היום הראשון: מבית גוברין לאחוזם
בסמוך לתחנת הדלק של בית גוברין מונחות ערמות של אבנים עתיקות, שרידים של אמפיתיאטרון ובית מרחץ רומיים. מעבר לכביש נמצא הגן הלאומי המרשים של תל מראשה ובית גוברין, על מערותיו הרבות, הכנסיות הצלבניות, מערות הקבורה המצוירות ואתרים רבים אחרים (הכניסה לגן בתשלום). בכל האזור יש למעלה מ־1,500 מערות, ולמרות מספרן הרב עוד לא הגיעו החוקרים להסכמה בדבר מטרתם של הכוכים החצובים במערות הקולומבריום, שאחת המוצלחות שבהן נמצאת בתל מראשה. מן העבר השני של הכביש נמצא הקיבוץ הקטן בית גוברין, שבבריכת השחייה שלו למדו ילדַי לשחות סוף סוף.
 |
כרם צעיר בנחל מראשה. אזור זה היה לב לבה של ממלכת יהודה המקראית |
אחרי כברת דרך קצרה לאורך הכביש פונה שביל ישראל דרומה לַווילה, שהיתה ביתו של מוכתר הכפר בית ג'יבריל, חאג' עבדאללה ע'זה, והיא אחת משני הבתים שנשארו מהכפר שנכבש במלחמת השחרור. הבית המפואר והמושקע, שבנייתו הופסקה כמעט לפני סיומה, עומד ריק. מאחד החדרים יוצאים ארבעה נרקומנים שבדיוק סיימו להסניף את מנת היום באחד מחדרי הווילה המפוארים.
לאחר הליכה של כקילומטר על דרך עפר טובה מתחבר השביל לכביש אספלט. ג'יפ של משמר הגבול עוצר לידי בחריקת בלמים לברר אם הכל בסדר. אני מספר להם על השביל ומראה להם את הסימון שבצד הדרך, ואחד הלוחמים אומר לחברו בידענות, "אמרתי לך שיש דבר כזה".
השביל עוזב את הכביש ופונה במקביל לערוץ נחל מראשה, על דרך עפר טובה ועבירה לכל סוגי הרכב. ממול, במעלה הערוץ, נראות מרחוק קבוצות אנשים המבקרים באתרי תל מראשה ובית גוברין. הנוף משתנה לשדות חומים משובצים איים של גבעות טרשים מסולעות. בעבר היה האזור הזה לב לבה של ממלכת יהודה המקראית, אבל עד מלחמת העצמאות הוא היה מלא בכפרים ערביים שחורבותיהם נראות עכשיו על ראשי הגבעות. ככל שאני מתקרב לאזור לכיש, מתרבים כרמי הענבים לאורך הנחל. מושב לכיש הוא אחד המושבים המצליחים של חבל לכיש, וכמעט כל ישראלי מכיר אותו בזכות הפרסומת המוצלחת "ענבי טלי – כל עינב זהב" ובזכות העובדה שמגדלים פה ענבים כבר 3,000 שנה. כמעט כל מושבניק מלכיש מגדל ענבים ב־85 הדונמים שברשותו, והמושב הוא ספק הענבים הגדול של המדינה.
עמוק בלב מסתתר אינדיאנה ג'ונס
דרך העפר עוקפת את הכיפה שעליה ממוקמת חורבת כפר לכיש ומתחברת לכביש העובר בין לכיש למושבים אמציה ושקף, זהו אזור נפלא לטיולים. ממולי מתנשא תל לכיש, האתר הארכיאולוגי המפורסם. לאחר התלבטות קצרה אני מחליט לעזוב את השביל ולנצל את ההזדמנות לטפס לתל המקראי שמעולם לא הייתי בו. אמנם אין הרבה מה לראות בו, וכנראה בגלל זה הכניסה חינם, אך הממצאים הארכיאולוגיים המדהימים שנמצאו בו נחשבים העדויות הארכיאולוגיות החשובות ביותר המתארות את הדרמה שהתחוללה בזמן כיבוש לכיש בתקופת המקרא.
אני מתיישב לי בראש התל ליד שתי אבנים גדולות ומרשימות ונזכר בשורות המפורסמות שכל ארכיאולוג ישראלי מתחיל יודע לצטט בעל פה: "כי אל משואות לכיש [א]נחנו שומרים ככל האותות אשר נתן אדנֵי כי לא נראה את עזקה". כתובת זו היא אחת מכעשרים "מכתבי לכיש" שנרשמו על שברי כדים בכתב עברי עתיק ונמצאו באזור. כמה מהמכתבים נכתבו בידי אדם ששמו הושעיהו והופנו אל אדם ששמו יאוש. ההערכה היא ששניהם היו מפקדים בכירים בצבא יהודה בזמן המרד בבבל (המאה השישית לפני הספירה). הפירוש המקובל למכתב המסעיר הוא שהושעיהו ישב במוצב קדמי ודיווח בזמן אמת אחורנית למפקדו יאוש שישב בלכיש הבצורה על אירועי הקרבות עם נבוכדנאצר. במכתב הוא מתאר את הדרמה המתרחשת מול עיניו ומדווח שכבר אינו יכול לראות את המשואה של עזקה, משום שזו נכבשה בידי לוחמי בבל. דברים אלה עולים בקנה אחד עם הנאמר בספר ירמיהו (ל"ד, ז'), שלפיו היו לכיש ועזקה בין הערים האחרונות ביהודה שנכבשו בידי נבוכדנאצר. הארכיאולוג האנגלי סטרקי שניהל את החפירות, לא היה בר מזל, ולאחר שהפקיד את החרסים בידי חוקר המקרא הידוע טור סיני כדי שיפענח אותם, נרצח בדרכו לירושלים בידי פורעים ערבים.
 |
| בדרך לאחוזם |
מאורע חשוב אחר הקשור לאזור הוא מסעו של סנחריב מלך אשור לארץ ישראל בשנת 701 לפני הספירה, כדי לדכא את מרד חזקיהו מלך יהודה. כפי שמסופר בדברי הימים ב' (ל"ט, ב'), מחנהו המרכזי של סנחריב שכן בלכיש, ומשם הוא עלה על ירושלים. בארמון סנחריב המפואר, שנחשף באמצע המאה ה־19 בעיר העתיקה נינווה שבעיראק, התגלו תבליטים רבים המתארים את מסעות המלחמה של השליט. המרהיבים שבהם, הנחשבים מהיפים ביותר באמנות האשורית, מוקדשים לכיבוש לכיש, ויש בהם תיעוד יוצא דופן של העיר המקראית בתקופת בית ראשון, כולל פירוט של שיטות הלחימה ושל שלבי הכיבוש של עיר מבוצרת עד לכניעתה (העתקים של התבליטים מוצגים במוזיאון ישראל בירושלים). הממצאים הארכיאולוגיים הרבים בלכיש ממלאים כרכים עבי כרס, וחשיבותם למחקר עצומה. אמנם חלומותי להיות ארכיאולוג אינדיאנה ג'ונסי חלפו להם בימי התיכון במחנה חפירה מתיש אחד באמאוס בלטרון, אך העובדה שאפשר לראות כאן עד היום את הסוללה האשורית היחידה שנשארה במזרח התיכון מרשימה אותי.
בפאתי נגב
אני יורד מהתל וחוזר לשביל ישראל. לאחר כמה מאות מטרים בדרך עפר עוצר לידי טנדר, וילדה קטנה משרבבת את ראשה מהחלון: "אבא אמר לי לשאול אם אתה שמעון לב שכותב על שביל ישראל". לדני ברעל, האבא המושבניק מלכיש הנוסע עם משפחתו לפיקניק קרוב לבית, אני אומר שטוב לדעת שיש מישהו שקורא את מה שאני כותב.
על הגפנים נותרו בעונה הזו רק אשכולות ענבים מדולדלים שלא נבצרו, ונוף הכרמים הירוק מתחלף לו בנוף של שדות תבואה חומים ירקרקים שלאחר הזריעה וטרם הנביטה. מרחוק נראים בתי העיר קריית גת, הממוקמת באזור שאפשר בהחלט להגדירו מרכז הארץ, אבל מרגישה בנגב, או לפחות "בפאתי נגב", כשם ספרו של ס' יזהר. בכלל, אני תוהה, היכן מתחיל הנגב?
השדות משתרעים לכל עבר, משתפלים בעדינות ויוצרים גלי קרקע חומים ורכים. בעוד כמה שבועות יוריקו השדות, ובקיץ, עם הבשלת החיטה, יצהיבו. אני הולך במהירות את 12 הקילומטרים הארוכים שנותרו לי עד למושב אחוזם ומהרהר בספר אחר ומופלא של ס. יזהר שקראתי לפני שנים רבות. ב"ימי צקלג" מתוארים שבעה ימים בחיי משלט, בימים שצפון הנגב שטוף השמש היה אזור קרבות בואכה תל אביב. הספר הזה, הקשה לקריאה, הוא אתגר והנאה אמיתית לחובבי קריאה ולמביני דבר. מעניין אם מישהו עוד קורא אותו היום.
ים השדות נקטע בעבודות העפר של כביש 6 המדרים, ולפנות ערב אני נכנס למושב אחוזם. בני משפחה אחת יושבים בחצר ושותים בירה, ולאחר כמה דקות הם נכנסים הביתה, לובשים בגדי שבת לבנים ופוסעים לבית הכנסת לתפילת ערב שבת.
- נקודת התחלה: תחנת הדלק של בית גוברין
- נקודת סיום: מושב אחוזם או תל קשת
- אורך המסלול: 23 קילומטר
- משך הטיול: 7־8 שעות
- דרגת קושי: קל־בינוני
- מים: בבית גוברין ובלכיש; מלכיש עד אחוזם אין מקור מים
- לינה: באחוזם על הדשא או לרגלי תל קשת
- אתרים: הגן הלאומי בית גוברין, תל לכיש, אזור אמציה וגבעת גד
- מפת סימון שבילים: מספר 12 (דרום השפלה ושולי הר חברון)
 |
| העבודות בכביש 6 בחבל לכיש |
היום השני: מאחוזם לדביר
השכם בבוקר אני חוצה את כביש 40 בערוץ נחל אדוריים ועובר ליד באר שקמה. טיפוס קצר מוביל לראש תל קשת הקטן, שם אני מכין לי קפה של בוקר, משקיף על הנוף ובודק את התווי המונוטוני שאלך היום. גובהו של תל קשת הוא רק כמה עשרות מטרים מעל לסביבתו, אבל הרוח הנעימה, נוף השדות המחורץ בשבילים וכוס הקפה משפרים את מצב הרוח. כדאי שאוהב את הנוף הזה, כי הוא ילווה אותי בימים הקרובים, אני אומר לעצמי. שביל ישראל פונה מערבה בדרכי עפר טובות, ונוף השדות נראה אחיד, אך במבט בוחן מתגלים חורבות, בורות מים, שרידי יישובים וכמה תלים. בפברואר האזור עוטה מרבדי כלניות. "דרום אדום" אוהבים לכנות זאת כיום לצורכי שיווק. לי הכינוי הזה מזכיר דווקא את התרעת "צבע אדום" שלפני נפילת הקסאמים, כאילו כדי להזכיר שהשלווה הזו מופרת מדי פעם ושעוד לא תמו הקרבות באזור.
אקשן כבר לא יהיה פה
לאחר כארבעה קילומטרים אני מגיע לערוץ הקניוני הקטן והמפתיע של נחל סד, וההליכה על שפת הערוץ עד סמוך לתל נגילה היא שינוי מבורך לעומת ההליכה בדרכי ג'יפים מעצבנות. תל נגילה היה מיושב כבר בתקופה הכלקוליתית (משנת 4500 לפני הספירה), והיה כאן גם חאן גדול בתקופה הממלוכית. מתחת לתל אני מבחין בשני אנשים המנסים לפרוש בדים לבנים בסמוך לאזור בנייה. זה נראה לי מרחוק כמיצב מחאה אמנותי של אחד מהארגונים הירוקים המבקשים למחות על העבודות, ואני שמח על האקשן שישבור את שגרת השדות החומים. כשאני מתקרב מתברר שאלה אינם האנרכיסטים מגודלי השיער שדמיינתי. גיא שלף, אדריכל נוף, ואורי נווה מרשות הטבע והגנים מנסים לפרוש את הבדים על מוטות עץ כדי להמחיש איך תיראה תחנת מְגוֹפים המתוכננת לקום במקום כחלק מצינור גז שאמור לעבור כאן. "יש לך אולר?", הם שואלים. אני מפשפש בתרמיל ונותן להם אולר רב תכליתי שקניתי בזול באיסטנבול. בסופו של דבר הם מצליחים למתוח את הבדים בגובה הרצוי, וגיא רץ במעלה תל נגילה כדי לצלם את המודל מלמעלה, כמו שיראו אותו המטיילים. "מחר אמור להתקיים דיון קריטי בוועדת רישוי ותכנון של מחוז דרום, ואנחנו רוצים להראות להם את הנזק הסביבתי שייגרם. מָגוֹף זה כמו שיבר גדול", הם מסבירים לי. משום מה מיקמו את תחנת המגופים בדיוק מול תל נגילה, שממנו נשקף נוף מקסים משופע באתרים. "צריך פשוט להזיז אותו 1,200 מטר דרומה, ואין בזה שום בעיה הנדסית", מסביר לי גיא.
אני ממשיך במקביל לשרידי מסילת הברזל התורכית. מעל ערוץ נחל פורה תלויים על בלימה ומטים לנפול שרידי גשר הרכבת התורכית המרשימים. את המסילה בנו התורכים בזמן מלחמת העולם הראשונה כדי להעביר ציוד ונשק לחזית הדרומית. בשנות השבעים של המאה העשרים הגשר התורכי עוד עמד על תִלו. כמה חבל.
שמורת חורבת פורה היא יעד מועדף לטיולי משפחות קלים בעונת הפריחה, עם שבילים מסודרים וחניה נוחה ליד הכביש. בנגב הצפוני נהנות הכלניות מכל העולמות: מצד אחד כמויות גשם גדולות יחסית כמו במישור החוף, ומצד שני טמפרטורות גבוהות של צפון הנגב. כך קורה שהן מקדימות לפרוח לפני הכלניות הצפוניות, ובשמורת חורבת פורה הן אינן נפגעות מחרישת שדות הנגב. כשאני הולך, הכלניות עדיין אינן פורחות, והשמורה ריקה מאדם.
 |
| שדות בין שמורת פורה לקיבוץ דביר |
משמורת חורבת פורה השביל ממשיך במקביל לכביש, וכרגיל במקטעי ההליכה הצמודים לכביש בשביל ישראל, שוב עולה בי השאלה למה נבחר תווי זה דווקא. השביל חוצה את הכביש מתחתיו, פונה דרומה ועובר לרגלי תל מִלחה. משם הוא מתחבר לנחל שקמה וממשיך עם פיתוליו, שלאורכם נטועים איקליפטוסים ואורנים, עד קיבוץ דביר. אני הולך בקצב מוגבר בדרך הארוכה והחדגונית ומתמכר למאמץ. יש משהו קסום בהליכה כזו, ואני חושב כמה אני אוהב את הכלום הזה.
- נקודת התחלה: מושב אחוזם או תל קשת
- נקודת סיום: קיבוץ דביר
- אורך המסלול: 27 קילומטר עד קיבוץ דביר
- משך הטיול: 8־10 שעות
- דרגת קושי: בינוני; הליכה ארוכה למדי בשבילים טובים
- מים: רק באחוזם; ביתר הדרך עד לדביר אין מקורות מים
- לינה: ביער דבירה או בקיבוץ להב בתשלום סמלי אצל אבי נבון: טלפון: 5474749־050 (חובה להתקשר כמה ימים מראש ולתאם)
- אתרים: שמורת פורה בעונת הפריחה
- מפת סימון שבילים: מספר 12 (דרום השפלה ושולי הר חברון)
