"למדתי באיחור רב לאהוב את הציפורים", כתב המשורר ז'אק פרוור. זה קורה. אני, למשל, למדתי באיחור רב לאהוב אגמים. קרקעיתם הבוצית הרתיעה אותי, מיעוט הגלים נראה לי מוזר, ועלוקה שהתנהלה לעבר כף רגלי כשטבלתי באגם במדינת מיין, ארצות הברית, נותרה חקוקה בזכרוני כאויבת מרה. כשלמדתי לאהוב אגמים, זה היה בפינלנד, ואין בכך שום דבר מקרי. פינלנד אינה מותירה ברירה למבקרים בה, בין שהם חובבי מדבריות או אוקיינוסים. עליהם להתפשט (לגמרי!), לקחת נשימה עמוקה – ולקפוץ למים. גם אם המים כהים ומלאי ירוקת. גם אם החודש הוא פברואר, ולמים אפשר לחדור רק על ידי ניסור חור במעטה הקרח שעליהם. מוכרחים להיכנס. מוכרחים, כי ביקור בפינלנד היבשתית אינו ביקור בפינלנד ממש. הטבילה במי האגם היא המפגש האמיתי עם הארץ. קרחונים שכיסו את שטחה במהלך עידן הקרח האחרון הותירו אחריהם מערכת מסועפת של שקערוריות מפותלות. לאחר שנמסו, היו אלה למקווים שאינספור מפרצים וחצאי איים משחקים בהם, ושהמוני איים מיוערים צצים מתוכם. היום כלולים בשטחה של פינלנד יותר מ-180 אלף אגמים. היא כמעט יותר אגם מארץ. דג ועץ, אז והיום התרבות שהתפתחה לאורך החופים הללו שטופה במי אגם מאז ראשית ימיה. דגיגי "מוּיקו" הזינו אותה, מסעות שיט על פני האגמים שימשו לה אמצעי תחבורה בקיץ, ובחורף היו בניה נעים ממקום למקום על פני הקרח במזחלות ובמחליקי סקי. את העץ, התוצר החשוב ביותר של הארץ לפני ייסודה של חברת הטלפונים הניידים "נוקיה", היו גוררים מאגם לאגם באמצעות נהרות ותעלות – אל הים ואל הנכר. כל זה נכון גם היום: העצים עודם מושטים על המים, לפחות עד למקום שבו אפשר להעמיס אותם על גבי משאיות. המעבורות עודן מפליגות בין יואנסו (Joensuu) למיקלי (Mikkeli) ובין ערים אחרות. ובמחוז קיינו (Kainuu), למשל, אפשר לראות בימים נאים בחודש מרס את בני הכפרים גולשים במחליקי סקי על פניהם של אגמים קפואים.
ליד אחד ממקווי המים של מחוז קיינו התאהבתי באגמים. בני משפחת רייזנן, שאותם פגשתי במקרה, אירחו אותי בצריף ששכן במורד החוף מביתם. בצריף לא היו מים זורמים ולא חיבור לחשמל, אבל היתה בו סאונה. "סאונה" היא המילה הפינית היחידה שזכתה להיות שימושית גם בלשונות אחרות. היא מקום רחצה, מקום של מדיטציה ושל חברותא, המקום שבו נפגשים האדם, היער והאגם. למדתי את המלאכה מהר: יש לשאת שני דליים כבדים של מי אגם מהמזח ולמלא בהם את דוד המתכת, לחטוב עץ מן היער ולהזין בו את הבעירה שמתחת לדוד. להמתין שיתחממו האבנים שמעל למים, ולבסוף – להתבשל בחומו של האוויר, העשוי להגיע ל-120. מעלות צלזיוס. עוד דלי של מי אגם ובו מצקת מאפשר להפיק מן האבנים פרץ אדים מהבילים וצורבים. ואז, כשאי אפשר לשאת את הצריבה, את נחשולי הזיעה ואת הצלפתו של צרור ענפי הלִבנה על הכתפיים, יוצאים החוצה ורצים במורד המזח אל הסחרור המזכך של קור מי האגם. עושים את זה גם בחורף, מתוך ידיעה שהסאונה החמה ממתינה מאחור. וזה נפלא. זו מהות החיים. השבוע שבו ביליתי בצריף הקטן היה שבוע של דו-שיח בלתי פוסק עם המים. בערב פורשים רשתות, בבוקר אוספים אותן. תמיד היה תפוס בהן לפחות דג אחד. בצריף היו תבלינים, שמן לטיגון וגזרי העץ לחימום הכירה, שנותרו מן הסאונה של ליל אמש. היער הציע אוכמניות לקינוח. למדתי באיחור רב לאהוב את האגמים, אבל למדתי. רגעי שיא במיתולוגיה
אבל הסיפור שקושר בעיני את התרבות הפינית בצורה הברורה ביותר לתצורת הנוף של הארץ הוא הסיפור על אַיינו, נערה יפה מארץ הצפון. אחיה של איינו, מכשף צעיר וחצוף, התגרה במכשף הזקן וַיְנַמֶנֶן והזמין אותו לקרב של כישוף. וינמנן ניצח וזכה באיינו. העלמה ביכרה לאבד את עצמה לדעת ולא להינשא למכשף אשמאי, ולכן יצאה אל האגם והתיישבה על סלע שבצבץ ממנו, אשר כוסה בציורים מעשה ידיהם של אמנים קדמונים. הסלע שקע במי האגם ונטל אותה עימו. ברבות הימים, כאשר שט וינמנן בסירתו ועסק בדיג, עלה בחכתו דג מוזר. הדג פצה את פיו ואמר למכשף שהוא למעשה איינו. מי האגם המיטיבים הצילו אותה מפני המכשף, והעניקו לה חופש נצחי. איינו הדגיגה מיהרה להימלט מבין ידיו של המכשף ההמום, ונעלמה במים. אין תחליף לאגם לאדוגה
אגמיה של פינלנד משמשים מקור למעדן מקומי: דגיגים אפויים בכיכר לחם אבל בסופו של דבר אגמיה של פינלנד מפיקים יותר אושר מתוגה, וחשוב מזה: הם מפיקים אוכל. המאכל המיוחד ביותר בארץ – מלבד בשר מיובש של אייל הצפון וכמה גרגירי יער נדירים – בא מן האגם. שמו של המטעם, מויקוקוקו (Muikkukukko) מתגלגל על הלשון בקלות נפלאה, ויש האומרים – הרבה יותר מן המאכל עצמו. המויקוקוקו הוא כיכר של לחם, שזיקתה ללחם רגיל מתמצה בקליפתה. במרכז הכיכר: צביר של דגיגים, מאלה השורצים באגמי מחוז סאבו. בני האזור אופים את הדגיגים במעטה הבצק ואז פורסים את התוצר לפרוסות ואוכלים אותו כלחם לכל דבר. במסעדת "סמפו" שבעיר קואופיו (Kuopio) תוכלו ליהנות מדגיגי המויקו גם בדרכים אחרות: מטוגנים או אפויים בצלחת. הם מוגשים תמיד בלוויית כוסית קטנה של שנאפס, פן יחשבו הדגיגים, חלילה, שבלע אותם חתול. אחרי יום של רחצה במים, של שיט או של דיג, כיף להרים כוסית אחת כזאת ולשתות לחיי אהבת האגמים ולחיי הארץ הזאת, המיוחדת והרטובה כל כך. |
ביקרתם בפינלנד ולא נכנסתם למים? לא ביקרתם בה ממש. יותר ממאה ושמונים אלף האגמים שמכסים חלק אדיר משטחה הם יסוד תרבותי, מיתולוגי ויומיומי של הארץ הצפונית פורסם 11.7.10 |
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3868
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 626
[name] => פינלנד
[slug] => finland
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 626
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 40
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )