שפלת יהודה כטוסקנה

הנסיעה לשקף זורקת את המטיילים לחבל ארץ יפהפה, בין שיפולי גבעות, מטעים, שפע של פרחי בר בעונה, פרות רועות והרבה כרמים, שנושקים לחורש הטבעי שמסביב. עד שלא רואים לא יודעים עד כמה כרם יכול להיות ירוק; ובעיצומו של קיץ, על רקע ראשיהגבעות החשופות, הירוק הזה ממש בוהק. מרחוק אפשר להבחין בבירור בשיפולים המערביים של הרי חברון, ואת התמונה משלים המסגד של הכפר השכן, בית עווא, שכמעט נושק למושב.

ביוני 1988, בלב האידיליה הפסטורלית הזו, נרצח אליהו כהן משקף בכרם שנטע במו ידיו. הוא היה הקורבן הראשון של האינתיפאדה בתחומי הקו הירוק. מביתה שבשקף משקיפה על הכרם אלמנתו, ענת, ונזכרת בימים הראשונים של הכרם: "כשעלינו על הקרקע ב־1981 קיבלנו אדמת בור. במו ידינו סיקלנו את האבנים ונטענו ירקות. כבר אז היה לנו ברור שהאיזור מתאים לגידולי גפן".

כמה שנים אחר כך ניטע הכרם הראשון בשקף. "הכרם שלנו", מספרת ענת, "לא היה הסנונית הראשונה בתופעת חידוש ימי הכרמים באיזור – קדמו לו הכרמים של מושב לכיש ויישובים אחרים בשפלה – אבל הוא סימן מגמה של הפיכת אדמות טרשים וגבעות חשופות לכרמים. אנחנו היינו הראשונים בשקף שעברנו מגידול ירקות לכרם. כשאלי בעלי החליט על כך, כעסו עליו במושב. כי בניגוד לירקות, שאת התפוקה שלהם רואים מיד, בכרם צריך להסתכל לפחות ארבע שנים קדימה".

רק בשנתיים האחרונות ניטעו בין אמציה לשקף כרמים בשטח של כאלף דונם. בתחילה שלטו כאן בעיקר ענבי הסולטנינה המוארכים (שמכונים גם תומפסון), ובשנים האחרונות נוטעים הכורמים באיזור גם זנים נוספים כמו סוּפֶּריוֹר העגלגלים, רֶד גלוֹבּ האדמדמים וזן מקומי מסוג זַיני, המתאפיין בענבים גדולים במיוחד.

איש תחת גפנו
שפעת הכרמים כאן מציתה את הדמיון. יש המפליגים למחוזות רחוקים ומדמים את האיזור לחבל טוסקנה (Toscana) שבאיטליה. אחרים חוזרים אלפי שנים אחורה, כשתושבי המקום ישבו איש תחת גפנו, בצרו, דרכו ענבים בגת ברגליים יחפות והתהוללו ברדיפה אחרי העלמות שהיו יוצאות בט"ו באב לחולל בכרמים.

באיזור נמצאו עדויות לייצור יין מהתקופה הכנענית והתקופה העברית הקדומה, ולפני כמה שנים התגלתה בעיבורי המושב רצפת פסיפס מהתקופה הביזנטית (המאה השלישית והמאה הרביעית לספירה), שהשתמרה כמעט בשלמותה. אנשי רשות העתיקות כיסו אותה בחול כדי לשמרה. הפסיפס,בשטח כולל של כ־220 מטרים רבועים, מתאר בפרטי פרטים את חיי החקלאות בחבל לכיש באותה תקופה. המרבד המרכזי של הבסיליקה שברצפתה שובץ הפסיפס היה מעוטר שריגי גפן עם עלים ואשכולות ענבים.

גפנים במושב שקף. מהדורה מודרנית של סיפור מקראי

בקרבת מקום התגלתה גם גת קדומה, שרצפתה עשויה אבני פסיפס. במשטח הדריכה של הגת תקועה אבן עיגון לבורג, שנועד לסחיטת הגֶפֶת (פסולת). משם זרם התירוש במרזב אל בור שקוע, ומשם לבור איסוף שקוטרו 2.25 מטרים רבועים ועומקו 1.55 מטרים.

אלפי שנים מאוחר יותר, ב־1958, הגיע לאיזור הלורד זיו, מעשירי יהדות אנגליה, והחליט כי המקום מתאים לגידול ענבים לתעשיית הצימוקים. אנשי הסוכנות היהודית תמכו בחברי מושב לכיש, שנטעו מאתיים דונם של ענבי סולטנינה, המתאימים לצימוקים. ההשקעה התגלתה כלא כדאית בסופו של דבר, אך חזונו של הלורד הנכבד – שברשותו היו כרמים לתעשיית צימוקים באנגליה – קם והיה. שנים ספורות אחר כך התיישבובמושב כמה מיוצאי קיבוץ האון, והם שנתנו את הדחיפה הגדולה לנושא. לאחרונה קיבלה המגמה תנופה גדולה עם הפיכתן של אדמות בור לכרמים בזו אחר זו.

יש בכרם משהו מרגיע, שורשי, שמסמל קשר לאדמה. יש האומרים שעונת הבציר היא שעתו היפה של הכרם, כשהעלים, כמו בתפאורה, מכסים על שריגי הגפן ועל אשכולות הפרי העמוסים. ויש האוהבים אותו עם בוא הסתיו, אחרי הבציר, כשהעלים הופכים אדומים וצהובים, מתחילים לנשור ומשאירים אותו במערומיו. "לא צריך להרחיק עד ניו אינגלנד כדי לראות שלכת", אומרת ענת בחיוך. "אפשר לבוא לכרם ולהתבשם מן המראה בחילופי העונות".

שלא לדבר על האביב. מי שמזדמן לאיזור לקראת סוף מרץ לא יכול להישאר אדיש למראה ההתחדשות האדירה של הכרמים, שמתחילים ללבלב. "אני בכל שנה מתרגש מחדש", אומר שאול פטרו, אביה של ענת, תושב אמציה ומראשוני חבל לכיש. "כבר שנים אני בעסק, ועדיין לא שבעתי ממראה הכרם באביב".

לא רק רומנטיקה
הראשונים שהחלו בגידול גפנים באיזור בעת החדשה היו, כאמור, חברי מושב לכיש. בכניסה למושב יש אלפי דונמים של כרמים, ככל שתראה העין, שמשתרעים לרגלי תל לכיש הקדום, המתרומם ממזרח. בלונדון, בחדר מספר 10 במוזיאון הבריטי, אפשר להתבונן בתחריטים מתקופת סנחריב מלך אשור, אשר בשנת 701 לפני הספירה כבש בסערה את העיר המקראית לכיש והגלה את תושביה היהודים. התחריטים מתארים את השבויים המובלים לגלות וברקע גפנים עם אשכולות ענבים.

במבט מהתל מזרחה מתפתל שביל שכולו כרמים. 3,000 דונם של כרמים גדלים פה, ושלא כבמישור החוף, האוויר כאן יבש. הימים אמנם חמים, אבל הלילות ממש קרים. "האקלים באיזור", אומר דודו עברי, מרכז נושא הכרם במושב, "מתאים בדיוק לגידול ענבים, עם הפרשים גדולים בין טמפרטורות של יום ולילה וחורף שמאפשר לפרי לספוג את מנות הקור שהוא זקוק להן".

הגת המערבית, אחוזת המיל השלישי מהתקופה הביזנטית. האתר נקרא כך כי נמצאה בו אבן מיל רומית המציינת כי הוא נמצא במרחק שלושה מילים מאשקלון. במקורות יש אינסוף דימויים הממחישים עד כמה היו הגפנים חלק מתרבות האיזור. גם המרגלים ששלח משה לתור את הארץ חזרו ובידיהם דבר אחד: אשכול ענבים

גם בלכיש, כמו באמציה ובשקף, מגדלים בעיקר ענבי מאכל, הנמכרים בשווקים בשם המותג טלי. "כרם זה לא עוד גידול", אומר עברי. "כרם זה אורח חיים, שקושר את האדם לקרקע. כרם זה כמו תינוק. אי אפשר לגדל גפנים בלי נשמה, כי מדובר בהתקשרות לשנים. כרם זה גיזום וקשירת הזמורות בסתיו, טיפול בעלים ובעלווה באביב, השקיה נכונה וכמובן הבציר, שהוא לא רק רומנטיקה, אלא בעיקר עבודה קשה".

ואפשר להתפרנס מגידול ענבים?
"לא נעשים מזה מיליונרים", מחייך עברי, "אבל זה בהחלט ענף רווחי".
החיים במושב לכיש סובבים סביב הכרם. לאחרונה ניטעה כאן חלקת אִקלום, שבה מנסים אנשי המושב להתאים זנים חדשים לתנאי האיזור. את סיום עונת הבציר, באוקטובר ונובמבר, הם חוגגים בצוותא על אחת הגבעות בסביבה. "בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה של בנים ממשיכים החוזרים למשק, וכמעט בכל משפחה יש בן אחד שעובד עם ההורים בכרם", אומר עברי בסיפוק. "עכשיו אנחנו מחכים שהדור הצעיר ירים את הכפפה ויחדש במהדורה מודרנית את חגיגות ט"ו באב בכרמים".

תקווה לשקט ושלווה
במרחק נסיעה של כעשרים דקות מלכיש, ממש בוואדי, כמו מנותק מהציביליזציה, ניצב בתוך כרם בית ורוד, עם תריסים ירוקים ורצפת עץ. זהו ואדי חכליל, שיורד מהרי חברון, חוצץ בין מושב גבעת ישעיהו ליישוב שריגים ונחשב אחד מחמשת הוואדיות הקרים בארץ. "כמו שכתוב: 'חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב'" (מתוך ברכת יעקב ליהודה, פרשת ויחי, בראשית מ"ט, 15), מתפייט ד"ר עמוס ברזילי, וטרינר וכורם, שיחד עם סמדר קפלינסקי, חברתו לחיים, מטפח את הכרם ואת היקב הממוקם בתוך מסעדה בשם קלע דוד.

האדמה בוואדי גירנית, אדמת סלעי גיר לבנבנה, והגפנים עמוסות באשכולות ענבי יין. מסביב גבעות רכות, נוף ציורי טיפוסי של שפלת יהודה. לפני הכרם, גידלו בוואדי ורדים. אלא שהמגדלים לא הביאו בחשבון את האקלים ולא חישבו את עלות חימום החממות בלילות הקרה. ובכלל, יושבי שפלת ההר גידלו פה גפנים מקדמת דנא, אז מה פתאום ורדים?

גמל מוביל קנקני "עזה" המכילים יין, קטע מרצפת פסיפס בכיסופים, צפון מערב הנגב. האיזור כולו משופע בשרידים של תעשיית יין, מעשרות גתות ועד כדי חומר, שיוצרו באשקלון ושימשו כלי קיבול ליין, שיוּצא גם אל מעבר לים | צילום: נחשון סנה, באדיבות רשות העתיקות

"יש במקורות אינסוף דימויים הממחישים עד כמה היה הנושא מושרש בתרבות האיזור",אומר ד"ר ברזילי, ידען גדול במקורות, ומונה פסוקים נוספים מתוך ברכת יעקב ליהודה, שעל שמו נקראת שפלת יהודה. "'אוסרי לגפן עירה ולשֹורֵקה בני אתונו כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה' – במלים פשוטות", הוא מסביר, "אומר יעקב כי הגפנים תהיינה כל כך מרובות, שכל אחד יוכל לקשור (לאסור) את העַיִר שלו לעץ הגפן ואת בן אתונו לשורקה, שהיא גפן ממין משובח, והיין (דם הענבים) יהיה כל כך בשפע שיכבסו בו את הבגדים. היש מלים יפות מאלה לתיאור פוריות הארץ ושלוות יושביה?"

הענבים כאן הם כולם ענבי יין מזנים שונים: אמרלד ריזלינג, פרנץ' קולומבר (זן לא אציל המשמש לעשיית שמפניה באזורים מסוימים בצרפת) ופטיט סירה (ענב קטנטן שצבעו אדום עמוק, המשמש בעיקר להעמקת צבעו של הקברנה סוביניון). "הפטיט סירה נחשב בישראל בעייתי ומועד למחלות", אומרת קפלינסקי, "אבל באיזור שלנו טוב לו כנראה והתפוקה ממנו יפה". היקב של בני הזוג הוא יקב כפרי (יקב בוטיק, המתאפיין בתפוקה של לא יותר מחמישים אלף בקבוקים לשנה), שמפיק כ־10,000 בקבוקי יין בשנה, בעיקר יין לבן יבש, לבן חצי יבש ולבן חצי מתוק. את יבול ענבי הפטיט סירה הם מוכרים לייננים המייצרים קברנה סוביניון.

האיזור כולו משופע בשרידים של תעשיית יין, מעשרות גתות ועד כדי חומר, שיוצרו באשקלון ושימשו כלי קיבול ליין, שיוּצא גם אל מעבר לים; ונדמה שהציפורים הרבות שחיות כאן כיום – דוכיפת, שלדג, כחל וגם עופות דורסים כמו בז, כוס, תנשמת ורבים אחרים – היו פה גם אז.

"איזור יפה ועצוב", אומרת קפלינסקי. "לא רק תיירים מחו"ל הפסיקו לבוא לפה מאז האינתיפאדה. גם תיירות הפנים התמעטה, כי אנשים חוששים להגיע לכאן, במיוחד בלילות. פעמים רבות אני עומדת כאן, ליד המסעדה, מנסה לדמיין את האיזור מכוסה כרמים לפני אלפי שנים, את הבציר בימים ההם, את השיירות שנשאו יין ושמן זית למישור החוף, את הטבע סביב, ומקווה רק לדבר אחד: שלווה ושקט".