"התכשיט" של מרוקו, "הלב הפועם", "נשמת" הממלכה, אלה רק חלק מהכינויים שהוצמדו למראכש (מרקש – MARRAKECH). העיר שהעניקה למרוקו את שמה, הקסימה נוסעים ומבקרים, סופרים ומשוררים. בזכרונותיו, כינה אותה ראש הממשלה הבריטי לשעבר, ווינסטון צ'רצ'יל, "אהובתי"; וגם מעצב האופנה איב סן לורן תיאר את משיכתו אליה כסיפור אהבה עם אשה. אין פלא. מראכש היא עיר תיאטרלית ודינמית, הפועלת ופועמת ללא הפסקה. את הדרמה הגדולה שלה יוצרים הניגודים: מול הרחובות והכיכרות ההומים אדם ומול הפעילות התוססת בשווקים, בולטים השקט והשלווה בחצרות הפנימיות ובגנים הפסטורליים, החבויים מאחורי חומות גבוהות; מול חורשות הדקלים ומרחבי המדבר הפתוחים, משמשות הכיפות המושלגות של הרי האטלס תפאורה נצחית. חום המדבר והשמש היוקדת דוחקים במהלך היום את תושבי העיר אל פינות מוצלות. אך רגע לפני השקיעה, כשקרניים אחרונות מאירות את החומות והבתים המרוחים בטיח אדמדם, יוצאים התושבים אל הרחובות, וקהלים גדולים צועדים אל כיכר ג'מע אל־פנע, הכיכר המרכזית בעיר העתיקה. מראכש היא העיר השלישית בגודלה במרוקו, אחרי קזבלנקה ורבאט הבירה. אוכלוסייתה גדלה בשנים האחרונות בשל הגירה מסיבית של תושבי הכפרים שבסביבה. הם מגיעים לעיר כדי לחפש תעסוקה, וסופם שהם חיים בעוני ובדלות בפחונים עלובים לאורך החומות. למרות שכונות העוני, מראכש היא התיירותית מן הערים במרוקו. זוהי עיר ציורית ותוססת, שאופיה האקזוטי, צביונה הבֶּרבֶּרי ואווירתה המסתורית הם מקור משיכתה העיקרי. לעומת פאס התרבותית, בעלת המסורת הדתית ערבית המושיטה יד אל המזרח ואל אנדלוסיה שבספרד, נקשרת מראכש אל הרי האטלס הגבוהים, מבצרם של הבֶּרבֶּרים, אל מדבר הסהרה ואפריקה השחורה. מול תושבי פאס הגאים והשמרנים, ומול האינטלקטואלים של קזבלנקה, ניצבים תושבי מראכש החמימים והחברותיים. עיר משגשגתבשנת 1062 הוביל יוסוף אבן תשפין, מנהיג הבֶּרבֶּרים, את אנשיו ממדבר הסהרה אל מעבר להרי האטלס. כאן, למרגלות ההרים, במישור הרחב המוגן מרוחות המדבר, קבע את מחנהו. הוא הקים אוהלים, בנה מסגד והורה לאנשיו לחפור בארות ותעלות השקיה. אט אט צמחו דקלים, והמחנה הפך ליישוב הקבע הראשון של הנוודים הבֶּרבֶּרים. יוסוף אבן תשפין היה משושלת מוראביטון, בֶּרבֶּרים רעולי פנים ממדבר הסהרה. בימיו היתה העיר מראכש לבירת הבֶּרבֶּרים. היא היתה שוב בירה כמה מאות שנים אחר כך, תחת שלטון הערבים הסעדיים. הסעדיים הגיעו למרוקו מחצי האי ערב והתיישבו בנאות המדבר הדרומיות. את בירתם הם קבעו בעמק הסוס. בשנת 1524, כשנוכחו במקומה האסטרטגי של מראכש בין המדבר לאוקיינוס האטלנטי, בקסמה ובדמיונה לערים שמהן באו – העבירו אליה את בירתם. בימיהם שגשגה הבירה החדשה, שהיתה מרכז סחר בין אפריקה השחורה לבין ערי החוף של האוקיינוס האטלנטי, מהן יצאו הסחורות לאירופה. מראכש שימשה גם מרכז לייצור משי וכותנה, סוכר ומלח, שנרכשו על ידי אנשי הסהרה בתמורה לעבדים, זהב, שנהב ונוצות של יענים. הסולטאנים הסעדיים השקיעו כספים רבים בעיר. הם בנו מסגדים, מזרקות שיש ופונדקים, והקימו ספריות שבהן רוכזו אוצרות תרבותיים. שלא כמו במקומות דומים אחרים, העיר העתיקה של מראכש, החומות המקיפות אותה, הגנים והארמונות נראים היום כפי שנראו בסוף המאה ה־17. שוק אחד גדולהמתקרב למראכש יכול לראות מרחוק את הצריח של מסגד הכּוּתוּבִּיָיה, סמלה של העיר. המסגד הנוכחי נבנה במאה ה־12 על ידי השליטים הבֶּרבֶּרים, כדי להנציח את נצחונותיהם הצבאיים, והוא עשוי להכיל 20,000 מתפללים. הוא נבנה על חורבותיו של מסגד שנהרס בטרם הושלם, לאחר שהתגלה כי המהנדסים טעו בחישוב הכיוון של מֶכָּה. המסגד בנוי בסגנון מרוקאי־אנדלוסי. מעל הצריח הקטן שבראש המגדל של המסגד מתנוסס מוט, עליו מושחלים שלושה כדורים מזהב. האגדה מספרת, כי את כדורי הזהב תרמה אשת הסולטאן שהתיכה את תכשיטי הזהב שלה, ככפרה על אכילת שלושה ענבים בצום הרמדאן. במרכז העיר העתיקה של מראכש, הקרויה מדינה, נמצאת ג'מע אל־פנע, כלומר כיכר "התכנסות מתים". מקור השם כנראה במנהג להציג כאן את ראשיהם הכרותים של פושעים, מורדים ופקידים שסרחו. אל הכיכר הזו מתקבצים תושבי הכפרים ההרריים וכפרי המדבר כדי לקנות, למכור ולקחת חלק בפעילות המסחרית והחברתית. מהכיכר יוצאת רשת מפותלת של סמטאות אל השווקים הסואנים, בהם מציגים סוחרים מכל רחבי מרוקו את מרכולתם. במהלך היום מסתובבים בכיכר מספרי אגדות וקוסמים, המוצאים אוזן קשבת בקרב ההמונים. רופאי אליל רוקחים שיקויי אהבה, ורופאי שיניים מציגים לראווה שיניים תותבות לכל דורש. מיסטיקנים נואמים ברגש, חבורות נגנים מנגנות, ואקרובטים מבצעים פעלולים. כותבי מכתבים ובקשות יושבים תחת שמשיות עם מכונות כתיבה רעועות, מרקידי נחשים מנסים לצוד לקוח מתפעל, ומוכרי מים לבושים באדום מחפשים תייר תמים עם מצלמה. עם שקיעת החמה מתחילה הפעילות בכיכר ונמשכת אל תוך הלילה. דוכני סחורות נפתחים על רחבת האספלט. מתחת למנורות הגז מטגנים דגים ופלפלים חריפים ובוחשים את מרק החרירה המהביל בקדרות ענק. נערים מוכרים חשיש, קבצנים עיוורים מושיטים קערה לנדבה, ילדים תמימים למראה שולחים יד לכיסי העוברים ושבים, ונשים עטופות ברעלה שחורה מוכרות צמידי כסף. רק בשעה מאוחרת מתפזר הקהל, והמטבחים הארעיים נסגרים. אפשר לבלות שעות בכיכר, להסתובב בין החוגגים; קשה לא להיסחף במקצב ההתרחשות