שורות אלה נכתבות תחת כיפת הכוכבים על ירכתיה של יאכטה שווה ביותר.
ספארי ים יבשה אמרנו. מה שאומר שאחרי שבוע ביבשה התחיל השבוע שלנו על הים. לא סתם ים, בים של איי סיישל ועוד על יאכטה. ועם המזל שלנו גם כאן אנחנו על יאכטה פרטית. כמעט פרטית – את שלושים המטרים של היאכטה שלנו ממלאים צרפתייה אחת, תשעה אנשי צוות ואנחנו. כל כך מיוחד בסיישל שגם להגיע היה מיוחד. מסע של 18 שעות שהחל בנסיעה בג'יפ על דרכי העפר של טנזניה, פרידה מרגשת מהמדריך בשדה התעופה בה נשבענו שנשמור על קשר (שכנראה לעולם לא נשמור). משם עלינו על טיסה לקניה שהתחלפה בטיסה למאהה, האי המרכזי בסיישל, ממנו עלינו על מטוס קל. מטוס ממש קל, כזה שאתה יכול לתת כאפה לטייס שיושב כמעט על ידך. לבסוף נסיעה על דינגי שזאת סירה קטנה שלקחה אותנו ליאכטה שלנו, עליה נבלה את השבוע הקרוב.
הסיבות הרשמיות בגללן בחרנו להעביר את השבוע על היאכטה ולא במלון הן כי אנחנו אוהבים את הים, שנינו צוללים וגם כי אנחנו מגניבים. 
עם המזל שמלווה אותנו גם כאן, אנחנו על יאכטה פרטית
הסיבה הלא רשמית היא שהמחירים בסיישל מתחילים במאה חמישים דולר ללילה. באכסניה. בבתי המלון המחירים כבר עולים לגבהים שיתאימו לנו בהמשך. כשנצא לפנסיה, ונבזבז לילדים שלנו את הירושה. כיאה למדינה ענקית כמו ישראל גם היאכטה בסיישל שייכת לישראלי אחד שבמקום לבלות את שנות העשרים שלו באוניברסיטה ובעבודות מזדמנות, לקח סירת דייג מישראל לסיישל והחל לעשות סיורים לתיירים. היום יש לו כבר ארבע יאכטות. מה שגורם לי שוב לתהות מה תרמו לי לחיים חמשת השנים שלמדתי באוניברסיטה, מלבד אמא מאושרת. המעבר מטנזניה לסיישל חד לאללה. כמו בטנזניה, היום שלנו התחיל בשש בבוקר עם הזריחה שמיד אחריה כבר ירדנו אל מתחת למים. פתאום את להקות הזברות החליפו להקות של לוקוסים, את הנחשים החליפו מורנות ואת האריות בטנזניה החליפו כרישים – white tip sharks, שאלו כרישים חנונים: צמחוניים ופחדנים, כאלה שבורחים מתחת לסלע כשהם רואים אותך. 
פגשנו כרישים חנונים: צמחוניים ופחדנים, כאלה שבורחים מתחת לסלע כשהם רואים אותך. את נוף הסוואנות של טנזניה החליף במהלך היום חוף שהוכתר כמה וכמה פעמים כאחד מהחופים הכי יפים בעולם, שאיני זוכר את שמו. אפשרי להבין למה. בלתי אפשרי לתאר למה. הרי את התיאור הקלאסי של מים כחולים ירוקים ושקופים כבר שמעתם אלף פעם. ממליץ לכם לבוא ולבחון את הנושא בעצמכם. את העניים האפריקאים שהולכים כל היום בצידי הדרכים החליפו הרבה תיירים עשירים שמנסים לעצור מונית.
ואת באבו, המדריך התותח שלנו ומלך הג'ונגל, החליף הקפטן של היאכטה- שנראה בדיוק כמו שקפטן צריך להראות – בחור ענקי, עם ידיים ענקיות וקול נמוך נמוך. קול שאתה מבין שלא נשאר כל כך נמוך אם מישהו מהצוות לא התעורר בבוקר. קול שגורם לך לשכוח מאוד מהר את השם שלו ולקרוא לו קפטן. קול שגורם לך לסמוך עליו. אופניים וזוגות רבים
משהו באופניים לוקח אותנו למקום ילדותי בחיים. שים את ליברמן על אופניים ובשנייה אחת גם הוא נראה כמו ילד שעושה שטויות. הבעיה באופניים זה שבמקום הילדותי שלנו טמון מקום ילדותי. כזה שרוצה לנסוע יותר מהר מבת הזוג שלו. זה מה שקרה כשהגענו לאי קטן קטן, שמרוב שהוא קטן קטן כמעט כולם שם נוסעים באופניים. ואופניים זה כיף חוץ מהקטע שאתה נמצא באקלים טרופי שהופכים את האי הקטן קטן לחם חם. אז למה לא להניח את האופניים בצד? כי מסתבר שבסוף האי מחכה אחד החופים הכי יפים בעולם וכמי ששילם מלא כסף בשביל להגיע עד סיישל, לא לראות את החוף הכי יפה לא בא בחשבון. בזמן שנסענו לאורך השביל ראינו את המחזה היחידי שהזכיר לנו את ישראל בטיול הזה – מלא צרפתים ורודים זרוקים על החופים. איי סיישל היו בעבר בשליטה צרפתית ומסתבר שאתה יכול להוציא מסיישל את הצרפתים אבל אתה לא יכול להוציא את הצרפתים מסיישל. לאורך הדרך, בין חופים, בתי קפה ועצים גדולים וירוקים חלפנו על פני זוגות שעומדים בצד הדרך ועושים את אותו הדבר. האישה צועקת משהו בצרפתית על הגבר, והגבר, בזמן שהוא נוטף זיעה, עומד ושוקל את צעדיו. כשהגיע תורנו לעמוד בצד הדרך עשיתי את מה שכל גבר צריך לעשות במקרה כזה. סתמתי את הפה. ואז הגענו לחוף הכי יפה בעולם. שמנו את האופניים בצד ונדהמנו לגלות שזה החוף שנמצא לפני החוף שנמצא לפני החוף הכי יפה בעולם. לא ויתרנו, בכל זאת השקענו כמעט שני ליטר זיעה בנסיעה הזו. המשכנו ללכת עוד 50 מטר, שם ראינו את הסלע הכי יפה בעולם (בחוף לא הכי יפה בעולם). סיכמנו שזה מספיק. לא סיפרנו לחבר'ה המבוגרים בסירה אבל כדי לשמור על הזוגיות בהמשך הטיול, לקחנו מונית בחזור. סלפי עם צב
חשבנו שאחרי השבוע בטנזניה הספיק לנו לראות חיות לפחות לשנתיים הקרובות. טעינו. מסתבר שסיישל נותנת פייט לא קטן לפלא של טנזניה. ביום הרביעי של הטיול מצאנו את עצמנו על אי פרטי שקנה מיליארדר שאני מת לפגוש. במהלך החיים יש דברים שאתה רואה ואתה מאמין שיום יבוא וגם לך יהיה כזה דברים כמו יאכטה, שעון רולקס או רכב ספורט אבל אי פרטי?! זה משהו שאתה אפילו לא מדמיין שיהיה לך כזה. המיליארדר שלנו קנה את האי לפני כמה שנים, איכלס אותה בחיית המחמד המקומית – צבי ענק. מסתבר שחלק מהמשפחות פה מחזיקים צבים בבית במקום או לצידו של כלב. מצחיק לחשוב על השאלה "ממי, הוצאת את הצב לטיול היום?". כמו הכלבים גם הצבים פה ישמעו להוראות שלך אם תביא להם חטיף – במקרה של הצב החטיף הזה יהיה כל פרי שיש לך בבית. למרות שזה לא נראה ככה, המקומיים פה טוענים שהצב אוהב צ'פחות בצוואר כמו הכלב. וכמו שכלב מפוחד נכנס מתחת לשולחן, הצב מתכנס לתוך השריון של עצמו. 
סלפי עם צב ים
למרות שאנחנו רק שבוע וחצי בטבע התחלנו להרגיש טוב מדי איתו – מצאנו את עצמנו רודפים אחרי כרישים, דוחפים את הראש לתוך מערות כדי לראות תמנונים ענקיים ועושים סלפי עם צבים. ואז הגיע הסטינג ריי (חתול ים) הזה, שהזכיר לנו שאנחנו בכלל שני חבר'ה עירוניים שהחיה הפראית האחרונה שראינו הייתה החולדה שהסתובבה בחצר של הבית של אמא שלי. בזמן שגם איתו ניסינו לעשות סלפי הוא החליט לתת לנו אזהרה. הוא הרים לאט לאט את הזנב כלפי מעלה למצב תקיפה וזרק אותנו חזרה לשתות אספרסו בקפה מתחת לבית בתל אביב.
וסלפי עם צב יבשה
באתי. ראיתי. עכשיו זה שלי.
לא יודע אם זה שנים של ניסיון בלהישאר באוטובוס במהלך הטיולים השנתיים או שזה פשוט בגלל שאנחנו ישראלים. אבל כשהקפטן הוריד אותנו באי הציפורים קול קטן בתוכנו אמר "מה, עכשיו ציפורים? בוא נשאר על החוף". כך מצאנו את עצמנו זרוקים בחוף פרטי בזמן שהקבוצה הלכה לציפורים. אחרי בחינה קצרה של השטח שארכה כשלושים וחמש דקות מצאנו את הסלע המושלם בקצהו של החוף. רק אחרי שסיימנו לצלם כמות לא גדולה של 400 תמונות ואחרי שסיימנו להגיד 150 פעם "וואוו, מדהים פה", התפננו ליהנות מהחוף שנזרקנו בו. נסו לדמיין את העיניים הכי ירוקות שראיתם בחיים. עיניים כאלה שכשאתה מתעמק בהן אתה מגלה שהן גם קצת כחולות ואתה בטוח שאם תסתכל עוד אז יופיע צבע נוסף. זה צבע המים בסיישל. וזה בדוק כי את השבוע האחרון בילינו על יאכטה וכל יום ראינו חוף או שניים ובכולם היה את אותו הצבע. צבע שגורם לך פשוט לבהות בו. את הקרקע קישטו סרטנים שקופים בגדלים שונים. כאלה שאלוהים פינק אותם בלוקיישן מדהים לחיות בו וכדי שלא יהיה להם טוב מדי הוא ברא אותם כך שהם יוכלו ליהנות מכל הטוב הזה רק כשהם הולכים הצידה. את השמיים קישטו להקות ציפורים, כאלה שהחליטו כמונו שעדיף להישאר בחוף ולא לעלות לג'ונגל.
כאילו כל היופי הזה לא מספיק, ניגן לנו ברקע עידן רייכל את הפרוייקט שלו. זהו, המקום כולו שלנו.
לפרקים הקודמים:  | | | אסף סידס | | | צילום: שרה אמדו | |
זה אמור להיות טיול של פעם בחיים. לקח לאסף סידס חודש לארגן אותו וחודש להתרגש לקראתו. "ספארי ים יבשה" הוא קרא לו: שבוע בג׳יפ בטנזניה ואז שבוע ביאכטה באיי סיישל. פרק ראשון מאת כתבנו באפריקה |  | | | אסף סידס | | | צילום: שרה אמדו | |
פרק שני ובו יסופר על שאריות של אלוהים בנגורונגורו, על הרגע הזה שהצ'יטה מזכירה לך שאתה רק אורח פה, ועל ארוחת הערב הכי רומנטית בעולם. ספארי יבשה-ים | |
לקריאה נוספת על סיישל:
 | | עצמו עיניים. חישבו על העולם המושלם. חישבו על המקום החלומי שלכם. רוב הסיכויים שחלמתם על מקום שדומה מאוד לסיישל. קבוצת האיים באוקיינוס ההודי נחשבת לפנינה עולמית עם החופים היפים ביותר |  | | הגיע הזמן לרדת מהעץ: אחרי כל הסתלבט על החוף, הנה כמה דברים שלא כדאי להחמיץ כשאתם באיי סיישל |
|
|
| 
