סופר הפנטזיות אריך פון דניקן, שכתב את "מרכבות האלים" ו"אלים מן החלל החיצון", טען כי הערים התת־קרקעיות של קפדוקיה (Kapadokya) שבתורכיה הן הוכחה למתקפה של חייזרים מצוידים בנשק גרעיני על האזור. הערים הללו, לדבריו, הן מקלטים אטומיים בני 1,500 שנה. המראה שגרם לאותו פון דניקן להתפעם כל כך, ולהרחיק לכת עד לחלל החיצון בחפשו אחר תשובות לחידת הערים החצובות מתחת לפני הקרקע, הוא רק חלק מהמראות והנופים ששווה בשבילם לארוז תרמיל, להיכנס לג'יפ ולצאת לטיול.
אזור קפדוקיה, שכולל את השטח שנמתח בין מורדותיהם הצפוניים של הרי הטאורוס (Toros Dag˘lari) מדרום לבין כביש קייסרי־נבשהיר מצפון, הוא מישור של אפר וולקני. מקורו של האפר בהתפרצויות געשיות עתיקות של שני הרי געש אדירים: הר ארג'יאש (Erciyas, 3,916 מטר מעל פני הים), היושב מדרום לעיר קייסרי, והר הסן (Hassan, 3,350 מטר) הנמצא מצפון־מערב לעיירה נידה (Nig˘de). תהליכי בליה וסחיפה חתרו במישור הטוף הלבן־בוהק והותירו בשטח אלפי עמודים טבעיים של טוף בגובה ארבעים מטר ויותר, ובראשם מעין כובע פטרייה העשוי מטוף קשיח כהה.
קסמו של האזור לא נשאר רק באופיו הטבעי, אלא גם במה שעשה בו האדם: בתקופה הביזנטית נוצלו העמודים הללו (הנקראים גם "ארובות הפֵיות" או "עלמות") להתיישבות ענפה של נוצרים, שמקורם ככל הנראה בעיר קייסרי (Kayseri), ממרכזי הנצרות הקדומים בעולם. הנזירים חפרו וחצבו בתוך העלמות הזקופות מכלולי מגורים, ובטוף נחצבו והוקמו עשרות כנסיות, שקירותיהן עוטרו בפרסקואות נהדרים וצבעוניים. השילוב הזה הופך את אזור קפדוקיה לייחודי בעולם. תוסיפו לכל אלה את הדרך המובילה לשם, החוצה את רכסי הטאורוס לכיוון צפון (שם נקראים ההרים רכס בולקר), ולאחר הביקור חוצה אותם שוב דרומה (רכסי אלה דה והורסאן) ותבינו למה חייבים לצאת לדרך.יום 1, מטרסוס לגוזליורט: מעבר לטאורוס
ממרכז העיר טרסוס (Tarsus) נצא בנסיעה לצפון־מערב על כביש רחב ונוח, ופניו אל צ'מליאיילה (Çamliyayla) שבמורדות הדרומיים של רכס הבולקר
(Bolkar, שילוט טוב מלווה כביש זה לכל אורכו). חוצים את פרבריה הצפוניים של העיר, ולאחר כארבעה קילומטרים עוברים מתחת לאוטוסטרדה המחברת בין אדנה (Adana) למרסין (Mersin). בהמשך עולה הכביש במתינות בנוף של גבעות נמוכות מכוסות כרמי זיתים וענבים. זהו עדיין תחומה של שפלת אדנה, שטח ענק ממדים המפריד בין חוף הים התיכון לבין מורדותיו הדרומיים של רכס הטאורוס.
