ברנינג מן בחוף הבונים

ההחלטה התקבלה: בשנה הבאה אני נוסעת לפסטיבל ברנינג מן בנוואדה, שבארצות הברית. לא אכביר במילים על הפסטיבל המטורף הזה, שמתקיים מזה שנים רבות, שכן רבים כבר כתבו ותיעדו אותו. אצלי הכל התחיל בכמה מילים של חברה: "בואי, בואי ניסע השנה!", היא אמרה. וכך, נולד לו חלום.

בדקתי, ביררתי, חקרתי, שאלתי שאלות. במהרה הסתבר שקיימת קהילה ענקית ממש כאן בארץ שלנו. הם לידי, חברים של חברים, חברים שלי, ובני משפחה, ופתאום נפתחה לה דלת חדשה נוספת לעולם קסום, מרתק, מרגש, ומצמרר של אנשים חדשים, שונים אך דומים, רגישים, פתוחים, מקבלים ובעיקר מלאי תשוקה לחיים ולאהבה.

חוויות מצולמות מפסטיבל ברנינג מן הישראלי – לחצו על התמונות להגדילן

החלטתי מכמה סיבות שהשנה לא תהיה השנה הנכונה לטוס לפסטיבל, אך מיד התברר לי שאין מה לדאוג, ממשיכים לחלום ולתכנן, ואני לא לבד. יש עוד מאות כמוני, מתוך הקהילה הקטנה והיפה הזו שלא טסים השנה, וכמה בודדים לקחו יוזמה וארגנו אירוע "קונטרה" – ברנינג מן, פה ממש, בארצנו הקטנה.

אספתי כמה חברים, דחפתי את הביקיני לתיק, הטענתי את המצלמה, ולדרך יצאנו. אי שם ליד חוף הבונים, נאספנו כולנו לסוף שבוע בלתי נשכח. קהילת הברנרים, כאן בארץ ובכלל בעולם, מתבססת על עשרה עקרונות. הנה כמה מהם:

קבלה חיצונית – כולם רצויים, מכל צבע, דת, מין ומצב רוח.

כלכלה מבוססת מתנות – משמע, ערך הנתינה אינו מותנה בדבר, ומתנות לאחר זו הדרך להפיץ אהבה ונתינה. מתנה היא לאו דווקא מוחשית ופיזית, לפעמים גם מילה קטנה או חיבוק, עזרה בהקמת אוהל היא מתנה, וכפי שגיליתי, מתנה גם באה לידי ביטוי בלחלוק את הקפה שלך בבוקר. המתנות הקטנות והמחוות שבין אדם לחברו הן המשמעותיות ביותר שניתן להעניק ולקבל.

עצמאות רדיקלית – הברנרים מעודדים את הפרט לגלות, לחוות, לתרגל ולסמוך על עצמו ועל משאביו.

ביטוי עצמי – כל אחד ואחת מגיעים למקום ללא שיפוט, בלי פחדים, לכולם יש מקום ומרחב לביטוי עצמי. מכאן, שכל המשתתפים באירוע מביאים את עצמם, את האמנות שלהם, את הכישרונות שלהם, ויחד יוצרים מרחב מרתק, של חופש, אהבה, מקוריות, וחוויה ייחודית ובלתי נשכחת.

מאמץ קהילתי – בחיבור קהילתי מעריכים ומעודדים שיתוף פעולה ויצירתיות, כמו גם תמיכה הדדית, ליצירת השלם.

כאן ועכשיו – זה אולי העיקרון המסכם והחשוב מכל. שום עיקרון, אידיאל, או ציפייה לא תחליף את החוויה הזו, של כאן ועכשיו. לחוות את הרגע, בלי לחשוב על העבר או העתיד. לקחת את הדברים כפי שהם באותה שנייה, לנשום אותם, לספוג אותם, לתת להם להיות.

השארנו את המכונית אי שם, פסענו על החול הבוער, ואז נגלו לעינינו עשרות אוהלים לאורך אדוות הים המנצנצות. מיצגי אמנות מקוריים היו פזורים בינות האוהלים. המקום רחש חיים בנוכחותם של מאות אנשים יפים, צעירים ומבוגרים, וגם כמה כלבים מחופשים.

הקמנו את האוהל שלנו, בשארית הצל שנותרה תחת סככת צל ענקית שהברנרים בנו מבעוד מועד, פתחנו בקבוק קאווה והתחלנו לחוש את הרגע. אותו רגע שהחל לפני השקיעה המהממת ונמשך אל תוך הלילה הקסום. אנשים רקדו, הכירו אחד את השני, הקימו מדורות, פתחו שולחן, שרו וניגנו שירים לקבלת השבת הברוכה, וקרוב לחצות, כולנו חברנו יחד במעגל ענק, סביב "האיש הבוער".

מחופשים, ערומים, מחובקים ואוהבים: צפינו בו כולנו – באיש החשוב מכל, פסל דמוי אדם עשוי מעץ, נשרף כליל, כמטפורה פשוטה וספונטנית, של ביטוי עצמי רדיקלי. אני אישית, נהניתי מהרגע, מהמדורה והאור העצום שהשריפה יצרה, וכן מההתלהבות וההתרגשות של האנשים סביבי, הילולה גדולה היתה שם.

החגיגה נמשכה עד הבוקר, והמשיכה גם למחרת. היה חם מהרגיל, שכן האירוע החגיגי הזה נערך בסוף השבוע החם ביותר של השנה.

קמתי עם השחר, עייפה אך מרוצה, ובעיקר מתרגשת לבדוק מה יתחולל היום על החוף. כי מי באמת יכול לישון בסוף אוגוסט בתוך אוהל יותר משעתיים, עם חול בשיער, ובכל מקום אחר?

יושבי החוף בירכו אותי בכוס קפה, שהייתה מאוד נחוצה בשלב הזה, ואז בחורה יפה ומתוקה הגיחה ועברה בין כולנו והדביקה עלינו מדבקות עם לב של זהב. לאחר טבילת התרעננות נפלאה בים, חשתי בגן עדן. אולי היו אלה הנשים והגברים הערומים שהסתובבו סביבי ותרמו לחוויה. גם מלאכים עם ציורי גוף וכנפיים רקדו סביבי. אך בתפוח האסור לא נגסתי.

שאלו אותי אחר כך, איך היה? מה חוויתי? מה חשתי? מה מסקנותיי? את התשובות קשה לתאר במילה או שתיים, ויתכן שגם כתבה שלמה לא תעזור. נותרתי עם אהבה בלב, תחושה של מיצוי יחד עם מצבור אנרגיות מטורפות, וגם עם שלל תמונות שצילמתי כדי להיזכר ולחזור למקום הקסום והנעים שחוויתי. עד הפעם הבאה….