כשנשאלתי לפני כ-20 שנה, על ידי רלי ואבנר אברהמי לטור במעריב על החלום שלי, עניתי ללא היסוס: "לצלם במקומות נידחים… שבטים באפריקה, ואת הנדידה הגדולה של עדרי הגנו מטנזניה לקניה". מאז, עסקתי בעיקר בצילום עיתונות. השבר הגדול הופיע בדמות מחלת סרטן המעי הגס לפני ארבע שנים. חשתי שכל עולמי חרב עלי. אך עם הרבה תמיכה של משפחה וחברים התמודדתי, ואף הצלחתי להתאושש ולנצח, יחד עם תובנה אחת ברורה – "חיים רק פעם אחת", ולכן, אין זמן טוב יותר להגשמת חלומות מעכשיו. הבנתי שהתרופה הטובה ביותר עבורי היא לחזור לצלם את מה שאני באמת אוהב: טבע, נופים, מקומות אקזוטיים ואנשים מעניינים ברחבי העולם. באוגוסט 2012 הגיעה העת להגשמת אותו חלום ישן. נסענו לטיול לקניה, זוגתי ואני, בעונת נדידת עדרי הגנו, ולשמחתי באירוח מקומי של קרוב משפחה. את עיקר הזמן בילינו בשמורת מסאי מרה, כאורחי המחנה, שעיקר עובדיו הם משבט המסאי הגרים בסביבה. עסקנו ברדיפה אחר עדרי הגנו החוצים את המרה במסגרת הנדידה וצילומי עדרי הענק וחיות אחרות ברחבי השמורה – מלמטה (ברנג'רובר עם גג נפתח שנת 73), ומהאוויר (בכדור פורח).
אני מודה שהופתעתי. מניסיוני כצלם עיתונות, גם בישראל במקרים רבים אנשים אינם ששים להצטלם, אך כאן המסאים, צעירים ומבוגרים, נשים וילדים, כולם שיתפו פעולה, רצו להצטלם, בחנו את עצמם בצג המצלמה, והיו אף כמה צעירים שנתנו לי את כתובת האימייל שלהם וביקשו שאשלח את תמונתם.
שהינו במנייטה מהבוקר עד אחר הצהריים. האווירה הייתה מחשמלת: כ-300 צעירים בשורות ארוכות, בגלימות מסורתיות בגווני אדום, ספק קופצים, רצים, מתקדמים, אוחזים זה בגלימתו של זה, ברקע נשמע קצב אחיד, כשמידי פעם קוטעות צרחות את הקצב. הצעירים מקושטים במגוון יצירתי וצבעוני, בוץ לבן, מחרוזות, בדים, כידונים, שופרות, נוצות ועוד. חלקם עם ראש מגולח משוח בצבע אדום, אחרים עדיין עם שער, עוד יגיע זמנם. הצעירים לוטשים עיניים אל אחיהם הגדולים, לעיתים נותנים יד בקנאה, וכולם זזים בקצב מטורף-מהפנט.
הרגשתי צורך להשתלב, אבל איך? בתחילה עמדתי והם חלפו על פני, עד שלרגע מצאתי את עצמי בתוך המעגלים שנוצרו. הרגשתי שהם מקבלים אותי ומשם המשכתי להשתחרר, לזרום איתם בקצב שלהם, מבלי להפריע. כאשר מאות הצעירים נכנסו בהדרגה למתחם המקודש, שהיה מגודר בענפים שנחתכו וסודרו כמעגל בעל כניסה אחת. נכנסתי איתם וקיוויתי שלא יזרקו אותי. בתוך המתחם היה מבנה גדול מעץ ועליו נתחי בשר פרה מונחים על עלים ומתחתם מדורה – מעין מנגל ענקי. לא רחוק ממנו, מעגל באדמה ובו פיסות עור פרה טובלות בשתן. בהמשך הבנתי שכיוון שאני לבן (מוזונגו), שאינו שייך, מותר לי להיכנס, בעוד שהנהג הקנייתי שלנו, בן שבט הקיקויו, הוצא אחר כבוד מהמתחם. צילמתי בחופשיות את הכניסה המסודרת של קבוצות הצעירים למתחם, כל פעם קבוצה אחרת, שלוותה בקריאות קרב, צרחות ותקיעה בשופרות. לאחר שתי הקפות במתחם, הם התיישבו בכמה שורות והטקס עצמו החל.
