נאחזים בשנטי

אנחנו מתקרבים לדולפינריום, עומדים ליד המועדון שבו קיפחו את חייהם צעירים ישראלים בפיגוע מזעזע, עדות צורבת לחיים בארץ הזאת.

רצועת החוף נראית ריקה, אבל מתחת לשלט "צ'ינקי ביץ'", הוא חוף הדולפינריום, נגלות לעינינו שלל דמויות צבעוניות. רעש עמום עולה משם ומתגבר. עוד כמה צעדים, ואנחנו משאירים הכל מאחור – את הפיגועים, המתח, הכאב.

העיניים צריכות להתרגל למראות, כמו אחרי יציאה מחושך לאור: מאות אנשים צבעוניים ושמחים מציפים את החוף ואת הסלעים שמעליו, וכל אחד ממצה את עסיס החיים בדרכו. ארבעה צעירים מג'נגלים, לא רחוק מהם מתרגלים במעגל את ריקוד הקרב הברזילאי, הקַפוּאֶרָה, לידם משתעשע בחור אחד ב"דֶוויל סטיקס" (הקפצת מקל בעזרת שני מקלות נוספים), ושניים מלהטטים במקל באוויר. כמה מטרים משם מסובבים חמישה צעירים חישוקים על מותניהם, ובין כולם נדחקים אנשים מחייכים וכלבים מכל הסוגים.

מורמים מעל כולם, יושבים על הסלעים המחוספסים המתופפים – עשרות אנשים, בעיקר גברים, שמביאים תופים מהבית ומתופפים חזק, בכל המרץ. מדי פעם עולה קול התיפוף ומתגבר כמו גל גדול, קצב התופים השונים מתאחד להלמות אחת רמה, תקיעות שופר בוקעות לפתע ומעצימות את הקצב, שגורם לאנשים למטה לטלטל את איבריהם לצדדים כאילו היו בובת סמרטוטים. ואז הכל נרגע.

משכיבים את השמש לישון
"אני באה כדי לברוח מהמחשבות", אומרת לי סיגל, שהגיעה לחוף היישר מתאילנד. "זה ניתוק מהעבודה, מהחיים, מהנורמות", היא מוסיפה. "המקום הזה נקי מקִדמה, יש בו משהו נאיבי, טהור", מסביר לי יונתן, "אנשים באים לכאן כדי לחוות את האהבה והשמחה שאבדה להם בגלל המצב, יחד עם אנשים שדומים להם".

כמעט כל מי שמגיע לאירוע, שהתחיל לפני כשמונה שנים ומתקיים מדי יום שישי משעות הצהריים ועד אחרי רדת החשכה, הוא מה שנהוג לכנות "יוצא הודו" או "פליט דרום אמריקה" – צעירים שחזרו מהטיול, שבו חוו חופש, ניתוק ושלווה, ורוצים לשחזר את אלה בארץ.

"אין אף מקום כזה בארץ", אומר רועי, שמוכר כדורי פוֹיְס (כדורי הג'גלינג) ב־30 עד 150 שקל לזוג, ומוסיף רודי, תייר בן 20 מפרו: "אין אף מקום כזה בעולם". עם קום המדינה ניסו ראשיה ליצור זהות ישראלית מגובשת, תוך מחיקת זהויות תרבותיות קודמות. המדיניות לא הצליחה: התרבויות נשארו זו בצד זו, לעתים השפיעו זו על זו ולעתים שמרו על ייחודן, וגם היום ממשיכה ישראל לשמש מוקד משיכה לתרבויות שונות.

כחמישים שנה אחרי מדיניות כור ההיתוך מנסה דור של צעירים, שיצא מהמדינה לתקופה קצרה, לייבא את התרבויות ששהה בהן: הפויס הם מברזיל וכך גם הקפוארה, התופים ואווירת הקרנבל השוררת במקום; התלבושות הססגוניות – שרווַלים רחבים וחולצות רקומות – הן מהודו ותאילנד; התיפוף על החוף לקוח ממנהג הישראלים בפושקר שבהודו, "להשכיב את השמש לישון" מדי ערב בתיפוף קולני מול האגם, וממסיבות הטראנס והפול מון הנפוצות שם.

לא, אלה לא התרבות ההודית והתרבות הדרום אמריקאית שמיובאות לכאן, אלא הפרשנות שנותנים להן המטיילים. זוהי למעשה תת התרבות התרמילאית הישראלית, שנוטלת קורטוב תרבות מכל יעד, מערבבת אותו עם דימויים, פנטזיות וחלומות, ובולעת את העיסה הנוחה לעיכול. התוצאה – בועה בלב ישראל שיש בה אהבה, אושר ושלווה, שאנשים בה מחבקים זה את זה, מדברים על אנרגיות חיוביות ועל קבלה של האחר, ובעיקר שוכחים את מה שבחוץ.

אלטרנטיבה זרוקה לחיים רגילים
רפאל היצירה, זמר ונגן בן 33, מגיע לחוף בשרווַל צבעוני. הוא יושב על הסלעים, יחף ומחייך. "אלה אנשים שחיים את ההווה, שמחפשים חיים אלטרנטיביים", הוא אומר. "אנשים סוגרים את עצמם בבגדים, במסגרת של עבודה. קמים בבוקר, חוזרים בערב. אנחנו חיים אחרת".

יש הרבה אנשים שהייתם מכנים תמהונים בחוף הזה – זרוקים עם שיער ארוך ובלי עבודה. רובם, כך נדמה לי, מנסים להאריך את החופש ולמשוך את אווירת הטיול שעשו על אף שכבר נכנסו למסגרות הנורמטיביות של החיים.

כשהערב יורד מוציאים האנשים שנותרו את הפויס היקרים מבד קֶבְלֶר, זה שלא נשרף, סופגים אותם בנפט ומדליקים. האחרים מתפזרים איש איש לביתו, לארוחת ערב השבת שמחכה להם, למשפחה, לחיים הרגילים כל כך.