"מארדי גרא" בשביל סידני הוא כמו הקרנבל בשביל ריו דה ז'נירו – חג לאומי, ביטוי לרוח החופשית של העיר וגם פרויקט כלכלי לא קטן. 100 מיליון דולר גלגלה השנה סידני בזכות אירוע התרבות וההפנינג הגדול והרווחי ביותר שנערך אי־פעם ביבשת אוסטרליה. השנה השתתפו במארדי גרא מיליון (!) בני אדם, בהם רבים שהגיעו במיוחד מחוריה הנידחים ביותר של היבשת, ממדינות דרום־מזרח אסיה, מארצות־הברית, מאירופה ואפילו מישראל.
אמנם, אמסטרדם היא המֶכָּה של הומואים ולסביות. ונכון, גם בניו־יורק ובסן־פרנסיסקו, בברלין ובברצלונה, בלונדון ובפריז יש קהילות משגשגות וחזקות. אבל פסטיבל התרבות ההומו־לסבי, מצעד הגאווה וההפנינג הגדולים ביותר בעולם הגייז מתרחשים מדי שנה דווקא בסידני, אוסטרליה. והם מושכים קהל עצום – לא רק של הומואים ולסביות. כי המארדי גרא (Mardi Gras), שנמשך חודש שלם, הוא אחד הביטויים הצבעוניים והשמחים ביותר לרוחה החופשית של יבשת השמש, המהגרים והמיעוטים.
במהלך חודש החגיגות הופכת סידני כולה למארדי גרא אחד גדול, ברחובות, בחלונות הראווה של החנויות, במועדונים ובפאבים, והכל בחסות החברות הכלכליות המובילות של המדינה – חברת הטלפונים "טלסטרה" (שהוציאה טלכרט מיוחד לכבוד האירועים), חברת התעופה הלאומית "קוואנטס" (שהטיסה משתתפים מכל רחבי העולם), חברת הבירה "האן אייס" ("המרענן הרשמי של הקהילה"), הוודקה הרוסית "סטוליצ'ניה" ושאר עסקים גדולים.
המארדי גרא נפתח בהתכנסות המונית למרגלות בניין האופרה של העיר, והוא ממשיך בסדרה של אירועים – פסטיבל קולנוע הומו־לסבי, הצגות תיאטרון, הופעות מוסיקה, תערוכות אמנות, הרצאות ודיונים, טיולים מאורגנים, תחרות "הכלב הדומה לבעליו", תחרות תחפושות והמון המון מסיבות חוף ומסיבות גג ומסיבות רחוב, שבמהלכן נבנה המתח לקראת אחד משיאי החודש: מצעד הגאווה ההומוסקסואלי היחיד בעולם שמתרחש אחרי שקיעת החמה.
זאת תהלוכת ענק, מין עדלאידע מושקעת, שבה צעדו השנה ברחובות סידני יותר מ־6,000 נציגים של קבוצות וארגונים שונים. המצעד החל במסע  | | מצעד הגאווה, שבו צועדים יחדיו שחורים, אבוריג'ינים, אסיאנים ולבנים, הוא בראש ובראשונה הפגנה למען זכויות אזרח, קריאה לטיפוח רוחה החופשית של יבשת השמש, המהגרים והמיעוטים |
האופנועים המסורתי של הלסביות
(Dykes on Bikes), צעדו בו הורים של גייז, עשרות קבוצות מחופשות לפי נושאים שונים, ולא נעדר גם ייצוג לשוטרות ולשוטרים העליזים של ניו סאות וולס, שצעדו השנה לראשונה במדים. מרגשת במיוחד היתה "משלחת הפיוס" – 400 גייז אבוריג'ינים, שחורים ולבנים, שנשאו 17 מטרים של "נחש הקשת" האבוריג'יני (ואנאמפי, האב הקדום של כל ילידי אוסטרליה) בצבעי דגל הריינבּוֹ (הסמל הבינלאומי של הקהילה ההומו־לסבית, שגווניו מבטאים את רעיון השוֹנוּת).
חמישה חודשים עמלו יותר מ־1,500 מתנדבים על הכנת הבמות הנעות, בובות הענק, התפאורה, התחפושות, התלבושות וכל מה שעושה צבעוני לעיניים ושמח ללב. והמוני בית אוסטרליה באו לצפות: יותר מ־700 אלף תושבים עמדו ברחובות, שתו בירה ורקדו, ועוד מיליון לפחות צפו במצעד בשידור חי בטלוויזיה ובאינטרנט.
אירוע השיא של החודש, שנערך מיד בתום המצעד, היה גם השנה "מסיבת המארדי גרא" המסורתית, המסיבה הסגורה הגדולה ביותר בחציו הדרומי של כדור הארץ: 43,200 שניות, 12 שעות רצופות של שכרון חושים, הופעות, מוסיקה ואלכוהול, שבמהלכן רקדו השנה, מעשר בלילה עד עשר בבוקר המחרת, "רק" 20 אלף איש ואשה. בשנים האחרונות התחילו הומואים ולסביות בסידני להתלונן על כך שהמסיבה המסורתית איבדה מאופיה הקהילתי המיוחד, ומאז 1991 הוגבלה הכניסה לחברי ארגון המארדי גרא בלבד, המצהירים באמצעות חברותם על השתייכותם הגאה לקהילה.
סטונוול – מפץ המחאה הגדול
חופשי שם בסידני היום, שמח וצבעוני מאוד, אבל לא לכולם, ולא תמיד זה היה כך. למארגני האירועים חשוב להזכיר, כי "אף על פי שהמצעד והמסיבות הם המחזה המרהיב ביותר באוסטרליה, הם בראש ובראשונה הפגנה – למען זכויות אזרח. הקהילה ההומו־לסבית משתלטת על רחובות סידני ללילה אחד, כדי להזכיר את חוסר השוויון שחווה קבוצת מיעוט זו בחברה". כדי להבין איפה התחיל הכל, נרחיק בדיוק 30 שנים אחורנית, ליוני 1969, תחילה לניו־יורק ומשם בחזרה לסידני.
בליל 27 ביוני 1969, נכנסו שוטרים לסטונוול (Stonewall), פאב של הומואים בגריניץ' ווילג', ניו־יורק. הומוסקסואליות נחשבה באותה תקופה, כמעט בכל מקום בעולם, מחלת נפש, חטא דתי ועברה פלילית. פשיטות משטרה על ברים של גייז, הטרדות, השפלות ומעצרים היו אז עניין שבשגרה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. באותו לילה בחרו לקוחות הפאב, בהנהגת כמה דראג קווינז וטרנסקסואלים, באפשרות אחרת: הם נאבקו בשוטרים ונעלו אותם בתוך הפאב. במשך יומיים היתה השכונה מוצפת בהומואים ובלסביות, שעלו על בריקדות, הפכו מכוניות משטרה ופרקו תסכול מצטבר של שנות אפליה ורדיפה רבות. זו היתה התקוממות רחוב, בהתאם לרוח התקופה בארצות־הברית (המאבק נגד המלחמה בווייטנאם, פעילות "הכוח השחור" של מלקולם אקס, התגבשות  | חמישה חודשים עמלו יותר
מ-1,500 מתנדבים על הכנת הבמות הנעות, בובות הענק, התחפושות, התלבושות וכל מה שעושה צבעוני לעיניים ושמח ללב |
התנועה הפמיניסטית לשוויון זכויות לנשים), והיא הסתיימה במצעד מחאה וגאווה פומבי.
"מרד סטונוול" נתפס על ידי משתתפיו כ"מהפכה הצרפתית של הומואים ולסביות" והפך תוך זמן קצר למיתוס, לסמל, ל"מפץ הגדול", שבעקבותיו נולדה התנועה המודרנית של גייז לשחרור ולשוויון זכויות. שנה לאחר אירועי סטונוול צוין בניו־יורק ובסן־פרנסיסקו יום הגאווה הראשון. אט־אט התגבשה קהילה גאה, בוטחת בעצמה, מחוץ לארון, ובשנות השבעים התפשטה הבשורה בעולם, חצתה מדינות, אוקיינוסים ויבשות והגיעה גם לסידני, אוסטרליה.
ב־24 ביוני 1978, צעדו יותר מאלף נשים וגברים במורד רחוב אוקספורד שבסידני, לציון יום הסולידריות ההומו־לסבי הבינלאומי. הם קראו לשים קץ לאפליה בתעסוקה ובמגורים, להטרדות החוזרות ונשנות מצד המשטרה ולביטול כל החוקים האנטי־הומוסקסואליים שהיו קיימים באוסטרליה. בקווינסלנד, למשל, הומוסקסואליות היתה עברה פלילית עד שנת 1984; בטסמניה, עד השנה שעברה, וגם בימינו נמשכת האפליה: זוגיות חד־מינית אינה מוכרת בחוק; יש מדינות באוסטרליה שבהן "גיל ההסכמה" הנדרש מהומוסקסואלים, כלומר הגיל שבו מותר לקיים יחסי מין בהסכמה, גבוה מזה הנדרש מהטרוסקסואלים; בכמה ממדינות היבשת אין חוקים האוסרים אפליה על רקע נטייה מינית, והסתה מצד קבוצות נוצריות נמשכת באין מפריע.
המצעד ב־1978 נערך ברשיון, אולם המשטרה לא כיבדה את תנאיו ועצרה 53 משתתפים – 30 גברים ו־23 נשים. כדי להמחיש את האקלים העוין שבו חיה הקהילה באוסטרליה באותה תקופה, לפני שני עשורים בלבד, די אם נזכיר כי העיתון
"Sydney Morning Herald" פרסם בהבלטה את שמות כל העצורים והעצורות, גילם, מקום מגוריהם ומקצועם – מה שגרם לרבים מהם לאבד את מקום עבודתם. בימים שלאחר המעצר נערכו הפגנות, מחאות ועימותים אלימים, אשר הסתיימו במעצר של עוד 100 איש ואשה.
לציון האירוע נערך שנה אחר כך, באותו מקום בדיוק, מצעד גאווה נוסף, שבו השתתפו יותר מ־3,000 הומואים ולסביות. ב־1980 החליטו המארגנים להזיז את מועד המצעד מחודש יוני המסורתי (שבו נחגג יום הגאווה ברחבי העולם, וגם בישראל) לחודש פברואר, עיצומו של הקיץ האוסטרלי, אז נערכה לראשונה המסיבה הגדולה לאחר המצעד, שהפכה למסורת.
מימי הביניים לחג הגאווה
באותה שנה גם אומץ השם "מארדי גרא". בדומה לקרנבל בברזיל (ראו "מסע אחר" 89), גם החגיגה האוסטרלית היא גלגול רחוק של טקסי אביב ופריון פגאניים. הכנסייה הקתולית השתמשה במסורות אלה, כדרכה, כדי להחדיר את חג האביב שלה, הפסחא, המציין את מותו של ישו על הצלב ואת קימתו לתחייה וחזרתו העתידית. המארדי גרא (בצרפתית, "יום שלישי השמן") הקתולי הוא ההזדמנות האחרונה לחגוג ולהתהולל לפני 40 ימי צום הלנט הנוצרי, שבהם אמורים המאמינים להזדהות עם סבלו של ישו על הצלב.
בבלגיה, באיטליה, בצרפת ובגרמניה ממשיכים מאז ימי הביניים במסורת המארדי גרא – שבוע של התהוללות, מצעדים, לבישת מסכות וריקודים, וכך גם עושים מ־1840 בברזיל ומ־1857 בפסטיבל מארדי גרא המפורסם של ניו־אורלינס. ב־1980 החליטה הקהילה ההומו־לסבית בסידני להשתמש במסורת הנוצרית באופן חתרני והחדירה את החג שלה, הוא חג הגאווה והאהבה.
תוך שנים מעטות צבר הקרנבל בסידני תאוצה. ב־1984 השתתפו במצעד יותר מ־50 אלף איש ואשה, בחגיגות העשור למארדי כבר השתתפו 100 אלף ושנה אחר כך, לציון יובל ה־200 להתיישבות הלבנה באוסטרליה ולקורבנותיה, הוביל את המצעד הומוסקסואל אבוריג'יני, מחופש לקפטן קוק. מספר המשתתפים גדל משנה לשנה, וכך גם מספר האירועים בפסטיבל התרבות. ב־1991 היתה תהלוכת הגאווה למצעד הגדול ביותר שנערך אי־פעם באוסטרליה, בשנת 1993 היא רשמה שיא נוסף כמצעד הפתוח הגדול ביותר בעולם, וכיום המארדי גרא הוא אירוע התרבות הגדול והרווחי ביותר ביבשת. אגב, העיתון שפרסם ב־1978 את שמות העצורות והעצורים של המצעד הראשון בחר לפרסם השנה דווקא כתבות דיוקן מחמיאות של הזוכים בתחרות התחפושות של הפסטיבל. 
|
