תפריט עמוד

מרוקו בסתיו – חגיגה של צבעים ומראות

שתפו:

אי אפשר להישאר אדישים ליופיה של מרוקו - הצבעים העזים, הטעמים הנפלאים, הנופים המרשימים, האנשים המרתקים. כמה תחנות בטיול מקיף בממלכה הקסומה שבצפון-מערב אפריקה, שבסתיו היא יפה מתמיד

עודכן 7.5.22
ביקור במרוקו משאיר את רישומו על כל אחד. הצבעים החזקים, הריחות המיוחדים, הטעמים הנפלאים, הנופים המרשימים, כל אלה הופכים את הביקור  לחוויה חזקה ומרתקת. טיול מקיף בן 12 ימים מאפשר להכיר לעומק את נפלאות מרוקו. ואין כמו הסתיו כדי להגיע לממלכה שבצפון-מערב אפריקה, כשהחום הגדול של הקיץ הסתיים, ואפשר ליהנות ממזג אוויר מצוין הן באזורים המדבריים והן בהרי האטלס הגבוהים. הנה כמה תחנות בדרך המרתקת – חלק מן השיאים הרבים שטומן בחובו המסע במרוקו.

מדריך מסע אחר למרוקו

ג'יפ על דיונה בסהרה. צבעים וצורות ממכחולו של הטבע

פאס: המרכז הפיזי והרוחני
פאס, העתיקה בארבע הערים המלכותיות (פאס, מקנס, מרקש ורבאט), נחשבה כבר עם ייסודה לאחת הערים הקדושות לאיסלאם, ותוארה כמעוז דתי מצד אחד, וכמרכז לימודים מתקדם מצד שני. אווירה זו השתמרה בפאס עד היום, אף שהתיירים לא חשים בה. כאן מתגוררים המשכילים, השמרנים והמהפכנים של מרוקו. פאס היא גם המרכז הפיזי של מרוקו, ומיקומה בלב המדינה הולם את שליטתה על מרכזי העצבים ועמדות הכוח במדינה. תושביה פיתחו תרבות עירונית מתקדמת, וכן לבוש וסגנון מיוחדים.

פאס מחולקת לשלושה רבעים: פאס אל-באלי (Fès El Bali), העיר העתיקה, שהוקמה במאה התשיעית לספירה; פאס אל-ג'דיד (Fès el Jédid), שנוסדה במאה ה-13; והעיר החדשה (Ville Nouvelle), שהקימו הצרפתים בראשית המאה העשרים.

החלק המרתק של פאס הוא המדינה (העיר העתיקה), פאס אל-באלי, על סמטאותיה המפותלות. זה המקום ללכת בו לאיבוד, לחפש ולגלות. המדינה של פאס אינה מקום מסוכן. גם אם הלכתם לאיבוד, תמיד תמצאו נער מקומי, שילווה אתכם לנקודה מוכרת. המונומנטים ההיסטוריים החשובים מרוכזים באזור קייראוויין, כלומר, המסגד של יוצאי קייראוואן, בתוניסיה, אך מומלץ לסייר גם באזור אנדלוס.

בפאס אל-באלי אין תנועת מכוניות: כלי התחבורה הם חמורים ופרדות. גם מבחינות אחרות הזמן עמד כאן מלכת, ובעלי המלאכה של העיר העתיקה עובדים בשיטות המסורתיות. אבל פאס אל-באלי אינה רק מצבור של חנויות וסדנאות מלאכה. 200,000 איש מתגוררים כאן, לעיתים מאחורי חומות עלובות, המחביאות בתים מפוארים, בעלי חצר מרכזית, בוסתן ומזרקה. העיר העתיקה מחולקת לרבעי משנה רבים, שבכל אחד מהם מסגד, בית ספר ללימודי קוראן, מאפייה, מזרקה וחמאם.

המדינה (העיר העתיקה) של פאס. לחפש ולגלות | צילום: אייסטוק

הרי האטלס: עיירות ציוריות וצמחייה שופעת
הכביש המחבר בין פאס למרקש, עובר בכפרים ובעיירות שלמרגלות הרי האטלס התיכון, בגובה של 2,500-1,500 מטר מעל פני הים. הכביש עצמו מסתיים במרקש, השוכנת דרומית-מערבית לפאס, למרגלות הרי האטלס הגבוה, שם נמצאת הפסגה הגבוהה ביותר במרוקו, הר טובקל (4,165 מטר מעל פני הים).
בזכות הגשמים ושלגי החורף היורדים באזור בדרך היוצאת מפאס יש צמחייה שופעת, העשוייה להשכיח מהמטייל את העובדה שדרומית-מערבית מכאן יש מדבר עצום.

