טיולי אופניים: אגדת חורף בשפלת יהודה

(יום רביעי בערב, הדואר השבועי של רפי מרצד על המסך): "ביום שישי רוכבים את מסלול הבית בצפון שפלת יהודה: נווה שלום, מסילת ציון, דרך הפסלים, מצפה הראל, דרך בורמה, שלושים ק"מ. קל. להביא לבוש חם (עליכם), מעיל גשם (עליכם), בגדים יבשים להחלפה (ברכב)." יופי רפי. איך אתה תמיד חושב על הכול.

(יום חמישי, דואר מדני): "לתשומת לבכם, התחזית למחר היא גשמים מלווים ברוחות חזקות מצפון הארץ ועד הנגב. שלג בחרמון ובהרי הגליל והגולן. בלילה ייתכן שלג קל בפסגות הרי המרכז. חשש משיטפונות והצפות במקומות הנמוכים. לא ממש מעודד. חוצמזה הולך להיות קר מאוד. אולי כדאי לרכוב יותר דרומה." נכון, ואולי כדאי לא לרכוב בכלל, יא מפגרים.

(יום שישי, חמש בבוקר): רוח זלעפות מצליפה בחוץ וסיכות גשם עושות טוק-טוק על החלון. ברדיו אומרים שהיום מגיעה לארץ האמא של הסופות. במיטה חם ונעים. אני שוכב תחת שתי שמיכות, אחת פוך אחת פליז. משמאלי ארובה של תנור נפט, מימיני תנור חשמלי, ובין שניהם רובץ הוגו, כלבי הנאמן והחמים. השעון מצלצל. הוגו פותח עין אחת ומתבונן בי בתמיהה. אני נאנח אנחה עמוקה ומרים טלפון לרפי.

אגדה של טיול בין צרעה לאשתאול ביום סערה ורוח צולפת, רוכבים בין מאות שקדיות בשיא הפריחה ומרבדים עצומים של רקפות וחלמוניות

אני: רפי הי, רוכבים?
רפי: (מפהק) לא יודע. מה אתה אומר?
אני: כולם אומרים שמגיעה סופה. מה אתה אומר?
רפי: הסתכלת בחוץ?
אני: כן, זוועה.
רפי: אז מה אתה אומר?
אני: לא יודע. מה דני אומר?
רפי: הוא אומר שביוקנעם יורד מבול.
אני: ואללה.
(שקט מתוח)
אני: מה עם גילי?
רפי: הוא בטח ירצה לרכוב.
אני: ואללה.
רפי: אז מה אתה אומר, נוסעים?
אני (בתקווה): נוסעים לאן?
רפי: לרכוב, דביל. נוסעים?
אני: לא יודע. דני אומר שבצפון כבר יורד גשם?
רפי: מבול. אבל הוא ושחר כבר בדרך הנה.
(אוי)
אני: אולי נרכב מחר?
רפי: מה זה משנה היום או מחר?
אני: מז'תומרת? היום זה היום ומחר זה מחר.
רפי: טוב, מספיק לזבל. רוכבים.
אני: רוכבים?
רפי: רוכבים. שבע בנווה שלום.
אני: אתה בטוח?
(קו מנותק)

הרוח והגשם והאדמה והצמחייה הם ישות אחת, שעכשיו אתה מחובר אליה בכל נימי הגוף והנפש

(יום שישי, חמש אחר הצהריים): חזרה במיטה. תנור מימין, תנור משמאל, כלב באמצע. בצד תלויים לייבוש מכנסי רכיבה, חולצת לייקרה, כפפות ונעליים. גוף רחוץ ומעונה מתחת לשמיכות. שרירים מתפוקקים בעונג כמו זרדים באח. קורא שיר של היינריך היינה בספר על יהדות גרמניה, אבל בראש מתחילים להיטמע זיכרונות חדשים על אגדת חורף פרטית שלנו. אגדה של טיול בין צרעה לאשתאול ביום סערה ורוח צולפת, רוכבים בין מאות שקדיות בשיא הפריחה ומרבדים עצומים של רקפות וחלמוניות.

הטבע מתעתע. כשאתה יושב בחדר חמים ומביט דרך אדי החלון על הרוח והגשם שמשתוללים בחוץ, המחשבה על רכיבת שטח נראית טירוף מוחלט. אבל בכל פעם שאתה מכריח את עצמך לצאת החוצה ולהתיישב על האופניים, קורה הנס הידוע מראש: אין שום מאבק עם מזג האוויר. להפך. הרוח והגשם והאדמה והצמחייה הם ישות אחת, שעכשיו אתה מחובר אליה בכל נימי הגוף והנפש. הגשם זה אתה. ואתה גם הרוח. והכול זורם יחד. והכול מחובר לאדמה בוצית ודשנה שמעלה הבל חמים תחת שמים כבדים שיש בהם איום והבטחה והתחדשות. חגיגה של חיים, ואתה באמצע. מזל שהצלחתי לשכנע את רפי לצאת לרכיבה.

עוד טיולי אופניים