עד מהרה מתחלף נוף הגבעות הרכות במדרונות סלעיים. מכאן ואילך מתחילות דרכים שהופכות לעתים לתלולות וטרשיות. הן אמנם לא כוללות אתגרים למיומנותו של הנהג – כמו מדרגות לזינוק ושיפועי צד מפחידים – אבל לא ניתן
הדרכים הופכות לעתים לתלולות וטרשיות. הן אמנם לא כוללות אתגרים למיומנותו של הנהג, אבל לא ניתן להמשיך במסלול ברכב שאינו 4X4: חייבים כוח מנוע חזק |
להמשיך במסלול ברכב שאינו 4X4 מבלי להזיק לו או להיתקע באמצע: חייבים כוח מנוע חזק.
לאחר כעשרים קילומטר חוצה הכביש את העמק הצר של נהר טרסוס, בעל זרימת המים החזקה. לאחר חציית הכפר משליק (Mes¸elik, כשלושים קילומטר מצפון לטרסוס) נגלה מצפון מראה פנורמי נהדר של רכס הבולקר ושל פסגתו – הר מדדסיז
(Mededsiz, 3,524 מטר מעל פני הים).
מכאן נותרו עוד כ־35 קילומטר של נסיעה בכביש יפהפה, על גבי שלוחות הרריות מיוערות באורנים ובאלונים, כשמדי פעם מופיע לשמאלנו קניון נהר הטרסוס – עד שנגיע למבואות העיירה הציורית צ'מליאיילה.
הכביש חוצה את העיירה ויורד לנחל, חוצה אותו על גבי גשר בטון ועולה אל גבעת המבצר הסלג'וקי שבראש העיירה. כאן מגיע כביש האספלט לרחבת החניה של מלון נמרון (Nemrun), שממנה נשקפים רכס הבולקר ודרך העפר העולה אל פרשת המים שלו. היער המכסה את המדרון נראה כאילו עבר תספורת: בגובה של כ־2,000 מטר מעל פני הים הוא מסתיים בקו אופקי ישר, ומעליו המדרונות קירחים מצמחייה בשל הקור העז. מעברו השני של המלון נראים הרים, עמקים, יערות וכפרים קטנים – נוף קלאסי של הרי הטאורוס הנמוכים. זה גם מקום נפלא לכוס תה ועוגיות, תוך ישיבה במרפסת מלון נמרון.
מן המבצר נמשיך צפונה בכביש צר, ולאחר כקילומטר פונים ימינה בהסתעפות (מסומנת בחץ כחול) ויורדים בדרך עפר טובה לאפיק של קניון ענקי וחסר שם. חוצים את האפיק
 |
| אוצ'היסר. בתי המגורים של הכפר חצובים בטוף הלבן | צילום: משה שי |
וממשיכים צפונה, בסדרת פיתולים, לעבר צלעו הימנית של הקניון שחצינו, והלאה במעלה העמק. הנוף מרשים מאוד: רכסי גיר קירחים ששכבותיהם נטויות בזווית אנכית כמעט. בצד הדרך יש נביעות מים, שאחת מהן תפוסה במתקן אבן עם שוקת – המים מצוינים, ומומלץ למלא כאן מכלים שהתרוקנו.
בהדרגה מתקרבת הדרך לאפיק אך לא נכנסת אליו, אלא ממשיכה בקשת רחבה לצפון־מזרח – עד לאוכף המציין את ראשו של העמק שבו טיפסנו. במקום יש מאהל של מגדלי צאן נוודים המכונים "יורוק" (Yürük), השוהים כאן, בהרים, עד הסתיו, ואחר כך יורדים לכפרי הקבע שלהם באזור צ'מליאיילה. מגיעים לצומת דרכי עפר, ופונים שמאלה (צפון־מערב). עולים עד לאוכף בגובה 3,000 מטר, וממנו ממשיכים צפונה, בין מאות דולינות (שקע בפני השטח, התחום מכל עבריו) – עדות לפעילות הקרסטית בסלעי הגיר.
אחרי כחמישה קילומטרים מגיעים לציר הרכס הראשי. שוב עולים בפיתולים – ואנו על פרשת המים. מכאן יורדת הדרך אל שטח מגובנן באלפי גבעות – מעין מדבר של סלעים, שהקור העז (ולא מחסור במשקעים) הפך אותו לצחיח. גם העובדה שהאזור קרסטי והקרקע בולעת את מי הגשמים במהירות לעומק הסלע לא נותנת לצמחייה סיכוי של ממש.
