היום הראשון: מנווה שלום למעיינות הסטף לאחר הליכה ארוכה בדרך עפר אני עובר את עין מסילה, חוצה את כביש שער הגיא־בית שמש ונכנס לדרך הג'יפים שממשיכה את דרך בורמה. באנדרטת מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) הסמוכה חקוקים שמות חללים שנפלו מבין 3,500 המתנדבים שהגיעו לסייע במלחמת השחרור. מעניין לבדוק מי היו דוב שוגרמן וסטנלי אנדריוס הנעדרים עד היום. באוהל בדואי סמוך קוראת עסמה בת ה־17 – שמשפחתה מגיעה לכאן מאזור באר שבע לרעות את הכבשים – גרסה מקוצרת בערבית של "בין שתי ערים". אני מתחיל להסביר לה על צ'רלס דיקנס, אבל היא מוכיחה אותי "אני יודעת שהוא סופר טוב", ואני מתבייש. השביל עולה במעלה ההר בין גבעות הטרשים לשלוחת שיירות. במשלט 21 יש ספסל ועצי זית, והתצפית השולטת על הכביש לירושלים ממחישה היטב את חשיבות המשלטים הללו בזמן הקרבות הקשים על הדרך לבירה. על הסלע כתובה שורה משירו של חיים גורי "באב אל וואד": "אור כוכב ראשון מעבר בית מח'סיר". אני ממשיך לטפס למשלט 16, ועל גבעה קטנה ניצבים עמודי זיכרון ל־1,135 חללי הפלמ"ח. "החיים יזכרו אותנו ראשונים תמיד לאש אחרונים למרגוע", נכתב על אחת האבנים. מודעות היסטורית לא חסרה באזור הזה.
נחל כסלון הוא מהגדולים בהרי ירושלים, ובמדרונותיו נטעו חורשות אורן כחלק מיער הקדושים לזכר קדושי השואה. בסופי שבוע הוא יעד אטרקטיבי לרוכבי אופניים משכימי קום, אך להפתעתי אני הולך לבדי על השביל הרחב ומגיע לעין לימור. המעיין הקטן מטפטף בתוך מערה, ומשם זורמים המים לבריכת אגירה קטנה בפאתי הכפר עין ראפה. כאן אני פוגש חניכים של תנועות הנוער השומר הצעיר ובני עקיבא, ולמרות המעיין הפסטורלי, אני מבין ששקט לא אמצא כאן ומתחיל לטפס לאט בעלייה התלולה לכיוון צובה. מהדרך רואים את המתקנים הענקיים של קיפצובה. בתי הכפר עין ראפה היפה פזורים במדרונות העמק, ואיש מבוגר מעבד את חלקותיו בשלווה ומתעלם מחבורות החניכים העליזות היורדות למעיין. אני חוצה את הכביש בין טור המכוניות עמוסות הילדים שיצאו מהבילוי בקיפצובה ומנסה להגביר קצב כדי להגיע לסטף לפני חשכה. השביל יורד לנחל צובה, עובר ליד המתחם הארכיאולוגי המגודר שמנסים לשווק היום כמערת יוחנן ומטפס דרך חורשת יער לחניון הסטף. אני יורד למעיין בשביל שעובר בחורבות הכפר ולאורך הטרסות החקלאיות המעובדות. הנופשים והמטיילים האחרונים כבר עוזבים, והמעיין ריק וחשוך. שום ילד או ילדה כבר אינם יוצאים בחיוך נרגש מנקבת המעיין כדי לטפס חזרה ולזחול שוב אל המים והאור.
בגן העדן של ילדות אני מסב לארוחת ערב עם גידי וטל בשן המתגוררים בסטף. אנחנו צופים אל הרי ירושלים, אל טרסות האבן ומטעי העצים ואל מנזר יוחנן במדבר הציורי. גידי בשן וחנוך צורף הם אנשי קק"ל שאחראים על האתר. כיום מתחם הסטף הוא אחד האתרים הפופולריים בארץ ונחשב הצלחה בקנה מידה עולמי בניהול שטחים פתוחים. באור אחרון טל מסבירה לי על סדנאות בנייה בבוץ שהיא מעבירה ומראה לי את הבתים המיוחדים שבנתה. לפני שאנו נפרדים גידי וטל מרגיעים אותי שגם היום מגיע לכאן נוער ירושלמי למצוא את פינות ההתבגרות שלו. מדריך מהיר לֿיום הראשון
למרגלות עין סטף, ממשיך השביל מזרחה בתוואי נחל שורק, עוזב את השביל הירוק שעולה לעין חנדק ולשביל המעיינות, ממשיך לעין כרם, פונה דרומה לכיוון קריית מנחם ועיר גנים, ויוצא בדרום ירושלים לעין לבן. מכאן ממשיך השביל מעל תוואי נחל רפאים ועובר בכמה מעיינות נוספים. מדובר באהבת נצח
אנו חוצים לכיוון האוניברסיטה ומשם דרך קריית הממשלה, הכנסת ומוזיאון ישראל, עד עמק המצלבה. מנזר המצלבה והעמק היו מגרש המשחקים בילדותי. בניית סולמות חבלים, טיפוס בפיר סודי במנזר, הסתתרות מפני הנזירים שחיו בו, קומזיצים, ואפילו שמועות על גופה שהסעירו אותנו, ילדי רחוב התיבונים הקטן הגובל בעמק. למרות הכביש המהיר ובתי תנועות הנוער שנבנו כאן, עמק המצלבה מצליח לשמור על אופיו הייחודי. בגן סאקר אני פוגש את בנצי יגודייב, בחור בן 26, בעל מכון לעיצוב שיער בראשון לציון. הוא עומד נרגש בבגדים חגיגיים במרכז הדשא הירוק, ולידו קומץ חברים ונגן חצוצרה. "הסוס הלבן צריך להגיע בכל רגע", הוא אומר, "ואני הולך להציע נישואין לאושרית. היא בת 19 ועובדת פה ממול, והיא תכף תגיע", הוא מספר בהתרגשות. כשאני שואל אותו מה הטקסט, הוא אומר שאין טקסט מיוחד, רק "התהיי לי לעולמים". כשאני שואל אם יחתמו הסכם ממון, הוא עונה "אין שום ענייני ממון פה, מדובר באהבת נצח". צליינים, מוסלמים, נוטלי לולבים מעברו השני של כביש 1 נמצאת העיר המזרחית, ואנו עולים ברחוב דרך שכם בצדה המזרחי של העיר. הילדה נאדיה מביטה בנו בסקרנות אך נמלטת כשאני מרבה בשאלות. "לא דיברת היום עם אף ערבי ממזרח העיר", דורון מעיר בציניות ובצדק. "טיול בירושלים פעם אחת בלי פוליטיקה", אני עונה, "בלתי אפשרי", פוסק דורון. התצפית מהר הצופים לעבר מדבר יהודה ובקעת הירדן מרשימה גם אחרי הצהריים, אך בזריחה יש כאן תצפית נוף נהדרת אפילו יותר. אנו הולכים ב"שביל ירושלים" החדש היורד מהר הצופים לגיא בן הינום. אוהל גדול מושך את תשומת לבי, ומתברר שזהו פרויקט "חוויה ארכיאולוגית" שבו מתנדבים וארכיאולוגים מחפשים ממצאים בפסולת ובשפכים שהוצאו מעבודות הבנייה השערורייתיות של הוואקף באורוות שלמה בהר הבית. האחים מעיין, מִלכה ואלקנה, בני משפחת שומר מרעננה, נהנים מכל רגע: הם ממלאים בקושי אך בהתלהבות דליים של עפר וסוחבים אותם לניפוי. הממצאים הארכיאולוגיים מגוונים, החל בחותמת עברית מימי בית ראשון וכלה בגולת קליע מרובה תורכי.
אנו עולים דרך השוק לשער יפו. תכננתי להמשיך את הטיול דרך המושבה הגרמנית, הקטמונים וקריית יובל ומשם להדסה, אך הערב ירד. ירושלים עמוסת אתרים, ואין די ביום טיול אחד. אני חושב שאפשר לומר בלי כל מליצות מיותרות: אין כמו ירושלים. כולי תקווה שהתווי של שביל ישראל ישתנה ויעבור בעיר, אבל גם אם זה לא יקרה, אני מקווה שהמטיילים בשביל יסטו ממנו ליום הליכה בירושלים שלהם, הרי לכל אחד ירושלים שלו. בסיומו של היום אני ממהר לאזכרה של אבי, פרופ' זאב לב, המתקיימת בסוכה גדולה בשכונת הר נוף. הוא מעולם לא הבין איך אפשר לעזוב את ירושלים. "מה יש לעשות בתל אביב?" היה שואל. |
להמשך השביל:
שמעון לב הגיע בדיוק לאמצע של שביל ישראל. בין המעיינות והבוסתנים של הרי ירושלים ושפלת יהודה הוא מתחבר למסע האישי שלו, ממשיך לכעוס על עזובה ושמח על כל איש שנקרה בדרכו. ומה יהיה עם כל העליות האלה? |