צ'יטואן, נפאל: בעקבות הקרנף ההודי

מסעות ציד מלכותיים
עד שנת 1950 היתה המלריה נפוצה באיזור צ'יטואן וישובי האדם בה היו דלילים ביותר. במאה השנים שבין 1850 ל-1950 היתה צ'יטואן שמורת ציד פרטית של נסיכי בית ראנה, שמקרבם מונו ראשי הממשלה של נפאל. הללו הקפידו שרק בני המעמדות הגבוהים יצודו באיזור. אחת לכמה שנים היו מארגנים מסעות ציד מלכותיים, שבהם השתתפו אורחים מבתי המלוכה של אירופה והודו וראשי הממשל הבריטי. מאות פילים וסייעי ציד המכים בתופים עבדו קשה כדי לרכז את החיות ולהניסן אל טווח כני הרובים של הציידים המלכותיים. מסע הציד האחרון מסוג זה נערך בשנת 1939, בהשתתפות הנציב הבריטי העליון של ממשלת הוד מלכותו בהודו. שלל הציד המופיע ברשומות כלל 120 טיגריסים, 38 קרנפים הודיים, 27 נמרים ו-15 דובים שפתניים שנקטלו באכזריות בידי "ספורטאים" מעולים.
לאחר נפילת הנסיכים מבית ראנה פתחה הממשלה החדשה את האיזור להתיישבות, וביצעה במקום פעילות ענפה לביעור המלריה. בתקופה 1950- 1960 גדלה האוכלוסיה מ-30,000 ל- 100,000 תושבים, והללו החלו לברא שטחי יער נרחבים ואף עסקו בציד לא חוקי. שני שלישים מן היער נכרתו בטרם הכריז המלך מהנדרה על המקום כעל שמורת קרנפים, ואסר על הציד ועל כריתת העצים. עם הקמת השמורה סולקו מתוכה 4000 תושבים שגרו בה. לאלה, ולעוד כעשרים אלף איש שנאלצו לעזוב את כפריהם עם קביעת גבולות השמורה הסופיים, מצאו השלטונות פתרונות דיור באיזור, והם חיים היום מחוץ לגבולות השמורה. הציד הלא חוקי נמשך גם לאחר מכן; עיקר מאמציהם של הציידים כוונו כלפי הקרנפים והטיגריסים, והללו הלכו ופחתו במידה מדאיגה. המלך מהנדרה הקים נגד הציידים הלא חוקיים את ה"גאינדה-גאסטי" (משמר הקרנפים) שמנה 130 פקחים חמושים בנשק חם, אך גם הם לא הצליחו למנוע את המשך הציד. רק הכנסת הצבא הנפאלי לשמורה בשנות השבעים חיסלה את התופעה, ומאז ועד היום שומרים על השמורה פקחים וחיילים ועולם החי משגשג.

ביקור אצל בני שבט הטארו
תושבי סאורהה בדומה לרוב תושבי הכפרים בסביבה, הם בני שבט הטארו הגדול המתגורר באיזור הטראי. בני הכפר מתפרנסים בעיקר מחקלאות. הגידולים הנפוצים הם אורז ותירס, אך פרט להם מגדלים ירקות שונים ובעיקר בטטות. אחד הגידולים המעניינים הוא החרדל, שמזרעיו מספקים את התבלין הידוע. שדות החרדל הפורחים בחורף יוצרים מרבדים צהובים ומרהיבי עין. אורח חיי התושבים באיזור, כמו ברוב הכפרים בנפאל, דל למדי. אפשר לפגוש כאן נשים הכותשות אורז במתקנים פשוטים הדורשים עבודה מאומצת. נשים אחרות טוחנות תירס בריחיים המופעלות ביד, או מכינות תערובת של בוץ וגללי בקר לטוח בה את קירות הבקתות.
הבקר הנפוץ הוא התאו ההודי (ג'מוס), המשמש כבהמת עבודה וכמקור לחלב. גללי התאו והפרות נאספים, ומשמשים חומר הסקה. התאו אינו אסור באכילה על הנפאלים ההינדים, ולבני הכתות הנמוכות הוא גם המקור העיקרי לבשר. גללי התאו אינם מספקים את כל צורכי האנרגיה של הכפריים, והם נאלצים לכרות עצים. מכיוון שכריתת עצים בתחום השמורה אסורה, יש צורך להרחיק עד ליערות רחוקים. חוטבי עצים הנושאים משא כבד על גבם, כשהוא קשור ברצועת עור למצחם, הם מראה נפוץ בסאורהה. נפוצות כאן גם העגלות המגושמות הרתומות לשוורים או לתאויים.

עשב הפיל והשריפות
היער השולט בשמורה הוא הסאל, המשתרע על פני כשני שלישים מן השטח.זהו יער צפוף למדי המתנשא לגובה של ארבעים מטרים, והתנועה בו אפשרית רק בשבילים מפולסים היטב. העץ הנפוץ ביותר הוא הסאל המגושם. גזעו ישר וערכו רב לתעשיית העץ. בין עצי הסאל מצויים גם עצי טרמינליה הודית, דילניה מחומשת ואחרים. שפע המטפסים יוצר ביער סבך בלתי-עביר. על רבים מן העצים צומחים אפיפיטים רבים, וביניהם כמה מיני סחלבים שפרחיהם גדולים ומרשימים. באיזורים הגבוהים של גבעות הסיואליק צומח יער מחטני ובו שולט אורן צ'יר.
מישורי ההצפה מכוסים אפרי עשב רחבים, ההופכים במקומות אחדים לשיחיה צפופה. הדגני השולט כאן והמרשים כל עין הוא עשב הפיל, קרובו ובן סוגו של קנה הסוכר התרבותי. עשב הפיל מעורב בקנה, בעבקנה ובקשח- כולם דגניים עבי-קנה המתנשאים עד לגובה 6 מטרים ויוצרים סבך צפוף, המשמש מחסה לחיות שונות. במישורי העשב פזורים עצים היוצרים מעין פארק מרווח. הבולט מבין העצים הפזורים הללו הוא הסימל, עץ רחב נוף הדומה לסיבייה המחומשת שמגדלים באפריקה וסיביה משמשים למילוי כריות. כן מצויים בשמורה עצי סיסם הודי המוכר מגינות הנוי בארץ, ועצי שיטת קאיר. בשיחיה הצפופה חבויים בעלי חיים רבים וביניהם איילים, חזירי בר ואף קרנפים הודיים.
אחת לשנה, בחודשים דצמבר-ינואר, פושטים חמישים עד מאה אלף מתושבי האיזור על השמורה למשך שבועיים, וקוצרים את עשב הפיל ואת שאר העשב והקנים. קציר זה נערך באישור הרשויות. הקנים והעשב חיוניים לבניית הבקתות של אנשי הטארו, והם עושים מאמצים אדירים לקצור כמות גדולה ככל האפשר בשבועיים אלו. בתום הקציר מבעירים הכפריים אש בשטחים הקצורים. מנהג זה נמשך מאות שנים, ורשויות השמורה לא שינו בו דבר. לשריפות אלה שתי תוצאות: במשך הזמן נעשתה סלקציה לטובת צמחים עמידים בפני אש, וזמן קצר לאחר השריפה מבצבצים כאן עשבים ירוקים הנמנים עם הדגניים העמידים בפני אש; השדות הירוקים מושכים את הצמחונים הגדולים, ויש דיווחים על עדרים של פרסתנים הרועים באיזור. בולטים ביניהם עדרים גדולים של האייל הנקוד. השריפות נמשכות עד לסוף אפריל או ראשית מאי. אז מכבים אותן הגשמים המקדימים את המונסון. כיום השריפות הן חלק מהמערכת האקולוגית של השמורה, ואין כל כוונה למנוע אותן או להילחם בהן. 

פילים ורוכביהם חוצים את נהר רפטי

הגביאל והנהרתן – ציידי הדגים
הנחלים ויובליהם הקטנים וכן האגמים הקטנים המכונים בשם טל, הם מקום משכנם של התנינים ושל נהרתן הגנגס, שהוא מין לוויתן קטן ונדיר החי במי נהר הנריאני. תנין הביצות הוא התנין הנפוץ בשמורה. אורכו מגיע ל-3 מטרים והוא נראה פעמים רבות כשהוא רובץ על גדת נחל ומתחמם בשמש. הוא אוכל הכל: דגים, דו-חיים ועופות, ולפעמים אפילו מצליח לגרור למים ולאכול חזירי בר, איילים או נחשי פיתון גדולים. תנין הביצות מסוכן גם לאדם, ולכן לא מומלץ לשוטט במקום רגלי, אלא בחברת פקח המכיר את השטח ואת סכנותיו.
הגביאל הוא תנין מיוחד במינו, העשוי להגיע לאורך 6 מטרים ואף יותר. בין כל התנינים הוא המתאים ביותר לציד ואכילת דגים. לגביאל חרטום מאורך וצר, ובקצהו תפיחה שבה ממוקמים הנחיריים. בכל צד של לסתותיו 25-30 שיניים הנוטות לאחור ומותאמות לאחיזת הדגים המשמשים כמזונו. הגביאל, הקדוש להודים, אינו אוכל יונקים ואינו פוגע באדם. בשנים האחרונות נפגעו אוכלוסיות הגביאל, והמין כולו נמצא בסכנת הכחדה. בנהר הנריאני חיים כארבעים גביאלים, והם אוכלוסיית הבר הגדולה ביותר של תנין זה. ב-1978 החלו בשמורה בפרוייקט להצלת הגביאלים. לשם כך אספו מספר פרטים בוגרים ומגדלים אותם בחוות רביה מיוחדת. (סיור הג'יפים של השמורה מגיע לחווה זו). אנשי החווה אוספים את הביצים שהנקבות מטילות בחול, עד 40 במספר, ומדגירים אותן. הצעירים מגודלים עד לאורך 1.5 מטר, ואז משחררים אותם בתחומי השמורה ובנחלים אחרים ברחבי נפאל. (הפרוייקט מתקיים בזכות תמיכה, במימון ובידע, של החברה הזואולוגית של פרנקפורט). הגביאלים הם חששנים גדולים, ובשל כך קשה לראותם בשטח. רוב הזמן הם משתזפים על גדות הנהר, ובורחים למים כאשר מתקרבים אליהם. נהרתן הגנגס הוא, כאמור, לוויתן קטן. הוא נמנה עם משפחת הנהרתניים, צבעו שחור-אפור ואורכו עד 2.5 מטרים. חרטומו ארוך וצר והוא מצוייד ב-120 שיניים המתאימות לציד דגים. עיניו מנוונות וחסרות עדשות. אחת לחצי דקה הוא עולה אל פני המים כדי לנשום. קולות נשיפתו חזקים והם המסגירים את נוכחותו. הנהרתן הוא בעל חיים נדיר, אך אפשר לראותו בעיקר במפגש הנהרות רפטי ונריאני. שני בעלי החיים האחרונים התפתחו בדרך קונברגנטית והם מותאמים היטב לציד דגים. שניהם תוארו לראשונה בגנגס, הנהר הקדוש של הודו שאליו נשפך נהר הנריאני.

הנקבה הכלואה של הקלאו הבכיר
שמורת צ'יטואן היא גן עדן לעופות. 440 מינים שונים של עופות נצפו בתחומי השמורה- כמעט כמספר מיני העופות שנצפו בישראל כולה. כ-200 מינים הם יציבים וחיים כאן כל השנה. רובם נמנים עם עולם החי האוריינטלי, חלקם נודד דרך השמורה וחלקם חורף כאן. בנחלים ובאגמים נפוצים עופות מים רבים. הבולטת בין הברווזים החורפים בשמורה היא הקזרקה החורפת גם בישראל. הקזרקה בולטת בצבעה החום-חלוד וקל מאוד לזהותה. מצויים בצ'טואן מינים רבים של שלדגים, וביניהם בולט הפרפור העקוד שגם הוא מוכר לנו היטב בישראל.
בין החסידאים בולטים שלושה מינים מרשימים המקננים על העצים. הנפוץ ביניהם הוא פשוק המקור. המראבו הקטן מזכיר את המראבו האפריקאי במקורו הענקי ובראשו הקרח. החסידה שחורת הצוואר היא עוף גדול ולבן שרגליו ארוכות ואדומות. אברות הכנפיים והזנב שחורות ומבריקות, ובשמש בוהקים צוארה וראשה בברק מתכתי ירקרק. היא דומה בגודלה ובאורח חייה לחסידה האוכפית מאפריקה, וכמוה היא צדה באחו ובמים דגים,דו-חיים וזוחלים. צ'יטואן היא מקום משכנו של הטווס ההודי, בן למשפחת הפסיונים. עוף זה, המוכר מגני חיות ומפינות חי רבות, חי באיזור זה חופשי לחלוטין. לעתים אפשר לראות את הטווסים מהדסים על הקרקע, ומחטטים בה בחיפושיהם אחרי זרעים, עשב וחרקים. לרוב הם נראים על עצי הסימאל כשהם נחים על הענפים העבים. טכסי החיזור של הטווס ההודי הם מן המרשימים בעולם החי. לאחר החיזור וההזדווגות משאיר הזכר את הנקבה לבדה, והיא דוגרת ומטפלת בביצים ובאפרוחים בכוחות עצמה.
לא נוכל להתעלם מן הקלאו הבכיר הנמנה עם משפחת הקלאוניים. עוף גדול זה, שאורכו עד 1.30 מטר, כמעט כגודל השקנאי, הוא שוכן יערות המשמיע צרחות עזות. הקלאו הבכיר אוכל פירות עסיסיים, עלים וחרקים. לשם כך הוא מצוייד במקור אדיר וכפוף קמעא, הדומה למקור הטוחנים החיים באמריקה הטרופית. הקלאו מקנן בעצים חלולים.הזכר סוגר את הנקבה הדוגרת, ומותיר לה רק פתח להוצאת ראשה החוצה. משך כל תקופת הדגירה וגידול הגוזלים היא כלואה בנקרת העץ, ורק כאשר הגוזלים גדלים פורצים האב והאם את הסוגר, וכולם יוצאים החוצה. הקלאו הבכיר מזכיר את קרוביו האפריקאיים, קלאו הקרקע והטוקוס.

הם יורים בקרנפים
היונק שעליו גאוותה של צ'יטואן הוא הקרנף ההודי בעל הקרן האחת, כפי ששמו המדעי מעיד עליו. חמישה מיני קרנפים חיים היום על פני כדור הארץ. שני המינים האפריקאיים, קרנף מצוי וקרנף רחב-שפה, הם בעלי שתי קרניים, וכמוהם גם הקטן בקרנפים, קרנף סומטרה, החי בבורמה ובאינדונזיה. לקרנף ההודי ולקרנף היערי רק קרן אחת בבחרטומם. הקרנפים הם יונקים גדולים יחסית ושלווים. הקרנף ההודי החי בצ'יטואן מגיע לאורך 4.20 מטר, לגובה 2 מטר ולמשקל של 4 טונות. אורך הקרן שלו עד 60 סנטימטר והיא עשוייה קרטין, אותו חומר שממנו מורכבים השיער והקרניים של רוב היונקים. גופו עטוף עור עבה ומשוריין העשוי שלושה לוחות, ביניהם מפרידים קפלים רכים יחסית. הקרנף הוא צמחוני מובהק וניזון מעלי העצים והשיחים. ראייתו חלשה, אך חוש הריח והשמיעה שלו מפותחים היטב. האדם השמיד את רוב הקרנפים בגלל הערך הרפואי כביכול שיש לחלקים שונים בגופם. בעיקר אמור הדבר בקרן שממנה מכינים אפרודיזיאק (סם המעורר פוריות ותשוקה) שמחירו עצום. כתוצאה מכך שרויים כל מיני הקרנפים בעולם בסכנת הכחדה. מאז נפסק הציד התייצבה אוכלוסיית הקרנפים בשמורה, ומספרם מוערך בכ-400 פרטים. לאחרונה נערכה עסקת חליפין בין מלך נפאל למלך תאילנד. הראשון העביר לתאילנד שני קרנפים הודיים מצ'יטואן, והללו הועברו לגן החיות שבצ'ינג-מאי. בתמורה קיבלו הנפאלים כמה פילונים, שאותם הם מאמנים עכשיו כנושאי מטיילים בספארי שבשמורה.

האיילים, הטיגריסים והדוב השפתני
ארבעה מיני איילים חיים בשמורה. האייל החזירוני הוא הקטן שבהם, ועדריו הקטנים מצויים בסבכי השיחים. אייל סמבר הוא הגדול שבהם. יפה במיוחד הוא האייל הנקוד, שצבעו החום מנוקד בלבן. לזכרים הגדולים קרניים מסועפות ומפוארות, והם מחזיקים הרמוניות ובהם נקבות רבות. המונטיאק הוא אייל קטן המכונה גם "אייל נובח" בשל קולו המיוחד. אורך גופו עד 1.3 מטר, גובהו 50 סנטימטר ומשקלו עד 35 קילוגרם. צבעו חום זהוב וקרניו מיוחדות במינן. רוב שטחן מכוסה שיער, ורק החלק העליון, הבנוי כמזלג בן שתי שיניים, חשוף. ניביו של המונטיאק ארוכים ומשמשים להגנה. הוא יוצא לרעות בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות בין-הערביים. כאשר הוא מתגלה, הוא משמיע קולות נביחה רמים ובורח, תוך שהוא מזהיר את שאר המונטיאקים. פרסתן גדול אחר המצוי כאן הוא הגאור, מין של בקר בר שאורכו עד 3.30 מטר, גובהו עד 2 מטר ומשקלו עד טונה. הגאורים רועים בעדרים קטנים, ומגיעים לשטחי העשב השרופים מיד כשהעשב הירוק מבצבץ בהם. אפשר לראותם באביב. בעונות השנה האחרות הם מצויים בסבך וקשה לראותם. הגאור הענקי שחור כולו פרט לפיסות רגליו הלבנות. אורך קרני הזכר עולה על 60 ס"מ.
טורפים רבים חיים בצ'יטואן, ביניהם ידועים בעיקר הטיגריס והנמר. מינים אלה, שנרדפו בעבר על-ידי ציידים, פעילים בעיקר בלילה ולכן ממעיטים לראותם. עם זאת לא מעטים מהם מצויים בשמורה, ואומדים את מספרם בכ-100 פרטים לערך, כולל גורים. הטיגריסים צדים את האיילים ואת חזירי הבר ומוצאים את מזונם בשפע.
הדוב השפתני הוא דוב קטן יחסית. אורך גופו עד 1.8 מטר, גובהו עד 90 ס"מ ומשקלו עד 130 ק"ג. צבעו שחור ועל חזהו עיטור לבן דמוי סהרון. שערותיו ארוכות יחסית. עיקר מזונו טרמיטים ונמלים, אך גם פירות וחלקי צמחים אחרים. הוא להוט אחרי דבש שאותו הוא מוצא בקינים של דבורי בר. בצ'יטואן נותרו דובים מעטים וחששנים וכמעט אין רואים אותם.

ידידי הקלוטס מן החרדונים
לא אוכל לסיים את הרשימה מבלי להתייחס לזוחל קטן וחביב שמצאתי ותפשתי באיזור. הקלוטס הוא בן למשפחת החרדונים והוא שוכן עצים זריז. רגליו הארוכות, המצויידות בטפרים חדים, וזנבו הארוך, מאפשרים לו תנועה זריזה על ענפי העצים ועל גזעיהם. הוא ניזון מחרקים ומגוון את תפריטו גם בפרחים ובפירות. בסוג קלוטס כלולים 30 מינים הנפוצים באסיה, מאירן ועד לגיניאה החדשה. בהתאם למקום-חיותם על עצים ושיחים, גופם לחוץ-צדדים כגוף הזיקית, רגליהם דקות וארוכות וזנבותיהם הארוכים תופסים כשני שלישים מאורך גופם. גודלם בינוני ואורכם 6-30 ס"מ. הקלוטס ניחן בכושר מדהים לשינוי צבע. בשעת מנוחה ופעילות יומיומית תבעו ירקרק או אפרפר, ומתאים לצבע הסביבה שבה הוא חי. אולם בעת הכרזה טריטוריאלית, קרב בין זכרים או חיזור, משתנים צבעי הקלוטס בקצב מהיר ביותר, לא פחות מזה של הזיקית.
המפורסם בבני הסוג הוא קלוטס מסמיק, החי בהודו ומגיע בתפוצתו עד סין. קשקשי עורפו וגבו מזדקפים בשעת איום וקרב ויוצרים "כרבולת" מרשימה. בשעה זו מותח הזכר את עור גרונו ומבצע קידות, כרוב זכרי החרדונים. הקידות ועור הגרון המתוח מופיעים גם בשעת חיזור וקרב. אז גם משתנים צבעיו: גופו הופך חום-ירקרק, וראשו, כולל עור הגרון וכרבולת העורף, הופכים אדומים כדם. לאחר קרב קצר מסתלק הזכר המפסיד מן השטח ומאבד גם את צבעוניותו, ואילו הזכר המנצח מסתובב בנחלתו עטור בצבעיו וקד קידות ניצחון. עקב ראשו האדום זכה הקלוטס לשמו העברי. באנגלית הוא מכונה מוצץ הדם (BLOODSUCKER) בהסתמך על שמו ההודי העממי, הקשור באמונות תפלות. בשל אמונות אלה פוחדים ממנו תושבי הודו וציילון. גם אנשי הטארו נראו מפחדים כאשר תפשתי את המאוסולי, כפי שהם קוראים לקלוטס. הם הפצירו בי לשחרר אותו מייד, שמא אלקה בכל מיני רעות חולות, ממש כפי שעשו הבדואים בסיני כשראו אותי תופש שממיות. 

נפאל – למידע נוסף>>