כשהרמתי את העיניים וראיתי את העננים זורמים באובך לבן, לא הייתי בטוח שאצליח לצאת מההרים בשלום. הבטתי במדרון שמולי. עיינתי במפה והבטתי למקום שחשבתי שהשביל עובר בו. לא היה שם שביל, ובדיוק לשם דחפה הרוח ענן שעמד עוד רגע לכסות את הנוף ולהעלים אותי בתוכו. אחת עשרה בבוקר. עוד שבע שעות יהיה חושך, ואם לא אצליח עד אז למצוא את השביל ולחצות את הרכס… הבטתי שוב במפה, מצפין אותה לפי השמש שהעננים לא כיסו. רוח מקפיאה גרמה לי לעטוף את הראש, האוזניים והעורף בצעיף הכורדי ולמשוך את כפות הידיים לתוך שרוולי הפליס. פתאום הבנתי שאני מביט לא נכון ושהשביל בכלל לא עולה לשם, הרוח חבטה בי, ואני הסתובבתי וראיתי את מה שנראה בעיני כתלולית אבנים שמסמנת שביל. הרוח היתה חזקה כל כך, שאף על פי שדחפה אותי בעלייה, היא שיחקה בי כמו שחתול משתעשע בעכבר, מסיטה אותי שמאלה וימינה. פרשתי זרועות לצדדים, היא הטיסה אותי במעלה ההר עד למעבר, ושם כינסתי את הידיים בבת אחת כדי שלא תעיף אותי לצד השני. כשעמדתי על המעבר ידעתי שעברתי את הרגע המסוכן, ושאף על פי שהלכתי לבד באמצע החורף באטלס הגבוה בשביל שאיש לא הולך בו, ואף על פי שלרגע (די ארוך) חששתי שאלך לאיבוד בתוך העננים שהרוח דחפה במהירות ואשאר קפוא בהרים – אצליח לרדת אל העמק שיש בו בני אדם ובית שיגונן עלי מקור הלילה. חציתי את הרכס ומצאתי מסתור מהרוח מאחורי סלעים שחורים על השלג והוצאתי את הלחם, את בשר הכבש הקר ואת בקבוק המים. המים בבקבוק קפאו לקרח. חייכתי חיוך של מטומטם שכמעט מת לפני כמה דקות, הייתי חי ומרוצה אף על פי שידעתי שיש לי עוד ירידה ארוכה ואין לי מושג איפה הכפר, אבל לא היה אכפת לי.
היום הראשון: אני אוהב ללכת לבד יום לפני כן עוד הייתי לרגלי ההרים. אימליל (Imlil) הוא כפר קטן, שלושים קילומטרים מדרום למרקש. הבתים מצטופפים על מדרונות העמק וחלקות מעובדות מטפסות מעל פלגי המים. הגעתי לכאן כי רציתי לחצות את האטלס מכיוון מרקש ולהמשיך לסהרה. מעט המידע שהיה לי בא מתוך ספר ישן. "מדריך?" שאל אותי באותו היום הנער באימליל. "לא, תודה". "מפה?" קניתי את המפה. היה כבר ארבע אחרי הצהריים כשהתחלתי לטפס מתוך אימליל, טועה באחד השבילים. גבר ואישה שעבדו בשדות כיוונו אותי. הם אמרו שאם אלך יפה אגיע בתוך פחות משעתיים לצ'מהארוש (Chamharouch), כפרון קטן על צומת שבילים בגובה של 2,500 מטרים. כשטיפסתי מעל עמק הנהר הרחב פגשו אותי שני מדריכים צעירים. "תעלה ישר מזרחה מצ'מהארוש. יש שם שביל פרדות שמתחיל לפני הכפר. הוא תלול, אבל אם תקום מוקדם תוכל להגיע ביום אחד לצד השני". הלילה ירד ועננים זחלו מפה לשם. "אתה רוצה לישון בצ'מהארוש? אני אלך איתך", הציע אחד מהם. כשהגענו הוא נעלם בחושך, חזר עם נר, גזייה וטאג'ין, הוליך אותי לחדרון חומר קטן, הדליק את הגזייה וחתך את הבשר והירקות. החדרון היה קר. הטאג'ין איבך אדים. "האוכל יהיה מוכן עוד מעט. אתה בטוח שאתה רוצה ללכת לבד? אני יכול לבוא איתך". "תודה". אני אוהב ללכת לבד. היום השני: עננים מצטברים מתחתי השעון צלצל בחושך המעובה, הדלקתי פנס והבטתי בו. החדר היה חשוך, אבל בחוץ היה כבר אור אפור של בוקר. יצאתי אל הנתיב הצר שבין הבתים והסלעים. עננים כיסו את הרכס. נכנסתי לתוך עמק הנחל היבש. עליתי בו, מתרגל למשא התרמיל. השביל שהלכתי בו גווע. התחלתי לטפס על המדרון באלכסון, צועד על סלעים גדולים ורחבים. הבטתי וראיתי גל אבנים קטן. מצאתי את השביל שאליו כיוון אותי המדריך. הרוח התחזקה. הנקיק נהיה צר יותר ויותר. הרוח נשבה בזעף, חובטת מאחור. עצרתי מתחת לסלע ענקי. היה שם שלג שנשאר מסופה קודמת. למרות הרוח, התרמיל, הקור ותלילות המדרון, הייתי מלא כוח ושמחה. נהניתי מהטיפוס ומצריחת הרוח. קשי הסלעים, קור המדרונות ואפרוריות העננים לא הזיזו לי. כשהגעתי לקו הרקיע ראיתי שיש לי עוד. טיפסתי אל גאיוןמוארך שמעליו היה קו רכס לא גבוה. עליתי באטיות בין סלעים גדולים, והרוח דחפה אותי באלימות. חמש שעות נמשך הטיפוס לכאן. הבטתי ימינה וראיתי את הפסגה הגבוהה של האטלס — הטובקל (Toubkal) – מתנשאת מעל לעננים לגובה של 4,165 מטרים. אטלס היה טיטאן. הטיטאנים נלחמו באלים האולימפיים והפסידו. זאוס, אבי האלים, העניש אותו בנשיאת העולם על גבו. הרקולס עשה איתו עסקה: הוא התנדב להחזיק את העולם על גבו בזמן שאטלס ילך לגנוב עבורו את תפוחי הזהב שעליהם שמרו בנות הלילה. כשחזר עם התפוזים לא רצה אטלס לשוב ולהעמיס על עצמו את העולם. "תחזיק רגע עד שאסדר שיהיה לי נוח יותר", ביקש הרקולס. אטלס התרצה ונותר עם משא העולם על ראשו. פרסאוס, שליח האלים, הפך אותו לאבן כשהראה לו את ראשה הכרות של המדוזה, אולי כסיומו של ויכוח ישן בין הטיטאנים לאלים. אולי כדי שהשמים לא יפלו על בני האדם. הרוח נהמה סביבי. הרמתי את העיניים וראיתי עננים זוחלים. אם העננים יכסו את ההרים לא אוכל למצוא שביל לרדת. שאפתי אוויר, עצרתי את העולם והבטתי שוב במפה. שכחו להגיד לי שיש כאן מעבר כפול. הבטתי מזרחה, השמים עוד היו כחולים שם, העננים זחלו מדרום, מהסהרה. על המדרון שמדרום לי ראיתי גל אבנים. סימן צנוע שאישר שהשביל עובר שם. צעדתי לכיוונו, הרוח האיומה חבטה בי ללא הרף. הספרוס, בנו של אטלס, היה הראשון שטיפס על ההרים האלה כדי לצפות בכוכבים. רוח איומה שהגיחה מהעמקים שמתחתם חטפה אותו, והוא נעלם והיה לכוכב. פרשתי ידיים לצדדים, והרוח דחפה אותי בעלייה. ברגע שהגעתי אל קו הרכס, למקום שבו שרקה הרוח, אימתנית ובלתי נשלטת, אספתי את הידיים וחיבקתי את עצמי, הופך לקו. חציתי את הרכס במהירות ועצרתי במחסה קטן. רחוק מתחתי נפרש עמק גבוה עם חלקות ירוקות ועצים. הורדתי את התרמיל וחייכתי אל העננים שהמשיכו להצטבר מתחתי. תה מתוק, שמיכה וצלחת שקדים ואגוזים הלכתי בחושך. הייתי עייף אחרי יותר מ־12 שעות של הליכה. על המדרון שמתחתי ראיתי בתים. חבטתי בדלת ברזל חבטה לא כבדה ביד פרושה. "מי שם?" "טוּריסט!" שני גברים פתחו את הדלת ביחד. מבוגר מזוקן חבוש בכאפייה לבנה, וצעיר משופם עם פנים עגולות ועיניים גדולות. "סלאם עליכום". "עלייכום הסלאם". הם הביטו בי בפליאה, "מאיפה אתה בא?" "מצ'מהארוש". "צ'מהארוש?" "ואני מחפש מקום לישון".
"תפאדל, תפאדל", אמר המבוגר וחייך. הדלת הובילה לחצר שבצדה האחד היה מטבח אפלולי ומעבר לה ניצב בית חומר מוארך. הוא פתח את דלת הבית והדליק אור צהבהב. הם לא דיברו צרפתית. רק ברברית וערבית. הצעיר הביט בי בעניין. "מוסלם?" שאל. מי שמדבר ערבית הוא ערבי. מוסלם. הרומאים מעולם לא כבשו את הברברים. גם לא הממלכות הערביות. אבל האסלאם חדר, ואיתו הערבית. חלצתי נעליים, והמבוגר הוציא שמיכה והורה לי להתעטף בה. חייכתי כשהזדרזו להביא את כיור המים הנייד, סבון, קנקן מים חמים ומגבת קטנה.אחר כך הביא הצעיר גזייה שמנמנה, קנקן תה מחודד, קופסה מלאה בגושי סוכר ושתי צלחות, באחת שקדים ובשנייה אגוזי מלך. "זה מהעצים שלנו!" הכריז מוחמד, המבוגר, בגאווה. הוא הניח את הקומקום על מנורת הגז שהאירה וחיממה את החדר, וגם הרתיחה מים. "תאכל, תאכל", קירב אלי אחמד, הצעיר עם הפנים העגולות והשפם, את השקדים והאגוזים. שניהם לבשו את הגלימות עם הכובע המחודד, שכשהמרוקאים עוטים אותן הם נראים כמו הארי פוטר. ארץ שלמה של מכשפים. אכלתי. "תאכל!" ציווה מוחמד כשהפסקתי לרגע.
התה היה חם ומתוק, השמיכה עלי, צלחות השקדים והאגוזים לפני. "למדתי בזגורה (Zagora)," אמר אחמד, "יש שם מדרשה ללימודי דת". "כמה שנים?" הוא ספר את האצבעות, עובר יד, ואז אמר: "שמונה שנים, ועכשיו אני האימאם של הכפר. מוחמד הוא הדוד שלי". מוחמד הוציא ממגירה מפה כתובה ערבית ופרש אותה על השטיח כדי לברר לאן הולכות הדרכים ומאיפה יוצאות מכוניות. קראתי את אחד השמות. "אתה קורא ערבית! מזיאן!" קרא. "מזיאן, מזיאן", הניד אחמד את ראשו בהתפעלות. המזיאן המרוקאי נשמע כמו המצוין העברי גם בערים שמצפון לאטלס, אבל כאן הוא שכיח יותר. מזיאן! היום השלישי: היום יש שוק מוחמד חיכה שאפתח את הדלת בבוקר, ואז נכנס עם קנקן מים חמים והכיור הנייד והביט בי מבעד למשקפיו העבים. אכלנו ארוחת בוקר של תה מתוק עם נענע, שקדים, אגוזים ולחם עם חמאה מתקתקה, זיבדה נהדרת. "יש מאמסוזרט ג'יפ לאגוויין (Agouin)", מרחק של 62 קילומטרים. הוא לא ידע מתי הג'יפ יוצא. הבוקר היה צונן והשמים כחולים. צעדנו עד מעל לסיבוב שירדבתלילות אל עמק נהר אסיף (Asif). בתי חומר על המדרונות בין עצי אגוז מלך ושקד. "שם למטה", הצביע מחמוד. כשירדתי עקב אחרי במבט, נופף לי והסתובב לחזור. הלנד־רובר יצא לפני חצי שעה, אמר לי ברבר בגלימת הארי פוטר, כובע המצנפת השחור והמחודד על ראשו. הבטתי בקירות החומר העצומים שהתנשאו מעלי, בקישוטי הקווים בתוך הקיר החום, בחלונות הצבועים, בכביסה. "יש עוד לנדרובר?" "מחר". הבוקר היה צונן וצלול והנוף היה נפלא. בדרך עברו ברברים רכובים על פרדות ואיכרים עם מחרשות עץ נהדרות, ועמק הנהר היה ירוק. אחרי שעה הגעתי לכפרון בצומת דרכים. עצרתי לתה. לא יהיו מכוניות היום. מחר, הבטיח לי האיש הצעיר ששטף את רצפת המכולת שהיתה גם בית תה. אבל בסור, "ולאן אתה?" "לטיזואל (Tizoual), לכפר הבא", הוא אמר. "אח שלי גר שם". עצרתי ליד מעיין קטן והורדתי את התרמיל. הוא ניגש ולגם מהמים. "מזיאן!" "מזיאן", הסכמתי. "אתה מדבר ערבית? מזיאן!" מזיאן. הבטתי בפרדות שבשדה. "אתה חושב שאפשר לשכור פרדה?" "כשנגיע לכפר אני אשאל את אח שלי", ענה. "בטח שאפשר לרכוב על פרדה. מזיאן! איך קוראים לך?" "מנסור". "מנסור?" הוא הסתובב בפליאה, "מוסלם? אחמד!" הצביע על עצמו בגאווה. בתי טיזואל הציצו בסוף העלייה. אחמד פנה לאיכר שהוביל פרדה חסונה. הברבר הניד בראשו. הוא צריך את הפרדה לעבודה. "מנסור!" הוא קרא אחרי. עצרתי בעייפות והבטתי אחורה. הוא עמד ליד בית ששני בנאים צעירים שיפצו. "בוא! יש להם פרדה!" "אבל היא צריכה לחזור עוד היום. אני לא יודע", אמר הגבר הצעיר. "כמה?" שאלתי. הוא נקב סכום שאפשר היה לשכור בו מכונית ליום. "אני לא אוכל לעבוד היום", הביט בי הגבר הצעיר. "עם הכסף שתרוויח ממני תוכל לנוח גם מחר". הוא חייך. "בוא תיכנס לתה". חייכתי. לפי הנוהג, הזמנה לתה ולארוחה היא סימן שהעסקה הושלמה. הורדתי את התרמיל, חלצתי נעליים והתיישבתי בחדר ההסבה. אישה צעירה הביאה טאג'ין עד לפתח הדלת. הגבר הצעיר הניח אותו על השולחן וקרע את הלחם העגול לחתיכות. שטפנו ידיים מעל הכיור הנייד והתחלנו לאסוף בקצה הלחם את הירקות הרותחים שהיו מונחים בטאג'ין. "תאכל, תאכל!" אמר בעל הבית בתקיפות הראויה. אכלתי. "תאכל, תאכל!" אמר הבחור הצעיר ודחף לעברי חתיכת בשר עוף שהוריד מהעצם והניח לידי. נשענתי אחורה. "תאכל, תאכל!" אמר הבחור הצעיר, ובעל הבית הביט בי והשלים: "תאכל, תאכל!" מאושר למרות הישבן הדואב בעל הבית קרב את הפרדה לסלע, ואחמד הגיש לי את התרמיל שייצבתי על צווארה. היא סירבה ללכת ואחר כך ניסתה ללכת אחורה ואחר כך פנתה הצדה ולבסוף יצאה בצעד קל במעלה הגבעה. יש משהו נעים בגב של פרדה. רחב בהרבה מגב של סוס, מהגב הגרום של החמור, מהדבשת המעוקמת של הגמל. יש בו חיסרון אחד – הוא רחב, ואחרי הליכה מרובה, גיליתי שגמישות מפרקי הירך שלי היא לא משהו. "אתה אוהב את האטלס?" "כן". "מזיאן!" עברנו על פני כפרים קטנים שהיו דבוקים לרגלי הרים אדומים, אדום ארגמני ונוקשה של סלעים געשיים. כפריים חרשו שדות. לב האטלס, חורף יבש שמחכה לסופה שקורית פעם או פעמיים בחודש, ואחריה יהיו עוד ימים מתוקים עם קרעי עננים בשמים. כמו עכשיו. אחמד נהג את הפרדה. ישבתי