החיוך לא יורד לי מהפנים כשאני צופה בפתיח ובפרקים של הסדרה "קטמנדו" המשודרת בערוץ 2. זה לא רק בגלל העלילה, השחקנים, האתרים, הנופים והאווירה שהצילומים מעבירים. מי שטרם היה שם, בטח מרים גבה לנוכח ההמולה וההתנהלות היומיומית בנפאל בכלל ובקטמנדו בפרט. אבל מי שהיה שם, בטח מחייך בכל פעם שרואים את המקדשים מכיכר דורבר, את רחובות העיר והשווקים, וגם סתם מישהו שלוגם כוס צ'אי באמצע הרחוב . ואני? לי היה מספיק לראות את הפתיח של הפרק הראשון כדי להתגעגע ולרצות לחזור לשם.
בשבילי קטמנדו תמיד תהיה העיר עם בתי הלבנים האדומות, סמטאות צרות שבהן חבויים מקדשים, וחצרות קטנות עם ילדים שמשחקים בקולי קולות, אנשים הצופים אל הרחוב מבעד חלון מעוצב בגילופי עץ, גברים חובשים כובעים רקומים, מאפיית הפומפרניקל המפורסמת ורוכלים שינסו למכור לך הכל מכל – מגלויה ועד טיול לטיבט – דרך הסוכנות של "הדוד" שלהם.
קטמנדו כמעט שלא השתנתה ב-15 השנים האחרונות. כעיר בירה, היא די עלובה ונמל התעופה, שער הכניסה את המדינה הכל כך מתוירת הזאת, מוזנח. על המצאת המחשב עוד לא שמעו שם, תהליך הרישום וקבלת הוויזה נעשה באופן ידני ועובר דרך שלושה או ארבעה פקידים, וההמולה ביציאה משדה התעופה היתה ונשארה גדולה – ואת כול זה היטיבו יוצרי "קטמנדו" להראות בשתי הדקות הראשונות הפותחות את הסדרה.
התחבורה אל הערים ובתוכן נעשית לרוב ברכבים שמזמן היו אמורים לעבור גריטה, זיהום האוויר גבוה, האשפה נערמת ברחובות, פרות, קופים, כלבים ושאר בעלי זנב וכנף הם חלק ממשתמשי הדרך, ובעיר עצמה עוד לא קם ולו גורד שחקים אחד או קניון מפואר. ועם זאת, ואולי למרות זאת, אני מאוד אוהב את קטמנדו, ששומרת על אותנטיות.
אחרי כל כך הרבה סדרות וסרטים שצולמו או נקשרו בהודו, אני שמח על החשיפה של "האחות הקטנה" של הודו, נפאל. נכון שלנפאל אין חופי ים, אין בנייה מפוארת, אין הרבה מקומות ואפשרויות להתפנק וגם אין מטבח משובח (טעם אישי), אבל זהו אחד מיעדי הטיול המועדפים על המטייל-התרמילאי הישראלי, לא פלא. יש כאן מסלולי טרקים מהיפים בעולם, מסעות רפטינג, שמורות טבע ועוד. מסיבות אלו ואחרות נפאל ראויה לחשיפה המצוינת לה היא זוכה בסדרה.
הנקודה הראשונה בקטמנדו שאליה מגיעים רוב התרמילאים היא רובע הטאמל (THAMEL). סבך רחובות עם מסעדות, סוכני נסיעות, גסט האוסים ומלונות, חנויות של ציוד לטיולים, חנויות בגדים עם החולצות הרקומות המפורסמות של נפאל ("אחי היה בנפאל וכל מה שהביא לי זה את החולצה הזאת") ושלל חנויות מזכרות. נקודות ציון מוכרות למטיילים בטאמל הן סוכנויות הנסיעות המפורסמות "סוויסה" ו"שי", הנותנות שירותים בעיקר למטיילים הישראלים, בית חב"ד, שמשמש בסיס לסדרה "קטמנדו", מאפיית פומפרניקל המפורסמת ומסעדת OR2K המארחת מטיילים רבים באווירה נעימה.
יש לי מסלול קבוע בכל פעם שאני מגיע לקטמנדו. הוא מתחיל בהליכה מהטאמל אל כיכר דורבר, כיכר שבה מקדשים רבים הבנויים בעיקר מעץ ומעוטרים בגילופים רבים, משם אל מקדש הקופים (SWAYAMBHUNATH) המצריך טיפוס של 365 מדרגות בשביל ליהנות מהנוף, התצפית וקבוצות הקופים המדלגים בין הפסלים, הגגות וגלגלי התפילה. ובשעות אחר הצהרים – נסיעה אל סטופאת בודנאת (BODHNATH), הסטופה הגדולה בנפאל, לצפייה בתפילה של המאמינים הטיבטיים. בכל פעם אני מחפש לראות מה השתנה מהביקור הקודם, והאמת שחוץ מצבעים חדשים של הפסלים והמקדשים הרוב נשאר אותו דבר.
מעבר לביקור במקומות המפורסמים והחשובים אני תמיד אוהב לשוטט בסמטאות הפחות מוכרות – שם נמצאת קטמנדו הלא מתוירת, שם רואים וחווים את נפאל האמיתית. החנויות הקטנות של בעלי המלאכה, הנשים המכבסות בברז המשותף של השכונה, הילדים שמתרחצים בפתח הבית בקערה קטנה, הסבים והסבתות ששומרים על הנכדים. החוויה הזאת, בסמטאות העיר, לא פחות מיוחדת מביקור באתרים הידועים. לשמחתי,את כל מה שאני אוהב בקטמנדו הצליחו הצילומים של הסדרה להעביר, ועל כך אני ממליץ – גם לביקור וגם לצפייה. |
