שונית האלמוגים של עקבה

דוד פרידמן יודע הרבה על שוניות אלמוגים. זה המקצוע שלו יותר מ־30 שנה. כשעלה מארגנטינה ב־1962 היה כלכלן, אבל באילת, שבה הוא מתגורר מאז, הפך לביולוג ימי; לבד, אוטודידקט. בהתחלה, במשך עשר שנים, טיפל במוזיאון הימי העירוני, אחר כך עבד במעבדה ימית, ובשנות השבעים היה בין היוזמים והמקימים את המצפה הימי, שהפך לאחת האטרקציות העיקריות המביאות תיירים לעיר הדרומית.
כשפרידמן מדבר על שוניות האלמוגים באילת, הוא עושה זאת מתוך היכרות אינטימית. את אלה של עקבה הוא מכיר פחות, אבל כבר שנים, הוא אומר, הוא רואה את עקבה מחלון ביתו וחולם להגיע אל השוניות שלה; "השוניות שבצד השני", הוא מכנה אותן. לאחר שנחתם חוזה השלום עם ירדן נעשה הדבר אפשרי. וכשיזם "מסע אחר" ומימן את המשלחת לשוניות של עקבה, שכללה גם את הצלם איתמר גרינברג ואת ליאור קרביץ, הרגיש פרידמן שזו ההזדמנות לה ציפה.

תודה על הדגים
"הביקור בעקבה", אומר פרידמן, "הוא בשבילי סגירת מעגל. תשובה לכל מיני סימני שאלה בתחום האקולוגי. במשך 30 שנה רציתי לדעת איך חיים בים, ואיך חי הים בצד השני. כי כדי להבין מה קורה בעקבה, צריך להבין מה קורה באילת, ולהיפך". לפני שהוא נכנס לתיאוריות ולהסברים אקולוגיים, מדגים פרידמן בסיפור קטן עד כמה קרובות שתי הערים זו לזו ומשפיעות אחת על שכנתה.

"במסעדה בעקבה הגישו דגי דניס", הוא מספר. "זה קצת התמיה אותי, משום שאלה דגים של הים התיכון, ובאילת מגדלים אותם בכלובי ענק כדגי מאכל. כשניגשתי למקרר לבחור דג, נדהמתי אפילו יותר; היתה שם כמות גדולה מאוד של דגי דניס. כמה ימים קודם לכן סיפר לי בני, שעובד בחקלאות ימית באילת, שאחד הכלובים הגדולים נפרץ לאחרונה, וכמות עצומה של דגי דניס ברחה ממנו. חלק מהדגים מצאו את דרכם לעקבה. שם, הם כנראה הרגישו, המים נקיים יותר.
"שאלתי את המלצר מאין הדגים. 'מישראל', ענה, 'המסעדה קנתה אותם'. 'ממי?' שאלתי. התברר שהשומרים של ארמון המלך בעיר דגים בזמנם הפנוי במזח של הארמון, כדי להשלים את הכנסתם. אמרתי למלצר: 'אתה יודע, הדגים האלה ברחו מהכלובים באילת, שם עובד הבן שלי'. המלצר התקרב לאוזני ולחש: 'תגיד לבן שלך תודה'".
אבל הסיפור על דגי הדניס אינו מספיק להבהיר באיזו מידה מהווה מפרץ אילת־עקבה יחידה אקולוגית אחת, שחלקיה משפיעים זה על זה, וכתוצאה מכך עשויים להועיל או להזיק זה לזה. את הקשר בין שני צדדיו הצפוניים של המפרץ יוצרים בעיקר זרמי הים. אלה נעים מדרום־מזרח לכיוון מערב בצורת פרסה. זאת הסיבה לכך שלעקבה מגיעים זרמי מים נקיים מסעודיה שבדרום, שם החוף בתולי, והדיג מועט ומצומצם. לאילת מגיעים הזרמים אחרי שעברו בעקבה, שאמנם היא נקייה יותר מאילת בשל הפיתוח המועט יחסית, אך פחות מחופי סעודיה. לכן מצבם של הזרמים שמגיעים לאילת גרוע מזה של הזרמים המגיעים לעקבה.

הכל או לא כלום
אבל זה רק חלקו האחד של הסיפור. כדי להבין את חלקו השני, ואולי החשוב יותר, העוסק בעתיד היחסים האקולוגיים בין שני החופים ושתי הערים – אילו צרות צפויות לאיזור? ואיך אפשר למנוע אותן? – צריך להבין מה קורה באילת היום.

אלמוג מניפה עם פוליפים, בעלי החיים שבונים את האלמוג. מצב השוניות בצד הירדני טוב במידה רבה מזה של אחיותיהן באילת

אילת, עיר תיירות עמוסת מלונות וצפופה, היא פרי של פיתוח כלכלי מואץ, שהחל לאחר מלחמת ששת הימים, בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. בשנים אלה זרמו השקעות בתיירות ובענפים אחרים לעיר; האוכלוסיה הלכה וגדלה, ואיתה גדל מספר התיירים. הפיתוח הזה, שלא נעשה מתוך התחשבות במערכת האקולוגית, פגע בעיר ובטבע שבסביבתה, ובכלל זה – הים ושוניות האלמוגים.
דוד פרידמן מונה עשרה גורמים להרס הסביבתי. "את זה אני טוען מתוך תצפיות והיכרות, אבל יש כאלה שחושבים אחרת", הוא מדגיש שוב ושוב. הוא מדגיש גם שהוא אינו מונה אותם לפי סדר החשיבות. למה? כי מבחינתו, הוא חוזר וטוען, כולם חשובים. "מספיק שלא יתוקן היבט אחד של ההרס האקולוגי, וכאילו לא עשינו כלום".

הפיתוח הנרחב, מסביר פרידמן, שינה את אפיקי השטפונות הטבעיים שנוצרו לפני אלפי שנים. המים סחפו את הפסולת שהצטברה מעבודות הפיתוח לכיוון הים. וזו, בחלקה הגדול פסולת בניין רעילה, זיהמה את המים והזיקה לשוניות האלמוגים. גם החקלאות המתפתחת במדבר גרמה לכך שבמי השטפונות נשטפו גם חומרים רעילים, ובהם דשנים וחומרי הדברה. פרידמן מדגיש, שלמרות מיעוט השטפונות באיזור, מספיק שיטפון אחד בעשר שנים כדי להחדיר רעלים למערכת הסביבתית.
פיתוח מביא עימו גם יותר מי ביוב, ואלה זרמו להם עד לא מזמן לים והיוו עוד מקור קבוע של פסולת הרסנית. את הבעיה הזו, מעיר פרידמן, הצליחו שלטונות העיר לפתור חלקית. זיהום מי הים נגרם גם מהחקלאות הימית. לפני כמה שנים נבנו בים כלובי ענק, ובהם מגדלים דגי מאכל. זו תעשייה מבורכת, המשמשת מאגר חשוב של מזון עתידי, אבל היא גם מקור בלתי נדלה לבעיות אקולוגיות.

העוסקים בחקלאות הימית מזינים את הדגים בתערובת מזון שהם משליכים למים. חלק גדול מהמזון שוקע לקרקעית ופוגע בצורה ישירה בסביבה המקומית ובצורה עקיפה בסביבה האזורית. זאת אינה בעיה שאי־אפשר לפתור, מציין פרידמן. ביוון, למשל, שמו מתחת לכלובים משפכים, המרכזים את הפסולת. זה אמנם יקר, אבל תוצאות הנזק הסביבתי הנגרם מפיזור התערובת במים יקרות פי כמה.

סירה שטובעה במכוון למען הצוללים בעקבה. בעיר מתחיל פיתוח. התוצאה תהיה נזק נוסף לחופים ולים, וכמובן – הרס שוניות האלמוגים היפות, שמצבן עלול להידרדר למצבן  של האילתיות

הפוספטים המובלים במכליות מים המלח מהווים בעיה נוספת. ענני פוספטים נוטים להתפזר באוויר, ורגעי ההעמסה והפריקה מהווים מוקד לזיהום. הפוספטים מסכנים את הסביבה, משום שהם גורמים להתפתחות של אצות מסוימות המזיקות לשוניות האלמוגים.
בעיה שנפתרה באופן חלקי היא בעיית זיהום המים בנפט. בשנים הראשונות לאחר בניית קו אילת אשקלון בתחילת שנות השבעים, וסגירת תעלת סואץ, התנהלה העברת הנפט בקו זה והוא דלף מהצינורות למים הרדודים, שלהם חשיבות עליונה בהזנת העומקים. מלבד הנפט, הופיעו בים שמנים שהגיעו כפסולת מאוניות. הבעיה נפתרה ברובה לאחר שהוקמה תחנה למניעת זיהום, שדאגה, בין השאר, לתיקוני הצנרת, ולהטלת קנסות גבוהים מאוד לכל אונייה שרוקנה את שמניה למים. עדיין יש לעיתים דליפות ממקורות בלתי ידועים הפוגעות באיכות המים.

השמדה המונית
חופי הרחצה, גם הם מהווים בעיה אקולוגית כאובה. כדי ליצור חופים שיתאימו לטעמם של התיירים הישראלים והזרים, הביאו חול דיונות דק ממקומות מרוחקים וכיסו את החול המקומי הגס. החול הדק נשטף בחלקו במהלך סערות, והחדיר למים חומרים זרים המזיקים לים. שקיעת החול במים פשוט חנקה את האלמוגים.

החול חנק, והאוניות גרמו נזקים אחרים. במפרץ אילת־עקבה משייטות אוניות רבות מסוגים שונים: אוניות משא, מכליות ואוניות נוסעים. מקור צרות אחד הם העוגנים, הנזרקים לתוך השוניות וגורמים להן נזקים. מהאוניות מושלכת לים גם פסולת ומים מזוהמים.
והדיג המסחרי עושה את שלו. המפרץ קטן מדי לדיג נרחב כל כך. באמצע שנות החמישים התחיל באילת דיג מסחרי, בעיקר של דגי טונה. בעונות מסוימות של השנה הגיעו לאיזור להקות אדירות מדרום והמשיכו עד לחלק הצפוני של החוף, משום שלפי זכרונם הגנטי של הדגים היה שם פעם ים, שהשתרע על פני הערבה. בחוף המתינו להם רשתות ענק, שקלטו אותם במספרים גדולים, במשקל של טונות. ככל שעברו השנים, פחתו דגי הטונה, בעיקר הבוגרים שבהם. וכשנעלמים הדגים הבוגרים, אין מי שימשיך את הדורות. כך קרה שלא היו מספיק דגים שיצדיקו דיג מסחרי במפרץ אילת, והוא פסק.

כל הדגים, גם לא האכילים שביניהם, הותקפו באמצעות רשתות זימים. זוהי שיטת דיג אכזרית, משום שכל מיני הדגים נתפסים בזימיהם ברשתות העשויות ניילון דק מאוד ונחנקים. פגיעה בדגים פירושה פגיעה באלמוגים, משום שכמו בכל מערכת אקולוגית מזינים המרכיבים השונים אלה את אלה. גורמים העוסקים באיכות הסביבה ורשויות העיר אילת פעלו רבות כדי לאסור על השימוש ברשתות הזימים. היום באזורים השמורים של השונית יש שוב דגי אלמוג רבים ומגוונים.

ריבוי המתרחצים בחופי אילת הוא מקור לא אכזב נוסף לצרות. כ־700,000 אנשים נכנסים במהלך השנה למים ומערבבים את הסחף, השוקע פנימה ומתפשט עם הזרמים לתוך המים העמוקים וחונק את האלמוגים. אל המתרחצים מצטרפים הצוללים לסוגיהם. אלה שצוללים עם שנורקל, דורכים במים הרדודים ושוברים את האלמוגים או רומסים בלי כוונה יצורים אחרים. אלה שמשתמשים בציוד צלילה הכולל סנפירים גורמים נזק קשה מאוד לאלמוגים השבירים, ותורמים גם הם לערבוב החול ולפיזורו. בגלל הנזקים המצטברים נוטים היום שלטונות העיר להשליט בקרה על עשרות אלפי הצוללים, ואלה מוגבלים במסלולים או במספרים.

השליטה אינה בידינו
אין ספק, אומר פרידמן, לא כולם עומדים אדישים מול הנזקים. אך גם כשעושים צעדים למניעת נזקים נוספים, יתבטא התיקון עוד שנים רבות. שונית האלמוגים באילת פגועה מאוד, וגם אם נלך כולנו מכאן, וניתן לטבע לעשות את שלו, יעבור זמן עד שיתוקן הנזק, לפחות 50 שנה. במצב הקיים, פתרון לחלק מהבעיות אינו פתרון; רק מתקפה על כולן יחד ונסיון להיאבק בהן במקביל ישנו את המצב לטובה. אם תטופל רק בעיה אחת, תמשיך השנייה ליצור נזקים, והשיקום לא יתרחש לעולם. כפי שמדגיש פרידמן: זו מערכת אקולוגית שמרכיביה קשורים זה בזה.

אבל משטר הזרמים, הוא מבהיר, אינו מאפשר לנו שליטה בלעדית על התיקון. אנחנו צריכים את הצד השני, את עקבה, כדי שלפחות לא ייווצר נזק נוסף. השאלה היא מה המצב בעקבה; ויותר מכך – מה התוכניות לעתיד של העיר.

בינתיים, מסביר פרידמן, אם בודקים את מידת הנזק וקשת הבעיות שנוצרו באילת ובעקבה, רואים שהנזק בשוניות האלמוגים של ירדן קטן יותר. בעקבה מפתחים אמנם כבישים חדשים ומפעלי תעשייה, ולכן השטפונות מזרימים הרבה פסולת לים. אבל שלא כמו באילת, הפסולת אינה זורמת ישירות לים של עקבה, אלא דווקא לתחום המים הישראליים, בגלל הזרמים. "לא פעם צפיתי מחלון ביתי בשיטפון, וראיתי כיצד המים זורמים בקו ישר לים. בצד הישראלי היו מי הים חומים ומזוהמים, ואילו בצד הירדני הם היו כחולים ונקיים. זה אינו רק סימן לכך ששם פחות מזוהם, אלא גם לכך שהזיהום שלהם עובר אלינו".

אלמוג מניפה וניצן הגורגוניות. מפרץ עקבה סובל מדיג יתר, וכמעט לא נותרו דגים בשוניות האלמוגים. מארמון המלך יצא לאחרונה צו, להגביל את אזורי הדיג

וכך גם במה שנוגע לפוספטים המתפזרים אצלם במהלך פריקה וטעינה של אוניות. הנזק העיקרי הוא דווקא בתחומי ישראל, בגלל משטר הזרימה.

גם חוף עקבה סובל מדיג יתר, אבל שם היה הדיג נרחב עד כדי כך שכמעט לא נותרו דגים בשוניות האלמוגים. למרות שגם שם נאסר דיג ברשתות זימים, השמירה על החוק ואכיפתו פחותות באופן יחסי, כך שדיג כזה נמשך. מארמון המלך אמנם יצא צו, להגביל את אזורי הדיג, ואפילו הושמו במים מצופים כדי לסמן אותם, הדייגים הירדנים לא ממש מתחשבים בכך.

העובדה שיש פחות תיירים בעקבה מונעת חלק מהנזק. כשיש פחות תיירים, מציין פרידמן, יש פחות פעילות בים. פחות אנשים שוחים, פחות צוללים, ונגרם נזק מוגבל.

אין ספק, אומר פרידמן, מצב השוניות בצד הירדני טוב במידה רבה מזה של השוניות הישראליות. איכות המים שם טובה יותר, הנזקים הזיהומיים והמכניים פחותים, ולמרות מספר הדגים המועט – העושר מתחת לפני המים רב יותר. אחרי הכל, לירדנים יש חוף שאורכו 25 קילומטרים ולנו רק 11 קילומטרים; שוניות האלמוגים אצלם מגיעות לאורך של יותר מעשרה קילומטרים, ואצלנו אורכן קילומטר וחצי בלבד. האלמוגים שם, אומר פרידמן המנוסה, עשירים מאוד, ואתרי הצלילה מרשימים ביותר; ובזכות המים הצלולים הראות טובה יותר.

קנאתה של עקבה
אבל לא לעולם חוסן. בעקבה רוצים להשיג את אותם הדברים שיש לאילת: תיירים ועושר. כשנחתם חוזה השלום עם ישראל, חשבו בעקבה שהנה הנה העושר מגיע. הישראלים יעברו את הגבול, כפי שעברו לסיני, ויביאו איתם את כספם. אז אפשר יהיה לפתח את המלונות ואת החיים בעיר. זה לא קרה. אחת הסיבות לכך נעוצה בכך שמעבר הגבול הוא מכשלה בירוקרטית, העוצרת את התנועה החופשית בין שני צידי הגבול. המכשלה הזאת מקשה על התיירים הרוצים להגיע מהר ככל האפשר אל השמש ואל המים.

שיתוף הפעולה התיירותי בין ישראל לירדן, לפיו נוחתים המטוסים בעקבה ושתי הערים אמורות להתחלק בתיירים ובעושרם, אינו עובד בפועל. מיד אחרי הנחיתה מגיעים התיירים לאילת, ותושבי עקבה זוכים לראות אותם לזמן קצר בלבד. את רוב זמנם וכספם מבזבזים תיירים אלה באילת. זה לא הוגן, אומרים מעבר לגבול.

ולכן מתחילים בפיתוח עקבה, שפירושו השקעות בתיירות, בניית בתי מלון, גידול אוכלוסין ועלייה במספר התיירים. נשמע מוכר? בתוך זמן קצר עלולה עקבה להיות ממש כמו אילת, עיר תיירותית למהדרין, הלוקה בכל הרעות החולות שהעיר הישראלית סובלת מהן. התוצאה תהיה נזקים נוספים לחופים ולים, וכמובן – הרס שוניות האלמוגים היפות והעשירות, שמצבן עלול להידרדר למצב אחיותיהן האילתיות.
והנזקים הללו ישפיעו בעיקר, על אילת. משטר הזרמים ממשיך לפעול לרעתה. המים המזוהמים לא יישארו זמן רב בעקבה. הם יזרמו לאילת וייתוספו למים המזוהמים בלאו הכי בצד הישראלי של המפרץ. ואז לא יועילו כל הנסיונות לתקן ולנקות.

הדרך היחידה לפתור את הבעיה היא בהבנה ששתי הערים מצויות במערכת אקולוגית אחת, ושעליהן לעבוד יחד כמו ערים אחיות. עקבה יכולה ללמוד לא רק מנסיונה הטוב של אילת בתחום התיירות והפיתוח, אלא גם מנסיונה הרע. אילת, מצידה, יכולה לעזור לתושבי עקבה לממש את הפיתוח המקווה בצורה נכונה, לשם שינוי. "זה אפשרי", אומר פרידמן, "צריך רק לחשוב פעמיים, לרצות, להתאמץ ולהתחשב גם בטבע".