כמה כסאות פלסטיק סודרו מבעוד מועד ליד מעגל על הרצפה, אביזרים שונים, לב של פרה ועלים. זקני השבט תפסו את מקומם ליד ה"ראש", שחבש כובע קאובוי והחל לרקוח מתכון, לחורר את לב הפרה ולדחוף לתוכו מיני דברים בריכוז רב. אז הוא לקח את הלב ביחד עם עוד כמה מזקני השבט והחל לעבור אחד אחד בין הצעירים, שניכר כי חיכו לרגע הזה בקוצר רוח. הוא מדבר אליהם במרץ רב, ומדי פעם הם עונים לו בהמהום. הוא נעצר ליד כל אחד, נגע שלוש פעמים באף ואז נתן לצעיר לנגוס שלוש פעמים, ואחריו אחד מזקני השבט הלביש על האצבע של מי שעבר את הטקס את חתיכת העור ששכבה קודם בשתן. התהליך הזה נמשך זמן רב וכל העת התנהל בסדר מופתי.
בהמשך, רשות הדיבור ניתנה למבוגר שסיפר להם בשפה המסאית את מעלליו, הרביץ בהם תורה והחל להלהיב את הצעירים, והם בתגובה קמו על רגליהם והחלו לקרוא קריאות קרב. פה ושם נשלפו טלפונים סלולריים מתוך הלבוש המסורתי, והחבר'ה צילמו זה את זה וכמובן שלא פסחו גם עלי. מסביב למתחם המקודש מתגודדות הנשים, להן אסור להיכנס, לבושות בגדי חג צבעוניים ועדויות תכשיטים רבים.
הכרנו בהדרגה את נשות ובני המשפחה הקרובה של המארח, שבא איתנו מהמחנה, ואף הוזמנו לתוך ביתו, מבנה בוץ חשוך ונמוך, מלא עשן, כדי להתכבד בשתיית בקבוק ספרייט. המסאים גבוהים מאוד, ולא ברור לי מדוע הבקתות שנבנו בצורת חצי עיגול כה נמוכות. אחת הנשים הבוגרות שרציתי מאוד לצלם, עצרה אותי לרגע, התכופפה ונכנסה לבית הבוץ, לאחר רגע יצאה עם עגילים ענקיים ומרשימים ששמה על אוזניה. עכשיו אתה יכול לצלם, סימנה לי בחיוך מנצח. כנראה שאישה היא אישה בכל מקום בעולם. נערה יפה, בת עשר בערך, החלה ללכת אחרי ולבקש שאצלם אותה, כשנעניתי היא עשתה פוזות של דוגמנית למצלמה, ניכר שהיא אוהבת את המצלמה והמצלמה אוהבת אותה. בינתיים החלה המולה גדולה בתוך קהל הצעירים שהתגודד בחבורות ברחבי השטח. רצתי בחזרה אליהם כדי לראות מה קורה. זקני השבט שוב מלהיבים את הצעירים ואלה עונים בקריאות הקרב, ושוב מתחיל מעין רונדו מסביב, חלק מהצעירים ממש נכנסים לאקסטזה.
כשיצאנו לנוח מעט מההמולה, לא יכולנו שלא להריח את הבשר על המנגל ולראות את העשן שהיתמר מתוך החורש. צעדנו לשם, מלווים בנהג ובמארח. תחת כל עץ רענן יושבים גברים, מדברים ושותים בירה. בין העצים קבוצה של צעירים שיפדה על מקלות עץ נתחים גדולים של פרה, ואת העור מתחו עם יתדות על הדשא. רק הצעירים מטפלים בבשר, לנשים אסור להתקרב, וניכר בהם שהם משולהבים.
במתחם החלו התגודדויות של קבוצות צעירים ותחרויות של קפיצות שבני המסאים ידועים בהן, כל אחד מנסה לקפוץ גבוה יותר בליווי שירה מונוטונית וקריאות קרב. מדהים לאיזה גבהים הם מגיעים.
הערב החל לרדת, קבוצת הקופצים פרשה הצידה ואנו נפרדנו מהם לשלום. עבורם הסתיים עוד יום של טקס, עבורנו הייתה זו חוויה מדהימה. |