עיירת הנופש הקטנה אימוזר די קנדר (Imouzzer du Kander) נמצאת במרחק של כ-45 דקות נסיעה דרומה מפאס, ממש על אם הדרך. העיירה פסטורלית, ולבתיה הנמוכים מרפסות קטנות תלויות וגגות מכוסים ברעפים. באימוזר די קנדר יש בתי קפה, מסעדות ובתי הארחה, הממוקמים כולם סביב הכיכר המרכזית. מזג האוויר באימוזר די קנדר נעים וקריר אפילו באמצע אוגוסט. בעיירה יש כמה בריכות שחייה, הניזונות ממי מעיינות.

ביציאה מהעיירה עוברים דרך חורשת אלונים. נוסעים דרומית-מערבית בכביש P24, אל העיירה איפראן. בדרך הנוף משתנה והופך טרשי יותר, ואז באה ההפתעה: איפראן שוכנת במכתש וולקני, ברום של 1,650 מטר מעל פני הים, מוקפת ביערות ארזים ואלונים – תפאורה שאינה רווחת בארצות מדבריות.
הצרפתים בנו את איפראן ככפר נופש. בתיה מעוצבים בסגנון אירופי ומשתלבים בהר, הכבישים כאן רחבים, והאוויר קריר ויבש.

מח'ניפרה נוסעים בכיוון דרום-מערב, עד העיר בני מלאל. בצידי הכביש תמצאו מבנים, שבחזיתותיהם מוצגים לראווה מכלי פלסטיק צהובים וריקים. מדובר במחסנים של שמן זית, המופק בבתי הבד הפזורים בסביבה. השמן הנמכר כאן מופק מהזיתים הגדלים באטלס התיכון, והוא ידוע במרירותו ובחוזקו. כדאי לעצור ולקנות שמן זית, שכמותו לא תוכלו להשיג בשום מקום אחר במזרח התיכון.
העיר בני מלאל עצמה שוכנת בחלקו המזרחי של מישור תדלה (Tadla). מזג האוויר בה חם ולח, והיא שופעת מעיינות שמקורם בהפשרת השלגים בהרי האטלס. השילוב של חום ומים אידיאלי לגידול פירות וזיתים. במרכז העיר פועל פעם בשבוע שוק ברברי גדול, שבו אפשר למצוא שמיכות, בגדים, נעליים, צעצועים, שטיחים ומזון.

רצועת הרי האטלס הגבוה חוצצת בין העיר מרקש (Marrakech) לבין מדבר הסהרה, וממשיכה עד לחופי האוקיינוס האטלנטי. רוב פסגות ההרים מכוסות בכל ימות השנה בשלג. הפשרת השלגים בהרים היא מקור המים לנהרות הזורמים מהם אל הבקעה שמתחתיו, ומהווה מרכיב חשוב במשק המים המרוקאי. הרי האטלס הגבוה מגיעים לגובה של יותר מ-4,000 מטר מעל פני הים.

פסגות מושלגות בהרי האטלס. הפשרת השלגים מזינה את הנהרות באזור

מרקש: הלב הפועם
וינסטון צ'רצ'יל כינה אותה "אהובתי", אבל הוא לא היחיד שהצמיד למרקש כינויים כמעט אינטימיים "התכשיט", "הלב הפועם" ו"נשמת הממלכה". היה זה יוסוף אבן תשפין, מנהיג הברברים משושלת מוראבטין, שהקים את מרקש בשנת 1062. הוא הנהיג את אנשיו, מהסהרה אל מעבר להרי האטלס, ובמישור מוגן מרוחות הוקמו אוהלים, נחפרו בארות, נבנה מסגד, ומרקש היתה לבירת הברברים. למעמד של בירה זכתה מרקש שוב בימי הערבים הסעדיים, שהגיעו מחצי האי ערב, כמה מאות אחר כך, ב-1524. מרקש שגשגה בתקופתם והיתה למרכז סחר בין אפריקה השחורה לבין ערי החוף של האוקיינוס האטלנטי, משם יצאו הסחורות לאירופה. עד היום נוצרת מרקש את המראה ששיוו לה הסעדיים בסוף המאה ה-17.

