מוזיקה אינדונזית: קווי המנגינה מעניקים חוכמה

שכבות שכבות
לא הרבה ידוע על ההיסטוריה של מוסיקת הגמלאן, משום שהיא עברה כמסורת שבעל פה. עדויות של ממש, תיאורים של נגינה ושמות יצירות נותרו בעיקר ממאתיים השנים האחרונות. בשנים אלה חלה פריחה תרבותית במרכז האי, בעיקר סביב חצרות המלכים בערים ג'וגג'קרטה וסורקרטה, המכונה סולו. ערים אלה, שהמרחק ביניהן כמרחק בין ירושלים לתל־אביב, היו מרכזים של השלטון הקולוניאלי ההולנדי, וזה דאג לקיימן, אך נטל מהן את הכוח המדיני. בשל כך הצטמצמה התחרות ביניהן לתחום האמנותי.
מוסיקת הגמלאן שיגשגה בארמונות (בכל עיר נוסד ארמון בנוסף לארמון העיקרי, שקיים שושלת נסיכים משלו). ג'וגג'קרטה פיתחה סגנון מוסיקלי חזק ונמרץ יחסית, ואילו סולו פיתחה מוסיקה מעודנת, ושני הסגנונות התחרו זה בזה. מוסיקת הגמלאן תפסה מקום חשוב גם בתרבות הכפרית, וכיום כאשר החשיפה למערב יוצרת שינויים תרבותיים הניכרים בעיקר בערים, באים מרבית נגני סולו וג'וגג'קרטה מהכפרים.
קיימים מספר סוגים של גמלאנים, המיועדים למטרות טקסיות ייחודיות. כזה הוא, למשל, גמלאן סקאטן (SEKATEN), בעל הכלים גדולי המידות, המנגן פעם בשנה מול המסגד הגדול לרגל חג הולדתו של מוחמד. אך בדרך כלל משמש אותו הרכב תזמורתי לפונקציות שונות, ורבות מהיצירות ניתן לבצע בהרכב קאמרי קטן או בהרכב של עשרות כלים. כך למשל מהווה מוסיקת הגמלאן חלק בלתי נפרד מהופעות תיאטרון, ריקוד, חתונות וטקסי מילה; בד בבד היא מנוגנת פשוט לשם ההנאה באירועים שונים.
המוסיקה עשויה שכבות שכבות. כל כלי מוסיף תפקיד מלודי אידיומטי למרקם הכולל. אין בה מקום לסולנים. גם הזמרת אינה סולנית, אלא כלי מלודי נוסף. הכלים וקולות הזמרים מתייחסים כולם למנגינת שלד – באלונגאן (BALUNGAN). מטאלופונים – עם מספר קטן של לוחיות מתכת, כסרון (SARON) וסלנטם
(SLENTEM) – מנגנים את הבאלונגאן.
עם זאת, בחלקים גדולים של יצירות הגמלאן קשה לאתר את הבאלונגאן. לפיכך, נכון יותר לתאר את מוסיקת הגמלאן כצירוף של קווי מנגינה שונים השזורים זה בזה, כשלעיתים בולט קו אחד יותר מאחר. מורכבות זו הפעימה, כנראה, את קלוד דביסי שטען כי לעומת מוסיקת הגמלאן – הרב־קוליות של תקופת הרנסאנס באירופה היא "משחק ילדים".
למרות שניתן לאלתר, המוסיקה תחומה בתבניות מוכרות. הנגן רשאי לעטר את התבנית, אך לא להשתמש בתבנית אחרת. התבניות המוכרות מקלות על מי שאמון על תרבות מוסיקלית זאת, אבל חסרונה של מלודיה ברורה ובולטת, שאפשר להיאחז בה, מקשה מאוד על המאזין שאינו מצוי בה. עם זאת, מה שבולט במוסיקה זו היא מידה רבה של שלווה, הימנעות מניגודים חריפים וממעברים חדים; תכונה התואמת את דרך החיים הג'אוונזית, הרואה בהתנהגות הכרוכה באיפוק ובמניעת ניגודים ערך מרכזי.
"המטרה היא להמעיט את הריגושים ככל האפשר, לעמעם אותם, כדי לתפוס את הרגשות האמיתיים השוכנים מאחוריהם", כתב האנתרופולוג קליפורד גירץ על אנשי ג'אווה. זו התחושה שעלתה בי כשהאזנתי לגמלאן בארמון מאנגקונגראן
(MANGKUNEGARAN) שבעיר סולו. היה משהו במוסיקה שלא רק השרה שלווה, אלא העביר איזו חוכמה עמוקה.

