הרי האטלס: כך כמעט מתתי

השביל שהלכתי בו גווע. התחלתי לטפס על המדרון באלכסון, צועד על סלעים גדולים ורחבים. הבטתי וראיתי גל אבנים קטן. מצאתי את השביל שאליו כיוון אותי המדריך. הרוח התחזקה. הנקיק נהיה צר יותר ויותר. הרוח נשבה בזעף, חובטת מאחור. עצרתי מתחת לסלע ענקי. היה שם שלג שנשאר מסופה קודמת. למרות הרוח, התרמיל, הקור ותלילות המדרון, הייתי מלא כוח ושמחה. נהניתי מהטיפוס ומצריחת הרוח. קשי הסלעים, קור המדרונות ואפרוריות העננים לא הזיזו לי. כשהגעתי לקו הרקיע ראיתי שיש לי עוד. טיפסתי אל גאיוןמוארך שמעליו היה קו רכס לא גבוה. עליתי באטיות בין סלעים גדולים, והרוח דחפה אותי באלימות. חמש שעות נמשך הטיפוס לכאן. הבטתי ימינה וראיתי את הפסגה הגבוהה של האטלס — הטובקל (Toubkal) – מתנשאת מעל לעננים לגובה של 4,165 מטרים.

אטלס היה טיטאן. הטיטאנים נלחמו באלים האולימפיים והפסידו. זאוס, אבי האלים, העניש אותו בנשיאת העולם על גבו. הרקולס עשה איתו עסקה: הוא התנדב להחזיק את העולם על גבו בזמן שאטלס ילך לגנוב עבורו את תפוחי הזהב שעליהם שמרו בנות הלילה. כשחזר עם התפוזים לא רצה אטלס לשוב ולהעמיס על עצמו את העולם. "תחזיק רגע עד שאסדר שיהיה לי נוח יותר", ביקש הרקולס. אטלס התרצה ונותר עם משא העולם על ראשו. פרסאוס, שליח האלים, הפך אותו לאבן כשהראה לו את ראשה הכרות של המדוזה, אולי כסיומו של ויכוח ישן בין הטיטאנים לאלים. אולי כדי שהשמים לא יפלו על בני האדם.

הרוח נהמה סביבי. הרמתי את העיניים וראיתי עננים זוחלים. אם העננים יכסו את ההרים לא אוכל למצוא שביל לרדת. שאפתי אוויר, עצרתי את העולם והבטתי שוב במפה. שכחו להגיד לי שיש כאן מעבר כפול. הבטתי מזרחה, השמים עוד היו כחולים שם, העננים זחלו מדרום, מהסהרה. על המדרון שמדרום לי ראיתי גל אבנים. סימן צנוע שאישר שהשביל עובר שם. צעדתי לכיוונו, הרוח האיומה חבטה בי ללא הרף.

הספרוס, בנו של אטלס, היה הראשון שטיפס על ההרים האלה כדי לצפות בכוכבים. רוח איומה שהגיחה מהעמקים שמתחתם חטפה אותו, והוא נעלם והיה לכוכב. פרשתי ידיים לצדדים, והרוח דחפה אותי בעלייה. ברגע שהגעתי אל קו הרכס, למקום שבו שרקה הרוח, אימתנית ובלתי נשלטת, אספתי את הידיים וחיבקתי את עצמי, הופך לקו. חציתי את הרכס במהירות ועצרתי במחסה קטן. רחוק מתחתי נפרש עמק גבוה עם חלקות ירוקות ועצים. הורדתי את התרמיל וחייכתי אל העננים שהמשיכו להצטבר מתחתי.

חציתי את רכס האטלס. כדאי שארד ממנו בשלום. קמתי והתחלתי לרדת על גבי השלוחה התלולה, מדרונות יורדים אלף מטר לכל צד, דרדרת אכזרית ומתפוררת זורמת מתחת לסוליות הנעליים.

רחוק מתחתי יכולתי לראות אוכף שמן ורחב. כשהגעתי אליו שמעתי שירה צלולה. ואחר כך נגלה אלי מקורה: רועה שדילג במעלה במהירות אחרי כבשים ועזים שעירות שטיפסו בקלילות אל האוכף.
"סלאם עליכום!"
"עליכום א־סלאם", הוא חייך ושאל: "בונבון?"
הזמן היה קצוב. גם האור. אמסוזרט (Amsouzerte) היתה רחוקה ממני עשרה קילומטרים. עד תיסאלדיי (Tissaldai), הכפר הראשון במעלה הנחל, היו לא יותר מארבעה. גלשתי בין עצי אגוז מלך ושקד אל תחתית הנחל, מדלג על הסלעים האפורים, עולה בשביל תלול, מגיח בין בתי הכפר. ילדים הקיפו אותי, זבי חוטם ומגלגלי חישוקים. הם ביקשו עטים, הם ביקשו בונבונים, הם דחפו ידיים לידי וקראו קריאות התפעלות כשעניתי להם. פה היו המשחקים מהסוג הישן – גלגל, כדור עור בלוי, עולם של יסודות מאובקים וחיים. הם נשמטו כשהתרחקתי, האור דעך והלך.

חלצתי נעליים, והמבוגר הוציא שמיכה והורה לי להתעטף בה. חייכתי כשהזדרזו להביא את כיור המים הנייד, סבון, קנקן מים חמים ומגבת קטנה.אחר כך הביא הצעיר גזייה שמנמנה, קנקן תה מחודד, קופסה מלאה בגושי סוכר ושתי צלחות, באחת שקדים ובשנייה אגוזי מלך. "זה מהעצים שלנו!" הכריז מוחמד, המבוגר, בגאווה. הוא הניח את הקומקום על מנורת הגז שהאירה וחיממה את החדר, וגם הרתיחה מים.

"תאכל, תאכל", קירב אלי אחמד, הצעיר עם הפנים העגולות והשפם, את השקדים והאגוזים. שניהם לבשו את הגלימות עם הכובע המחודד, שכשהמרוקאים עוטים אותן הם נראים כמו הארי פוטר. ארץ שלמה של מכשפים. אכלתי. "תאכל!" ציווה מוחמד כשהפסקתי לרגע.

הוא ספר את האצבעות, עובר יד, ואז אמר: "שמונה שנים, ועכשיו אני האימאם של הכפר. מוחמד הוא הדוד שלי".
הנשים הביאו טאג'ין עד לפתח הדלת, ומוחמד לקח אותו. הוא יצק מים על ידי מעל כיור הבדיל הנייד, ואני יצקתי מים על ידיו. ואחר כך הוא יצק מים על ידיו של אחמד. אחמד בצע את הלחם והגיש לי אותו. הושטתי יד ימין ואמרתי "בישמאללה". קדרת החרס החמה של הטאג'ין הונחה בינינו, וכל אחד מאיתנו גרף בעדינות בתורו חתיכות תפוח אדמה, גזר, אפונה, לא נוגעים בבשר הכבש שהעלה אדים במרכז. מוחמד ביתר את הבשר ודחף נתחים לכיוון שלי. אכלנו.

מאוחר יותר הראה לי מוחמד את דרכונו הריק מחותמות. בן 52, ומעולם לא הרחיק אל מעבר לכפר שבמורד הדרך. האימאם הצעיר, איש העולם הגדול, הגיע עד זגורה.

הבוקר היה צונן והשמים כחולים. צעדנו עד מעל לסיבוב שירדבתלילות אל עמק נהר אסיף (Asif). בתי חומר על המדרונות בין עצי אגוז מלך ושקד. "שם למטה", הצביע מחמוד. כשירדתי עקב אחרי במבט, נופף לי והסתובב לחזור.

הלנד־רובר יצא לפני חצי שעה, אמר לי ברבר בגלימת הארי פוטר, כובע המצנפת השחור והמחודד על ראשו. הבטתי בקירות החומר העצומים שהתנשאו מעלי, בקישוטי הקווים בתוך הקיר החום, בחלונות הצבועים, בכביסה. "יש עוד לנדרובר?" "מחר".

הבוקר היה צונן וצלול והנוף היה נפלא. בדרך עברו ברברים רכובים על פרדות ואיכרים עם מחרשות עץ נהדרות, ועמק הנהר היה ירוק. אחרי שעה הגעתי לכפרון בצומת דרכים. עצרתי לתה. לא יהיו מכוניות היום. מחר, הבטיח לי האיש הצעיר ששטף את רצפת המכולת שהיתה גם בית תה. אבל בסור,
42 קילומטרים מכאן, יש היום שוק, ומשם יש מיניבוסים ומשאיות ואפילו אוטובוס שנוסע את מרחק עשרים הקילומטרים עד לכביש הראשי. מצד אחד, אחרי יומיים של טיפוס וירידה, ושבעת הקילומטרים שהלכתי היום, לא התחשק לי ללכת עוד 42 קילומטרים. מצד שני, אלך כמה שאלך ואדפוק על דלת של בית.

"סלאם!" הצטרף אלי ברבר ממוצע קומה ועגול פנים. היה לו שפם קטן וכובע מצנפת על ראשו. "לאן אתה הולך?"
"לסור".
"רחוק!"

הרוח נחלשה מאוד, ולפנינו נפתח עמק עם שדות והרים אדומים וחריצים תלולים שעל דופנותיהם היו תלויים כפרים, ואני הייתי מאושר למרות הישבן הדואב והרוח הקרה, כי הרגשתי שהאטלס מעניק לי את נופיו בדרך פרטית ונפלאה.

השביל עבר על שפת קניון עמוק של אבן חול, אנשים התחילו להגיע מולנו, חוזרים מהשוק. פרדות עמוסות בכיסאות, בשקים, במחרשות, ברועים שדפקו בבהמות ודרבנו כבשים על פני השביל.

"סלאם עליכום!" קראנו למגיעים, "עליכום הסלאם", הם ענו. לא יכול אדם לעבור על פני אדם אחר באטלס בלי לברך.
עמדנו על הרכס האחרון. למטה היתה סור. אחמד הביט ביום הכלה. זו הפעם הראשונה שהוא בסור. מעולם לא התרחק כל כך לתוך ההרים. "מאוחר, ואני עוד צריך לחזור". הוא נהג את הפרדה הנאמנה לתוך הכפר. אור אחרון. ג'יפי לנד־רובר ישנים וטרנזיטים נעלמו לתוך החושך. קפצנו מהפרדה, ואחמד קשר אותה.
"שאי?" הוא חייך.
אטלס. חשבתי לעצמי, פושט רגליים בקור הצהוב של הנורה שדלקה במסעדה הקטנה. חציתי את האטלס.