בהמשך עוברת הדרך בצד דולינה גדולה שבקרקעיתה אגם קטן, ולידו מתקני מאהל של ה"יורוק" הנודדים ושתי בארות: לכאן מגיעים רועי הצאן באביב ובקיץ. סמוך לאגם יש נביעות מים בערוצונים וכתמי עשב ירקרק, שעליהם רובצים העדרים.
מהאגם ממשיכה הדרך לצפון־מזרח ונמשכת לאורך קרקעיתו של עמק רחב. לאחר ארבעה קילומטרים היא מגיעה לאוכף טופוגרפי קטן, המסמן את תחילתה של ירידה תלולה אל מישורי קפדוקיה. לפני הירידה עוברים בפנייה עם שלט מתכת המפנה לאגם צ'ימי (Çimi göl). מכאן נשקף נוף נהדר של מישורי אנטוליה, פסגותיהם של הר ארג'יאש, הר הסן והר מלנדיז
(Melendiz, 2,963 מטר), ובצפון־מזרח נראה רכס אלה דה (Ala Dag˘), הגבוה ברכסי הטאורוס. יורדים בדרך העפר ונכנסים ליער של עצי ארז, ערער, אורן, אלון מצוי, אוג הבורסקאים, ליבנה רפואי ואחרים.
בתחתית הירידה נמצא הכפר אקטופרק (Aktoprak), כפר קלאסי של רמת אנטוליה, שבתיו בנויים אבני בזלת וגגותיהם מכוסים בפח גלי הנוצץ בשמש ככסף. במרכז הכפר מתקיים מדי כמה ימים שוק של כלי עבודה, בגדים, רתמות סוסים, רהיטים ועוד. בבית התה שמעל לרחבת השוק, מגישים תה רגיל, תה תפוחים וסחלב חם בזיל הזול.
מאקטופרק יוצא כביש צפונה, המתחבר לאחר כעשרה קילומטרים לכביש אנקרה־אדנה, ליד העיירה אולוקישלה (Ulukis¸la). באולוקישלה נפנה מזרחה בכביש ולאחר ארבעה קילומטרים נגיע לצומת, ובו נפנה צפונה (כביש 805) לקייסרי. אחרי כשישים קילומטר בנוף געשי מונוטוני, נגיע אל העיירה נידֵה, ניכנס למרכזה ונפנה לכביש המוביל צפונה, אל הכפרים צ'יפטליק (Çiftlik) וגוזליורט (Güzelyurt). שימו לב: אין שילוט ורצוי לשאול את תושבי נידה לגבי המשך הדרך.
הכביש היפה מנידה לגוזליורט עולה צפונה במקביל לערוץ נחל, ואחרי הכפר הקטן גולוצ'ה (Güllüçe) פונה לצפון־מערב ועולה על אחת משלוחות הרכס הוולקני של מלנדיז. הכביש מגיע לעמדת תצפית נהדרת מתחת לתחנת ממסר של רדיו. מרכס מלנדיז יורד הכביש לצפון־מערב ובהמשך מערבה, עובר בגבול הכפר הקטן צ'יפטליק, וממנו עוד כעשרים קילומטר נסיעה אל הכפר הציורי גוזליורט – אליו נגיע כבר בשעות הערב.
גוזליורט, כמו רוב כפרי האזור, היה מאוכלס בעבר ביוונים. בעקבות הסכם לוזאן משנת 1923 על חילופי אוכלוסין בין תורכיה ויוון, התרוקן האזור כולו מתושביו היוונים ואוכלס בתורכים. כך הפכה כנסיית גוזליורט, שננטשה ב־1924, למלון כרבלה (Karbala), המומלץ במלונות הכפר (הנקראים "פנסיונים" בלשון המקומיים).
 |
| תבנית נופה של קפדוקיה היא תוצאה של תהליכי בליה וסחיפה שחתרו במישור הטוף הלבן הבוהק | צילום: משה שי |
יום 2, מגוזליורט לעמק גרמה: בבטן האדמה
שעת הבוקר מוקדשת לטיול בגוזליורט. יורדים מהמלון דרומה אל הגרעין הקדום של הכפר: ריכוז בתים בנויים וחצובים בקירות הטוף, תאי מגורים, שרידי כנסיות ביזנטיות חצובות – מבוא ראוי למה שמצפה לנו בהמשך בעמק גרמה (Göreme).
מגוזליורט נצא מערבה בכביש לאקסריי (Aksaray), ואחרי כשני קילומטרים, ליד תחנת דלק, נפנה שמאלה לדרך עפר. לאחר כשבעה קילומטרים נגיע לכביש אקסריי־אילהרה, ונפנה שמאלה לכפר אילהרה (Ilhara).
ממרכז הכפר הולכים ברגל בין בתים עתיקים, על גדתו השמאלית של קניון אילהרה. לאחר כ־350 מטר נגיע לשער הכניסה הדרומי למסלול היורד לקניון. הטיול בקניון נמשך כשעתיים, בשביל מוסדר על גדת הנהר הזורם. בדרכנו נחלוף על פני עשרות כנסיות חצובות בסלע ובהן פרסקאות, תאי התבודדות ומבנים אחרים החצובים בקירות הטוף של הקניון: בעבר (מהמאה הרביעית) היה זה ממוקדי הנזירות החשובים בקפדוקיה. העלייה מקניון אילהרה בסוף המסלול מייגעת – מדובר ב־380 מדרגות עד לחניה שבשער הצפוני. משם נחזור לכלי הרכב שלנו שבמרכז הכפר באמצעות שירות המוניות.
מאילהרה ניסע צפונה לדרינקויו (Derinkuyu), בכביש שברובו אינו מסומן במפה.
 |
| ליד אוצ'היסר. בתקופה הביזנטית חצבו נזירים בתוך עמודי הטף מכלולי מגורים ועשרות כנסיות | צילום: ברוך גיאן |
בדרינקויו נפנה שמאלה (צפונה) לכיוון העיר נבשהיר (Nevs¸ehir), ונמשיך עוד כעשרה קילומטרים עד הכפר קיימקלי (Kaymakli). כאן נפנה ימינה בהתאם לשלט המודיע בתורכית ובאנגלית: "העיר התת־קרקעית". זוהי מזכרת מדהימה מהתיישבות הנזירים בקפדוקיה – מעין "בונקרים" אדירים שנותרו בשלמותם בעיירות קיימקלי ודרינקויו שבדרום עמק גרמה.
הכניסה לאתר נמצאת כ־200 מטר ממזרח לכביש. העיר התת־קרקעית של קיימקלי היא מבוך של פרוזדורים היורד שמונה עד עשר קומות מתחת לפני האדמה, עם פירי אוורור החודרים אליהן מלמעלה ומאפשרים סירקולציה של אוויר. בתוך הערים הללו נמצאים מחסנים, בתי בד, מטבחים, בתי שימוש ועוד. רוב החוקרים משערים כי העיר התת־קרקעית של קיימקלי היא למעשה מערכת מילוט ומסתור, אחת מני רבות, שהקימו נזירי קפדוקיה כדי להסתתר מפני הפלישה הפרסית בשנת 614, או מפני הכיבוש הערבי הגדול בשנים 634־638
בתום הביקור נצא מקיימקלי וניסע 11 קילומטר צפונה, עד לפנייה ימינה לכפר צ'רדק (Çardak) ואחר כך שמאלה (צפונה), עד למבצר הכפר אוצ'היסר (Üçhisar). מגבעת המבצר יש תצפית נהדרת אל עמק גרמה ואתריו. הרחק במזרח נראית פסגתו האדירה של הר ארג'יאש, שהוא המקור לטוף הלבן שממנו מעוצבות צורות הנוף המיוחדות של עמק גרמה. מן המבצר נרד ברגל דרך סמטאות צרות ובתים עתיקים החצובים בחלקם בסלע, עד למרגלותיו הצפוניים של מצוק הטוף של הכפר.
