פאריס של כולנו הוא ספרי החדש והשני על פאריס בתוך עשרים שנה. קודמו נקרא תענוגות פאריס. שמו של הספר החדש, פאריס של כולנו, משקף גישה חדשה ומקורית: פלורליזם. כארבעים נשים וגברים, הרוב הגדול ישראלים אוהבי פאריס ושוחרי תרבות צרפת וגסטרונומיה צרפתית, שיתפו אותי בחוויותיהם ובהמלצותיהם. סובייקטיביים, כמוני בכל הספרים שכתבתי. וכדי להעשיר את הספר, ביקשתי דעות שונות משלי בכל נושא.
במאמר זה, אני מספר על פינות פאריסאיות שהרוב הגדול של התיירים אינם מכירים. התמקדתי בגדה השמאלית. כלומר, פאריס שמדרום, ממזרח וממערב לקשת הגדולה שמתווה הנהר. נתחיל בגזרה הצפונית-מערבית של הגדה השמאלית, ברובע ה-7.
גן המיסיונים הזרים
אחת מפינות-החמד הלא-מוכרות בעיר היא גן המיסיונים הזרים, ברי די באק פינת רי באבילון. מוסד קתולי, העוסק בהפצת הדת באסיה, אפריקה ואמריקה. השומר הרשה לי להיכנס. כיום, פתוח בימי הגנים, בספטמבר. הקאפלה פתוחה כל יום – הכניסה מרי די באק 128. מהפרוזדורים יוצאים אל גן גדול בסגנון צרפתי ששורטט במאה ה-17, ואשר הסופר שאטובריאן אהב לצפות בו ממרפסתו. מדשאות מטופחות, עצי-פרי, ורדים וצמחים שהביאו מיסיונרים מאסיה, בית-תפילה, פעמון סיני עתיק וכמה פסלים. שני בתים בעיצוב קלאסי מהודר מהמאה ה-17 סוגרים שתיים מצלעות הגן. מעבר לחומות, גנים גדולים נוספים, פרטיים, כמו זה של מעונו הרשמי של ראש-הממשלה. שקט ושלווה, שירת ציפורים, ומוסיקת ג'אז עולה מאחד הבתים.
המוסד עוסק בעזרה מיסיונרית לחלכאי-עולם. לו מכרו את הבניינים ואת הגן העצום, יכלו לגייס הון לעזור לעניים. נכון שאתר יפה מיטיב עם הנפש, אך אין צורך לשכון באחד המקומות היקרים בפאריס בשביל לפעול בקרב הנזקקים. אפשר בעיר-שדה, בחמישית המחיר.
זכר החרפה הגדולה
כשיוצאים מהאייפל דרומה, בטיילת שלאורך הנהר, עוברים ליד פסלו של מגלה הארצות לה פרוז (La Pérouse), המשקיף על בית-התרבות של יפן, ארץ שחלף בה ב-1778 בדרכו לסאחאלין – מבנה חדיש ומאופק אך בולט בשטח, שנפתח ב-1997.
בכניסה לגשר ביר חכים (Bir Hakeim), שהצרפתים מהגים ביר האקם, עם ק' סגולה, מתנוסס גלעד לזכר הקורבנות היהודים של הוולודרום-ד'איבר, איצטדיון מרוצי-האופניים החורפי. ול-ד'איב*, כפי שכונה פעם בחיבה, היה איצטדיון מקורה רב-תהילה עקב קרבות האִגרוף ותחרויות האופניים החשובות שהתנהלו בו. אבל גאנס (Abel Gance) הסריט בו סצנות המוניות בסרטו סוף העולם (1931) – והמקום קשור קשר נורא לסוף העולם שייעד לנו היטלר. הוא מסמל את הגרוע במעשיה של צרפת בשירות הנאצים נגד יהודי צרפת – נעשה ונשמע, ונעשה יותר ממה שנאמר לנו: למשל, לאסוף ולעצור גם את הילדים שמתחת לגיל 16, שהנאצים עדיין לא דרשו. לפני שנים, שאלתי יהודים קשישים תושבי פאריס היכן נמצא הוול ד'איב. או שלא ידעו, או שטעו, או פשוט שכחו. הדעה הרווחת שהוא שכן במזרח פאריס. אחד זכר שנהג לראותו מהמטרו האווירי, אבל מיקם אותו קילומטרים מזרחה. כשגיליתי בעבר הרחוק את השלט בכיכר, תהיתי מדוע הוא דווקא שם: לא קישרתי לאתר. טעות: הוול ד'איב שכן בדיוק שם, בבולוואר דה גרנל, לצד המטרו האווירי. שכונה שעברנו בה בעבר מאות פעמים, ומעולם לא נודע לנו מה צפנה. המוּדעות לשואה עדיין רק גדלה והולכת.
כשגיליתי בעבר הרחוק את השלט בכיכר, תהיתי מדוע הוא דווקא שם: לא קישרתי לאתר. טעות: הוול ד'איב שכן בדיוק שם
נכנסים לטיילת שלאורך הנהר, הנקראת Jardin Mémorial des Enfants du Vél d'Hiv – וניצבים מול אנדרטה "לזכר קורבנות הרדיפות הגזעניות והאנטישמיות והפשעים נגד האנושות במסגרת מה שכונה 'הממשלה של מדינת צרפת' בשנים 1944-1940 – לעולם בל נשכח" – זו לשון השלט. פסל מרשים, המורכב מכמה דמויות עזות-הבעה, בהן ילדים, והמשקיף על האייפל. מפתיע, וראוי לביקור – גם אם אין לטיילת המשך, וחייבים לרדת לרחוב הסואן על-מנת להמשיך דרומה. מטרו Bir-Hakeim.
מימין, האי הפחות מוכר של פאריס, אלה דה סיניה (Allée des Cygnes), שדרת הברבורים. אתר טיול וג'וגינג, שהגישה אליו בגרם מדרגות מאמצע גשר ביר חכים. בקצה הדרומי של האי, דגם פסל החירות שבניו-יורק – פסל סמלי מאוד, שבוודאי הבחינו בו היהודים לפני שהוכנסו למכלאת האצטדיון, ובצאתם משם אל מותם…
אמנות בשירות האסטרטגיה*
* מסמל מקומות מתאימים לילדים
הַמלצתי לבקר באנוואליד – מפורשת. אבל בזכות מוזיאון קטן הנחבא בקומה 4, ושמעטים מכירים אותו. מוזיאון פלאן-רלייף (Plans-Reliefs), מפות-תבליט של ערים מבוצרות, המוצגות מ-1997 באולם אפלולי ומוארות בתאורה דיסקרטית. המסלול עובר בביצורים שלאורך האוקיינוס האטלנטי, הפירנאים והים התיכון. דברי-ימי תורת הביצורים שמציגים לפנינו, שוליים בהשוואה לפן האמנותי, עבודת הפסיפס הנפלאה, שהתמחה בה בית-מלאכה יחיד, במזייר (Mézières) שבצפון צרפת.
דגם של מון סן-מישל על גבול נורמנדי וברטאניה
Musée des Plans-Reliefs, G.Froger Attribution-Share Alike 4.0 International
היצירה החלה ב-1668 תחת פיקודו של שר-המלחמה לוּבואה (Louvois), ונמשכה עד סוף מלחמות לואי ה-15. אז הפכה לאוסף מלכותי, שנשמר בטווילרי ובלובר. לפני המהפכה הועבר לעליות-הגג של אנוואליד, שם הוצג מ-1777: המוזיאון הציבורי הראשון. המהפכה, שגם היא עסקה במלחמות, לא התייחסה לתבליטים כאל נכסי-מלך שדינם החרמה. היצירה נמשכה עד 1870, ופסקה מפני שנעלם הצורך: חדלו לבנות ערי-מבצר. ב-2012 הוצג חלק מהאוסף בגראן פאלה.
מצער לציין שהמוזיאון נחנך ב-1943, תחת הכיבוש הנאצי – כמו מוזיאון הימייה. נמוך ככל שאפשר.
כל יום 1000-1800 שלישי עד 2100. סגור 1 בינואר, 1 במאי, 25 בדצמבר, כרטיס יומי מקיף 14-11 €. חינם עד גיל 18 עד גיל 26 לתושבי האיחוד האירופי לאוספים קבועים בלבד. ביקורים מודרכים כל שבת ב-1500. מטרו Varenne, La Tour-Maubourg, .RER Invalides
נוסעים דרומה אל הרובע ה-14.
זכר הרזיסטאנס ושחרור פאריס
באמצע כיכר דאנפר-רושרו (Denfert-Rochereau), צומת-כבישים חשוב בדרום פאריס, נמצאת הכניסה לקטקומבות (Les Catacombes). חלק גדול מהעיר בנוי על ריק: מחצבות עתיקות שמאבניהן הקימוה, מאות קילומטרים של מבוכי מנהרות, רשת הביוב – והרבה מים: נהרות כמו Bièvre, מכוסי אספלט, אקוויפר – וכנראה גם אגמים. רעידת-אדמה קשה עלולה להועיד לעיר את גורלם של בני-קורח.