הבלתי פוסקת. מעגל הצופים הגדול ביותר מתאסף סביב להקות רקדני הגְנָאווה – אנשי הדרום השחורים, המשתוללים לצלילי תופים. כאשר ההמולה מתישה והמגע האנושי נעשה מעיק, אפשר למצוא מפלט במרפסות בתי הקפה הסובבות את הכיכר, ללגום כוס תה נענע מתוק מדבש ולצפות במתרחש מלמעלה. במבט חטוף נדמה שהעיר העתיקה כולה היא שוק אחד גדול; פנטסיה של טעמים, ריחות, צבעים, מראות וקולות; מחסן ענק של אוצרות מרוקו, מצנצנת בושם עד גמל, המוצגים בכוכים אפלים או בחנויות מפוארות. עשרות טרדנים מציגים את שירותיהם לתיירים. בניגוד למצופה, הם דווקא עשויים להועיל, משום שקשה להתמצא בסבך הסמטאות. העיר מחולקת לאזורי התמחויות. הסנדלרים והנפחים ממוקמים בפינה אחת, הצורפים במקבץ אחר, וחרשי הנחושת, צובעי הבדים, הבורסקאים וסוחרי השטיחים בסמטאות אחרות. איזור חנויות השטיחים, הנקרא "כיכר המכירות הבֶּרבֶּרי", שימש עד בואם של הצרפתים כמרכז שוק העבדים. לכאן הובאו העבדים השחורים ברגל או בספינות. באמצע המאה ה־19 פרח המסחר הזה, ובכל יום נמכרו כ־4,000 עבדים במכירות פומביות. יש הרבה חנויות תבלינים בשווקים. אחת מהן שוכנת ליד מַדְרַסַת עלי אבן יוסוף. עשרות צנצנות צבעוניות מונחות על המדפים, ובהן זעפרן הנאסף מאבקני פרח הכרכום, כמון, מנתה ופלפל אדום טחון חריף. התבלין הפופולרי נקרא "ראס אל־חנות", והוא מתאים לבישול כל סוגי הבשר והדגים. המוכרים אומרים כי הוא תערובת של 30 סוגי תבלינים. ויש גם מרקחות המשמשות למעשי כישוף ומאגיה. אפשר למצוא בחנות זו כחל לעיניים, עלי חינה טחונים, סבון, ענפים דקים לניקוי שיניים ופרחי ורדים יבשים מעמק נהר הדָאדֶס. ויש אודם לשפתיים בכלי חרס עגולים, משחות ובשמים למיניהם. עור לטאה מיובש וטחון משמש לחיזוק כוח הגברא, וזבוב ספרדי – להגברת החשק המיני. אבק שריפה הוא תרופה לעצירת דימום, ושמן אָרְגָן עוזר לרפא מחלות עור. שיש וזהבכשיוצאים מחנות התבלינים, כדאי לבקר במדרסת עלי אבן יוסוף, בית הספר הגדול במרוקו. הוא נבנה ב־1565 ושוחזר ושופץ ב־1960. בשעות היום החמות הצטופפו התלמידים בחצר הפנימית המרוצפת בלוחות שיש. מים זרמו מן הבריכה שבמרכז החצר אל תעלה והתנקזו שוב דרך מערכת חורים שבפינותיה. רחש המים הרגיע את התלמידים, שעסקו בשינון פסוקי הקוראן. אל הקומה השנייה מוביל גרם מדרגות, שם התגוררו 800 התלמידים, שאכלסו את המוסד בימיו הטובים. בחודשי הקיץ יצאו התלמידים לשוטט ברחבי המדינה, לאסוף תרומות, להתנסות בוויכוחים תיאולוגיים בשווקים ולעלות לרגל לקברי קדושים. בבניין אפשר לראות את אחת הדוגמאות של גרסת מראכש לאמנות העיטור האנדלוסית: מלאכת מחשבת של שיבוצי קרמיקה, סטוקו (STUCCO) וגילוף עץ ושיש. הסגנון ורמת העבודה דומים לעבודות העיטור בארמון אלהמברה, בגרנדה שבספרד. ייתכן כי אותם אמנים עבדו בשני המקומות. אפשר למצוא במראכש גם דוגמאות לאמנות המוּרית, כמו קבריהם של בני המשפחה המלכותית הסעדיית. ב־1591 בנה אחמד אל־מנצור, ששליטתו בסחר הזהב באפריקה העניקה לו את הכינוי אל־דהבי ("המוזהב"), מאוזוליאום מפואר לאמו. את הבנייה מימן מאחת מעסקות הזהב. בית הקברות, הכולל שני ביתנים, מוקף בגן מטופח בו נטועים עצי דקל, שיחי רוזמרין, דטורה וורדים. בגן קבורים עבדים ששירתו בארמנות השליטים. הביתנים מעוטרים בעמודי שיש ובעבודת סטוקו עשירה, ורצועת קליגרפיה לבנה שזורה בתוך רקע של פרחים בשחור. הקברים כוסו ברצפת קרמיקה משובצת וסומנו בלוחות שיש מעוטרים בכתובות ובפסוקי הקוראן. האור חדר דרך כיפת זכוכית חבויה והאיר את מציבות השיש הלבנות. אחמד אל־מנצור הקים בין 1578 ל־1602 גם את ארמון אל־באדי, שפירושו – "בלתי ניתן לחיקוי" – אחד מ־33 הכינויים לאללה. ואכן היה זה מבנה מדהים בזכות גודלו ועושר העיטורים שלו. את הפאר הרב אפשר רק לדמיין, משום שהסולטאן המגלומני והאכזר, מולאי איסמאעיל, רוקן את האוצרות בשיטתיות והשקיע אותם בהקמת ארמונו במקנס. לדברי ההיסטוריון אל־אופרני, שתיעד את הבנייה, הובאו לצורך הקמת הארמון 50 טונות שיש מאיטליה. תמורת השיש שילם הסולטאן בסוכר. הוא שכר גם את שירותיהם של אומנים מפורסמים מארצות שונות. ארמון המגורים של הסולטאן, אחמד אל־מנצור, בו התגורר עם ארבע נשותיו, עשרות פילגשיו וילדיהם, עוטר בזהב מטימבוקטו. בשעות הערב הקרירות היה הסולטאן יוצא לחצר וצופה בתחרות שיט הדוגיות שנערכה בבריכות המים, או מביט בדגי הזהב ששחו באגני השיש. חדרי הארמון לא השתמרו. על שרידיהם בנה המלך הנוכחי, חסן השני, את ארמונו. ריחות התפוז והיסמיןבסוף המאה ה־19 הוקמו במראכש בתים מהודרים על ידי וזירים ששירתו את הסולטאן ועל ידי סוחרים עשירים. את ארמון בָּהִיָיה בנה בָּהָא־אחמד, הווזיר הגדול של הסולטאן מולאי חסן. הוא העניק למבנה את שם אשתו האהובה, בהייה, שפירושו "המבריקה". בהא־אחמד היה עבד שחור, אשר בזכות כישוריו הצליח להתברג במנגנון הממשלתי ולהגיע למשרה הבכירה. במשך שש שנים חיו תושבי מראכש תחת עולו המכביד, ונאלצו לשלם לו מיסים גבוהים ולעבוד בעבודות כפייה. מיד לאחר מותו רוקנו שומרי הסולטאן את ארמונו מכל חפציו היקרים, והוא נותר ריק כמעט לחלוטין. אל הארמון נכנסים היום מרחוב סואן. שדרת עצי תפוז, שיחי דטורה ויסמין מנתקים את המבקר מן ההמון הזורם בסמטאות הצפופות. הווזיר בחר לבנות את ארמונו בסגנון האנדלוסי המסורתי. בין הביתנים שהרכיבו את מתחם הארמון הפרידו חצרות פנימיות מוקפות עמודים, מזרקות שיש, שבילים מרוצפים בלבן וירוק וגני נוי. באולם קבלת הפנים הוקצה מקום לתזמורת אנדלוסית ולתזמורת ברברית, שהנעימו את זמנם של האורחים. הביתנים מעוטרים בטכניקות אנדלוסיות, בין השאר בעיטורי סטוקו, קרמיקה ועץ, שהזמן כבר נתן בהם את אותותיו. אחיו של בהא־אחמד הקים ארמון נוסף, דאר סי סעיד, המשמש היום מוזיאון אתנוגרפי. מספרים כי שני הארמונות היו מחוברים במנהרה תת־קרקעית. ארמון זה צנוע מארמון בהייה, וסגנון העיטורים מעודן יותר. ככלל, הארכיטקטורה של הארמונות האנדלוסיים יוצרת תחושה של נוחות, כתוצאה מהפרופורציות המושלמות, קנה המידה האנושי והסימטרייה בחלוקת החצרות והביתנים. תעלות מים מחלקות את החצרות הפנימיות לארבעה גנים נטועים. ריח פריחת התפוז והיסמין עם רחש המים הזורמים בתעלות מוסיפים ליצירת הקסם. ועוד במראכש ארמונו של הפחה המושחת תוהמי אל־גלאווי (1956־1953). הצרפתים, שבחרו במראכש כמרכז שלטונם בדרום מרוקו, ניצלו את עזרתו. עד שנות החמישים היה ארמון זה מוקד משיכה לאנשי החברה הגבוהה של מרוקו ולאורחים מארצות אחרות. רוזוולט, ווינסטון צ'רצ'יל והמרשל פטן היו בין המשתתפים באירועים הסוערים שנערכו בו. בין השאר, הציע הפחה לאורחיו נערות ברבריות לשימושם, אופיום ומתנות יקרות. הוא צבר את עושרו בעזרת אנשיו שגבו מיסים ודמי חסות מהתושבים, ואלפי הזונות של מראכש ששילמו לו מרווחיהן. שוחד, סחטנות ואיומים היו שיטות פעולה מקובלות בימיו של אל־גלאווי. שעות ספורות לאחר מותו פלש המון זועם אל הארמון והשחית את אוצרותיו. פקידיו ונאמניו של הפחה הוכו למוות או נשרפו חיים מחוץ לשערי העיר. בכך ביטאו תושבי מראכש את שנאתם לאיש שזוהה עם הקולוניאליזם הצרפתי. במשך השנים שככה השנאה למשפחה, וכעת משמש אחד מבניו במשרה ציבורית חשובה. תמונות קפואותממערב לעיר העתיקה בנו הצרפתים את הרובע החדש, גליז (GUELIZ). הרובע נבנה בסגנון אירופי, עם שדרות רחבות ובתי קפה, רובעי מגורים מודרניים וגנים ציבוריים. עד 1956, בה קיבלה מרוקו את עצמאותה, התגוררו ברובע צרפתים בלבד. מאז עברו תושבי העיר העתיקה אל הבתים המודרניים, אך גם היום נראה הגליז כמו תמונה קפואה משנות השלושים. מחוץ לעיר יש מטעי תמרים נרחבים. אלה הריאות הירוקות של מראכש. האגדה מספרת כי התמרים, מזונם של אנשי המדבר, נבטו מן החרצנים שירקו הלוחמים הברברים שייסדו את העיר. היום הולכות ונבנות שכונות חדשות בין המטעים. גני אגדל (AGDAL) הם הגדולים בגני מראכש ומהווים חלק מן החווה החקלאית הצמודה לארמון המלך. שבילי אבן עם עצי זית מפרידים בין ערוגות עצי תפוז, לימון, תאנה ורימון. הסולטאן מולאי חסן הקים בגן את ביתן דאר אל־ביידה, "הבית הלבן", שם נהג לארח את פילגשיו. שני סולטאנים מצאו את מותם בגנים אלה. סידי מוחמד אבן עבד רחמן ובנו טבעו בבריכת המים בשנת 1873. במוצאי עיד אל כביר, 200 שנה קודם לכן, רכב מייסד השושלת העלאווית מולאי ראשיד על סוסו במטעי התפוזים, ראשו נתקל בענף עץ, והחבטה הביאה עליו את מותו. הגן של מלון ממוניה (MAMOUNIA), שבנו הצרפתים, ניטע במאה ה־18 בידי אחד הנסיכים העלאווים כחלק מן המשכן המלכותי. הגן שימש לאירוח רשמי של דיפלומטים זרים. עיקר פרסומו היה בחומה הארוכה, המכוסה במטפס הבוגונוויליה. במלון התארח צ'רצ'יל במהלך ביקוריו במרוקו, ומחלון חדרו בקומה העליונה צייר את התמונה המפורסמת: עצי תפוז וזית על רקע פסגות ההרים. גנים מפורסמים אחרים הם גני מנרה (MENARA) שניטעו במאה ה־12. בסוף המאה ה־19 הקים הסולטאן סידי מוחמד אבן עבד רחמן ביתן על שפת הבריכה שבתחומם, ושם אירח את פילגשיו. בשעות הבוקר מוטל צילו של הביתן על המים השלווים. יהודי מראכש נהגו לבקר בגנים אלה במוצאי פסח שני, ולערוך במקום כירות גדולות. יש הטוענים כי היתה זו ראשית חגיגות המימונה. יהודים ישבו במראכש כנראה מאז היווסדה. מספרים כי יועציו ורופאיו של יוסוף אבן תשפין היו יהודים. עם גירוש ספרד, הגיעו למקום עוד יהודים רבים. במהלך השנים הם השתלטו על המסחר עם מדינות אירופה, והמיסים ששילמו היו מקור הכנסה נאה לשלטונות. במאה ה־16 הקים הסולטאן את המלאח, הגיטו היהודי. באמצעותו התכוון השליט להגן על היהודים מאיומים ומעלבונות של המוסלמים, וגם לפקח על עסקיהם ולגבות את המיסים. המלאח מוקף חומה ובה שני שערים. הבתים היו תמיד גבוהים והרחובות תמיד צפופים בהשוואה לאזורים אחרים. בתקופות מסוימות היה זה האיזור המאוכלס והצפוף ביותר בעיר. במלאח ניהלו היהודים חיים עצמאיים, עם שווקים ומוסדות משלהם. בימי שבת בבוקר לבשו לבן ויצאו לבית הכנסת, וקול תפילתם נישא למרחוק. לא כל היהודים במראכש היו עשירים. בשנת 1864 ביקר משה מונטיפיורי במלאח והזדעזע למראה תנאי החיים והעוני. עד שנות החמישים התגוררו ברובע כ־18 אלף יהודים. חלקם עלו אז לארץ, ואחרים היגרו לארצות שונות, בעיקר לצרפת. אלה שנשארו במרוקו עברו לרובע החדש שהקימו הצרפתים או לקזבלנקה. משפחות ספורות עדיין נאחזות בבתיהן ושומרות על בתי הכנסת, המקבצים אליהם מניין רק בשבתות ובחגים. לאחר שעזבו היהודים את המלאח, חדרו אל הרובע משפחות מוסלמיות ממעמד נמוך. בהשוואה לשווקים הצבעוניים ולארמונות המפוארים, סוד קסמה של מראכש, המלאח הוא היום איזור מוזנח ועזוב. רק הצורפים והחייטים דומים משהו לבעלי המלאכה היהודים שהתגוררו מאחורי החומות. |