שביל צר עולה ומתפתל בין סבך עצי היער אל מבצר מונסגור השעון על שיפוליו הצפוניים של רכס הפירנאים בדרום־מערבה של צרפת. שביל תלול שהעולים בו מקצרים את מספר השניות בין שאיפת אוויר אחת לזו הבאה אחריה, גומעים את החמצן כאילו עוד שנייה לא ייוותר. אני עוצר למנוחה ושותה בשקיקה מבקבוק המים שטמנתי בתרמילי, חסר יכולת להחליט אם לקנא במטפסים האחרים או לבוז לחוסנם הבלתי נסבל. אלה עשו להם הרגל לדלג בקלילות בשבילי עִזים תלולים, והם עוד מפתיעים אותי בעיקולי הדרך בברכת "בון ז'ור" מלבבת ומחויכת כנגד חרחורִי היבש, המהמהם גיבוב אותיות בלתי מובן. במאמץ אחרון אני חורק שיניים ונכנס עם השביל בפתח החומה העוטרת את פסגתה של הגבעה הנישאה, אל המצודה. אני קורס מיוזע על רצפתה ומשיב את נפשי לגופי בסדרת התנשפויות קולניות. תצפית מופלאה נשקפת מכאן, מהמצוקים שבפסגת ההר, אל כל רוחות השמים. ממרום שרידי המבצר נשקף נופם העגלגל של הרי הפירנאים. שלווה גדולה חובקת את השדות והיערות הסמוכים. שלווה שאינה מסגירה את הדרמה הגדולה שהתחוללה באזור.
מכאן, לפני כ־800 שנים ולאחר חודשי מצור ארוכים, פסעו כנועים במורד השביל כמאתיים ממגִניו האחרונים של מבצר מונסגור ועשו דרכם אל "שדה הנשרפים" שלרגלי ההר. נאמנים לאמונתם עלו אחרוני הקתרים על המוקד, אף שניתנה להם האפשרות להציל את חייהם במשפט אחד של "חזרה בתשובה".
 |
מיצר מונסגור ממעוף הציפור. את המבצר, שבנו הקתרים כנראה במהלך העשור הראשון של המאה ה-13, הרסו הצלבנים הצרפתים. המבצר שניצב כיום באותו המקום שוקם ונבנה מאוחר יותר, ורק חלק קטן ממנו מיוחס לתקופת הקתרים | צילום: פייר טסט |
לחשוף את הניצוץ האלוהי
במאה העשירית וה־11 התרחבו הפערים החברתיים והדתיים באירופה ויצרו מתחים רבים. עקבות מסעות הצלב ולהט האמונה הדתית הדגישו את הניגוד הבולט בין העושר הממסדי ובין העוני בכפרי המאמינים, ופרשיות שחיתות רבות שנקשרו בשמם של ראשי הכנסייה תרמו להקמת קבוצות מאמינים נוצריים שניסו למצוא תשובות לחיבוטיהם. הקתרים, שמקור אמונתם בבולגריה, נמנו גם הם עם מחפשי הדרך. בניגוד לכנסייה האורתודוקסית, שקראה להמונים לחזק את אמונתם ולשם כך הגבירה את חרדתם מפני הבאות (אש הגהינום כעונש על חטאיהם) והעצימה את הפער בין פשוטי העם למעמדות הגבוהים ולאנשי הדת, אמונתם של הקתרים התבססה על סובלנות, על חירות אישית ועל עבודה פנימית של המאמין, ולכן היתה ידידותית וקלה לאימוץ.
הקתרים האמינו בעיקרון של דואליזם — קיומם של הכוח הטוב (אלוהים, רוח, אור), הכוח הרע (שטן, עולם חומרי, חושך) והמאבק ביניהם. האדם, על פי הקתרים, ניצב בין שני הכוחות. נשמתו שייכת לממלכת הטוב, וגופו – לעולם המושחת. הישועה תבוא, כך האמינו, כשישתחרר האדם מעולם הרוע ויגיע לעולם שכולו טוב, תרתי משמע.
הקתרים גרסו כי האדם בנוי משלושה חלקים: מגוף פיזי; מנפש, השוכנת בגוף הפיזי; ומרוח, שהיא המהות הטהורה, השוכנת בנפש. הם האמינו כי על האדם להקדיש את חייו לעבודה פנימית כדי לחשוף את הניצוץ האלוהי שבו.
ב-16 במרס 1244 הובלו 205 קתרים במורד המצוק של המבצר אל "שדה הנשרפים". אגב אמירת תפילותיהם נשרפו כולם חיים על המוקד. נפילתה של מונסגור היתה אקורד הסיום של קבוצת הקתרים |
רק כך יוכל במותו להיפרד מגופו הגשמי, ורוחו תחזור ותתמזג עם המהות האלוהית. מכאן נבע שמם, שמקורו במילה היוונית קתרוס, שפירושה "הטהורים" – אלה שהצליחו לשבור את החיבור הבלתי נמנע עם הרוע ועם העולם החומרי.
בקרב הקתרים היה אפשר להבחין בין שתי קבוצות, "מושלמים" ו"מאמינים". ה"מושלמים", שנמצאו בדרגה רוחנית גבוהה, נהגו בסגפנות אדוקה כדי להגיע להתמזגות עם המהות האלוהית. משכילים, חיים חיי פרישות, לבושים גלימות כהות, מתאמנים בצמדים על החוקים האתיים הקתריים — כך נצטיירה דמותם של אלה שמיקדו את חייהם בעבודה יומיומית, בתפילה ובדרשות. הם נמנעו ממגע מיני, אסרו להישבע ולהטיף וראו בעבודה ערך עליון. ה"מאמינים", לעומתם, הורשו לחיות חיים מלאים ולהקים משפחה, מתוך ידיעה כי נשמותיהם תמשכנה להתגלם בבני אנוש בגלגוליהן הבאים.
מלחמת אחים עקובה מדם
אך לפני שעה סיימתי את ארוחת הבוקר במלוני הצנוע במונסגור
(Montsegur), כפר קטן וצנוע הנמצא בשיפולי המבצר. בעודי אוכל ניסיתי להתנחם בכך שהקפה או־לה הדלוח ופרוסות הבגט שנשמו את אוויר העולם היבש שעות ארוכות בטרם הוגשו אל שולחני היו אולי דרכה הייחודית של בעלת המלון להמחיש את אירועי העבר ולהפוך "מאמין" שתאוותו בידו ל"מושלם" סגפן. עודדתי את עצמי בזיכרונות מימים יפים יותר, משלשום למשל, אז התאמץ העם הצרפתי להוכיח שהוא ראוי למוניטין הקולינריים שזכה בהם. מחדר המלון הסמוך עלה כל אותה העת קול המולתו של שואב אבק שהתעקש לנער את עור התוף במקצב מונוטוני, כשקשוק שריונם של אלפי אבירי צלב
 |
העיר העתיקה של קרקסון, עטורת החומה והמגדלים. בהיותה אחד המרכזים הרוחניים של הקתרים אופיינה העיר בסובלנות ובפתיחות, אך אלה היו בסופו של דבר בעוכריה. בשנת 1209 נפלה קרקסון בידי הצלבנים
צילום: ברוך גיאן |
הנעים כגוש אינסופי לכבוש את המבצר הסמוך במלחמה עקובה מדם עם אחיהם הנוצרים.
אבל עכשיו ארוחת הבוקר היתה לזיכרון רחוק. לאחר מנוחה קלה אני פונה בכוחות מחודשים לגלות את המבצר שנבנה מאז ימי הקתרים כמה וכמה פעמים. בתקופת הקתרים נבנו באזור עשרות מבצרים השזורים בנופיהם של החבלים לנגדוק־רוסיון (Languedoc Roussillon) ומידי־פירינה
(Midi-Pyrenees) שבדרום צרפת, ואלה שימשו את תושבי הערים והכפרים בתקופת הקרבות והמצור. רובם נהרסו כמעט עד היסוד, על שרידי רבים מהם נבנו מבצרים חדשים יותר, ואלה שימשו את הצרפתים להמשך מלחמותיהם רבות השנים, ומיעוטם מקוריים.
מונסגור הוא אחד המרתקים שבהם. שני שערים בלבד יש בחומות המצודה, כדי להקל על שומריה את אבטחתה, וכולה נישאת מעל סביבתה בסדרת מצוקים תלולים. רק צדה הצפוני משתפל מעט, לכן נבנה בו מגדל עוז אימתני. ממרומיו אני מביט בחומות העבות ובאבנים הפזורות לרגליהן, המעידות על הקרבות הרבים שהתחוללו במקום.
מסע צלב קרוב לבית
הקתרים ראו את עצמם כממשיכי דרכם של הנוצרים הראשונים, ומכאן – כנוצרים לכל דבר. הנחיות כתבי הקודש מצאו ביטוי באורח חייהם – הם הקפידו שלא להרוג כל יצור חי, אם אדם ואם חיה, ונמנעו מאכילת בשר ומוצרים מן החי. אולם בנושאים מסוימים נבדלה תפיסתם מזו האורתודוקסית. כך למשל האמינו הקתרים כי ההטבלה, מהיותה סמל למודעות, לטוהר פנימי ולגילוי, אמורה להיעשות למבוגרים ולא לילדים או לתינוקות. הקתרים סברו גם כי אין לסגוד לצלב או לסמלים פיזיים אחרים.
הקהילה הקתרית התאפיינה בכך שהנשים בה היו שוות זכויות לגברים. שוויון הזכויות נבע מאמונתם כי הרוח לובשת צורות שונות במהלך גלגולי החיים
הקהילה הקתרית התאפיינה בכך שהנשים בה היו שוות זכויות לגברים. שוויון הזכויות נבע מאמונתם כי הרוח מופיעה לעתים בדמות אישה ולעתים בדמות גבר |
ומופיעה לעתים בדמות אישה ולעתים בדמות גבר, ואין למנוע ממנה להיטהר ולהגיע אל האור.
אמונתם של הקתרים, מהיותה שונה מהגישה הדתית של הכנסייה הקתולית, היתה עבור ההמונים הנבוכים חלופה של ממש, ואין פלא כי קנתה לה מאמינים רבים. התגברותו של הזרם הקתרי עוררה את חמתה של הכנסייה. ראשי הממסד הקתולי הכריזו על האמונה הקתרית כעל כפירה וקראו לעקור אותה מן השורש.
בשנת 1208 נרצח בנסיבות מסתוריות פטר מִקסטלנו, אחד משני שליחיו של האפיפיור אינוסנט השלישי. האפיפיור עט על ההזדמנות למגר את הקתרים, הפנה אצבע מאשימה ברצח אל ריימון השישי, שליט עיר המחוז טולוז
(Toulouse) שישבה בלבו של מעוז הכופרים, והתחיל בארגון מסע צלב נוסף.
מסע הצלב של הכנסייה היה שונה הפעם — קרוב לבית וכנגד מי שנתפשו כאויבים מבית, אך עדיין ראו את עצמם כנוצרים. ובכל זאת זה היה מסע רצוף קרבות עקובים מדם, מעשי אכזריות וטבח. למטרה זו התארגנו בזריזות ערב רב של בעלי כוונות: ברונים מצפון צרפת שנשאו בלבם תקוות כמוסות לסיפוח קרקעות לרכושם, נושאי משרות מטעם מלך צרפת, נתינים נאמנים, משרתים, נושאי כלים, בעלי מלאכה וגם כנופיות שוליים שחיכו בסבלנות לשאריות. כל אלה צעדו בשמה של הכנסייה אל דרום צרפת, לאורך עמק הנהר רון
(Rhone). ריימון השישי, שליט טולוז, וטרנקאוול, שליט בזייה (Beziers) וקַרקַסון (Carcassonne), שעד אז לא נקטו עמדה ברורה בנושא הקתרים וניסו לתמרן בין נתיניהם הרבים ובין מורא הכנסייה, מיהרו להביע את תמיכתם במסע הצלב וביקשו להשתתף בו, אולם הצלבנים מצפון צרפת השיבו את פניהם ריקם, אולי מחשש שתמיכתה של האצולה הדרומית תשפיע על חלוקת השלל.
לפיכך החלו הצפוניים במצור על בזייה, שהחל ביולי 1209, לאחר שתושבי העיר הקתולים סירבו להצעתם למסור לידיהם את שכניהם הקתרים. הסירוב והמצור הממושך הגבירו את חמתם של הצרים, וכאשר הצליחו לפרוץ אל העיר טבחו באנשיה בלי הבחנה בין קתולי לקתרי, כעצת מנהיגם: "שחטו את כולם. אלוהים יזהה את אנשיו".
נפילתו של המעוז האחרון
בתחילת אוגוסט 1209 כיתרו הצלבנים את קרקסון, עיר עטורת חומה ומגדלים, ובתוך זמן קצר השתלטו על מקורות המים של העיר. החום, הצמא והפחד החלו לתת את אותותיהם בתושבי העיר הגוועים. טרנקאוול החליט לשאת ולתת עם אויביו, אך במהלך המשא ומתן נאסר, נכלא במצודת קרקסון ולאחר כחודשיים מת. קרקסון נפלה בידי הצלבנים, ואדמותיה, ועימן התואר "הוויסקונט של קרקסון", נמסרו לסימון דה מונפור – לורד מאיל דה פרנס
(lle de France), אשר הנהיג את המערכה כנגד הקתרים מאותה השנה ואילך.
בראש אנשיו יצא דה מונפור למסע כיבוש: קסטר (Castres), לימוּּ
(Limoux), מירֵפוּאַ (Mirepoix), פאמייה (Pamiers), לומבֶר (Lombers), ואָלבי (Albi) הם רק כמה מעריהם ומבצריהם של הקתרים שנפלו בידיו. במקומות שבהם נתגלתה התנגדות עיקשת החליט סימון דה מונפור להעניש את יושביהם באופן יצירתי. כך היה בברם (Bram), שם בחר דה מונפור מאה אסירים, ניקר את עיניהם, כרת את אוזניהם, את שפתיהם ואת אפם. רק לאסיר אחד הותירו עין אחת שלמה, כדי שיוביל את שאר חבריו למצודת קברה
(Cabaret), שיושביה גילו התנגדות עיקשת.
שנים לא מעטות עברו בקרבות אחים אלה. בשנת 1233 ייסד האפיפיור את האינקוויזיציה, שכידוע לא בחלה באמצעים להעניש את הכופרים בענישות ברוטאליות ובמיתות מייסרות. מנגד צצו קבוצות מרי קתריות, בעיקר באזורים מונסגור וקריבוס (Queribus) ומצודותיהן העיקריות — פוּּאִילורֶן
(Puilaurens), פֶרְפֶרטוּז (Peyrepertuse) וקריבוס — בוצרו ושימשו מקלט לפליטי האזור ולנמלטים מפני האינקוויזיציה. מצודה אחר מצודה נפלו במלחמה הממושכת.
רציחתם של שניים מבכירי האינקוויזיטורים ועוד אי אלה מאנשיהם במאי 1242 על ידי מורדים ממבצר מונסגור הובילה להחלטה נחושה של מלך צרפת לואי התשיעי להילחם עד חורמה במורדים ולמחות את הקתרים מעל פני האדמה. באביב 1243 כיתרו הצלבנים את מונסגור — מעוזם הכמעט אחרון של הקתרים – שבו התבצרו כ־450 נשים וגברים לאחר שדחו את הצעת הצלבנים להתכחש לאמונתם, להניח את נשקם ולצאת לחופשי לאחר חקירת האינקוויזיציה.
המצור על בזייה החל לאחר שתושבי העיר סירבו להסגיר את שכניהם הקתרים. כאשר פרצו הצרים על אל העיר טבחו באנשיה בלי הבחנה מי קתולי ומי קתרי, כעצת מנהיגם: "שחטו את כולם. אלוהים יזהה את אנשיו" |
כמה חודשים לאחר מכן הציבו הצלבנים בחסות החשכה קָטָפּוּלְטָה (מכונת מלחמה ששימשה בעת העתיקה לירי אבנים) סמוך לחומה. הם ניתצו אותה באבני בליסטראות, החלישו את כוח עמידתם של מגִני מונסגור והביאו אותם לידי כניעה. ב־16 במרס 1244 הובלו 205 קתרים במורד המצוק התלול של המבצר, בינות לעצי היער העוטף את מדרונותיו, אל "שדה הנשרפים". אגב אמירת תפילותיהם נשרפו כולם חיים על המוקד. נפילתה של מונסגור היתה אקורד הסיום של הקתרים. אחרוני הקתרים נרדפו עד חורמה עוד כשמונים שנים לאחר מכן, ובשנת 1321 הועלה על המוקד אחרון ה"מושלמים", גיום בליבאסט.
הקתרים והגביע הקדוש
אמונות שונות, לא בהכרח מבוססות, רווחו במשך מאות שנים על הקתרים ועל מונסגור. המפורסמת שבהן טענה כי מריה מגדלנה ברחה עם ילדו, או ילדיו, של ישו לצרפת דהיום. שם החלה את השושלת המרובינגית שהמשכה במסדר ציון – אגודה סודית שנוסדה במסע הצלב הראשון ושחייליה, האבירים הטמפלרים, נועדו לשמור על אוצרות בית המקדש המלכותיים. לפי סברה זו האוצרות האלה – ובכללם הגביע הקדוש – הובאו לצרפת ובשלב כלשהו הוחבאו במונסגור. הכנסייה הקתולית ניסתה לקטוע את המשך השושלת המרובינגית, אך הטמפלרים והקתרים הגנו בכל דרך אפשרית הן על השושלת והן על האוצרות.
מכאן קצרה הדרך בפני מחפשי האוצרות ובעלי הדמיון. בסוף שנות העשרים של המאה העשרים פקדה את מונסגור משלחת ארכיאולוגית נאצית בראשות אוטו ראהן, שאף כתב שני ספרים הקושרים בין הקתרים ומונסגור ובין הגביע הקדוש, וניסתה למצוא את האוצרות האבודים. בשנת 1982 יצא לאור הספר "Holy Blood, Holy Grail", המפתח את התיאוריה האמורה ומספר כי בנפול מונסגור הוברחו האוצרות לכפר רן לה שאטו (Rennes-le-Chateau), שם הוחבאו עד גילוים במאה ה־19 על ידי כומר. גם דן בראון בספרו "צופן דה וינצ'י", שיצא לאור בשנת 2003, העשיר את הנושא בססגוניות ראויה להערכה.
בשיטוטי במבצר אני מנסה להתעלם מסקרנותי המבעבעת ומאגדת "צופן דה וינצ'י", אך עיני שולחות מאליהן מבטים חטופים לכל עבר בהשתאות מציצנית. אם אי פעם היו כאן אוצרות — הם השאירו אחריהם שובלי דם ועשן.
ציוץ ציפורים מפר את השקט הנח על יערות מונסגור. טרטור של טרקטור רחוק מזכיר שהקדמה הגיעה גם לכאן. משרידי הכפר שבו התגוררו מגִניו הקדומים של המבצר אפשר לראות את בתי הכפר מונסגור ואת שני מלונותיו הפשוטים. בסמטה יושב איכר עב שפם על סף ביתו, מעשן מקטרת וקורא בעיתון. ילדה זהובת צמות משחקת לבדה. במרכז הכפר ניצב מוזיאון צנוע המנציח את סיפורם של הקתרים במונסגור: שרידי מטבעות וכלים, תמונות ואיורים, ובארון זכוכית — שלד אדם, חץ נעוץ בצלעותיו
נועם בן ישראל הגיב:
שלום