בצפון אינדונסיה יש אי ושמו סומטרה, הגדול בכשליש מבריטניה. בצפון סומטרה יש אגם ושמו טובה (TOBA), מקווה המים המתוקים הגדול ביותר בדרום־מזרח אסיה. בלב האגם אי לא קטן ושמו סאמוסיר (SAMOSIR), גן עדן לא גדול ומקום מפלט לתרמילאים. סאמוסיר, אגם טובה וצפון סומטרה, איזור יפה ופורה במיוחד, הם המרכיבים את ארצם של בני הבאטאק (BATAK), הקבוצה האתנית הרביעית בגודלה באינדונסיה, המונה כשבעה מיליון נפש.
לעת ערב, כששוקעת השמש, אפשר לפגוש בסאמוסיר תאואי מים החוזרים מן הרחצה, נערות שגמרו לכבס את כביסתן באגם ולהדיח כלים, וענני יתושים מעל למים. בבתי הקפה הקטנים יושבים גברי הבאטאק ושותים אלכוהול תוסס מדקלים. צבעו של המשקה לבן, ומי ששותה אותו משתכר מהר. בחבורות הללו יש תמיד מישהו שמביא גיטרה וכולם שרים, לרוב שירי אהבה ופרידה; אבל לעיתים, כשהם במצב רוח פטריוטי, גם את "או טאנו באטאק", השיר המבטא את כמיהתם אל מכורתם הרחוקה.
רבים מהם נאלצו לעזוב את ארץ הבאטאק ולעבור להתגורר בג'אווה או במדינות מעבר לים. "הו טאנו באטאק. ההולונגאנקו. סאי נא מסיהול דו האו טו הו", שפירושו: "הו ארץ הבאטאק. את אהובתי. כל געגועי אליך". השירה נמשכת עד שנגמר האלכוהול, או עד שאחת הנשים קוראת לגבר שלה לחזור הביתה, או סתם כי נמאס לשיר. אז הם משתתקים ונשארים לשבת בחשיכה, צופים במי האגם. אלה הזכרונות הטובים ביותר שלי מסאמוסיר.
אוכלי החזירים
הזכרונות הללו היו מנוגדים לחלוטין למה ששמעתי לפני שהגעתי לכאן בפעם הראשונה. ידידה בבייג'ינג בשם אסטריד, שהיתה כמעט בכל מקום בדרום־מזרח אסיה, זכרה את המקום ללא געגועים. היא היתה אז מכורה לסמים, ובאחד הקריזים הפרועים והאכזריים רצח חבר שלה שני ילדים באי סאמוסיר. בני הבאטאק הזועמים לא מחלו: הם סקלו אותו למוות באגוזי קוקוס. אסטריד תיארה לי בעיקר את אכזריות בני הבאטאק. היא לא היתה היחידה; בספרים שקראתי על בני הבאטאק נכתב שיש להם חיבה מיוחדת לבשר אדם.
מי הם בני הבאטאק, ששמם יצא למרחוק כלוחמים אכזריים ואוכלי אדם? השם באטאק הוא כינוי גנאי שניתן לאנשי הקבוצה האתנית על ידי המוסלמים תושבי החוף. גם כיום אפשר לשמוע באזורים שונים באינדונסיה את ביטוי הגנאי "באטאק מאקאן אוראנג", שפירושו: הבאטאק אוכלי אדם. באטאק הוא שם המאגד תחת כנפיו כמה קבוצות אתניות הקשורות זו לזו לשונית ותרבותית: טובה (TOBA), קארו (KARO), סימאלונגון (SIMALUNGUN), פאקפאק (PAKPAK), אנגקולה (ANGKOLA) ומנדאילינג (MANDAILING), אבל רק בני הטובה מזהים את עצמם עם הכינוי בגאווה רבה.
לפי אחת מאגדות השבט, נבראו אנשיהם על ידי סי ראג'ה באטאק בהר פוסוק בוהיט ( 1,981 מטרים) (PUSUK BUHIT) , הנמצא מערבית לאגם טובה. למעשה, לא ידוע מוצאם. אחת ההשערות היא שהם הגיעו לסומטרה מדרום סין. לפי אחת ההשערות גם בני הטוראג'ה (TORAGA), קבוצה אתנית נוספת המתגוררת בסולאווסי (SULAWESI), הגיעו מאותו מקום, מה שמסביר את המנהגים הדומים של שתי הקבוצות ואת הדמיון בצורת הבתים, הנראים כסירות גדולות.
חותמם של ההודים
לא הרבה נודע על אורחות החיים של אנשי הבאטאק לפני הכיבוש ההולנדי, למרות שיש ברשותם טקסטים עתיקים הכתובים בכתב באטאקי ייחודי. הטקסטים עוסקים בלחשים, השבעות וחיזוי העתיד ונכתבו על קליפות עצים ובמבוק בידי אנשי הדת שכונו "גורו". התדמית של ציידי ראשים, קניבלים ולוחמים לא הפריעה להם לפתח תרבות עשירה; הם עמדו בקשרי מסחר עם קבוצות אתניות אחרות בארכיפלג האינדונסי ועם מדינות אחרות כמו הודו וסין.
השפעת ההודים על תרבותם ניכרת. מהם לימדו את בני הבאטאק על אודות הסוס ועל השימוש בו; כיצד לעבד שדות אורז רטוב; איך לגדל כותנה; מהי המחרשה, ומהו הכישור וכיצד לשחק שחמט. חלק ניכר מהשמות של בני הקבוצה, מקורם בקשרי בני הבאטאק עם הדראווידים – התושבים המקוריים של דרום הודו. למשל, אצל הקארו באטאק מוצאים שמות כמו ברהמאנה, ופאנדיה, שהם שמות של שושלות או קאסטות בדרום הודו. גם בשמות של מקומות כמו לינגה (LINGGA), כפר קטן ויפה ליד ברסטאגי (BERASTAGI), יש הד לשמות הודיים.
הקשר בין בני הבאטאק להודו נשמר ברציפות הודות לקיומה של קאסטה – גילדת מסחר דרום־הודית בשם אייבול (AYYAVOLE), שקיימה יחסי מסחר רציפים עם חלקים נרחבים בדרום־מזרח אסיה: סרילנקה, תאילנד וקמבודיה במשך יותר מאלף שנה, מתחילת הספירה הנוצרית.
עם התפשטות האיסלאם מאצ'ה (ACEH), שבפינה הצפונית של סומטרה, מהמאה ה־15, החל אחד העימותים המרכזיים בהיסטוריה של בני הבאטאק. לאחר שהמירו המינאנגקבאו (MINANGKABAU) קבוצה אתנית צפונית יותר, את דתם וקיבלו על עצמם את האיסלאם, נוצר עימות חריף בין הקבוצות השונות, שהסתיים בהתאסלמותם של בני המאנדיאלינג והאנגקולה. מיסיונרים פרוטסטנטים הולנדים וגרמנים הגיעו לארץ הבאטאק באמצע המאה שעברה, ובעקבות כך החלו קבוצות אתניות שונות להתנצר, בעיקר הקארו והטובה באטאק. לא כולם התנצרו: חלק ניכר עדיין משמרים את הדת האנימיסטית הקדומה. הנוסע החולף היום באיזור רואה מסגדים וכנסיות, אלה לצד אלה. לא פעם משתייכים בני משפחה אחת לשתי דתות שונות. "אנחנו לא אוכלים לידם חזיר, והם חוגגים איתנו את חג המולד", אמרה אחת מבנות הבאטאק על בני משפחתה. קשרי המשפחה חזקים יותר מהשייכות הדתית.
ההפנמה הזו של אלמנטים זרים לתוך התרבות המקומית מסבירה אולי את ההתנגדות המועטת לכיבוש המדינה על ידי ההולנדים. "זה היה חסר טעם להתנגד לטואן (ההולנדים)", אמר לי אחד מזקני הקארו, "הם יכלו לירות לכל כיוון ויכלו לטעון את רוביהם במהירות. הרובים שלהם היו רבי עוצמה ויכלו להרוג אדם מעבר לשדה אורז. אנחנו לא יכולנו לירות במורד הגבעה, משום שהכדורים העגולים שלנו התגלגלו מחוץ לקנה". בעקבות השתלטות ההולנדים, התחולל באינדונסיה שינוי דרמטי: התהוות שלטון מרכזי, דבר שלא היה ידוע בארכיפלג עד אז. השלטון המרכזי פעל רבות כדי להפסיק מנהגים שהיו חלק מההוויה הבאטאקית, כמו מלחמות חוזרות ונשנות בין כפרים ושבטים, עבדות, סחר באופיום והפלות.
אובדן המסורת
הטובה באטאק היושבים באי סאמוסיר ובסביבת אגם טובה הם הנגישים ביותר לתיירים מבני הבאטאק החיים בסומטרה. מתרבותם אפשר ללמוד רבות על הבאטאק בכלל. מה שמייחד את בני הבאטאק הוא מבנה הבית והכפר. הכפר, המכונה קוטה (KUTA), היה במקורו שורה של שישה או שבעה בתים, שמולה ניצבו ממגורות אורז הדומות לבתים, אך קטנות מהם, וביניהם רחבה מלבנית גדולה. ברוב האזורים בהם מתגוררים בני הבאטאק היום נעלמו הבתים המסורתיים והממגורות. אבל דווקא על האי סאמוסיר המתויר, בכפרים לינגה וקארו, כ־15 קילומטרים מהעיירה ברסטאגי, נותרו בתים מסורתיים שמורים היטב.
בשני הכפרים אפשר לראות כי היישוב היה מוקף חומת אבן, שהגנה על התושבים ורכושם בזמן מלחמה, ולה רק שני פתחים צרים למעבר. הכפרים שנבנו סמוך זה לזה מהווים יחידה חברתית אחת, הקשורה בדרך כלל בקשרים משפחתיים. בעבר היו בכל כפר שני מבנים נוספים: בית התוועדות ובניין לאחסון הגולגלות. בקרב בני הבאטאק היה נהוג לקבור את הגופה, ולאחר שנתיים להוציא את הגולגולת ולהעבירה בטקס רב רושם לבית הגולגלות. אלא שבעקבות הפופולריות הגוברת של מצבות בנויות בטון שצורתן כצורת בתי הבאטאק, פסק בהדרגה מנהג אחסונן של הגולגלות, ומספר בתי האחסון הללו התמעט.
צעדתי לאורך הכביש הצר המקיף את שולי האי, והתבוננתי בבתים הפזורים לאורך קו החוף. הם נדמו בעיני לסירות ענק שהגיעו מהאגם במהירות ונתקעו בחול. צידו האחורי של הבית גבוה מצידו הקדמי, דבר המשקף את התפיסה שמצבו של הדור הבא יהיה טוב יותר. הבית הבנוי על עמודי עץ רחבים מחולק לשלושה מפלסים, המשקפים את התפיסה הקוסמולוגית של הבאטאק: קיומם של עולם תחתון, עולם אמצעי ועולם עליון. העולם התחתון בבית הוא מקום גידולם של החזירים, התרנגולות והתאואים. האנשים גרים באמצע – בחלק המסמל את העולם האמצעי, האדמה; ואילו החפצים המקודשים נתלים בחלק הגבוה, מתחת לקימורי הגג.
בחזית הבית יש מרפסת מוגבהת עליה יושבת תזמורת בעת חגיגה. צורות גיאומטריות בשחור, אדום ולבן וציורים של ראש אריה, נחש או לטאה ליד שדי אשה, כסמל לפריון ולמזל, מעטרים את המרפסת ואת צידי הבית.
פעם היו הגגות עשויים מענפי דקל. בשנים האחרונות כובשים את מקומם של הבתים המסורתיים בתים מודרניים, וגגות פח מחליפים את הענפים. בבתים הישנים מתגוררים רק חסרי היכולת שאינם מסוגלים כלכלית לבנות בית חדש, או זוגות צעירים בתחילת דרכם. בקרב בני הבאטאק אין הרבה נוסטלגיה כלפי הבית המסורתי ההולך ונעלם, בעיקר משום שהוא היה צפוף ולא נוח.
החלק הפנימי של הבית, המכיל לרוב כמה משפחות, הוא חלל גדול וריק מריהוט. לכל משפחה יש איזור בישול משלה, ומאחוריו מחיצה מאולתרת המסמנת את איזור השינה. למרות שהפתחים פונים מזרחה ומערבה, אין די תאורה והחלל חשוך. לאווירה הקודרת מוסיפים קורי העכביש התלויים בכל מקום, והפיח השמנוני הדבוק אל הקירות מחוסר איוורור מספיק.
בעבר ילדו נשים בכריעה על גרם המדרגות העולה למפלס השני. באחד מביקורי במקום סיפרתי על כך לקבוצת תיירים שהדרכתי. אשה צעירה, שהתגוררה בבית בו ביקרנו, שאלה בהתעניינות על מה אני מדבר, וכשאמרתי לה צחקה: "אנחנו כבר יולדות בבית חולים".
עניין משפחתי
בחברת הבאטאק יש עדיין לקשרים המשפחתיים חשיבות רבה בכל תחומי החיים. כל שבט מחולק לחמש או יותר קבוצות המכונות, "מארגה" (MARGA). אצל הקארו, למשל, יש לכל קבוצה כזו מיתוס בריאה משלה ומנהגים מיוחדים משלה. אבל ככלל, לפי האדאט – החוק של הקבוצה האתנית – שייכת האשה למארגה של בעלה, אם כי היא יכולה לחזור למארגה שלה לאחר שהתאלמנה, על ידי בקשת "גט" מבעלה המת. הצאצאים משתייכים למארגה של האב, ורק לאחר מכן למארגה של האם. הנישואים המועדפים אצל בני הבאטאק נערכים בין הקבוצות הקרובות של האב והאם, הנקראות "קאלימבובו" – "הקבוצה המספקת כלות" בתוך המארגה. הזיווג המועדף ביותר לגבר הוא הבת של אחיה של אימו.
בשל החשיבות של המשפחה המורחבת, פיתחו בני הבאטאק מערכת מושגים נרחבת ומפורטת המתארת את היחסים בין המרכיבים של המסגרת המשפחתית. מערכת מושגים זו מנסה לתאר באופן מדויק כל סוג של קרבה. כך, למשל, אפשר למצוא בשפתם מלה מיוחדת המגדירה את הבן של האח הצעיר של האב, או מונח המגדיר את הבת של האחות הבכירה של האם.
צפיפות המגורים בבתים הגדולים הכתיבה מנהגים מיוחדים. בהגיעם לגיל שמונה מופרדים הבנים המתבגרים מהמשפחה ועוברים לגור באסם האורז עם בני גילם. למרות שהם גרים לחוד, הם אוכלים את ארוחותיהם עם המשפחה. הסיבה להפרדה זו היא מניעת יחסי מין בתוך המסגרת המשפחתית הקרובה. הבן חוזר לגור בבית אביו בדרך כלל עם אשתו הצעירה, לאחר החתונה. כשהוא חוסך מספיק, הוא עובר לבית משלו. בני הבאטאק מתארים זאת כמצב שבו הוא מסוגל "להדליק את המדורה שלו".
ויש עוד כללים. למשל, גבר אינו רשאי לנהל משק בית משלו, ובוודאי לא לחטוב עצים, להביא מים או לבשל. לכן גבר שהתאלמן עוזב את הבית ועובר לגור בממגורת האורז, ויאכל עם אחד מילדיו הנשואים. אם הילדים עדיין צעירים, הוא רשאי לגור בבית ארבעה ימים לאחר מות אשתו, ואז הוא עובר לגור באסם, בעוד ילדיו עוברים להתגורר אצל קרובי משפחה, עד שהוא מתחתן שוב. רק אז הוא רשאי לחזור לביתו.
אהבת אדם
באחת הנסיעות ליווה אותי בחור צעיר מבני הבאטאק. זו היתה הזדמנות לשאול על מנהג מפוקפק למדי של בני הקבוצה: הקניבליזם. נוסעים פורטוגלים שעברו סמוך לארץ הבאטאק במאה ה־16 דיווחו על אכילת בשר אדם. אבל אף אחד מהם לא העז לבקר שם, כדי לראות זאת במו עיניו. התיאור המפורט והמהימן ביותר של קניבליזם בקרב בני הבאטאק הוא של הגיאוגרף ההולנדי ג'ונגון (JUNGHUN) שחי ביניהם בין 1840 ל־1841 וחזה במו עיניו בשלושה מקרים של אכילת בשר אדם.
"קושרים את הקורבן אל מוט, מדליקים מדורות, והתזמורת מתחילה לנגן", כתב ג'ונגון. "ראש השבט שולף את הסכין ופונה אל הקהל ואומר שזה איננו אדם אלא רוח בצורת אדם, ושהגיע הזמן שישלם עבור חטאיו. כולם שולפים את הסכינים. ראש השבט חותך ראשון, מהזרוע או מהלחי, אם האיש שמן מספיק. הוא מרים את הבשר ושותה את הדם השותת ממנו. ואז הוא רץ אל האש לצלות את הבשר לפני שהוא מתנפל עליו בתאווה. כולם מתנפלים על הקורבן, קורעים את הבשר וצולים אותו. יש ביניהם שאוכלים אותו נא, כדי להראות את אומץ ליבם. הזעקות של הקורבן אינן מקלקלות להם את התיאבון. עוברות שמונה עד עשר דקות עד שהאדם הפצוע מאבד את ההכרה, ורבע שעה עד שעה עד שהוא מת".
כששאלתי את בן הבאטאק שליווה אותי על מנהג זה, הוא צחק: "זה היה בעבר הרחוק". אבל לא הרפיתי; ידעתי כי מבקרים דיווחו על תופעות של קניבליזם בקרב בני הבאטאק גם בשנות העשרים והשלושים של המאה הנוכחית. הוא נכנע ואמר: "אני נוצרי טוב, גם אבא שלי, אבל סבא שלי אומר שזה היה לא רע בכלל, ושהחלק שהכי אהב היו אצבעות הידיים. יש להן טעם מתקתק".
הבאטאק מתגברים יפה על השם שיצא להם כקניבלים. הם אחת הקבוצות האתניות היותר נמרצות באינדונסיה. אפשר למצוא אותם בכל מקום, והם פעילים בכל תחומי החיים, במיוחד בפוליטיקה, במדע ובחיי התרבות. רבים מהם, יחסית, זוכים לחינוך גבוה, ובעקבות זאת לעבודה טובה. יש לציין עם זאת, כי המצליחים שביניהם באים מקרב הטובה הנוצרים, ואולי אפשר "להאשים" את המיסיונרים הפרוטסטנטים שהחדירו בהם את התאווה לידע ואת החשיבות של עבודה קשה.