מאחוריו. סבלתי בשעה הראשונה, ואחר כך התרגלתי. הנוף היה צחיח, ורק מסביב לכפרים, שהיו כפרי גרעין מבוצרים, היו שדות חיטה ירוקה ונמוכה, ומטעי שקד ואגוז. רוח קרה נשבה כשטיפסנו אל מעבר ההרים. היא חדרה מתחת לבגדים. כרכתי את הצעיף והתכווצתי. ארבע ילדות טיפסו עם עדרן על המדרון שלצד הדרך. הן חייכו וקראו קריאות שלום. הנשים הברבריות לא יוצרות קשר. יש בהן משהו סגור, חושש. ראיתי מעט נשים, ורובן ככולן עובדות בעבודות הבית, שפחות לסחיבת המים והעצים, לבישול, ללידה. הרוח נחלשה מאוד, ולפנינו נפתח עמק עם שדות והרים אדומים וחריצים תלולים שעל דופנותיהם היו תלויים כפרים, ואני הייתי מאושר למרות הישבן הדואב והרוח הקרה, כי הרגשתי שהאטלס מעניק לי את נופיו בדרך פרטית ונפלאה. השביל עבר על שפת קניון עמוק של אבן חול, אנשים התחילו להגיע מולנו, חוזרים מהשוק. פרדות עמוסות בכיסאות, בשקים, במחרשות, ברועים שדפקו בבהמות ודרבנו כבשים על פני השביל. "סלאם עליכום!" קראנו למגיעים, "עליכום הסלאם", הם ענו. לא יכול אדם לעבור על פני אדם אחר באטלס בלי לברך.
|
תפריט עמוד
עוד בערוצים:
מידע נוסף
הפרדה היא רכב השטח של האטלס
***
חבטתי בדלת ברזל. "מי שם?" "טוריסט!" שני גברים פתחו את הדלת: מבוגר בכאפייה לבנה וצעיר עם עיניים גדולות. "סלאם עליכום. אני מחפש מקום לישון". "תפאדל, אמר המבוגר, וחייך
***
"הפרדה צריכה לחזור עוד היום", אמר הגבר הצעיר ונקב בסכום שאפשר לשכור בו מכונית. "אני לא אוכל לעבוד היום", אמר. "עם הכסף שתרוויח ממני תוכל לנוח גם מחר"
***
ברבר בגלימת הארי פוטר על פרדה, בידיו – מחרשת עץ
***
אחמד הביט ביום הכלה. זו הפעם הראשונה שהוא בסור. מעולם לא התרחק כל כך לתוך ההרים. "מאוחר, ואני עוד צריך לחזור".
אמר ונהג את הפרדה הנאמנה לתוך הכפר
אמר ונהג את הפרדה הנאמנה לתוך הכפר
צור שיזף החליט לחצות את רכס הרי האטלס. באמצע החורף. לבד. לא מעט קילומטרים, כמה טעויות ניווט, סופה אחת, פרדה אחת והרבה מפגשים עם אנשים טובים באמצע האטלס פורסם 14.2.08 |
ביקור בוולוביליס, מרוקו
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 468
[name] => אפריקה
[slug] => africa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 468
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 712
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 506
[name] => מרוקו
[slug] => morocco
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 506
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 468
[count] => 82
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )