אוזניים כבדות

זה נשמע כמו הפצצה
מה קורה כאן? האם מדובר במבנים מגאליתיים קדומים מלפני 4,000 שנה, או שמא הבריטים עוסקים בפרויקט סודי כלשהו שנועד לאתר חייזרים מחוץ לכדור הארץ? התשובה כמובן פשוטה הרבה יותר, אבל מרגשת לא פחות: מדובר במראות הקול (באנגלית, Sound Mirrors) – שרידיה של טכנולוגיה ישנה שהיתה חלק ממערך ההגנה האווירית הבריטי בימי מלחמת העולם הראשונה. יעילותן

של המראות הללו היה מוטל בספק, ובכל זאת ממש בשנים האחרונות הופיעו טכנולוגיות חדשניות המבוססות בדיוק על אותו העיקרון שעל פיו פעלו אותן צלחות בטון חבוטות והרוסות.
הזמן, תחילת המאה העשרים. רגע לפני שמלחמת העולם הראשונה עמדה לפרוץ. גרמניה עמדה להטיל למערכה נגד הבריטים כלי טיס חדישים: ספינות אוויר עמוסות פצצות שיזרעו הרס וחורבן בקרב מטרות אזרחיות וצבאיות כאחד. בידי הצבא הבריטי טרם היו אמצעים לגילוים המוקדם של הספינות ושל המטוסים שיבואו בעקבותיהן, ומרכזי האוכלוסייה האזרחית היו חשופים לגחמות המפקדים הגרמנים. באותן השנים לצבאות השדה של כמה מדינות היו מערכות שנועדו להקל על המפקדים לזהות את מקורה של אש האויב. המערכת היתה בעצם מעין אוזן מתכת שדמתה לחצוצרה גדולה ונועדה לקלוט ולהגביר את גלי הקול הבאים ממקור הרעש, למשל את קולות הירי או הנפץ של הפגזים.
המכשירים האלה, יש לומר, לא היו מדויקים, בלשון המעטה. בלי להיכנס לפרטי הטכנולוגיה אפשר רק להזכיר כי מדובר בטווחי זמן מהירים ביותר (מהירות הקול היא כ־344 מטרים בשנייה), וכדי לזהות את מקור הקול, מרחקו והכיוון שממנו הוא מגיע, צריך שיגיעו נתונים מכמה מוקדי האזנה ומכשור רגיש המאפשר לקולטם ולעבדם במהירות. ציוד מהסוג הזה לא היה בנמצא באותה התקופה, אבל זה לא מנע מהמהנדסים הבריטים לנסות לבנות מתקני האזנה המבוססים על עקרונות דומים אך גדולים הרבה יותר. אפשר היה להבין אותם. כלי הטיס הגרמניים שהגיעו בלי כל התראה מוקדמת שינו את כללי המשחק ויכלו להכריע את המערכה במהירות.
הרעיון היה פשוט: לבנות צלחת בטון אקוסטית שתרכז את גלי הקול ותשמש מעין מגבר. ליד מרכז הצלחת ישב המאזין והצמיד לאוזנו שפופרת האזנה – חרוט דמוי חצוצרה שהיה מחובר לצינור

מראות קול. בפברואר 1935 הציג רוברט ווטסון ואט את המכ"ם ושלח את הצלחות אל פח הזבל של ההיסטוריה

גומי. את הצינור הוא היה מזיז כמו סטטוסקופ כדי לאתר את מקור הקול. לאחר שזיהה את מקור הקול נעזר המאזין בנתונים שהיו חרוטים על פני הסקאלה כדי לזהות את הכיוון והמרחק של מקור הקול.
כיום אין מידע רב על אודות מידת הצלחתן של מראות הקול הללו, אולם הטענה היא, לפחות על פי כמה מקורות, שהן הצליחו לזהות מבעוד מועד ספינות אוויר ומטוסים שהיו במרחק של יותר מ־15 קילומטרים. נכון שמדובר בזמן זיהוי קצר, אבל די היה בו כדי להתריע ולאפשר למערכת לנקוט צעדי התגוננות ראשונים.
ידועים גם כמה סיפורי הצלחה, למשל האירוע שהתרחש באוקטובר 1917, כאשר מראת הקול באזור מפרץ פאן
(Fan Bay), לא הרחק מדובר, הצליחה לזהות ספינות אוויר גרמניות שהיו בדרכן ללונדון. עד אמצע שנות השלושים של המאה העשרים נבנו כמה מראות קול לאורך החוף המזרחי של בריטניה, כולל אותה "חומת קול" שנבנתה כאמור ליד דאנג'נס.

טכנולוגיה שהיא ארכיאולוגיה
אלא שזמנן של המראות הללו היה קצוב. מרגע שהופיעו מטוסי הקרב וההפצצה המהירים, לא היה עוד ערך למכשירים המבוססים על האזנה אנושית לקולות. ההתפתחות שסתמה את הגולל על צלחות ההאזנה הללו היתה טכנולוגיה חדשה שהתבססה על תכונות הקרינה האלקטרומגנטית.
בסוף פברואר 1935 הדגים רוברט ווטסון ואט לפני ועדה של משרד האווירייה הבריטי כיצד אפשר לאתר מטוס במרחק 27 קילומטרים בעזרת שידור וקליטה של אותות רדיו. המערכת היעילה הזאת, שנקראה מכ"ם, נכנסה לשימוש מלא במלחמת העולם השנייה ושלחה את מראות הקול הדוממות אל בתי הקברות של הטכנולוגיות הישנות.