מרקש, שבתיה אדומים, מעניקה במה למופעים ססגוניים, מופלאים וביזאריים יותר מכל מה שתראו במקומות אחרים במרוקו. העיר שוקקת חיים החל מהשעה שש בבוקר, ועד ארבע לפנות בוקר למחרת. כמו רוב הערים במרוקו, מחולקת העיר ל"מדינה" – העיר העתיקה המוקפת חומה – והאזור המודרני, שנבנה ב-1913 בסגנון אירופי (בעיקר צרפתי), ומכונה גם "פריז של מרוקו".

במרקש כמיליון וחצי תושבים, והיא בירתה המסחרית והמנהלית של דרום מרוקו. שדרת מוחמד החמישי היא עמוד השדרה של מרקש. השדרה חוצה את העיר החדשה וממשיכה עד לליבה של המדינה הציורית, כיכר ג'מע אל פנע. אפשר להיכנס למדינה מהעיר החדשה דרך שדרת מוחמד החמישי, ולנוע בה ממערב לדרום-מזרח. עוברים דרך כיכר ה-16 בנובמבר וממשיכים הלאה, אל כיכר החירות. מכאן ממשיכים דרומה בשדרת מוחמד החמישי עד שתגלו מימינכם, סמוך לכיכר דה-פוקו את מסגד כותובייה. הנקודה הגבוהה ביותר בעיר היא הצריח של המסגד, המתנשא לגובה של כשבעים מטר, ואפשר לראותו גם מחוץ למרקש. המסגד המשופץ נבנה לפני כ-800 שנה, על ידי שושלת המוואחדין. זהו אחד המסגדים הגדולים בצפון אפריקה. בימיו הראשונים נהגו מוכרי ספרים למכור את מרכולתם סביב המסגד, ומכאן שמו.

שוק במרקש. גם כאן הצבעוניות מהממת את המבקרים

מעבר לכיכר דה-פוקו, כמעט נושקת לה, נמצאת כיכר ג'מע אל-פנע. החיים בכיכר הזאת הם קרנבל. השכם בבוקר מגיעים אל הכיכר סוחרי הפירות ומוכרי המים, הירקות והקסטות (מוזיקה). מסביב לכיכר מסתדרים במעגל גדול מוכרי מיץ התפוזים. בכיכר פועלים כארבעים דוכנים כאלה, אבל יש פרנסה לכולם. בסוף היום כל מכלי המיץ מרוקנים. בבוקר מתפקדת הכיכר כשוק, אבל משעות הצהריים ואילך היא הופכת לזירה לנשים המציירות על הגוף בחינה, למאלפי נחשים, לרקדנים, לנגנים, לקוראים בכף יד, לרופאים, לידעונים, למספרי סיפורים, לקוראי עתידות וללהטוטנים – והכל לצלילי המוזיקה העולה מתופי הלהקות הברבריות. הגבול בין מופעים מיסטיים ואותנטיים לאטרקציות תיירותיות מטושטש ורוב יושבי הכיכר ינסו לשכנע אתכם לקבל ברכה, לשמוע מה יהיה עתידכם או לקחת מידי אחד המכשפים מרקחת קסמים.

לקראת השקיעה נפתחים בכיכר דוכני מזון, המציעים אוכל מגוון: דגים מטוגנים, סרדינים, סלטים חריפים, מרק ראש כבש, בשר כבש, קבב, צ'יפס, כדורי שוקולד וסופגניות חמות. במשך כל שעות היום מגיעים לכאן מהעיר החדשה אוטובוסים עמוסי תיירים, ואליהם מצטרפת התיירות הפנים-מרוקאית. בערב תוכלו לראות בכיכר בני תשחורת מקומיים משני המינים, הנוסעים במכוניות חדישות. המבוגרים יושבים במרפסות בתי הקפה. אחרי חצות, כאשר רוב התיירים כבר עזבו והמזון נעלם מהדוכנים, תמצאו בכיכר את תושבי מרקש הצופים בטקס גירוש שדים או מקשיבים לאיזה צ'יזבט. אחר כך יישארו במקום רק מנקי הרחובות, המכינים את הכיכר ליום הבא.

כתבה פרסומית

ביקור בוולוביליס, מרוקו

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: