נחל שיח בחיפה: הבוסתן

היסטוריה של בוסתן ערבי
השנה היא 1936. משפחת ח'יאט היא אחת המשפחות העשירות והמכובדות בחיפה של ימי המנדט, כך על פי עלון טיול ישן של עיריית חיפה. עזיז ח'יאט בנה את הבוסתן למשפחתו כמקום לבילוי ולנופש מחוץ לעיר ולהמולתה. פרידלנדר מסביר כי המקום המפואר נבנה בהשראת אדריכלות הגנים המוסלמית. לא מעט נשאר מהמערכת המסועפת של תעלות המים, הבריכות והמפלים, שניזונים ממי עין שיח הסמוך. המזרקות כבר אינן, אך הוא מתענג על הטבע. "בנאדם שבונה לעצמו כזה מקום, לפחות בנשמה שלו מרגיש כמו מלך".

הבוסתן נבנה מבטון. התעלות, הבריכות, המפלונים, מסעפי המים השונים, אפילו הטראסות שבמדרון הוואדי – מבטון. רק הבית הקטן שלצד שתי הבריכות הגדולות – מאבן. בריכות המים ריקות, רועה הצאן הזקן מספר שרק אתמול הן היו מלאות. מערכת הזרימה אינה יציבה ומעידה על הדינמיקה שמסביב למים הללו. יש מי שרוצה את הבריכה ריקה ויש שרוצים אותה מלאה. בכל פעם מישהו אחר מסיט את הזרם לכיוון המתאים לו או הנכון בעיניו. מאז בוא הטילים צ'רלי מנווה דוד הסמוכה אינו מתעל מים לכיוון ערוגות גן הירק שהוא מטפח על הטראסות, והקישואים, התבלינים והעגבניות משוועים למים. פרידלנדר בעיקר פותח תעלות שנסתמו בסחף וסוגר פתחי ניקוז.
"היו לו כמה אריסים שעיבדו את הבוסתן", מספר ההיסטוריון החיפאי בני נחשון על האציל החיפאי, וכשהוא מזכיר שצאצאיהם עוד גרים בקרבת מקום, הוא מתקן: "הם לא היו אריסים אלא העובדים של עזיז ח'יאט". גם צאצאי משפחת ח'יאט עוד מתגוררים בעיר, אבל הבוסתן כבר לא ברשותם. אין כאן ענייני 1948; שלושה עשורים מאוחר יותר "המקום הועבר לרשות עיריית חיפה, מסיבות לא ברורות", אומר נחשון.

לא מחזיק מים
אחד האנשים שהתעניינו במקום היה האמן יצחק דנציגר, ממייסדי הסגנון הכנעני, אדריכל גנים ומרצה בטכניון. מעורבותו של דנציגר במקום גדלה כשפעל שם עם סטודנטים מהפקולטה לאדריכלות בשנות השבעים של המאה שעברה. בשנות השמונים פעל עם הסטודנטים במקום הפסל מיכה אולמן. בוסתן ח'יאט השפיע על עוד אדריכלים, ובהם האדריכל האקולוגי דוד רנוב, שבעת שעמד בראש צוות השיקום שלו דבק בו רעיון החזרה לעקרונות הבוסתן בתכנון האדריכלי.

"אני צועד בעקבות אחרים", אומר פרידלנדר ומזכיר את דנציגר ואת אולמן (שדווקא "אינו מדבר על המקום בספרים או בגלריות האמנות"), וגם את הספר "מקום", שצילמה כאן דרורה שפיץ, צלמת הפקולטה לאדריכלות. אבל את הבוסתן הוא גילה לא דרך הספרים. "טיילתי בוואדי, ופתאום כאילו נפקחו לי העיניים. זה נראה מקום מואר, משהו בו הדליק בי ניצוץ. התחלתי לפלס דרך בסבך". באתר היה אז המון זבל של מצברים וספסלי מכוניות, הוא מספר, ותהליך הניקיון היה ארוך ואטי. הוא בעיקר דמיין כמה היה המקום יפה. "אני אוהב חורבות. הן לא מפריעות לי לראות כמה מפואר או יפה הוא היה". תחילה הגיע מדי פעם, וכשפגש בוואדי חניכי צופים הציע להם לטפח אותו יחד, וכך עשו במשך שנה.

הוואדי שעליו הוא מדבר הוא נחל שיח, נחל אכזב היורד מערבה משכונת כרמליה. במעלה הערוץ יש מערה שבה הסתתר על פי המסורת הנוצרית אליהו הנביא, שרידי מבנים וחקלאות ומעיין קטן. כאן התבודדו לפני 800 שנה הנזירים שהסתדרו למסדר הכרמליתים. למעיין, שנקרא במפות "עין משוטטים", נחשון קורא "עין הישועה" (או אלישע או אליהו) ומספר כי הוא קדוש לנוצרים. על שם הנחל הוא מעיר שאף כי בספרי התיירות מוסבר שהשם ניתן לו "בשל השיחים שגדלים בוואדי", הוא בעצם שיבוש של השם הערבי ואדי מסיחיין – נחל הנוצרים. במורד הערוץ יש עוד מעיין, קדוש פחות ושופע יותר, שמזין את הבוסתן.

אנחנו מוציאים את הרגליים מהבריכה הקטנה שלצד הנביעה, ופרידלנדר פותח עוד תעלה שנחסמה באבן גדולה. מהמים, אגב, הוא שותה כבר שנים ("בינתיים אני בריא"). הרועה שמשקה את העזים אומר שעכשיו, אחרי שניקו את הביוב, הם טובים משהיו. גם התאנים והרימונים אינם מתלוננים.
אבל מאגר המים של הבוסתן שבור לגמרי, והמים נוזלים. חלקם מתועל לתעלות, חלקם מוצא את דרכו למפלים ומשם לתעלות אחרות, וגם שם חלקם ממשיך שלא על פי תבנית הזרימה. מערכת זרימה מסועפת, גדולה, יפה וסדוקה. לצמחים ולבעלי החיים זו אולי שמחה גדולה, ואני נהנה להיצמד לזרם שאיל פתח, לזרום איתו מתעלה לטראסה, למסעף ולמפלון. גם אני הגעתי לפה לראשונה בלי להתכוון, וגם אני חושב שזה היפה שבבוסתנים. אולי בזכות מי המעיין השתמר פה היופי למרות ההזנחה. רסיסים של יופי, קצת כמו מראה שבורה. קשה להחזיק לאורך זמן את התמונה הגדולה לנגד העין, היא נמוגה וחוזרת ונמוגה. לא מחזיקה מים.

הבוסתן נבנה בהשראת אדריכלות הגנים המוסלמית

בטן מלאה על העירייה
לאט לאט הלכה והתרחבה הפעילות במקום, ופרידלנדר החליט להגיע בכל שבת. הוא עושה את זה כבר יותר משש שנים. לפעמים הוא עובד לבד, לפעמים באים מטיילים. לאורך הדרך עזרו לו כל מיני חבר'ה מהאקדמיה וגם ארגונים שונים – הצופים, המועצה לישראל יפה, מחאה חברתית חיפה, קרן פורד, שתי"ל, התנועה ליהדות מתקדמת שחיפשה לעשות פרויקט אקולוגי מעשי, ואפילו העירייה שעודדה ותרמה שתילים וכלי עבודה. הם באים והולכים, והוא בתפקיד שומר הגן. "תוך כדי הפעילות הכרתי אנשים שהמקום היה חלק מהעבר שלהם, ערבים שהלכו לבלות בו כילדים ובאו לבקר, ואנשים שקשורים למשפחה. פגשתי מישהו שסבתא שלו עבדה בתחזוקת המקום".

הוא מטפח את הגן "קודם כל מתוך אהבה גדולה לחיפה; לעיר, להיסטוריה שלה, לגיאוגרפיה שלה, לאווירה שלה, מתוך תחושת שייכות שלי לעיר או של העיר אלי. חבל לי שיש מקום שמתבזבז ככה". מלבד זה, היופי של המקום פשוט עושה לו טוב כשהוא בא אליו. "זה שהכתבתי לעצמי לבוא בכל שבת הופך את זה לסוג של תרפיה. משהו אגואיסטי".
אחרי כמעט עשור וכמות עצומה של זבל שפונה ועשבים שנוכשו, מצב המקום בעיני פרידלנדר הוא טוב. מי שלא ראה אותו לפני חמש שנים יכול לחשוב שהוא מוזנח. נראה שלעבד בוסתן זה תמיד קצת סיזיפי, ועם נקודת פתיחה כזאת זה עניין סיזיפי ממש, אבל פרידלנדר אופטימי. ממשיך גם בלי שתילים מהמשתלה העירונית. אף שהמקום מיועד לשימור, הרי שהבעלים, עיריית חיפה, אינה עושה דבר לטיפוחו.

לפרידלנדר יש בטן מלאה על העירייה, שלא זו בלבד שאינה מסייעת לו (הוא היה רוצה שהעירייה תמנה אותו לתפקיד משקם הבוסתן) – היא אף מקשה עליו. כשהחל ליזום במקום הקמה של מרכז לגינון קהילתי ופרויקט גינון עם תושבי נווה דוד הסמוכה, הודיעו לעובדים הקהילתיים בשכונה שעליהם לרדת מהעניין, או שיום לפני אירוע ט"ו בשבט "המסורתי" שהתקיים במקום זו השנה השישית, שמו אנשי העירייה במקום שלטי "הכניסה אסורה".
הם יכלו לעשות מהבוסתן יופי של מקום, הוא אומר, "אפשר היה גם לעשות ממנו כסף, גם בלי לגבות תשלום בכניסה". העירייה עסוקה בנזקי הטילים עד מעל לראשה. דובר העירייה מפנה אותי למנכ"ל העמותה לפיתוח תיירות חיפה, משה צור, וזה רק יודע לומר כי לצערו הרב, כרגע אין כל תוכניות פיתוח למקום. עניין של סדר עדיפויות ושל תקציב, הוא מסביר.