הקטקומבות. חלק גדול מהעיר בנוי על ריק: מחצבות עתיקות שמאבניהן הקימוה, מאות קילומטרים של מבוכי מנהרות, רשת הביוב – והרבה מים
ברבעים שלמים, העתיקים יותר, מרתפי הבתים מחוברים ביניהם ובעבר אפשר היה לגמוא מרחקים מתחת לפני האדמה. עולם תחתון תרתי משמע פעל כך בימי-הביניים. החיבורים אינם קיימים עוד. העולם התת-קרקעי העצום מעורר עניין עז בקרב חסידים, ויש כל מיני דרכים לבקר בו, ומעברים הידועים רק למעטים. הוא גם מהווה השראה לאמנים: ויקטור הוגו משתמש במערכת הביוב למילוטו של ז'אן ואלז'אן מידיו של ז'אבר, ואף הקדיש לביוב פרק שלם. זכור לי סרט בכיכובו של פיליפ נוארה, על חבורת אנשים המשתכנת מתחת לאדמה כמחאה נגד בנייה מופרזת בשכונת מגוריהם, ומגיחה משם לפעולות בחוץ. ה"נופים" של פאריס התת-קרקעית, אם אכן שם הוסרט הסרט, מעניינים. בשנים האחרונות החליטה ראשת העיר להנגיש לתושבים חלקים תת-קרקעיים של פאריס. ההכנות בעיצומן…
השיטוט בפאריס שמתחת לפני הקרקע אפשרי כיום רק בקטקומבות, ובביוב. הקטקומבות הן כאלפית המכלול התת-קרקעי, מנהרות שהוסבו לשמש מקברות לעצמותיהם של מיליוני מתים, שהועברו מבתי-קברות שנסגרו במאה ה-18 וראשית ה-19. הסיור, בינות לצברי גולגולות מגחכות ועצמות מלבינות, אינו חווייה נעימה, ולדעתי, יש בה כדי לגרום הלם לילדים רגישים. עם זאת, נמשכים אל האתר כחצי-מיליון מבקרים בשנה, וימי השיא הם סביב האלווין דווקא! מטרו Denfert-Rochereau.
בביתן ליד שער הברזל שדרכו נכנסים, מצוי מוזיאון קטן, השייך למנהל המחצבות. מעניין לראות חתך של עיר, מגגות הבתים ועד עמקי האדמה.
המבנה הזה, ושני ממולו, הם בתי-מכס מהמאה ה-18. פעם, היה זה גבולה של פאריס. במרכז הכיכר ניצב פסל האריה של בֶּלפור (Belfort), העתק הפסל המקורי של הפסל אוגוסט בארתולדי (יוצר פסל החירות) שפוסל לתהילת הקולונל דאנפר-רושרו, שהגן על העיר בלפור נגד הפרוסים במלחמת 1870-1871, שהסתיימה בתבוסה צרפתית, בשבי הקיסר ובכיבוש פאריס. בלפור נכנעה אחרי 104 ימי מצור בהוראת הממשלה הזמנית שקמה בפאריס אחרי התבוסה.
מהגן האטלנטי שמעל תחנת מונפארנאס הועברו לכיכר ואוחדו שלושה מוזיאונים קטנים:
Musée de la Libération de Paris
.Musée du Généra lLeclerc
Musée Jean Moulin
ז'אן מולן (1899-1943) הוא גיבור הרזיסטאנס ואחד ממנהיגיה, שנבגד, נתפס בידי הגסטאפו, עונה – ומת ברכבת למחנה-ההשמדה. המרשל לקלר דה אוטקלוק היה מפקד דיביזיית השריון השנייה האגדית, הכוח הצרפתי שנכנס ראשון לפאריס הכבושה. הוא קבע את מפקדתו בכיכר שלפני התחנה הישנה, שם נכנעו בפניו הנאצים. במוזיאון מתוארת התקוממות המשטרה, התקוממות "על-בטוח", שקדמה רק בכמה ימים לשחרור העיר. לשני אלה צורף המוזיאון של שחרור פאריס, ושלושתם מקשה אחת. עשרים מטרים ו-100 מדרגות מתחת למוזיאון, אפשר לבקר במפקדה של הקולונל רול-טאנגי, שהיה מפקד המחתרת באזור פאריס במהלך שחרור העיר. המוזיאון החדש נחנך ב-25 באוגוסט 2019 – במלאת 75 שנה לשחרור העיר. תנאי הביקור המשופרים הכפילו כמה מונים את מספר המבקרים. סגור שני, הכניסה לאוספים הקבועים – חינם.
רול-טאנגי והמארשל לקלר, במהלך שחרור פאריס
מונפארנאס החדשה
כמה דקות הליכה דרומית-מערבית מהתחנה, שכונה מחודשת. מעניינת בעיקר כיכר קטלוניה, פרי תכנונו של האדריכל הספרדי ריקארדו בופיל, מוקפת בניינים תואמים מאבן בצבעים רכים וזכוכית. אדריכלות מודרנית, שעוררה, איך לא, פולמוס חריף בפאריס. היצירה הענקית שבתווך, היא מעשה-ידיו של הפסל הישראלי יליד לודז', שחי ומת בפאריס, שמאי הבר (1922-1995). לאחר שהמכרז לעיצוב הכיכר לא העלה כל הצעה מעניינת, הגיש הבר תוכנית, שאומצה. מאז אמצע שנות ה-50, רשומות על-שמו כמה יצירות סביבתיות. זו, שנבנתה בסוף שנות ה-80, מכונה Le Creuset du Temps , כור ההיתוך של הזמן. הבר יצר עיגול אבן ששטחו 2,000 מ"ר, מורכב מ-300,000 לבני גרניט שחוברו למשטח חלק כמראה, בנוי באלכסון כדי לאפשר למים לזרום מעליו עד השוליים, ולשטוף כמפל. משחק תאורה יוצר אשליה שעיגול האבן צף.
לצד כיכר קטלוניה, כיכר סיאול, גינה עם השתקפויות בקירות הזכוכית, גם היא פרי תכנונו של בופיל. ממשיכים ברי ורסנז'טוריקס, מדרחוב-טיילת עם גינות משחק, וכנסייה עתיקה משולבת בחדש. מטרו Pernety.
ב-rue Vercingetorix 59, שוכנת הכנסייה Notre Dame du Travail שבנייתה הושלמה ב-1902. האדריכל, Jules Astruc, השתמש לראשונה בכנסייה בשלד מתכת גלוי, כולל העמודים ושאר רכיביה המקובלים של כנסייה. מקורי מאוד ומפתיע. ב-1991 הותקן עוגב חדש. נירה קידר ביקרה לאחרונה וציינה: ״מבחוץ זו כנסייה ככל כנסייה. בפנים הפתעה: האדריכל יצר כנסיה מתועשת. הוא בנה אותה מברזל ופלדה לפי הדוגמה של מגדל אייפל, כדי ליצור הרגשת בית לפועלים עבורם היא נבנתה. את הפעמון במשקל חצי טון תרם ב-1865 נאפוליאון השלישי. הוא נלקח שלל במצור על סבסטופול במלחמת קרים״.
ארון-הברית החדש
כ-12 דקות הליכה מערבה, ברי ד'אלרה (d'Alleray), נתקלתי במבנה חדיש, שקראתי על דבר קיומו ורשמתי לעצמי, בעדיפות נמוכה, לבקר בו: כנסיית נוטר-דאם דה ל'ארש דה ל'אליאנס (Arche de l'Alliance), אימנו הקדושה של ארון-הברית – מ-1998. הוא נחנך סופית ב-2001. כספי דלת-עם שחמסה הכנסייה, גרמו לכך שהכנסייה הייתה הבנאי העיקרי באירופה ובארצות המיסיון, וכנסיות-עבר הן פניני ארכיטקטורה ומובילות של סגנונות. בימינו קשה יותר לכנסיות להפתיע ולחדש. עם זאת, הכנסייה חדשנית – מזמנת ולא דוחה. קובייה של 18 מטר, הנסמכת על 12 עמודים – כל עמוד מסמל אחד השליחים, ומצופה חומר עשוי עלי עץ ורשת מתכת, שמרכך את המתאר הנוקשה וגורם לכנסייה לזהור. הרשת מעלה על הדעת פיגומים, זאת מכיוון ש"כנסייה היא התהוות בלתי-נגמרת," גורס העלון. אגב, הנוסחים המופיעים בו, והמתייחסים לשם הכנסייה, כולם מהברית הישנה. הואיל והמבנה מעלה על הדעת תיבה יקרת-ערך, הוחלט לכנות את הכנסייה בשם ארון-הברית. ב-2012 נרשמה הכנסייה ברשימת אונסק"ו של נכסי המורשת של המאה ה-20.
פנים הכנסייה מעוצב אף הוא בחדשנות סגנונית. למשל, הצלב אינו מוחשי – משרטטות אותו אלומותיהם של שני זרקורים. כל פריט – המזבח, הזכוכיות המצוירות (המלך דוד רוקד לפני ארון-הברית) – מסוגנן להפליא. הוויטראז'ים, שני ציורים על זכוכית, הם יצירותיו של האמן Marcel Raysse, מאנשי האסכולה של ניס (ראו בספרי תענוגות פרובאנס פרק 3). מתחת לכנסייה אגן הטבילה, שגם הוא מעניין. הכנסייה יכולה לקסום לחובבי ארכיטקטורה בכלל, כנסייתית בפרט. טל: 0156566256. 81, rue d'Alleray. מטרו Convention Vaugirard,.
פארק ז'ורז' בראסנס*
משם קצרה הדרך אל פארק ז'ורז' בראסנס שבדרום-מזרח הרובע ה-15, בין מטרו Porte de Vanves למטרו Convention. ביקרתי מתוך נוסטלגיה למשורר, למלחין ולזמר העממי הצנוע, אחת הדמויות האמנותיות הנערצות עלי כל נעורי ובחרותי בצרפת – ושעד היום אני שומר אמונים לשירתו. את הפרוטומה של פניו רבי-ההבעה לא ראיתי בפארק – אבל יש, כמו גם עוד כמה פסלים. הוא חרוט בזיכרוני כפי שראיתיו פעמים כה רבות, עם החיוך הקליל, שהשפם היה חלק ממנו. בסוף נובמבר 2021 מלאו 40 שנה למותו. הזמן חולף מהר כל-כך, אך שירתו של בראסנס לא איבדה כהוא-זה מעוצמתה, יופייה ומקוריותה.
ז'ורז' בראסנס. צייר: אבי דג'לובסקי
הפארק, שהוקם בשנות ה-90 בתוך אזור-מגורים עממי צפוף, משתרע מקום בו ניצבו בתי-מטבחיים, שנותרו מהם, כחלק מהגן, מכלאות (ריקות, כמובן), מגדל ששימש כעמדת המכירה הפומבית, ושני פסלי פרים על עמודים גבוהים בכניסה הצפונית. גן שהוא בעיקר חגיגה לטף – לילדים הגדולים מזומנת סלעייה משונה למראה. יש גם חממות, גן-ורדים וכרם של פינו נואר, אִזכור לכרמים שגדלו במקום כשפאריס הייתה אזור-יין בימי-הביניים. שוק ספרים משומשים שבת וראשון 0900-1800.
ביציאת הפרים נמצא רי דה מוריון (Morillons). למן נעורי בפאריס, ומן הסתם לפני כן, שוכן במס' 36 המשרד המטפל בחפצים שאבדו ונמצאו בפאריס, ומחזירם לבעליהם החוקיים.
בפאסאז' דנציג שממערב לפארק וכמעט בצמוד לו, לה ריש (La Ruche), הכוורת – ביתן היין שבנה אייפל לתערוכה העולמית של 1900, שהוצל מהריסה, ונבנה מחדש בגינה גדולה כבית אמנים. רבים וטובים חיו ופעלו בו, כמו מודיליאני, פרנאן לז'ה, ז'אק ליפשיץ ושאגאל, שלעיתים, כך מספרים, עבד בעירום. גיום אפולינר ביקר אצלו לעיתים מזומנות, ליתן שמות לציוריו. היום חיים ועובדים שם כ-60 אמנים, בעלי חזקה לכל החיים. הביקור אפשרי בימי הפטרימואן בספטמבר. מימין, ברי סנטוס-דימון, חיו אמנים כמו בראנקוזי ובראסנס. מטרו Convention, Porte de Versailles.
כמה דקות דרומית-מזרחית לפארק, סביב רי מארק סאנייה (Sagnier), מצוי שוק הפשפשים המשני של פאריס – Porte de Vanves. בגדים, תצוגת אמנים, ואלטע זאכן שמוצאים בשוק-פשפשים. פתוח שבת וראשון, עד 1400.
נירה קידר הביאה לידיעתי את דבר קיומה של הכיכר לזכויות הילד,Place des Droits de l'Enfant – 10 דקות הליכה דרומה מכיכר דאנפר-רושרו. הכיכר* נחנכה ב-2009. ב-2017 הוצב שם העתק פסלה של חנה אורלוף Mon fils Marin. כמה דקות דרומה מהכיכר, רי דז ארטיסט, שכפי שמעיד עליו שמו חיו בו אמנים. משמאלו Villa Seurat, שמהגים בעברית סרה, כמו בשיר קה סרה סרה, סמטה ללא מוצא הנושאת את שמו של הצייר. היא הוקמה ב-1824 כקריית-אמנים. שהו בה יוצרים כגון סוטין והנרי מילר, שכתב על המקום בספרו חוג הסרטן. במספר 7 ביתה של הפסלת חנה אורלוף ובו האוסף הגדול ביותר של עבודותיה. ביקורים מודרכים בלבד בסופי שבוע בהזמנה מראש באתר. 12-6 €. רבים מהבתים בסמטה תכנן אנדרה Lurçat, אחיו של אמן השטיחים הנודע, שהתגורר במס׳ 4. הרחוב אמנם בשולי מונפארנאס, אבל לא רחוק משם, ודייריו נמנו עם עמודי-התווך של "מוסדות" הבולוואר.
פארק מונסורי
כ-10 דקות הליכה מווילה סרה, לא לוותר על אחד הגנים היפים ביותר של פאריס, פארק מונסורי (Montsouris) – הר העכברים, ועל הסמטאות היפהפיות שצמודות לו ממערב. מונסורי הוא המקבילה הדרומית של פארק ביט-שומון. הסגנון אנגלי, "פראי" משהו, וחלק מהעצים עתיקים. במרכזו הוא נטוע בצפיפות, ונראה כיער עבות. יש בו מסעדה הדורה ולא יקרה, Pavillon Montsouris, פיסול, מים זורמים ואגם מלאכותי. אגדה אורבאנית גורסת שהאגם התרוקן בבת-אחת ביום חנוכת הפארק ב-1869 – חרפה, שגרמה למהנדס האחראי להתאבד. לרשות הילדים חמורים ותיאטרון-בובות, וחלק מהמדשאות מותרות למשחקים. בקצה הדרומי, ה"כוונת" העתיקה של מצפה הכוכבים, המאפשרת למדענים למדוד את מִצהר פאריס. בחפיר עמוק עוברת הרכבת, המקשרת ביעף את הסיטה אוניברסיטר לעולם.
עד המאה ה-18 שימש השטח למחצבות, ואז, לצורך פינוי בתי-קברות מלב פאריס, הפכו את מחילות המחצבה לקטקומבות, שהועברו אליהן 5-6 מיליון שלדים. בהקמת הגן החל אלפאן לפני תבוסת נאפוליאון ב-1870, והוא הושלם שמונה שנים אחר-כך.
מסביב לפארק
יוצאים ממונסורי צפונה אל אווני ריי (Reille), הגובלת בפארק לכל אורכה. מימין מצטייר מה שנראה כגב יציעים של אצטדיון ישן: למעשה, דופן מאגרי-המים הראשיים, מאגרי מונסורי, הניזונים מנהרות תת-קרקעיים. באווני ריי עוצב גן ציבורי מגוּבַּע דמוי משולש. במהלך העבודות נחשפו שני אקוודוקטים, האחד רומי והשני מהמאה ה-16, ששולבו באתר. במס׳ 53 וילה Ozenfant, הבית והאטלייה של צייר בשם אוזאנפאן, שתכנן ב-1922 לה קורביזיה בסגנון ״אוניית נוסעים״ אר דקו.
צילום: יואל תמנליס
מאווני ריי פונים שמאלה לרי נאנסוטי (Nansouty) הגובל בפארק, אל שכונה יוצאת-דופן, שלא ידעה תהפוכות אורבניות ושרבים מבתיה נראים, ולא בכדי, כאטלייה של אמנים. בין שני בתים מצופי מטפסים נכנסים לסמטה הכפרית סקוואר מונסורי, מהיפות בעיר, יפה ממקבילתה במונמארטר, וילה ליאנדר. בתים קטנים, בחלקם יפהפיים, הרבה ירק. בכניסה רשום שהרחוב "פרטי", אך לעיתים עובר בו זרם מבקרים מתפעלים*. שבים לאחור, ומבקרים בסמטאות המקבילות – ז'ורז' בראק, יפה פחות אך חביבה, רי די פארק מונסורי הציורי, עם בתים עתיקים ומרפסות-עץ בולטות וגינות חבויות – ואפילו מלון קטן, Hôtel Parc Montsouris, שמיקומו, באתר של שלווה, מפתיע ומפתה, כמו גם מחיריו בעבר: דירת שני חדרים ל-4 ב-100 €! אבל זו היסטוריה. כיום, חדר כזה עולה כ-170 €, מחיר סביר בהחלט. טל: 0145890972. 4, rue du Montsouris.הסמטאות מתנפצות אל קיר מה שהיה בית-החולים האוניברסיטאי, שאני נזכר בו בחלחלה: בהיותי סטודנט נטול ביטוח רפואי, נשלחתי לטיפול שיניים שם, אצל סטודנטים. יום אחד עקרו לי שן-בינה ללא הרדמה. כמעט התעלפתי. ה"רופא" לא היה מרוצה מהתנהגותי. "זה הכאב," ניסיתי להסביר בפה שותת דם. "מה פתאום," השיב בביטול, "זה הפחד!" הידענות הזו גורמת לי לחשוב, שהוא נקלע למרפאה באקראי, ומן הסתם ברח מבית-החולים הלא-רחוק, סנט-אן, המתמחה במחלות-נפש.
מרבדי הקסמים
אזור לה גלאסייר (Glacière), המקפיא, משתרע צפונית לפארק מונסורי, וכ-20 דקות הליכה ממנו. מקור השם בערוצי נהר הבּייבר (Bièvre), היום תת-קרקעי, שבמשך מאות בשנים קפאו מימיו בחורף וסיפקו קרח – ומשטחי החלקה. מדרום לקריה הפרחונית, רחובות משרטטים את תוואי שתיים מזרועות הנהר.
כותבת אורנה ליברמן: ״ברובע ה-13 גיליתי פנינה ירוקה, סקוואר רֶנֵה לֶה גָּל Square René) Le Gall) – על שמו של חבר מועצת עיריית הרובע, שהנאצים הוציאוהו להורג בירייה. שמו הקודם היה 'סקוואר הגובלנים', מפני שעוצב ברובו על גינות הירקות והפירות שהוקצו על גדת הנחל לאומני המפעל לייצור שטיחי הקיר של ז'אן גובלן ומשפחתו. מהמאה ה-18 עד סוף המאה ה-19 באו לגן לשתות יין ובירה שנקנו בזול, בלי מס, מחוץ לחומות העיר, להשתעשע, לחגוג, וזאת למרות הצחנה שעלתה מנחל הבְּיֵיבְר, שהיה לביוב תחת כיפת-השמים. פעם (ב-25 במאי 1827) נדקרה למוות רועת כבשים תמה בידי מחזר דחוי – שהוצא להורג. היא מונצחת בשם כיכר קטנה ליד כניסה לגן.
״רמז לנחל האבוד, לַה בְּיֵיבְר, שבין שתי זרועותיו שנקברו באדמה ב-1912 משתרע הפארק, נמצא בקצהו הצפוני. שחזור מלאכותי נאמן של אחד מיובליו, הזורם מן העבר אל ההווה והעתיד, וכך מחבר את חלקי הפאזל ומוסיף לייחודו של הפארק המטופח ורחב-הידיים. שדרות-עצים, גינות צדדיות מסוככות, מתחמי ספורט ושעשועים, שולחנות-פיקניק. בקודקודו אובליסק ובצדו בקתות עטורות ורדים מטפסים. מסכות וציפורים מחלוקי-נחל וצדפים בסגנון ארצ'ימבולדו מעטרים כמה מקירות הבטון התוחמים את הפארק. גן עדן למבוגרים ולילדים". 28, rue Croulebarbe. מטרו Corvisart, Les Gobelins.
צעדים ספורים ממערב לפארק, שני מוסדות כבודים כרוכים יחדיו: ראשית, המובילייה נאסיונאל (Mobilier National), שם אוצרת המדינה את הריהוט היקר ואבזרי העיצוב שבבעלותה, והמשמשים, בתחלופה, בארמונות ודירות-שרד, משרדי בכירים ושגרירויות – בית-נכות שאי-אפשר לבקר בו. שנית, המאניפאקטיר דה גובלן (Manufacture des Gobelins), "מותג" עתיק שהפך למושג ולשם גנרי לשטיחים אמנותיים, ובהמשך – לכל-מיני חיקויים קטנים וזולים שעושים בבית.
חומר הגלם של היצירה. צילום: עליזה גוטמן
הכול החל במאה ה-15 בזכות מי הבייבר, כשאדם בשם גובלן פתח לידו בית-עסק לצביעת בדים. במאה ה-17 החלו המלכים לשכן שם בתי-מלאכה לשטיחים ורבי-אומנים לריהוט אמנותי, תכשיטנות ועוד, שעבדו בשירות המלוכה והאצולה. במהרה הוקמה מאניפאקטיר, חברה ממשלתית שבראשה עמדו אמנים חשובים ושהפיקה יצירות-מופת – המפעל היוקרתי ביותר בדברי-ימי הממלכה. עודנו פועל, בטכניקות העתיקות של כמה אסכולות, עדיין רק לטובת המדינה, ומאז ומתמיד לפי דגמים של כמה מגדולי הציירים לתקופותיהם. 15.50 €, מוזל 9.50 €. ביקורים מודרכים בלבד, בצרפתית בלבד. רביעי 1300 ו-1500. כרטיסים ב-visites@cultival.fr. מטרו Les Gobelins.
עליזה גוטמן נרשמה לביקור המודרך, אבל נאלצה לפרוש באמצע. היא מתארת מסע בזמן בין שטיחי-קיר ענקיים המצפים את קירות המוזיאון המקדים את בתי-המלאכה. החדרים בקומה העליונה עמוסים ביצירות ארוגות, רהיטים ופרטי דיזיין עתיקים. "האריגה צפופה מאוד, ורק כשמתקרבים מבחינים בפרטים הקטנטנים המעודנים שמרכיבים יצירה שלמה. המתחם העתיק משומר היטב ומשדר יוקרה וכבוד לאמנות האריגה/היצירה הזו".
מפעל הגובלנים. צילום: רותי שמעוני
הכפרון האלזאסי, La Petite Alsace, כמה דקות הליכה דרומה מגן רנה לגאל, הוא פינת-חמד מפתיעה ברובע ה-13. חצר פרטית גדולה, שב-1912 הוקמו בה בתי-מגורים קטנים למשפחות פועלים. לפעמים אפשר להיכנס לחצר. Rue Deviel,10. מטרו .Corvisart דקותיים הליכה משם, חבויה ומוכרת עוד פחות, La Petite Russie, רוסיה הקטנה. רצף של 20 ביתני מגורים לפועלים, גם הם מ-1912, בנויים מעל למוסך ענקי ששימש חניה למוניות. אי אפשר לבקר. אבל אולי יימצא דייר שיאפשר הצצה. Rue Barrault ,22.
מזרחה מרי ד'אלזיה, ברובע ה-13, מעט דרומה מפלאס ד'איטלי, לה ביט-או-קאי (Butte aux Cailles), גבעת השלווים – כפר בלב עיר, שרובו סמטאות ובתים נמוכים. הפועלים שהתגוררו בו פינו מקומם לקהל "איני", המחירים זינקו, ומסביב קמו כמה מפלצות רבות-קומות. מסעדות וברים חדשים החליפו חנויות שנסגרו, ומושכים קהל לצד הביסטרו הוותיקים, כמו שה פול (Chez Paul). אחרי שהקנגורו בגן הצמחים חייך אליה, הלכה עליזה גוטמן לביט או קאי עם המדריך רנן שורר, והתרשמה "מאזור כפרי על גבעה, עם רחובות צרים ושקטים מאוד, מבנים ישנים נמוכים, הרבה צמחייה והרבה מאוד גרפיטי ואמנות בכל פינה. הרבה בתי-קפה מדוגמים ואווירה של כפר קטן באמצע העיר. כל שער, גדר ודלת נעולים, רנן דיבר עם השומר או השוער, ונכנסנו לכולם. זה היה משעשע, מלא קסם, מעניין ומרתק לשוטט אתו בכפר ובפינות הסודיות שהוא מכיר. שפשפתי את העיניים כשראיתי באמצע הכפר מזרקה שמתחתיה באר מים עתיקה, ותושבי המקום שואבים מים לבקבוקים שהביאו לצריכה ביתית. המים טעימים!" מטרו Corvisart.
צילום: עליזה גוטמן
כמה דקות הליכה מהבתים המקוריים, בבית עתיק, שוכנת המסעדה Le temps des cerises, שמקור שמה גם בשיר נודע וגם בהיותה ממוקמת בפינת רחוב La Cerisaie, גן הדובדבנים, ונושקת לרחוב Butte aux Cailles. מחירים נוחים. פתוח כל יום מהבוקר ועד 0200 בלילה.
קופצים לקצה הצפוני-מערבי של הגדה השמאלית.
התמונה הפותחת: אנדרטה "לזכר קורבנות הרדיפות הגזעניות והאנטישמיות והפשעים נגד האנושות במסגרת מה שכונה 'הממשלה של מדינת צרפת' בשנים 1944-1940 – לעולם בל נשכח". צילום: יואל תמנליס
עוד על פאריס במסע אחר כאן
======================================================
הספר פאריס של כולנו מבוסס על היכרות של יותר משישים שנה עם צרפת בכלל ופאריס בפרט. הוא מקיף מאוד, עדכני מאוד, צופה לעתיד, וכמעט לא חסר בו דבר. הוא מספר על עשרות אתרים מכל הסוגים, על אינספור מסעדות מומלצות, וגם פאטיסרי, שוקולאטרי, בולאנז׳רי לרוב. הוא מציג תהליכים, מגמות, תמונות-רוחב. ובעיקר, הוא מציע סיורים רבים.
שני פרקים מפרטים ״הוראות שימוש״ למבקרים בפאריס. בפרק אחד עצות והמלצות לפני הנסיעה. בפרק שני מכלולים שונים של מידע והמלצות בנושאים מהותיים כמו תחבורה, ביטחון, מקרי חירום ועוד. בסוף הספר, טבלה מפורטת של מסעדות ובתי אוכל קטנים לרבות המלצות ברמות שונות.
מובן שלא לא הכל טוב ויפה או טעים באותה מידה. איני מחלק ציונים מספריים. אבל מהספר עולה בבירור מה מומלץ בחום, בבחינת אסור לוותר, אסור להחמיץ, מה מומלץ באיפוק, ומה פחות. ומה בכלל לא.
ב-2019 העניקה לי צרפת אזרחות לאות הוקרה על פועלי רב השנים להעמקת תרבותה בישראל. אבל הספר אינו שיר הלל לצרפת. כמו כל ספרי, הוא שזור בביקורת נוקבת על יחס השלטון הצרפתי ורבים מהאזרחים ליהודים במלחמת העולם השנייה, והערות לא תמיד מחמיאות בנושאים אחרים.
 |
—————————–
אביטל ענבר הוא סופר, מתרגם ספרות ועיתונאי, בעבר המו"ל של מדריכי המסעדות גומיו הישראלי. בספריו ובכתבותיו חשף את סודותיהם של אזורי צרפת שלח את קוראיו אל מיטב המסעדות והיקבים, אל שכיות החמדה של התרבות הצרפתית ואל הטבע המלבב.
יהודית הגיב:
וואו ,נהניתי לקרוא .
היידע הרב שנצבר ומשתף יקר מפז .
כתובה בצורה קולחת ברורה מעניינת ומרתקת.