בתי קפה מיתולוגיים בפריז

היתה זו סימון דה בובואר שהביאה ב־1939 את ז'אן פול סארטר לקפה דה פלור (Cafe de Flore). הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, ובחורפים הקשים, לאורן החיוור של מנורות האציטילן, דמה בית הקפה למרתף עגום. רוב היוצרים התכנסו בתוך עצמם, ואלה שדיברו, עשו זאת בקול נמוך; מלבד המשורר ז'אק פרֶווֶר וחבורתו, שהמשיכו לעשות רעש כהרגלם. שנים מאוחר יותר כתבו על התכנסות זו של סופרים ומשוררים כעל ועידת חירום נגד הכיבוש הגרמני – סוג של רזיסטאנס אינטלקטואלי.

האמת פרוזאית הרבה יותר: סארטר ודה בובואר התגוררו בבית מלון – תמיד בשני חדרים נפרדים – ללא חימום וללא תאורה מספקת. בית הקפה סיפק תנאים נוחים יותר לשיחה ולכתיבה. בעליו של קפה דה פלור, מסייה בובל, נהג להתלונן ולומר כי סארטר הוא הקליינט הגרוע ביותר שלו, "יושב כל היום מול דף נייר עם כוס אחת של שתייה מבוקר ועד ערב". עשרים שנה אחר כך, בסוף שנות החמישים, כבר נהג מסייה בובל להצביע על האיש שישב בפינה ולומר בגאווה לגדודי תיירים: "רואים את האיש הקטן בפינה? זהו ז'אן פול סארטר".

מאז שפתח הסיציליאני פרנצ'סקו פרוקופיו ב־1686 את בית הקפה הראשון בפריז, קפה פרוקופ (Cafe Procope), כל מי שרצה לומר משהו בעיר הזו, להביע דעה, לסתור אותה או להגן עליה, עשה זאת בבתי קפה – ויקטור הוגו, אונורה דה בלזאק, וולטר, בנג'מין פרנקלין ואפילו ז'אן ז'אק רוסו, שבדרך כלל לא אהב לצאת מביתו. בשנת 1721 תיאר מונטסקייה ב"מכתבים פרסיים" את קפה פרוקופ כ"מקום שכשיוצאים ממנו יש לנו רושם שאנחנו יותר אינטליגנטים משנכנסנו"; בזמן המהפכה הצרפתית נפגשו בפרוקופ בכירי המהפכנים, בהם דנטון ורובספייר; אבל פרסומו העיקרי בא לו מכך שהיה, החל מ־1750, ביתם ומקום מפגשם של "האנציקלופדיסטים" (הוגי דעות שהוציאו את האנציקלופדיה הצרפתית הגדולה), בהנהגת דֶני דידְרו.

כיום, עדיין באותה כתובת, rue de l'Ancienne Comédie  בלב הרובע הלטיני המתויר, הוא משמש כמסעדה, אבל בעיקר כאתר עלייה לרגל של תיירים. החללים הארגמניים מחולקים לסלונים, הנקראים על שמם של יושבי המקום בעבר: מולייר, דידרו ושופן. לוחיות מוזהבות עם שמותיהם תלויות על הקירות מתחת לפורטרטים שלהם. ועדיין אפשר לראות כאן את שולחן השיש הוורוד של וולטר; סדוק, אך מלא חשיבות.

ארץ הקוניאק והארץ המובטחת

המונח "קפה ספרותי" חמקמק וקשה להגדרה. במבט ראשון, נדמה כי לקראת סוף המאה ה־19 ישבו סופרים, משוררים, שחקנים, מוסיקאים וציירים כמעט בכל מקום בפריז. "פריז היתה ארץ הקוניאק והארץ המובטחת", כתב המשורר והסופר הקובני אלחו קרפנטייר (Carpentier), "מקום קדוש לאינטלקטואלים, המטרופולין של החיים היפים, מקור כל תרבות". כולם נהרו לעיר האורות, וכל בית קפה היה "ספרותי" בפוטנציה. ובכל זאת, "קפה ספרותי" הוא, בפשטות, מקום שכתבו בו; יצירות מופת או הגיגים סתם. ולפעמים, כדי לזכות בתואר היה צריך פשוט מעט מזל. שלוש שנים לאחר שנפתח לה פרוקופ, למשל, התמקם במעלה הרחוב התיאטרון "קומדי פרנסז", ולה פרוקופ הפך מיד למקום מפגש של שחקנים, מחזאים וליצנים.

בסוף המאה ה־19 נדמתה פריז, על 600 בתי הקפה שהיו בה, לבית קפה אחד גדול. תרומה משמעותית לכך הרים מקורבו של נפוליון השלישי, הברון ז'ורז'־אז'ן הוסמן, שהופקד ב־1853 על בניית פריז החדשה. הוא שינה את התוכנית העירונית, יצר את השדרות הרחבות (הבולבארים) הנוחות לתחבורה (ולדיכוי מרידות), ובכל שדרה ושדרה וביציאות מתחנות מטרו החשובות נפתחו עוד ועוד בתי קפה. מרסל פרוסט, למשל,  מתאר ב"אהבתו של סוואן" כיצד הסתובב כסהרורי בשדרת האיטלקים, ממסעדה למסעדה ומקפה לקפה, לחפש את האשה שחשב כי אהב.

קפה דה פלור היום. היה מקום מפגשם של סוריאליסטים ודאדאיסטים | צילום: carolus124/flickr

מונמרטר – פיקאסו, לוטרק, רנואר

אמנים, רקדנים, סופרים ושחקנים רבים התגוררו באותה תקופה ברובע התשיעי, באיזור בית האופרה, שמתואר נאמנה ברומנים של אונורה דה בלזאק. כאשר עלה שכר הדירה ברובע התשיעי בעקבות נהירת הבורגנים אליו, עברו רבים מהאמנים לגבול הצפוני של העיר, למונמרטר (Montmartre); הגבעה שנודעה מאוחר יותר בבתי הקפה הספרותיים שלה, שאף לא אחד מהם קיים היום.

פאבלו פיקאסו וידידו הסופר, המשורר, הצייר ומבקר האמנות מאקס ז'אקוב העדיפו את הזוט (Zut) – מקום לא מוכר וללא שלט מכוון, שנשא רק את הכתובת המהוהה: "בירה". כמה שנים מאוחר יותר עברה חבורת פיקאסו ללאפין אגיל  (Lapin Agille) שבמונמרטר, שם בילתה ערבים פרועים ביותר, מלווים בסמים ובשירה קולנית, שאליה הצטרף גם בעל הבית. באותו מוסד אגדי ביקרו גם המשורר פול וֶרְלֶן והציירים טולוז לוּטְרֶק ואוגוסט רנואר. גיוּם אפולינֶר קרא שם משיריו, אותם כתב בצורת מגדל אייפל או עניבה, במחאה על הסדר הקיים בשירה ובכלל. חבורה זו התאספה סביב האידיאל הקוּבּיסטי ונלחמה בחסידי האמנות הפורמליסטית, שהתרכזו בבית קפה אחר, נובל אתנה (Nouvel Athene) בכיכר פיגאל (היום עומד במקומו קברט  נרקיס). זמן קצר אחר כך נסגר נובל אתנה, ובכך הוכרזו נצחונו של הקוביזם ומותה הרשמי של האמנות הפורמליסטית. ב־1910, כשעברו פיקאסו וחבורתו לקפה הֶרמיטאז', היו השנים הגדולות של מונמרטר כבר מאחוריו.

מונפרנאס – מֶכָּה של האינטלקטואלים

בשנות העשרים גילו האמנים את הגדה השמאלית, ועקב עליית שכר הדירה במונמרטר נדדו כמעט כאיש אחד לגבעה אחרת, למונפרנאס (Montparnasse). בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה זו למֶכָּה של האינטלקטואלים. "כל משורר אפל ולא חשוב, כל צייר שרצה להצליח במקום כלשהו בעולם חייב לעשות קצת שירות צבאי בלה רוטונד או בלה קופול, שתי אקדמיות של מדרכה", כתב המשורר הצרפתי לאון פול פרגו.

בצומת ואוון (Vavin), במפגש שדרות מונפרנאס עם שדרות רספיי (Raspail), עדיין ניצבים ארבעת בתי הקפה המיתולוגיים: לה דום (le  Dome), לה קופול (la Coupole), לה סלקט (le Select) ולה רוטונד (la Rotonde), ובמרחק כעשר דקות הליכה משם – בית קפה אופנתי נוסף מאותה תקופה, לה קלוזרי דה לילה (la Closerie des Lilas). השינוי הבולט במיוחד שחל במונפרנאס מאז ימי הזוהר שלו הוא בניית המגדל הגבוה שמתנשא כעת בטבורו, 59 קומות ובהן מאות משרדים ומרכז מסחרי גדול. אולם ברובע עדיין פועלים אמנים לא מעטים, בבתים רבים יש סטודיות של ציירים ופסלים, והמדרכות, העצים, הרחובות הקטנים, הכיכרות ותלמידי בית הספר לאמנות מזכירים את העבר הבוהמי. גם שיפוץ בתי הקפה נעשה בזהירות, תוך ניסיון לשמור על הקסם והמסורת של העבר.

קפה לה דום. הצומת שבו נפגשה האינטליגנציה מצפון אירופה וממרכזה  | צילום: carolus124/flickr

לה קופול ולה רוטונד

בית הקפה הראשון שקלט את הדיירים החדשים שהגיעו ממונמרטר היה לה דום, שהפך בן לילה לצומת שבו נפגשה האינטליגנציה מצפון אירופה וממרכזה: אמנים מסקנדינביה, עורכי עיתונים, ציירים דוברי יידיש וסופרים בלקניים. גם שני פריזאים ישבו שם, ז'אק פרוור וסימון דה בובואר, שכתבה שם את הרומן הראשון שלה.

אבל את התהילה הגדולה של מונפרנאס הביא דווקא בית הקפה שמול, לה רוטונד. "אפשר לומר שמ־1910 ועד 1930 לה רוטונד היה המקום הכי מפורסם על פני כדור הארץ", כתב המשורר לאון פול פרגו. גיום אפולינר, ז'אן קוקטו וארנסט המינגווי היו לקוחות קבועים; כשהגיע צ'רלי צ'פלין לפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוא התעקש לבקר במקום; וגם לנין וטרוצקי נהגו להיפגש כאן לפני המהפכה הבולשביקית בחברת גולים רוסים אחרים. תהילת העבר כמעט אינה מורגשת עוד בלה רוטונד; בלה קופול הסמוך, לעומתו, 600 מקומות הישיבה עדיין מתמלאים כמעט בכל ערב.

לקראת חנוכת לה קופול, ב־20 בדצמבר 1927, נשלחו 3,000 הזמנות לכל המי ומי של פריז באותה עת. במשך הזמן ישבו כאן בכירי הזרם הסוריאליסטי, סלוואדור דאלי ואנטונֶן ארטו, אנשי קבוצת דה סְטיל והצייר פיט מונדריאן, הסופרים ארנסט המינגווי, ג'יימס ג'ויס, הנרי מילר והמאהבת שלו, אנאיס נין; במושבים אדומי הקטיפה בלה קופול נרקמו היחסים הסוערים בין המשורר הקומוניסט המושבע לואי ארגון ובין המשוררת אלזה טרִיאוֹלה וגיסה, המשורר הרוסי ולדימיר מָיָאקובסקי נהג לסעוד כאן ארוחות בוקר ב־1928, ומספרים עליו שהיה היפוכונדר ועל כן שתה את קפה הבוקר בכפית.

ב־1987, כאשר מלאו תשעים למייסד בית הקפה רנה לאפון, והוא החליט למכור את המקום, רעשה פריז. המנהל החדש הכריז כי המסעדה תיסגר לשנת שיפוצים והבטיח כי ישמור על אופיה המיוחד. הוא עמד בהבטחתו: המקום שופץ והקסם נשאר. אולם המסעדה הענק עדיין מזכיר את זה המקורי, למעט צבע העץ שהוחלף מארגמן לצבע בהיר יותר; הכותרות של כל אחד מ־23 העמודים באולם המרכזי עדיין מעוטרות ציורים שציירו יושבי המקום תמורת משקה, והנהלת המקום אף פיענחה, בעזרת מומחי אמנות, מי צייר כל כותרת והוציאה חוברת מיוחדת לסיכום המפעל. היום מגישים במסעדה בעיקר פירות ים, אבל מחיר הקפה סביר ואפשר ליהנות מן האווירה המיוחדת במקום בלי לפשוט את הרגל.

לה סלקט נוסד כבּר האמריקני הראשון בפריז; כלומר, מקום שפתוח כל הלילה. המשורר האמריקני הרולד סטרנס אמר פעם כי "לה סלקט היה בעיקר בית משוגעים מלא שתיינים, חצי שתיינים, רבע שתיינים ומטורפים פיכחים". היום, המקום נקי, רגוע ושליו, ופעם בחודש, בימי ראשון, נערך בו ערב פילוסופי בשפה האנגלית שמושך קהל רב. ניסיון לארגן במקום ערב פילוסופי בצרפתית נכשל, אבל בשעות אחר הצהריים האווירה בחדרים הפנימיים בהחלט מתאימה להרהורים ואפילו לכתיבה, ומדי פעם מגיע צייר עם פלֶטה קטנה של צבעי מים ומשלים משיחות מכחול אחרונות.

"הדור האבוד" נפגש בקלוזרי

לה קלוזרי דה לילה אמנם אינו נמצא בצומת ואוון, אך גם בו התקבצו ציירים, פסלים, אנשי ספרות ופילוסופיה; אולי בזכות התצפית הנהדרת שהוא מאפשר על הקצה הדרומי של גני לוקסמבורג. לפני שהפך ל"קפה ספרותי", היה לה קלוזרי בית קפה קטן ועלוב, שפקדוהו בעיקר פועלים וזעיר־בורגנים. בחורף 1908־1909 התחילו להתכנס כאן משוררים, בעיקר סביב המשורר פול פור שייסד ב־1905 את כתב העת הספרותי "Vers et Prose" ("חרוז ופרוזה") והבטיח "לאחד את הסופרים והמשוררים הצרפתים, למצוא מחדש את טעמה של הספרות הצרפתית המשובחת שנזנח ולהמשיך את מפעלה של התנועה הסימבוליסטית". כמה שנים אחר כך הגיעו לקלוזרי גם גיום אפולינר (שדיבר שם בזכות המודרניוּת) והמשורר הגרמני ריינר מריה רילְקֶה, שעבד כמזכירו של הפסל אוגוסט רודן וגר בסמוך.

ארנסט המינגווי, שהגיע למונפרנאס בראשונה ב־1922, שכר דירה סמוך לבית הקפה, שם פגש כמה שנים אחר כך את סקוט פיצג'רלד, חברו לקבוצה של סופרים שעזבה את ארצות־הברית לאחר מלחמת העולם הראשונה וזכתה לתואר "הדור האבוד". במקום נערכו ערבים ספרותיים לפני מלחמת העולם הראשונה, במהלכה ואחריה, אבל, סיפר המשורר האיטלקי ג'ינו סֶווֶריני, "אל תחשבו שדיברנו רק על ספרות, דיברנו על עוד הרבה נושאים, אבל מעולם, מעולם, לא על פוליטיקה".

היום הקלוזרי הוא מסעדת פירות ים לא זולה במיוחד, אבל העיצוב המקורי נשמר וקהל פריזאי מגוון – ציירים, אנשי קולנוע ואנשי תקשורת – עושה אותה למקום מעניין, שבו נדונים בשעות הצהריים ענייני הרוח והפוליטיקה של פריז.

קפה דה מאגו. היום הוא מושך בעיקר תיירים מכל העולם | צילום: carolus124/flickr

סן ז'רמן – הרובע הספרותי

קפה דה פלור וקפה דה מאגו (Deux Magots) המפורסמים נפתחו רק בשנות העשרים של המאה הנוכחית והיו פופולריים במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה; אבל רובע סן ז'רמן האלגנטי החל להיחשב "רובע ספרותי" כבר במחצית השנייה של המאה ה־19. ברגעי אי־השפיות הרבים שחווה באותה עת נהג הסופר הצרפתי ז'ראר דה נֶרוואל לטייל ברחובות הרובע עם לובסטר השעשועים שלו קשור בחוט; המשורר שרל בּוֹדְלֶר התגורר תקופה קצרה ברחוב סיין (Seine) מספר 35, לפני שעבר למזח ווֹלטר הסמוך, שם כתב את אוסף שיריו "פרחי הרע"; והסופר הצרפתי ז'וריס קרל הוֹיסמנס ערך בלה פרוקופ מסיבות ספרותיות חשאיות עם המשורר פול וֶרלן, מאהבו של המשורר ארתור רמְבּוֹ.

בשנות העשרים של המאה היה קפה דה פלור מקום מפגשם של סוריאליסטים ודאדאיסטים – אנדרה בְּרֶטוֹן, אנטונן ארטו ופול אלוּאר כתבו את מנשריהם במרפסת של בית הקפה, ואליהם הצטרפו סלוואדור דאלי, חואן מִירוֹ ומרסל דוּשָאן. בחורף 1937, בעת שהשלים פיקאסו את עבודתו על ה"גרניקה" בסטודיו שברחוב סן אוגוסטין מספר 7, הוא פגש בבית הקפה את דורה מאר, אשת חייו. כניסתו של פיקאסו לבית הקפה לוותה בטקס קבוע: המלצרים היו מחלצים אותו ממעילו, הוא היה קורץ לאשתו הבלונדית והחייכנית של בעל הבית, מזמין חצי בקבוק אוויאן ולא טועם ממנו.

המעבר המאסיבי מרובע מונפרנאס לסן ז'רמן התרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה. "הדבר הטוב ביותר בקפה דה פלור", כתב סארטר בזכרונותיו, "הוא העובדה שיש בו תנור, הוא קרוב למטרו וריק מקצינים גרמנים". למעשה, בין סן ז'רמן למונפרנאס היתה נטושה עדיין תחרות על הבכורה. הראשון נחשב למעוז הבורגנות הקתולית הצרפתית, ובו שכנו באופן מסורתי בתי הוצאה לאור, בתי דפוס ובתי ספר חשובים, והשני היה חביב על האמנים. רק אחרי מלחמת העולם השנייה, ואחרי שסארטר ודה בובואר נמלטו מקפה דה פלור מאימת חסידיהם והעיתונאים הרבים, התיישבו אלה המכונים אקזיסטנציאליסטים במשולש בתי הקפה שבצומת סן ז'רמן והפכו אותו לאגדה.

קפה דה מאגו נקרא על שם שני פְסָלִים של חכמים סינים, הניצבים עד היום משני צידי האולם. דה מאגו התהדר בקהל בוהמי משלו; למשל, הסופרים וויליאם פוקנר, ארנסט המינגווי ואלברטו מורביה. ב־1933 ייסדו יושביו פרס ספרותי על שם בית הקפה. אחרי המלחמה עברו אליו הסוריאליסטים, וישבו בו בין השאר הארכיטקט לה קוֹרבּוֹזיֶיה והסופר ז'אן ז'ירודו.

היום מושך דה מאגו בעיקר תיירים מכל העולם, אבל בקפה דה פלור, עם ספסלי העור האדומים שלו ועיצוב האר־דֶֶקו היפהפה, אפשר עדיין לפגוש סופרים, אמנים ואנשי רוח; למשל, הפילוסוף מעורר המחלוקת ברנאר אנרי לוי, במאי הסרטים הצרפתי אריק רוֹהמֶר ומעצבי האופנה קרל לגרפלד ופאקו רֶבָּאן.

דרושה מידה מסוימת של ביטחון עצמי כדי לשתות היום בקפה דה פלור. היושב בטרסה החיצונית, בחברת תיירים אמריקנים בדרך כלל, ימצא עצמו מושא הסתכלות מצד העוברים ושבים, והחלל המרכזי של בית הקפה מלא רוב היום פריזאים מעורים היטב. רק אם מרחיקים לחדרים הפנימיים, אפשר לראות גם סופרים, ובקומה השנייה, האינטימית, אנשים אפילו כותבים.