רמלה: הודו זה כאן

קהילת בני ישראל, הגדולה בעדות היהודים יוצאי הודו (קהילות אחרות הן הקוצ'ינים, יהודים יוצאי מדינת קראלה, והבגדדים, יהודים שהגיעו להודו מעיראק) מונה כיום כחמישים אלף איש. עם הקמת המדינה עלו בני הקהילה לארץ והתיישבו במקומות שונים: איזור רמלה־לוד, דימונה, אשדוד, ירוחם ועוד. כפי שאירע בקהילות אחרות, היו בהם מי שנטמעו בהוויה הישראלית המתגבשת והיו כאלה, בעיקר המבוגרים יותר, שחוו שוֹק תרבותי עם המעבר לישראל.

הכי כדאי להגיע לקראת סוף השבוע: הצפיפות אמנם רבה, אבל החנויות עמוסות במצרכים לקראת שבת והחוויה רק מתעצמת (בימי שלישי החנויות סגורות, למעט מהאראג'ה).

חנויות אלה מתפקדות כמקומות מפגש וכמקורות מידע חברתיים ותרבותיים. הן מציעות שילוב של מצרכי מזון ייחודיים ומזון מוכן, כלי בישול והגשה ייחודיים, תכשירים ותרופות אַיוּרְווֵדיים (אַיוּר וֵדַה היא שיטת ריפוי עתיקה שמקורה בווֵדוֹת – כתבי הקודש ההודיים העתיקים), וכן מוצרי תרבות – בעיקר קלטות וידיאו של סרטים מתעשיית הקולנוע של בומביי ("בוליווד") וקלטות של מוזיקה פופולרית מבומביי (הנקראת היום מומבאי) ומצפון לה.

לעתים אפשר לראות בחנויות תלבושות מסורתיות. לא מדובר בבגדים שמזכירים את אופנת המטיילים במזרח: אלו תלבושות מסוגננות, ייחודיות ויקרות, רקומות ומעוטרות לתפארת, המשמשות לשמחות משפחתיות ולטקסים הנערכים על פי המסורות הקהילתיות השונות.

לעתים,בהתאם לעונה ולמזל, ייערמו בחנויות ירקות שמגדלים אנשי הקהילה: במיה מוארכת רעננה, אגדים טריים של עלי קארי לתיבול וירק שנראה כמלפפון משונן, טעמו מר ממוות ומאמינים כי הוא מועיל לאיזון חולי סוכרת.

בחומרי הגלם שתמצאו בשוק בולטים במיוחד קמח החומוס, שבו מצפים חטיפים אהובים כמו הבְּהַאגִ'י (לביבות מטוגנות עשויות מרצועות בצל מתובלות המצופות בקמח חומוס) או הבַּטָטָה וַדַה (כופתאות תפוחי אדמה וכוסברה עטופות בקמח חומוס ומטוגנות בשמן עמוק).

עוד מוכרים שם מיני קטניות שקשה להשיגם במקומות אחרים, כמו צַ'אנַה (סוג של חומוס שגרגריו צהבהבים וקטנים) אוּרַד דַאל (עדשים לבנבנות שאין משרים אותן במים לריכוך, אלא זורקים אותן לתוך התבשיל על מנת שיעניקו לו מרקם נגיס), ומוּנְג דַאל (עדשים ירוקות מוארכות).

מקמח מיוחד, הנקרא אָטָה, מכינים צַ'פָּאטִי או רוֹטִי, אותן פיתות דקות הנילושות ונאפות לפני הארוחה בידי נשות המשפחה. מי שלא רוצה ממש לאפות יכול לרכוש חבילות של פַּאפַּד, פיתות דקיקות ופריכות מקמח עדשים, שיש לטגנן טיגון קצרצר או לאפותן בתנור חם מאוד רק כדקה־שתיים לפני ההגשה.

ואם אתם כבר בסביבה, רחרחו את ריחה המתקתק־חרפרף של תערובת זרעי האניס, שחלקם מצופים בסוכר צבעוני: ההודים לועסים אותה אחרי הארוחה לרענון הפה וגם ממלאים בה עלי אגוז בֶּטֶל שכאן די קשה להשיגם.

בהודו מקובל לבשל ולהגיש בכלי אלומיניום או נירוסטה, ובחנויות כאן תוכלו למצוא צלחות אלומיניום מעוטרות להפליא, סירים מרוקעים וקלחות. אם החלטתם להתנסות בבית בבישול דרום הודי, ויש לכם לא מעט מזל, תגיעו לחנות בזמן שמציעים בה מגשי נירוסטה לאידוי אִידְלִי, כופתאות קמח אורז שמוגשות בארוחת הבוקר בלוויית מטבל עדשים וירקות.

החיים בישראל אמנם אילצו את בנות הקהילה הקוצ'ינית לפתח מתכונים לאידלי המבוססים על קמח חיטה, אך הבלילה עדיין תופחת בלֵילות ונוצקת בבקרים אל תבניות השקעים.

ממתק הודי לקינוח
אחרי שמטיילים בין דוכני השוק, חוגגים את הצבעוניות של המוצרים ונושמים מלוא הריאות את ריח התבלינים, פשוט חייבים לאכול משהו. אפשר להיכנס למהאראג'ה, המסעדה הקטנה שהפכה לפופולרית גם בקרב מי שאינם בני הקהילה, ולטעום מהמנות הקלות שבמקום (פתוח בימים ראשון־חמישי בשעות 8:30-22 בימי שישי בשעות 8-16 ובשבתות בשעות 18-23, טל' 9223534־08).

במהאראג'ה מכינים כמה ממאכלי הרחוב האהובים בהודו: סַמוֹסות (כיסני בצק מטוגנים במילוי תפוחי אדמה ואפונה או בצל), בַּטָטָה וַדַה, פַּאנִי פוּרִי (כיסני בצק פריכים, שלפני ההגשה שוברים את כיפתם וממלאים אותם בעדשים וברוטב תמרהינדי), מַסָאלָה דוֹסָה (קרפ דקיק במילוי תפוחי אדמה, אהוב במיוחד בדרום הודו) ודַאהִי וַדַה (חטיפים מטוגנים המוגשים עם יוגורט).

אם התעורר בכם תיאבון לארוחה גדולה יותר, תוכלו להתרווח במסעדה ולהזמין. אפשר לאכול מנות קארי (תבשיל) של ירקות או קוביות גבינה הנקראות פניר שנאכלות בלוויית אורז לבן, או לבחור דווקא בטְהַאלִי – מגש שהוא ארוחה שלמה, הכוללת אורז ומנות מבושלות, יוגורט לרענון, מנגו מוחמץ וגם ממתק לקינוח.

הממתקים ההודיים, לא רק במהאראג'ה, נחלקים לשני סוגים עיקריים: אלה שעשויים בעיקר מקְהִיר (חלב ממוצק) ואלה שנעשים על בסיס קמח חומוס. את שניהם מערבבים עם שקדים, פיסטוקים, סוכר, תבלינים ועוד. חלקם עובר טיגון, חלקם נאפה וחלקם משוקע בסירופ סוכר, הל או מי ורדים. כדאי לנסות את הגוּלַאבּ ג'ַאמוּן, כדורי קְהִיר מטוגנים וטבולים בסירופ סוכר ובמי ורדים, ואת מיני הבַּארְפִי המשמרים את טעמו של החלב הממוצק.

שבו בנחת, אף אחד לא ממהר כאן לשום מקום, והביטו סביב: לידכם יישבו ודאי כמה מנשות הקהילה המבוגרות, לבושות בסַארִי המסורתי, שהגיעו לארוחת צהריים קלה, משפחות צעירות בביגוד מערבי, תרמילאי לשעבר או שניים, ויחד איתכם נבנה פסיפס ישראלי מאוד.