ציידי הבזים הבדואים בירדן

בעקבות הציידים
יצאנו לשוק הבזים, משלחת קטנה של המוזיאון לתרבות הבדואים שבמרכז ג'ו אלון בנגב בשיתוף עם "מסע אחר". פנינו לנואף, בנו של אבן־נג'אד, שייח' השייח'ים של החוויטאת (ברית השבטים הגדולה של דרום ירדן), כדי לקבל פרטים על מיקומו של השוק. נואף לא ידע הרבה. "הציד מועט", אמר, "הציידים נודדים לתוך המדבר כדי לרדוף אחרי העופות. זה אינו מוסד קבוע, אבל כשהוא מתקיים, זה קורה בסתיו בקע אל־ג'אפר.
כאעד הצייד התנדב לעזור לנו. במקצועו הוא מנהל חשבונות של סניף הדואר בג'אפר, יישוב קבע גדול שהקימה ממשלת ירדן בשנת 1966 כמרכז לשבטי הבדואים ממטה החויטאת. היישוב מצוי כ־60 קילומטרים מזרחית למעאן, וכ־225 קילומטרים דרומית־מזרחית לבירה עמאן. בחצרותיהם של בתי הקבע המרווחים עדיין נטועים לא מעט אוהלי שיער גדולים לאירוח. קשה לבדואים להיפרד מאורח החיים הנוודי.
כדי להגיע אל הציידים הנמצאים ממזרח לג'אפר, קרוב לגבול הסעודי, יש לחצות את המישור של קע אל־ג'אפר – שקע רדוד מאוד ששטחו 250 קילומטרים רבועים, עם אגן ניקוז פנימי המוצף במים במשך שלושת חודשי החורף. הבדואים סבורים כי הבזים מזהים את השקע המוצף כמקור מים ונוחתים לידו.
חצינו את השקע, שאדמתו חוואר לבן, במהירות של 160 קילומטרים לשעה. לאחר המסע קראתי באחד העיתונים כי המלך חוסיין העמיד את המסלול בג'אפר לרשות בעליה של המכונית המהירה בעולם, המנסה לעבור את מהירות הקול. לצידנו דהר טנדר עם שני ציידים. לצד הנהג היו מונחים רובה, משקפת ומלכודות קטנות עשויות חוטי ניילון. בארגז האחורי התגלגלו כלובי פלסטיק ליונים ומלכודת רשת גדולה לעופות נודדים.

את חיית הפתיון רותמים למלכודת קטנה, שמסגרתה עשויה חוטי ברזל, ואליה מחוברות לולאות פתוחות עשויות ניילון חזק

איך צדים בז?
 את הבזים, הסבירו לנו הציידים, צדים בעזרת פתיון; בדרך כלל יונה, אך לעיתים משתמשים לשם כך בצוצלת, בשליו ואפילו בירבוע. את חיית הפתיון רותמים למלכודת קטנה, שמסגרתה עשויה חוטי ברזל, ואליה מחוברות לולאות פתוחות עשויות ניילון חזק. לולאה כזו מתהדקת כמו פלצור, כשרגל הבז נלכדת בה.
הציד נערך בשעות הבוקר המוקדמות, עם זריחת השמש, כשהבזים רעבים לאחר הלילה, או בזמן השקיעה. לעולם לא צדים בזים בשעות הצהריים; אז הם עפים גבוה ואינם נמשכים לטרף. הציידים יוצאים בכלי רכב אל החמאדות (משטחים זרועי אבנים קטנות) שממזרח לקע וצופים במשקפת ממקום גבוה. כאשר הם מבחינים בבז, הם רותמים את היונה למלכודת ונותנים לה לעופף על פני המישור.
הבז, המגיע רעב ממרחקים, עט על היונה. בנסותו לתפוס אותה, הוא משחיל את טפריו לתוך טבעות המלכודת ונאבק כדי להשתחרר. תנועתו מסתרבלת והולכת, ומשקלה של היונה מאט את מעופו. אז רודפים אחריו הציידים ברכבם ותופסים אותו באמצעות כאפייה או רשת. לעיתים הבז מצליח להשתחרר מהטבעות ונמלט, ויש פעמים שגם היונה מצליחה לברוח. אך הציידים המיומנים תופסים אותה ומעלים אותה חזרה לרכב בעזרת וו ברזל.
לשיטת ציד זו כמה גירסאות. יש המצמידים את היונה בעזרת יתד אל הקרקע, ובדרום סיני, למשל,  מחברים הבדואים חוט ארוך אל היונה הרתומה למלכודת, משחררים אותה לאוויר ומתחבאים מאחורי שיח. העוף עט על היונה ומסתבך בלולאות, ואז מושכים אותו הציידים אל הקרקע בעזרת החוט.
בגלל הציד, הולך ופוחת מספרם של הבזים הנודדים ברחבי המזרח התיכון, וכדי ללכוד אותם נאלצים הציידים להרחיק למדבריות אחרים. ציידים מסעודיה ומנסיכויות המפרץ מגיעים לירדן, למצרים ולסהרה שבדרום מרוקו. ואנשים מג'אפר נוסעים לקזחסטאן לצוד, ואחר כך מבריחים את הבזים לירדן כדי למכור אותם לסוחרים.
ד"ר יוסי לשם מדווח על ציד פראי של בזים ודורסים אחרים בסוריה. שם, הוא אומר, מחזיקים אותם בתנאים גרועים עד כדי כך, שחלקם מת ברעב לפני המכירה. ציד חסר מעצורים מתנהל גם במדינות חבר העמים, בעיקר בקזחסטאן. בשנת 1994 ניסו ציידים להבריח חמישים בזים מעבר לגבול קזחסטאן. הם צבעו את העופות בירוק והציגו אותם במכס כתוכים. אלא שהמוכסים גילו את התרמית, והבזים הוחזרו בכוונה לשחרר אותם בטבע. הדבר לא הצליח, והם הוברחו שנית לחצי־האי ערב.
מחירם הגבוה ממילא של הבזים מאמיר ככל שפוחת מספרם, וזה אולי ההסבר לציד הבלתי חוקי, להברחות ולגניבות הגוזלים. כל אלה  פוגעים קשות באוכלוסיית הבזים בטבע. מינים רבים כמו בז ציידים, בז צוקים ובז צפון הולכים ונכחדים. היום קיימות אמנם מדגרות וחוות לגידול בזים בעיקר בבריטניה, בגרמניה, בסעודיה ובנסיכויות המפרץ, שם הבזיארות מפותחת במיוחד. בעיקר ידוע המרכז על שם הנסיך ח'אלד אל־פייסל בדרום סעודיה, הכולל בית חולים משוכלל לטיפול בבזים ובעופות דורסים אחרים. התנאים הסניטריים והאמצעים הרפואיים בו מעולים. בישראל הבזיארות אסורה. אסור לצוד בזים, לגדלם, לאלף אותם או לסחור בהם. כל הבזים, כמו כל העופות מסידרת דורסי היום והלילה, מוגנים והחזקתם אינה חוקית.
היום משתמשים בבזים לא רק לציד. במספר שדות תעופה בעולם מסלקים בזים מאולפים את העופות האחרים מצידי המסלולים. זו אחת הדרכים להפחית את הסיכוי למפגש הרה אסון בין מטוסים לעופות בעת ההמראות והנחיתות.

לכידת הבזים נערכת בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הערב. בשעות אלה מחפשים העופות מזון ומנמיכים טוס

יחסים קרובים
כאעד הוביל אותנו אל האיזור שממזרח לקע, שם צדים הבדואים בקבוצות. על פני שטח מישורי רחב, במרחק גדול זה מזה, היו נטועים שישה אוהלי ציידים. כולם, הסביר כאעד, שייכים לבדואים תושבי ג'אפר משבטי החוויטאת.
באחד האוהלים פגשנו את בני משפחתו של כאעד. לפני חזית האוהל חנו מכוניות חדשות, וביניהן היו פזורים כלובים עם יונים ושלווים, שהבדואים דאגו להאכילם ולהשקותם. מיכל מים נגרר עמד בקירבת מקום. בחלקו הצפוני של האוהל אוחסנו שקי אורז, קמח, סוכר וארגזי ירקות, ולידם היתה פינת בישול עם כירת גז. הציידים היו מאורגנים לשהייה של שבועות ארוכים בשטח.
שלוש מזוודות עם ציוד יקר ניצבו במרכז האוהל. הן הכילו חוטים מסוגים שונים להכנת המלכודות ואביזרים לאילוף בזים. היה שם כובע עור מקושט, "בורקוע", הנחבש לראשו של הבז מיד לאחר שניצוד, כדי לחסום את ראייתו ולהקל על אילופו, רצועות עור ארוכות הנקשרות לרגליו וכפפות כדי להגן על ידו של המאלף מפני טפריו החדים.
לאחר הציד, סיפר עבדאללה, אחד הציידים, שמים את הבז על אמת היד כשראשו מכוסה בכובע ורצועות עור קשורות לרגליו. הקשר הישיר בין המאלף לציפור – ובכך טמון סוד האילוף – מתחיל במתן שם לבז. עבדאללה סיפר על בז שכונה "גרין קארד" ועל אחר בשם "סדאם חוסיין". לדבריו, סוחרי הבזים מעדיפים לקנות בזים צעירים ולא מאולפים. לכן בדרך כלל מוותרים הציידים על האילוף, מעבירים את העופות ליישוב הקבע, ומתקשרים עם סוחרים ממצרים, מסוריה ומנסיכויות המפרץ. לפני שנתיים, סיפר עבדאללה, הגיע אמיר מנסיכויות המפרץ מצויד באוהל, במזון ובכסף רב וקנה מהם את כל הבזים שניצודו באותה עונה.
לפני שמתבצעת הקנייה, מבקשים הסוחרים לדעת מה סוג הבז ומה הם צבעיו. שלושה מיני בזים מבוקשים במיוחד: בז נודד – "תיר אל בחרי", בז ציידים – "ווקרי" או "צקר", ובז צוקים. כולם נודדים ביחידות ולא בלהקות. יש חשיבות רבה גם לגילו של העוף, שנקבע בין השאר לפי מקומם של הכתמים על הנוצות. לדברי הציידים, כתמיו של בז נודד בן שנה ("פרחי") מסודרים לאורך החזה, ואילו בז שגילו שנתיים ויותר ("גרנס") מתהדר בכתמים לרוחב החזה. הציידים נוהגים למדוד גם את אורכו של הבז מהכנפיים ועד קצה הזנב. האורך המבוקש הוא 40 עד 50 סנטימטרים. הסוחרים מעדיפים נקבות, משום שגופן גדול בכ־15 אחוזים מגופם של הזכרים, ולפיכך הן מסוגלות לתפוס טרף גדול יותר.
לעיתים נותר הבז ברשותו של הצייד, שנוטל על עצמו את האילוף. האימון עשוי להימשך כחודש וחצי. ביום־יומיים הראשונים מרעיבים את הבז, ולאחר מכן נותן לו המאלף מעט בשר של ירבוע בכף היד. המטרה היא ללמד את הבז לעמוד על ידו של המאלף בכל פעם שהוא רעב. כך מתהדק הקשר ביניהם ומתפתחת התלות של החיה באדם.
בשלב זה מכוסה ראשו של הבז בכובע, ורגליו קשורות לחבל שאורכו עשרה עד 18 מטרים. במהלך שהותם בשדה משחרר המאמן בהדרגה יותר ויותר חבל, כדי להרגיל את הבז לחזור אליו ולקבל את מנת הבשר; עד שהבז לומד לחזור באופן קבוע. אחרי אילוף של חמישה חודשים, אומרים הבדואים, תמיד יחזור הבז אל מאמנו.
בהמשך האילוף קושר המאמן חתיכת בשר לחבל שאורכו שלושה מטרים. הוא מסיר את הכובע מראשו של הבז ומעיף את החבל באוויר בתנועה סיבובית. הבז צולל כדי לתפוס את הבשר במעופו, וכשהוא מצליח, הוא חוזר לשבת על כפפת המאמן. כפרס הוא מקבל את מנתו מידו של המאמן. בדרך זו מורגל הבז הרעב היוצא לצוד חוגלה, חוברה, ארנבת ואפילו צבוע, לא לאכול את בשר טרפו, אלא לחכות לבואו של הצייד ולקבל ממנו את גמולו.
בעבר שמו פעמונים לרגלי הבז כדי שלא יאבד. היום משתמשים הציידים בעלי האמצעים בקשר אלחוטי ובשלט־רחוק. לעיתים מחברים לבזים משדרים, והבדואים קולטים את התשדורות בעזרת מקלטים. בשנים האחרונות התחילו להשתמש גם במשדרים הקשורים ללוויינים.

לא מה שהיה פעם
במהלך השהות באוהל הציידים אפשר לראות עד כמה מונוטונית שיגרת יומם. רוב הזמן הם עוסקים בהכנת מלכודות לפתיונות בשיטת סרט נע: כל אחד מכין חלק אחר. אחד יוצא לצוד בעזרת נשק חם וחוזר עם צרורות של כרוונים ירויים. עופות בר אחרים, כמו חוברות, אינם נראים בשטח. הציד באמצעות בזים הביא להיעלמותן בעיקר בסעודיה ובמרוקו. היום הולכת ומתחסלת בדרך זו גם אוכלוסיית החוברות בפקיסטאן.
רוב הציידים מנמנמים בשעות היום ומחכים לשקיעת החמה, זמן היציאה לציד. אז הם מתעוררים ומתחילים בהכנות. כלובי הפלסטיק של היונים מועמסים על הטנדרים, והציידים מצוידים ברובים ובמלכודות רבות יוצאים לדרך; כל זוג ברכב נפרד. לפני הנסיעה הם מתפללים במסגד שדה קטן. מסגד זה, העשוי מגדר של אבנים, הוא המוסד החשוב ביותר במאהל, למרות צניעותו.
אנחנו מוזמנים להצטרף לעבדאללה ונוסעים בעקבותיו אל מישורי החמאדה. לכל קבוצת ציידים מקום תצפית משלה, ועבדאללה צופה במשקפתו מעל תלולית אבנים קטנה, אותה הקים לפני 25 שנים. זו הטריטוריה שלו. לצידה בנה במהלך השנים מסגד שדה פרטי. במרחק נראות קבוצות ציידים נוספות. לפני ששוקעת השמש הוא מבחין בבז גדול היושב על שיח, ונוסע לעברו. היונה כבר רתומה למלכודת ומוכנה בידו. הוא מתקרב אל הבז, משליך לפנים את היונה ומקיף את הבז מאחור כדי לגרשו אליה. אך הבז כנראה שבע, ואין לו עניין ביונה. עבדאללה נאלץ לוותר.
שהינו עם הציידים כמה ימים, ובמהלכם לא נלכד אפילו בז אחד. חלק מן הבזים שחלפו מעל ראשיהם לא התאימו לצורכיהם, ואלה שהתאימו – נחתו רחוק מדי. בשנה שעברה, סיפרו הציידים, צדו כל הקבוצות יחד 12 בזים בלבד. רצינו להצטרף לכל יציאה לציד, אך לאחר הפעם הראשונה נעשו מארחינו חשדנים וסירבו.  זה, כמובן, לא מנע מהם לארח אותנו באוהלם בכבוד רב. כאעד נסע במיוחד לג'אפר, מרחק של 40 קילומטרים, כדי להביא עז ולהכין עבורנו כרה מסורתית: קערה גדולה של אורז מבושל וחתיכות בשר, שמעליהם מניחים לתפארת את ראשה של העז ופיה פעור.
רצינו לרכוש ציוד ציד ואילוף בזים עבור המוזיאון לתרבות הבדואים בנגב, והציידים הפנו אותנו אל חנותו המפורסמת של עבדאללה אל־סלחאני בעיר המרכזית מעאן. בשעת לילה מאוחרת החנות עדיין היתה פתוחה. בין ערימות כלובי היונים, המלכודות, קופסאות השימורים והשבריות, ניצב לו בפינה, על גבי מתקן מיוחד, בז נודד מפואר. ראשו היה מכוסה בכובע מקושט, ורגליו קשורות. כאילו עמד שם וחיכה לבואנו – הוכחה לכך שציד הבזים אינו אגדה. הוא נלכד יומיים קודם לכן בקע אל־ג'אפר, והובא למכירה בחנות.
בעל החנות שלא הבין על מה המהומה, אך נעתר לבקשתנו, לבש את הכפפה והרכיב את הבז על ידו כדרך הבזיארים. היתה שעת חצות. עמדנו סביבו נרגשים כילדים וצילמנו ללא הפסקה. זה אמנם לא היה ברחבי החמאדה, ואף אחד מאיתנו לא ראה איך צדים בז, אבל היה זה בז אמיתי שישב על ידו של האיש, עם כל התוספות.

המסע לתיעוד ציד בזים במזרח ירדן נערך על ידי המוזיאון לתרבות הבדווים, במרכז ג'ו אלון, שליד קיבוץ להב.
השתתפו: ארנה גורן – אתנוגרפית; עיזאת אבו־רביע – מורה דרך; איתמר גרינברג – צלם; דודיק שושני – ראש המינהלה לקידום הבדווים בנגב; משה תייר – צלם.
תודות: לד"ר יוסי לשם ולדודיק שושני שקראו את המאמר והעירו את הערותיהם החשובות, לעיזאת אבו־רביע שהעמיד את רכבו לרשות המשלחת, למוסא אבן־סעיד ממדאבא ולכאעד סלימאן דמאניה מג'אפר, שליוו אותנו בירדן.