איחוד עם העולם
בגמלאן מנגנים בדרך כלל בפנדופו – סוג של פביליון. זהו משטח מלבני מוגבה מעט, מקורה בגג משופע הנתמך בעמודים, אשר נמצא בחזית הבית או הארמון. כאן היה נהוג לקבל אורחים, לערוך טקסים, לרקוד ולנגן בגמלאן. הפנדופו הוא מאותם מבנים שיש בהם הד לרוחה של התרבות שיצרה אותם. הוא מתווה חלל מלבני ברור, שאינו סגור ומופרד מן העולם החיצון, אלא פתוח משלושת צדדיו. צלילי הגמלאן מהדהדים בחללו הגדול, וצלילי העולם החיצון – קרקור צפרדעים, "קריאתה" של הלטאה "טו־קה", וסתם רעשים – חודרים ומתערבבים במוסיקה.
יש כלים הנשמעים היטב בכל חלקי הפנדופו, אך יש כלים הנשמעים רק מצד מסוים. הג'אוונזים אינם חושבים על "תזמור" – תכנון ההצללה הכוללת והיחסים בין הכלים. למעשה, הרעיון שהנגינה מבוצעת למען קהל והמניח כי התזמורת והקהל הם שתי ישויות נפרדות – זר להם. כאשר המוסיקה אינה מלווה ריקוד או תיאטרון ואינה משמשת למטרה טקסית, מנגנים המוסיקאים בעיקר להנאתם.
פנדופו גדול במיוחד נמצא בארמון מאנקונגראן. יש בו מספר מערכות גמלאן, שהידועה בהן היא קיאי קאניוט מסם (KYAI KANYUT MESEM), המצטיינת ביפי צליליה. משמעות המלה קיאי היא "אדון" – תואר כבוד המלווה את שמותיהם של גמלאנים מיוחדים. בגמלאן עתיק כמו זה, מאמינים הג'אוונזים, טמונים כוחות על־טבעיים, ולכן הם מגישים מנחות לגונג הגדול. בכל יום רביעי לפני הצהריים מתקיימות בפנדופו זה חזרות פתוחות לקהל, ופעם בחודש מתקיים קונצרט המשודר ישירות ברדיו.
היסוד המבני החשוב ביותר במוסיקת הגמלאן הוא מחזורי זמן, המסומנים על ידי קבוצת כלים מסוימת. הגונג הגדול מציין את סיומו של מחזור, והכלים האחרים ממשפחת הגונג מסמנים את חלוקות המשנה שלו. מספר הפעימות שכולל המחזור יהיה תמיד חזקה של שתיים, כלומר שמונה, 16, 32, וכך עד 256 פעימות, וחלוקות המשנה הן ברובן לשני חלקים שווים.
חיבור יצירה הוא למעשה יציקת מלודיה למסגרת של מחזורי זמן נתונים מראש. שלא כמו במוסיקה המערבית, שבה חשיבותם ותפקידם של הצלילים נקבעת על פי מקומם בסולם, כאן חשיבותו של צליל מסוים קשורה בעיקר למקומו במחזור הזמן. למשל, הצליל המופיע עם הקשת הגונג הוא החשוב ביותר במחזור, והצלילים המופיעים עם הכלי המציין את תת־החלוקה הראשונה נמצאים בדרגה השנייה של ההררכיה הצלילית.

עניין של פופולריות
במוסיקת הגמלאן קיימות שתי מערכות צלילים שונות – סלנדרו (SLENDRO) ופלוג (PELOG), מהן נגזרים הסולמות הפנטאטוניים, השונים באופן מובהק בגודל המרווחים שבין צליליהם. בסולמות הסלנדרו המרווחים בין צלילים קרובים כמעט שווים, ואילו בסולמות הפלוג יש צירופים של מרווחים קטנים מאוד ומרווחים גדולים מאוד. מערכת גמלאן מלאה היא מערכת כפולה, הכוללת שני כלים מכל סוג, כשהאחד מכוונן בכיוונון סלנדרו והשני בכיוונון פלוג. עם זאת, אין כיוונון סטנדרטי, וכל גמלאן עשוי להיות מכוונן מעט שונה, וזהו חלק מאפיונו.
לכיוונונים שונים מיוחסות תכונות שונות. כאשר מזמינים מערכת גמלאן, אחת משאלותיו של בונה הכלים תהיה מהו הכיוונון המבוקש. כיוונון נפוץ כיום הוא זה של הרדיו, כלומר של הגמלאן השייך לרשות הרדיו, המושמע תדירות מעל גלי האתר ברחבי אינדונסיה.
אפשר ללמוד לנגן בגמלאן באקדמיות לאמנות בסולו ובג'וגג'קרטה. חלק מהמורים מלחינים יצירות לגמלאן, השוברות את כל המסגרות המסורתיות, אך המוסיקה המסורתית עדיין נלמדת ומבוצעת, ונשמרת מרכזיותה בקרב המוסיקאים.
אפשר לשמוע מוסיקת גמלאן בסולו ובג'וגג'קרטה בתיאטרון המסורתי, בארמונות ובאקדמיות לאמנויות, אך הדור הצעיר אינו נוטה למוסיקה זו. בקיץ 1995 נערכה ברחבה מרכזית בסולו הופעה של להקת פופ אינדונזית ידועה. רובע שלם נסגר לתנועה בשל ההמונים שנהרו למקום. קשה לתאר התלהבות כזו ממוסיקת הגמלאן.
מעניין לגלות, שאין היום ארץ מערבית שאין בה גמלאן. ב־1889 הופיעה קבוצה של נגני גמלאן מג'אווה בתערוכה הבינלאומית הגדולה בפאריס. נגינתם השאירה רושם עז על המוסיקאים הצרפתים, בהם קלוד דביסי. התעניינות המוסיקאים המערביים במוסיקה זו הלכה וגברה עם השנים. אתנו־מוסיקולוגים רבים נסעו לג'אווה, ואוניברסיטאות רבות רכשו מערכות גמלאן.
לפני עשר שנים רכש מרכז המוסיקה בירושלים מערכת גמלאן, הנמצאת היום בחוג למוסיקולוגיה של האוניברסיטה העברית. סטודנטים לומדים לנגן בה, וקבוצת נגנים מיומנים עורכת מדי פעם קונצרטים.