונות מרוקו דוחים זה שנים את משאל העם על עתידה של סהרה המערבית שדורש האו"ם, ואם יתקיים כאן המשאל ביום מן הימים, הרי שידה של מרוקו תהיה על העליונה. אף שתנאי מגוריהם של הפליטים קשים, שלטונות מרוקו מעניקים להם מזון וקצבה חודשית, והדבר מעודד את התושבים להמשיך ולחיות בהם ולא לתור אחר עבודה. גם השכונות החדשות שבונים שלטונות מרוקו לא מושכות אותם אל מחוץ למחנות.

חודש של תמנונים
בדרך מבוג'דור לדח'לה (Dakhla) אנו סוטים אל עבר מחנה אוהלים ענקי הנטוי בעמק ועל המדרונות של העיירה אעריש (Aarich), המשתפלים אל נמל הדיג. למעלה מארבעים אלף דייגים נוטים כאן את אוהליהם פעם בשנה, מאמצע אפריל עד אמצע מאי. המרחב הימי שבין אעריש לדח'לה ידוע בעולם כבית הגידול הגדול ביותר לתמנונים, וכדי שאוכלוסיית התמנונים לא תתמעט עקב דיג מאסיבי הכריזו שלטונות מרוקו על חודש בשנה כעל עונת דיג התמנונים. הדייגים מעמיסים על סירותיהם מֵכלי פלסטיק שחורים, כארבעים בכל דבוקה, ולכל מכל מוצמדת משקולת בטון. כשהם מגיעים ללב ים הם

מעגנת בוג'דור. בתום עונת דיג התמנונים מתפזרים הדייגים ומחוזותיהם. אלפי הסירות נותרות על החוף וממתינות לעונה הבאה

משלשלים את דבוקת המכלים המחוברים בחבל. התמנונים, הנוטים להסתתר בכוכים צרים וחשוכים, בוחרים להיכנס אל מכלי הפלסטיק ולהתנחל בהם, ומכאן ועד לשלייתם מהים הדרך קצרה.
לעת ערב אנו עדים למחזה מדהים: אלפי ספינות דייגים שועטות אל עבר החוף, וקרני השקיעה צובעות את שובליהן בגוון אדמדם כסוף. כשהסירות מגיעות אל החוף, מיד נרתמים גברברים חסונים הנושאים כל סירה על שללה בשני מוטות. כשהעונה מסתיימת, אלפי סירות דיג צבעוניות נותרות על החוף וממתינות עד לעונה הבאה.
מאעריש אנו ממשיכים לדח'לה, תחנתנו האחרונה בסהרה המערבית. זו עיירה שלווה, בתיה מסוידים לבן והיא משרה על המבקר אווירה של נינוחות. כאן מתקיימים שוקי תבלינים מסורתיים, ואפשר לראות אומנים רבים עוסקים במלאכות יד שונות ונשים יפות וגדולות ממדים — בהתאם להעדפה המקומית – שגופן עטוף יריעת בד צבעונית גדולה הנקראת בערבית "חייק". אנו אוזרים כוחות, שוטפים את גרגרי החול שדבקו לגופנו וחוזרים בדרך האוויר באותו הנתיב האגדי שטס בו סנט־אכזופרי – הכי קרוב לגבולות הרוח.