באוצ'היסר יש מספר רב של פנסיונים קטנים וזולים. מלונות ברמה גבוהה יותר אפשר למצוא בעיירה גרמה (הנקראת גם אבצ'ילר, Avçilar), ששוכנת כשלושה קילומטרים מצפון־מזרח לאוצ'היסר. כחמישה קילומטרים ממזרח לאוצ'היסר, בכפר אורטהיסר (Ortahisar), יש מלון מצוין וזול בשם קאיה
(Kaya), ובו חדרים קטנים ונוחים, אוכל משובח ובריכת שחייה.
יום 3, עמק גרמה: כנסיות בתוך עמודים
הסיור היום מוקדש כולו לעמק גרמה, אחד מאתרי הנוף והארכיאולוגיה היפים בתורכיה כולה. העמק כולל מאות כנסיות, מנזרים ותאי התבודדות של נזירים החצובים בחרוטי הטוף ובקירות העמק. כל אלה מלמדים כי כאן היה אחד מריכוזי הנצרות והנזירות הקדומות הגדולים בתורכיה, ואולי הגדול שבהם, כנראה בגלל הקרבה לעיר קייסרי, שהיתה אחד ממרכזי הנצרות העולמית בראשיתה.
מכאן נמשיך בנסיעה קצרה לעמק הכנסיות של גרמה ונסייר בכמה מהכנסיות המדהימות החצובות בקירות הטוף הלבנים של העמק. בכנסיות נראים פרסקאות וציורים נאיביים מראשית הנצרות באזור, וכן פרסקאות צבעוניים ועשירים של דמויות קדושים, שנשתמרו מתקופת השימוש באתר בימי הביניים.
לאחר ארוחת הצהריים נמשיך אל הכפר העתיק צ'בושין (Çavus¸in), שבתיו נעוצים בקיר מצוקי של טוף ופעורות בו עשרות מערות מגורים. הכפר היה בשימוש עד לתקופה מאוחרת, אך במהלך המאה האחרונה החל לקרוס בהדרגה וכיום גרים התושבים בבתים רגילים למרגלותיו של הכפר החרב. מצ'בושין נמשיך דרומה בדרך עפר, בין כרמי גפנים ועצי צפצפה, עד לעמק שבו מצויה תופעת הטבע הנהדרת של אותן "עלמות" או "ארובות הפיות" – חרוטי טוף ענקיים ופאליים למראה, שבראשיהם "כובע" של סלע קשה דמוי פטרייה.
מצ'בושין נמשיך צפונה אל המכלול הענקי של מנזריה של העיר החצובה זלבה (Zelve),
 |
| פנס של ג'יפ | צילום: יואל שתרוג |
שבה נמצא מנזרים בעלי כמה קומות החצובים במצוק, מאגרי מים גדולים ומחילות החוצות את העמק מצד לצד.
בצהריים ניפרד מעמק גרמה וניסע מהעיר זלבה מזרחה, בכביש המתחבר לאחר כשלושה קילומטרים לכביש אוואנוס־אורגופ, ובו נפנה ימינה (דרומה) לעבר אורגופ. בצומת במרכז אורגופ נפנה מזרחה לעבר כביש נידה־קייסרי וניסע כ־15 קילומטר, עד שנזהה תחנת דלק משמאל לכביש ופנייה ימינה של כביש צר המוביל לכפר אקג'ורן (Akcaoren). נפנה ימינה (מערב) ונמשיך דרומה, בין שטחים מעובדים הנפרשים בצידי דרך העפר. לאחר כ־12 קילומטר נכנסת הדרך לבוסתן יפהפה ובו מעיין קטן – פינת חמד בנוף הצחיח ומקום אידיאלי לפיקניק בין עצי הצפצפה ומטעי התפוחים.
מן הבוסתן נמשכת הדרך דרומה לעבר הכפר היפה גולבאיר (Gülbayir), שאליו נגיע אחרי כעשרים קילומטר. ממנו נמשיך בדרך עפר הלאה, דרומה, כ־15 קילומטר עד לעיירה ישילהיסר (Yes¸ilhisar). מהעיירה ניסע 19 קילומטר דרומה על הכביש הראשי קייסרי־נידה, עד למסעף הכביש לעיירה יהיאלי (Yahyali), ובו נפנה מזרחה (שמאלה) לכיוונה.
אחרי כשמונה קילומטרים נגיע לכפר אובצ'יפליק (Ovaçiflik), הנמצא בצידו הצפוני (השמאלי) של הכביש. ניכנס לכפר, שאינו אלא מקבץ של בתי אבן ולבני טיט, עם חצרות ובהן דירי כבשים, רפתות וסככות לגידול אווזים. האווזים יוצאים כאן למרעה חופשי בכפר וחוזרים בכוחות עצמם לסככות. בקצה הצפוני של הכפר שוכנת אכסניה, ומצפון לה יש ביצה גדולה מוקפת אחו ירוק, שם מקננים עופות פלמינגו ורודי צוואר: זוהי שמורת הטבע סולטַנסזלי (Sultansazlig˘i), אתר מעניין לחובבי ציפורים. בחורף מתפשטת הביצה עד סמוך לאכסניה; בקיץ צריך כבר לחצות שטחי אחו, עד למקווה המים המצומצם שהפלמינגו נאחזים בו, ממתינים מן הסתם לגשם שיחזיר להם את האגם.
את הלילה נבלה באכסניית סולטנסזלי. מאחר שהארוחות באכסניה אינן מרשימות במיוחד, כדאי לעצור למחרת בעיירה יהיאלי, המשופעת בחנויות מזון, ולמצוא פיצוי קולינרי.
יום 4, מיהיאלי לגוני שלאלה: נהר תת קרקעי
מיהיאלי נצא לדרום־מזרח בכביש המוביל לכיוון העיירה הגדולה קוזאן
(Kozan). אחרי כעשרה קילומטרים עוזבים את הכביש ועולים דרומה על דרך עפר המובילה לאולופינר (Ulupinar) ולמפלי זמנטי (Zamanti). נוסעים בדרך זו כארבעה קילומטרים, וסוטים ממנה שמאלה (דרום־מזרחה), אל דרך עפר בינונית, ובה עוברים כ־15 קילומטר בנוף של עמקים מתונים ורחבים.
הדרך יורדת תחילה מזרחה במורד עמק מתון עד למפגשו עם עמק נוסף. כאן פונים דרומה (ימינה) במעלה העמק ובמקביל לקו מתח גבוה, ולאחר ארבעה קילומטרים מגיעים לאוכף. לאחר חציית האוכף פונים שוב מזרחה (שמאלה) וממשיכים עוד כמה קילומטרים עד לשפתו המערבית של קניון זמנטי המרשים, שעומקו כקילומטר. הדרך נמשכת דרומה, לאורך צלעו המערבית של הזמנטי, ועוברת ביער של אלון וליבנה רפואי. מתחת לה עוברת דרך מקבילה, ולאורכה צינור התופס את מי הנהר כדי להפילם אל בית טורבינה השייך לתחנה הידרואלקטרית, הלאה במורד הנחל (ולכן בקטע זה הזמנטי יבש).
לאחר כעשרה קילומטרים יורדת הדרך אל הכפר צ'מליג'ה (Çamlica), הבנוי על כתף טופוגרפית מעל הנהר וצופה על קטע קניוני נהדר של הזמנטי. זהו כפר ימי־ביניימי: כשלושים בתים קטנים שקירותיהם בנויים מתערובת של אבני שדה ומלט וגגותיהם מקורות עצים שעליהן מונחת שכבת טיט וקש. על גגות אלה מונחות מעגילות אבן שבאמצעותן כובשים בעלי הבתים, לאחר הגשם, את תקרת הבוץ, כדי למנוע דליפה מהתקרה.
כדאי להקדיש כחצי שעה לסיור רגלי קצר בסמטאות הכפר הנפלא, ולהגיע לכנסייה העתיקה בקצה הכפר, שממנה אפשר לצפות בנוף קניון הזמנטי.
מצ'מליג'ה יורדת דרך העפר אל התחנה ההידרואלקטרית, שם חוצים את הנחל על גבי גשר בטון ולאחריו מטפסים בעלייה תלולה וארוכה עד לרכס טהטלי (Tahtali), המפריד בין הזמנטי לבין היובל המקביל לו ממזרח. הדרך מגיעה לאוכף בפרשת המים של
 |
תפוחי אדמה הם מהגידולים העיקריים של קפדוקיה, יחד עם גפנים ותפוחי עץ
צילום: משה שי |
הרכס, וכאן יש פרשת דרכים: לדרום, למזרח (דרך הקיצור אל הכפר דללושה הרוסה. לא לנסות לרדת!) ולצפון־מזרח. אנו פונים לצפון־מזרח ונוסעים כשבעה קילומטרים בסמוך לגב הרכס, עד לחיבור עם דרך עפר סלולה (הדרך שעל כביש יהיאלי־קוזאן), אל מפלי קפוז בשי (Kapuz Bas¸i).
מכאן אנו יורדים לכיוון דרום־מזרח אל עמק הנחל שבו הכפר היפה דללושה
(Delalus¸ag˘i), וממנו ממשיכים עוד כמה קילומטרים עד למפגש מחודש עם הזמנטי התחתון – כשמונה קילומטרים מדרום לדללושה. המשך הדרך עד סוף היום הוא במורד הזמנטי המפתיע: הנהר איתן ואפילו סוער, ועל גדותיו עצי דולב, ערבה ואשל. בהדרגה הופך הנהר לנקיק סלעים צר, מרהיב ביופיו, שקירותיו בגובה מאות מטרים. בקרקעית הנחל בריכות יפות לרחצה ועל מורדותיו יערות אלונים ואורנים.
כשבעה קילומטרים לפני מפלי קפוז בשי, בגדה הנגדית של הנהר, תבחינו במערה טבעית שדרכה פורצים מים בכמות עצומה ומצטרפים לזרם הנהר. זוהי, ללא ספק, נקודת המוצא של מערכת מחילות קרסטיות המוצפת מים, כלומר: נהר תת קרקעי הזורם במחילות בבטן הרי הגיר ויוצא כאן אל האוויר החופשי.
אחרי כחמישה קילומטרים נוספים הדרך עולה אל הכפר היפה בויוק צ'קיר
(Büyük Çakir), שנראה כמו כפר בנפאל – אותם חומרי בנייה ואותה ארכיטקטורה, שהיא שילוב של אבנים פראיות, טיט ומלט, ומרפסות של קורות עץ בחזית הבית. מבויוק צ'קיר יורדת הדרך עוד כמה קילומטרים ומגיעה אל מפגש קניון הזמנטי עם העמק של קפוז בשי. כאן נראים במצוק הגיר הזקוף של עמק קפוז בשי ארבעה מפלי מים סוערים, הפורצים מתוך מחילות בסלע וגובהם 80־100 מטר. חלק מהמים פורצים מתוך סדק אופקי במצוק, ויתרתם דרך פתחי מערות טבעיות במצוק. בתחתית המפל הדרומי פועלת טחנת קמח בכוח מי המפל. במקום גם שולחנות פיקניק בצל עצי הדולב.
מתחת למפלי קפוז בשי, ביובל קטן של הזמנטי, שבקרקעיתו פלג של מים צלולים וסוערים, מסתתר כפר קטן בשם גוני שלאלה (Güney S¸elale). חלק מבתיו עשויים אבן, האחרים הם מעין "זולות" עשויות עץ שהוקמו על גדות הנהר או על עצי דולב גדולים. הכפר נבלע ביער עצי דולב ועד שלא נכנסתם לתוכו, לא ידעתם על קיומו. על הגגות מייבשים התושבים ענבים לצימוקים ותאנים לדבלים. הנשים עוסקות באריגת שטיחים קטנים ויפים ואילו הגברים מעשנים, שותים ומשוחחים על דא ועל הא. בקיצור, מקום חלומי לשהיית לילה בתנאי קמפינג או באחד משני הפנסיונים שבמקום.
יום 5, מקפוז בשי לטרסוס: תצפית אל המפל
בשעת בוקר נצא מיער עצי הדולב של גוני שלאלה ונעלה חזרה למפלי קפוז בשי. מכאן אנו ממשיכים בעלייה בדרך עפר צפונה. נחלוף על פני הכפר הנושא את שם המפלים, ונמשיך עוד כעשרה קילומטרים בכיוון הכפר אולופינר, עד למסעף דרכים עם שלט עץ שעליו כתוב: "אצ'י סויו גידר". כאן נפנה מדרך העפר הראשית מערבה (שמאלה) ונטפס במעלה תלול במדרונות מיוערים, עד לאוכף בראש המעלה. ממנו נגלה עמוק־עמוק למטה את הכפר גוני שלאלה ואזור מפלי קפוז בשי.
נמשיך במעלה מתון, על מדרונות מיוערים באורנים ועצי ערער ולרגליהם מרבדי שרכים, עד לגובה 2,000 מטר. כאן חזרנו אל רכסי הגיר הקירחים והפעם של שרשרת הרי הורסאן (Horassan), חלק מרכס אלה דה. לפני פרשת המים מצפה לנו ירידה מתונה בין ארזים וערערים, ועלייה מתונה לגב הרכס. בתחילת הירידה במדרונו המערבי של הרכס, נגלה מאהל של מגדלי צאן ליד מעיין מים. במקום סככה קטנה ודוכן עץ שבו מוכרים סיגריות, ביסקוויטים ותה. מקום מצוין למנוחה.
מכאן ירידה תלולה מערבה שלאחר קילומטר נבלעת בין ארזים וערערים ובהמשך בין עצי אורן ואלון. בתחתית הירידה, שם נפגוש נחל איתן, נמשיך דרומה: תחילה במורד הנחל, שמורדותיו מכוסים יער, עד למפעל לשטיפת אבץ. כאן עולה הדרך אל שלוחה הררית יפה, ויורדת איתה אל עמק דוהאן
(Dog˘han). מדוהאן ממשיכים עוד כשמונה קילומטרים עד לעיירה קרסנטי
(Karsanti, הנקראת גם אלה דה), וכאן, לאחר יומיים של דרכי עפר, אנו פוגשים לראשונה כביש אספלט.
הכביש יורד מאלה דה לעבר עמק הנהר סיהאן (Seyhan), ועובר מול נוף נהדר של שלוחות הרריות דמויות אצבעות, היורדות מרכס אלה דה אל שפלת אדנה, ומול מאגר המים של הנהר סיהאן הנראה באופק בצפון־מזרח. בהמשך נכנס הכביש שוב אל הנופים הגבעיים של שפלת אדנה ומתפתל בין שדות חקלאיים, עד לחיבורו לכביש אוסמניה־אדנה, ליד העיירה סיהאן. מכאן נוסעים חזרה לטרסוס, באוטוסטרדה שממשיכה לכיוון מערב, ומגיעים לנקודה שבה התחלנו את מסענו.
